אגודות אזוב מדברי· רבי מיכאל דב ויינגוט
שאלות ותשובות מחלק אבן העזר · סימן טז
בדבר האשה געלא בת ר' צבי מסאמפאלניא אשר ישבה תחת בעלה איזה חדשים בשלום ובשלוה והנה בעלה ר' מענדל פיאלקאסקי מסאמפאלני נקרא לאנשי הצבא וברח מסאמפאלני עם אחיו הצעיר בחברת איש ואשה משם עד האמבורג ע"ד לנסוע ללאנדאן ואחר שעבר זמן רב שלא נשמע מביאתם ללאנדאן כי אם יצא הקול שנטבעו בספינה בין האמבורג ובין הולל. נסעה האשה משם עם ר' דוד סופר להאמבורג כדי לחקור על בעלה ור' דוד נסע משם להולל וללאנדאן והביא בידו גב"ע כאשר הועתק להלן. והאשה בבואה לביתה ספרה שבהיותה בהאמבורג סיפר לה ר' עלים משרת בפאליצייא היהודים שם שהוא הלך בעש"ק עם ר' מענדיל פיאלקאסקי וליוהו עד שנכנס לספינת מארשאלל. גם הביאו כתב מרביעי לחודש אפריל תרי"ב וז"ל היר מיט ווירד פאן דעם אונטער צייכענטען אמטליך בעצייגט דאס צו פאלגע דער בייא דער היזיגען פאליצייא אונד פרעמדען בעהערדע בעפינדליכען רעגיסטער דיא ברודער מענדיל אונד פרץ פיאלקאסקי אויס סאמפאלני זיך אונטער דעם אין נאיועמבער פאהריגעס יאהר אויף דעם צווישען האמבורג אונד הולל פעראונגליקטען דאמפף שיף פאססאשירען במפינדען האבען אורקינדליך דער געמיינדע זיעגעלס אונד מיינער אייגנע אונטער שריפט סעקרעטער דער דייטשע איזרעאליטישע געחיינדע ור' דוד כשבא להולל ואחרי החקירה והדרישה לא היה יכול לברר יותר כי אם אמתת טביעת ספינת מארשאלל באשר נמצא אח"כ סמוך להולל קרש אחד שהיה כתוב עליו "שיף מארשאלל" ושמע שם שבלאנדאן יהיה מקום לחקור יותר עבר בים עד לאנדאן ובר"ח ניסן תרי"ד נצטרף עם ר' מיכאל יוסף מסלעשין שו"ב בשעפעלד ור' אריה ליב בהרב מוהר"י שפירא שהיו אז ג"כ בלאנדאן וקבלו עדות מהבחור שמואל חיים במוה' אברהם צבי הירש ש"ץ דק"ק יאראטשין שהעיד שבליל כ"ח נאוועמבער [אור ליום ב' או ליום ג'] היה הוא ואחותו הכלה חיה שרה על ספינה המכונה עמא והיה חושך גדול' בנסעם בים אומבלער סמוך להולל והלכה אז גם ספינת מארשאלל ופגעו הספינות זו בזו ונשבר מה בספינה של מארשאלל ושמעו קולו' מהיהודי' אשר צעקו שמע ישראל וראו שלא ניצול מהם אף אחד לספינת עמא. ובבוקר ראו התורן מן הספינה שטבעה בים וגם אחותו הכלה הגידה כך והוסיפה דאף הקאפיטען והמאטראזין של מארשאלל לא ניצולו ושלא ראו בשחרית מן התורן רק מעט וגם אמרו שניהם שקודם שנשברה הספינה מארשאלל ראו מרחוק הנרות דולקות על הלאמפפען של ספינת מארשאלל וכאשר באה הטביעה פתאום לא נראה עוד שום נר דולק ופתאום נחשכו כל מאורי הנרות וע"ז חתמו העדים שמואל חיים וחיה שרה ושני האנשים אשר קבלו העדות היינו ר' מיכאל יוסף ור' אריה ליב ואמנם התחלת דבריהם במותב תלתא אנחנו ח"מ בפנינו באו העדי' כשרים ונאמנים הח"מ. עוד כתבו מה שהעיד אבי העדי' הנ"ל שכשבאו אליו ילדיו הנ"ל להולל סיפרו הם והקאפיטען של ספינת עמא שכשפגעו הספינות בהכאה יחד שמעו קולות מיהודים וגם הספינה שלהם נתקלקלה ע"י הפגיעה אך הם ניצולו והיה המעשה קרוב לחצי הלילה ובאותה הלילה עדיין באו הם לאנקיר ובשחרית ראו למקום הטביעה ולא ראו רק קצה מן השארין שטיין של ספינת מארשאלל למעלה מן המים אבער קיינע זעלע פאן דער שיף מארשאלל האבען זיך רעטטען קאנען ווייל דיא מארשאלל אויס אייזען גוסס וואר געבויעט אין דאס ליכט פון דער מארשאלל גינג זעהר שנעלל אונטער אין מאן הערטע אויך ניעמאנד וויינען אדער שרייען מעהר. מיינע ביידע קינדער אונד דער שיף קאפיטען האבין מיר ערצעהלט דאם זיא אויך יהודים שטימע גיהערט האבען שרייען אבער וואס גיוועזען איזט וויססען זיא ניכט פיר גראס דיסטער דיזעס האט ער גיהערט פאן דעם שיף קאפיטען אונד זיינע ביידע קינדער איינער נאהמענס שמואל חיים אלט 20 יאהר אונד הכלה חי' שרה אלט 17 יאהר וחתם עצמו אברהם צבי שו"ב דק"ק יאראטשין וגם ע"ז חתמו ר' ארי' ליב ור' מיכאל יוסף שגבו העדות מאתו. ור' דוד אומר שהוא הי' מן השלשה שקבלו העדות אלא שלא בא אז עה"ח כי היה בלבו שיחתום אח"כ ויצא מלבו ולא חתם עצמו. ושמעתי מה"ב פייבוש בן מ' יוסף שהיה אז בהאמבורג שר' מענדל ואחיו עם האיש והאשה יחד כולם עזבו העיר שם ע"ד לנסוע ללאנדאן וכשבא בעש"ק למלונם לא השיגם להפטר מהם שכבר ירדו אל החוף:
א הנה במה שחשש ידידי הרב המאה"ג מוה' מרדכי אבד"ק סאמפאלני דשמא ר' מענדיל ואחיו בהיותם על חוף הים בהאמבורג נחמו מנסוע ללאנדאן ולקחו דרכם למדינה אחרת ולא היו כלל בספינת מארשאלל כשנפגעה. לענ"ד אין לחוש לזה כיון שיציאתם מסאמפאלני היה ע"ד לנסוע ללאנדאן. ומ"ש דלשיטת הרמב"ן לא מהני ידיעתינו שהלך מכאן למקום שמת שם איש בשם זה דא"כ למה לי עדים שיצא יצחק ר"ג מקורטבא (ביבמות דף קי"ד) וכתב שכן הוא ברמב"ן בפי'. לענ"ד אין לזה שים הכרע די"ל דלא ידעו להיכן הלך יצחק ר"ג מקורטבא ואי הוה ידעי גם אביי הוה מודה ולפי שלא ידעו את דעתו והוצרכו לבוא לטעם כאן נמצאו וכאן היו מכח יציאתו מקורטבא פליג אביי והכריח הרמב"ן דבהכי הוה עובדא מדמייתי לה אפלוגתא דשומשמי אי חיישינן לשמא פינן וראיתי בחי' הר"ן גטין שהביא דברי הרמב"ן בסגנון זה וז"ל דפלוגתייהו דאביי ורבא התם אי אמרינן כ"נ וכ"ה אי לא משום דכיון דידעינן ודאי דיצחק ר"ג שכיב באורחא דמקורטבא לאסמפמיא ס"ל לרבא דאמרינן שזה שידענו שהיה הולך מקורטבא לאספמיא הוא שמת ולא חיישינן לאחר עכ"ל ומבואר עכ"פ דלפי הלכה מהני ידיעתינו בלבד אלא דאביי פליג בזה ולא קיי"ל כוותיה וניחזי מאן גברא דקא מסהיד עלה בשם הרמב"ן אף שאין כל לשון זה ברמב"ן ז"ל במלחמות ורשב"א ונ"י בשמו וראיתי בשו"ת ס' יהושע (סי' פ"ו) שהביא כן בשם צ"צ (סי' נ"ח):
עוד נלענ"ד דיש לחלק דבשכבר בא למקום שהלך בראשונה אין לסמוך על הידיעה שהלך למקום זה די"ל שאח"כ יצא משם למקום אחר והמת איש אחר הוא אבל כשמת בדרך קודם שבא לשם ל"ח דאזיל לעלמא טרם שבא למחוז חפצו דחזקה כיון שגמר בדעתו וגלה רצונו לילך למקום ידוע. ומכ"ש בנ"ד שנשאר בדעה זו עד שיצא מהאמבורג ודאי תו לא הדר בי' וכעין זה כתב המבי"ט לענין מה שהי' נראה מהיושבים בחדר שאין רצונם לצאת מתוכו וששם תהיה קבורתם דמוקמינן להו אחזקה ובפרט נ"ד שכל הבורחים נוסעים לענגעלאנד ולאמעריקא והוצאות הנסיעה לאמעריקא מרובין מאוד ודאי דיש לסמוך ע"ז שנשאר בדעתו גם במ"ש דכיון דבהאמבורג שכיחו נוסעים על הים יש לחוש שהחזירו להם דמיהם שהוציאו על הנסיעה ללאנדאן מהאמבורג והחשש הזה שייך בכל בני החבורה. ולענ"ד כיון שבני החבורה היו ארבעה לא מיסתבר לומר דאיתרמי להו ארבעה שלא שלמו עדיין שכרם ולחוש שנזדמן אחד או שנים. ונתפרדו הבעל והיבם נמי אין לנו דלענ"ד י"ל דגם הרמב"ם שחושש לשמא נתפרד מהחבורה ומצריך לומר שיצא מכאן עמי לא קאמר אלא בנתלוה עם א"י דלוייתו קשה לישראל מכמה טעמים. אבל מתלוה עם ישראל אין לחוש שנתפרד מבני החבורה. שלא נחלק הרמב"ם על הרא"ש בגוף הסברא דלא נתפרד מבני הלוי' שיש לו מקור בגמ' חולין (דף ז') ודוקא בנתלוה עם א"י חייש הרמב"ם שנתפרד ונידון דמוהר"י בן לב תליא שפיר בדברי הרמב"ם ורא"ש אי חיישינן שהג' יהודי' נתפרדו מהרגליים א"י שנסעו בספינה זו ותו דעל חוף הים לא שכיחי נוסעים שלא שילמו עדיין שכר הספינה. כי היורדים לחוף הים ע"ד לנסוע כבר שילמו שכר הספינה בהאמבורג. ועי' תשו' הרא"ש הובא בשו"ת חכ"צ (סי' קלד) שהקיל דלא חיישינן שהרוצחים הוליכו מהדרך למקום מחבואיהם ובמקום דשכיחי שיירות נפלו בידי שודדים כי אם תלי' שמעצמם נטו מהדרך למקום הרוצחים והיה מחו' דלא שכיחי שיירתא ומכ"ש בנ"ד שהיו בודאי על חוף הים וידוע דלא שכיחי שיירתא התם שלא שלמו שכר ספינה ובפרט ארבעה שלא שלמו [כי לחוש שנתפרדו גם דעת הרב הנ"ל נוטה דאין לחוש]:
והנה הרב נ"י השתמש ג"כ בסברא זו אלא נקט לה טעמא משום שהלכה הספינה ביום והיה אפשר לשלם שכרה בעיר והו"ל לא שכיחי שיירתא. ולענ"ד אפי' כשהלכה בלילה הו"ל לא שכיחי שיירתא כיון שירדו כבר לחוף הים. והנה עפמש"כ להרא"ש ודאי ל"ח בכה"ג אמנם נלע"ד דגם להרמב"ן דבהוחזקו חיישינן ואע"ג דלא שכיחי שיירתא מ"מ בנ"ד לא חיישינן ומש"כ הרב דכיון שיכול למכור זכותו לאחרים ואין מדקדקין בשמות הו"ל כהוחזקו שנים נלע"ד דגם לשיטה זו בעי' שיהיה ריעותא ברורה בגוף הדבר. או שכיחי שירתא או שאין ביאור יותר כי אם שמת יוסף בן שמעון והוחזקו שני יוסף בן שמעון או במקום שיש לחוש על כל העולם ואין שום צד הוכתה שיה' זה יותר מזה והספק על שניהם או על כל העולם בשוה דאיכא הוכחה כל ריעותא אבל בנ"ד דאין שום צד הוכחה על הריעותא מהיכא תיתי לחוש נגד מה שידעינן שנסע מביפו ע"ד לנסוע לענגלאנד ונשאר בדיעה זו מד היותו בהאמבורג וכרגע ישוב וינחם בדעתו ויעשה מעשה למכור זכותו לאחרים ובפרט שכל בני החבורה. יתנחמו כן או שהוא יתפרד מהם:
ויש להביא ראיה לזה דהנה הרא"ש בגטין ובב"מ כ' דכיון דקיי"ל כלישנא בתרא דר' זירא דבשיירות מצויות ולא הוחזקו חיישינן כ"ש בהוחזקו לבד ולא שכיחי שיירות דחיישינן ולכאורה צ"ע דהרשב"א גטין הקשה דמי הזקיקם לומר דר' זירא פליג אדרבה ותי' דדברי רבה הוקשה להם כיון דבלא שכיחי שיירתא אפי' בהוחזקו ל"ח ע"כ דלנפילה דיחיד לא חיישינן א"כ בשיירות מצויות נמי לא חשיב אלא נפילה דיחיד ומש"ה ס"ל דהכל תלוי בנפיל' דרבי' ומש"ה בשיירות מצויות אפי' בלא הוחזקו לא מהדרינן דהשיירות מביאין גטין מיוסף בן שמעון רבים ונפילה דרבים הוא ועי' בס' קהלת יעקב ד"ה עוד הקשה השב שמעתתא על התוס' מ"ש לתרץ קו' הרשב"א דאין שיירות מצויות הוה ב' לטיבותא ובשיירות מצויות לא הוה אלא חדא לטיבותא נפילה דיחיד:
וא"כ קשה על דברי הרא"ש דמנ"ל לחוש באין שיירות מצויות היכא דהוחזקו דהא נפילה דיחיד הוא והוה ב' לטיבותא ועכצ"ל כיון דהוחזקו ועיקר ריעותא בגופיה עכ"פ מצד הוחזקו חיישינן לנפילה דיחיד ג"כ וכ"ז ניחא היכא דאיכא ריעותא עכ"פ שהוחזקו שני יוסף בן שמעון אבל בלא ריעותא בגופיה אין לחוש אע"ג שיש להסתפק בכל העולם כיון שאין זה אלא מקרה למי שלא שילם שכר הספינה במקום שכל הנוסעים משלמים ומש"ה בכה"ג נפילה דיחיד הוא ול"ח לה ותו כיון שדרך קהל האמבורג להוזיל שכר הספינה נגד הבורחים ודאי זר לומר שנזדמנו לו אנשים אשר נתנו לו שכר הספינה במילואה ולחוש שגם הוא פיחת להם כפי מה שהוזילו לו נלע"ד דאין לנו לחוש לפי שהוא ירא לנפשו אולי יכירוהו ולא יפחתו לו שנית ומכ"ש ארבעה אנשים וביניהם אשה אחת דנוח להכירם משום דמנין הוה סימן דלכ"ע יש סי' הכרה ע"י מנין ולחוש שנתיישבו לנסוע ביבשה למחוז אחר וע"כ מכרו זכותם בנסיעת הספינה ואפי' בזול. גם זה אין לחוש דהנסיעה ביבשה במדינות שם קשה מאוד מצד השגחת הממשלה וגודל ההוצאה בשגם אין מקום לפרנסה כל כך כמו בענגלאנד. ובנ"ד יש לדון מצד קורבה שבמקומה שכתב בספר שב שמעתתא לקצות החושן ז"ל ודברי הנחלת יעקב לא שייכי הכא שאין מצוי בחוף הים אנשים שלא שלמו שכר הספינה ותו דלכמה רבוותא למכירה ומתנה לא חיישינן לפי שצריך שיצאו החפצים מחזקת בעליהן וכמו שהובא בשו"ת חמדת שלמה (סי' ל"ט) ואין לחוש כלל שמכר זכותו לאחר דנהי דהשטר לראיה בעלמא הוא מ"מ הבעלים מוחזקים בו וע"ע בחמדת שלמה (סוף סי' ל"ט) שהביא בשם מהרח"ש והגאון מווילנא דהמקיל שלא לחוש לשאלה לא הפסיד דחשש שאלה לא הוה אלא לא הוחזק ויש להקל בין להרא"ש בין להרמב"ן ומה שהביא ראיה דיש לחוש בנ"ד מדחיישינן בנפל לגוב אריות וכבשן אש דאזיל לעלמא. הנני יוסף להפליא מזה על עיקר דברי הרא"ש דלא חייש להא דאזיל לעלמא. והנה בנתלוה עם א"י יש ליישב דס"ל דאמרינן לא נתפרד מבני לויה שלו. אמנם בהא דיצחק ר"ג ועובדא דמכלוף בן מלול לכאורה צ"ע האמנם היה אפשר לדחות דשאני התם שלא נמצא אדם מת לפנינו ואיכא חזקת חי מש"ה חיישינן דאזיל לעלמא משא"כ בנמצא אחד מת לפנינו וה"ה בנ"ד [אם לא מצד משאל"ס] דאיתרע חזקת חי וכמ"ש בשו"ת ב"ש אחרון (חאה"ע סי' ד') ושו"ת רע"ק איגר (סי' ק"ח). אלא שהרבה מחברים חולקים ע"ז משום דעכ"פ חזקת חי של זה האיש לא אתרע ונוציא מזה דלהרא"ש בכה"ג איתרע לה חזקת חי וצ"ע:
אולם במה שהביא מדברי הב"ש (ס"ק צ"ח) בנטבע בבגדים ונמצא אחד מת באותן הבגדים לא נתיישב לי. ולכאורה י"ל דהנה במה שהב"ש (ס"ק צ"א) חוכך להחמיר בנפל לגוב אריות וכבשן אש אפי' בנמצאו עצמות דלא כדברי הב"ח נתבאר בס' קהלת יעקב להגאון מליסא דע"פ מסקנת הפוסקים הט"ז והח"מ בשיטת הרא"ש דברי הב"ח נכונים ולפ"ז י"ל דגם בדין נטבע בבגדים ע"פ מסקנתם בשיטת הרא"ש לא חיישינן ומש"ה לא הביא הקהלת יעקב מדברי הב"ש (ס"ק צ"ח) שדבריו אלו עם דבריו (בס"ק צ"א) הולכים אל מקום אחד להחולקים ע"ד הרא"ש איברא שצ"ע על הח"מ דמסיק כהרא"ש (ובס"ק ס) נסתפק בדין נטבע בבגדים:
והנה דברי הרב הנ"ל נ"י נראים נכונים דכיון שדרך המים והאש להוליד מום חיישינן דמחמת כיסופא ערק. ועפ"ד נתיישב ג"כ הא דקיימ"ל בשלשלוהו לים והעלו רגלו דבעי' סי' ברגל או בבגדים שעמד ע"ז בס' קהלת יעקב משא"כ בנ"ד ובהא דיצחק ר"ג ועובדא דמכלוף בן מלול שלא היה דבר המוליד מום לא חיישינן דאזיל לעלמא אמנם לענ"ד יש להעיר בעיקר חשש שאלה או סי' דרבנן שצ"ל דחיישינן דהאי גברא אזיל לעלמא שלא יהיה סתירה מזה לדברי הרא"ש:
וליישב כ"ז נלע"ד דהנה בס' קהלת יעקב כתב בטעמא דבשלשלוהו לים והעלו רגל בעי' סי' ברגל או בבגדי' דכיון שיש הרבה נטבעים הו"ל כשיירות מצויות ולפ"ז י"ל דגם בנטבע בבגדים והוכרו כיון שיש נטבעים הרבה בכל העולם ובכל יום ויום וגם משעה שנטבע זה עד שעת המציאה נטבעו הרבה בני אדם בעולם הוה בכלל שיירות מצויות. ומש"ה על הכרת הבגדים אין לסמוך דחיישינן לשאלה או סימנין דרבנן ועל אבידת האיש חיישינן דאזיל לעלמא כיון דמצד שיש הרבה נטבעים הו"ל כשיירות מצויות ואם אמנם שיש בזה קצת דוחק מוכרח אני לומר כן כדי ליישב ע"פ שיטת הרא"ש עיקר חשש שאלה וסימנין דרבנן המבואר בגמ' גם נלע"ד עפמ"ש דהיכא שלא גילה דעתו שילך למקום ידוע חיישינן דאזיל לעלמא משא"כ בנ"ד וכמו שהבאתי דברי חי' הר"ן גטין בשם הרמב"ן ז"ל אלא דבשיטת הרא"ש קשה קצת לומר כן דהא החי' הר"ן מטעם כאן נמצא כאן היה אתי עלה והרא"ש ז"ל פי' הסוגיא בדרך אחר וכמש"כ בביאור הסוגיא בעזהשי"ת אלא דכ"ז שלא בא למחוז חפצו יש מקום לומר כן גם בשיטת הרא"ש מטעם חזקה וכמש"ל אות א'. ועי' בשו"ת בני משה (סי' ס"ד) במ"ש ה"ר אליעזר בן שנגבי ז"ל ומה שצירף הרב הנ"ל נ"י דברי הרב מוורדין לדברי המבי"ט הוא קצת דוחק לענ"ד דאם באנו לחוש י"ל שכל בני החבורה אזלי לעלמא וכולם מתו רק בעל האשה זו נשאר בחיים ולפי שכולם מתו אחר דאזלי לעלמא לא נשמע מהם דבר ומה שלא נשמע מבעל אשה זו אע"ג דחיישינן שהוא חי הוא משום שעל אדם פרטי באמת נחלקו חכמי הדור על הר"א מוורדאן:
אמנם דברי המבי"ט הם בתוס' בב"מ (דף כ:) ד"ה איסורא מממונא בתי' הב'. ולכאורה הי' נ"ל שהתי' השני עיקר דבמקום אחר כתבתי שנראה דלענין איסור יבמה לשוק לא החמירו כולי האי לענין משאל"ס כיון דלא הוה איסור כרת וא"כ צ"ע מה השיב רבה שטרי חליצה ומיאון תנן דהא בשטר חליצה י"ל דגבי יבמה לשוק לא החמירו כולי האי וכן בשטרי מיאון לא החמירו כל כך כיון דקידושי קטנה דרבנן אמנם לתי' הב' א"ש אולם הפוסקים חולקים בזה על דברי התוס' וכמ"ש בס' קהלת יעקב:
גם לענ"ד צ"ע מסוגיא דביצה (דף י) בזימן שחורי' ולבני' חיישינן דהנהו אזלי לעלמא ואע"ג דמוקצה דרבנן חיישינן משמע קצת דהוה חששא דאורייתא ועי' פסחים (דף מ"ז מ"ח) בענין מוקצה דרבנן וצ"ל דכל חומר משאל"ס שייך לענין יבום ג"כ דלא כמ"ש. וגם ידידי הגאון מוהר"י שמחה רעפפיש נ"י האריך בזה ומש"כ דכשידעינן בבירור שהיה שם י"ל אין ספק מוציא מידי ודאי לענ"ד ליתא דבס' קהלת יעקב הקשה ע"ד הנמו"י דכי היכא דלא אמרינן כאן נמצא כאן היו להוציא ממון מחזקה ה"נ להוציא האשה מחזקת אשת איש. וביאר דברי הרמב"ן מצד אין ספק מוציא מידי ודאי ואפ"ה בעינן דוקא שלא הוחזקו בשיירות אחד בשם זה וא"כ קשה לחלק בין אין ספק מוציא מידי ודאי הליכה למקום ידוע ובין אין ספק מוציא מידי ודאי היותו במקום ידוע דבשניהם י"ל אין ספק מוציא מידי ודאי והדין שוה בשניהם דבעי' לא הוחזקו וגם דבנ"ד ליכא ידיעה ברורה כי אם על ודאי היותו בהאמבורג ועל חוף הים ולא על היותו במקום הטביעה והו"ל רק בנידון של הקהלת יעקב עפ"ד הרמב"ן שמצריך לא הוחזקו. אמנם הביא שם שהסכמת האחרונים להתיר כשיטת הרא"ש בידוע שאחד הלך לאותו מקום אע"פ שהוחזקו ב' או שהספק על כל העולם:
ודע שהדינים שבאהע"ז (סעיף יז וסעיף יח) לא בחדא גוני נינהו (דבסעיף יז) לא היה בירור לאיזה מקום הלך היהודי עם הא"י ואי נמי ידעי' המקום שהלך לא ידעינן אם מת בהליכה או מת בחזרה ומש"ה להרמב"ם חיישינן דאזיל לעלמא ואחר נתלוה עם הא"י ומת ולהרא"ש לא חיישינן שנתפרד מבעל לוי' שלו וכ"כ בנידון דמוהרי"בל כיון שהג' יהודים נכנסו לספינה לא חיישינן שנתפרדו מן הנוסעים בספינה זו ומש"ה גם לפרידת כל הג' אין לחוש ודלא כמ"ש הרב הנ"ל נ"י (ובסעיף י"ח) ידעינן שהלך למקו' ידוע והגיע לשם אלא שיש לחוש שאח"כ אזיל משם לעלמא ובזה תלי בדברי הרא"ש והרמב"ן אי בחד ריעותא חיישינן לאחר אי לא חיישינן עד דליהוי ב' לריעותא הוחזקו ושכיחי שיירתא והני עובדא דיצחק ר"ג והה"נ בדלא ידעי בקורטבא להיכן הלך ועם מי נתלוה ותדע דהא המהריב"ל בח"ג סי' צ) כתב דתשובת הרא"ש בענין מכלוף בן מלול לאו דסמכא הוא ובהא דק"ע (סי' י"א) פסק כהרא"ש וע"כ דתרי טעמי נינהו:
ובעיקרא דמילתא לא ידעתי מה פחד הרב הנ"ל נ"י הנה הגאבד"ק גרידיטץ נ"י כתב ז"ל ופשיטא יהיה לכל מעיין שהאידנא אף לדעת הרמב"ם אין לחוש שמא הנכנסים יצאו ויהודים אחרים היו בספינה או באים אחרים אח"כ דזה הוה חשש בבלתי אפשר פשיטא כפי דברי ר' עלזוס שהמתין עד שנכנסו דאין חשש שיצאו דזה הוה חשש בבלתי אפשר אלא אף רק כפי הנמצא בספרי פאליצייא שלא נכנסו יהודים רק אלו [ר"ל שנרשמו אצלם] דאין חשש שידעינן בבירור שאין יוצא ואין בא מבלי שמציינין שמו בפאליצייא ועכ"פ הנכנסין אינם יוצאים אף אם יש מציאות מתגנב לספינה בלי ידיעת הפאליצייא עכ"פ אותן שנכנסו אין מתגנבין לצאת ואין חשש באופן זה ומדלא חלק עליו הרב מוורעשנא שיצא לסתור כל דבריו באין ספק ידוע הוא גם לו שכנים הדברים שא"א להתגנב ולצאת ומה שאמר לי הרב נ"י ששמע שכבר היה מעשה כזו אין ראיה שזה היה בידיעת הפאליצייא וגם לא נכנס לספינה כי אם נרשם אצל הפאליצייא שנסע. וכ"ז כתב הגאבד"ק גרידיץ נ"י רק להשוות גם לדעת הרמב"ם אבל הגדולים חולקים עליו ואין אנו צריכים לכ"ז אולם הב"ש (ס"ק נ"ג) הביא שהט"ז פוסק כהרמב"ם:
והנה בנ"ד דליכא עדות ששהה כדי שתצא נפשו הוא מחלוקת הפוסקים הרבה פוסקים ס"ל דמה"ת אסורה ואם נישאת תצא ולכמה פוסקים נהי דאם נישאת תצא לא מיתסרה אלא מדרבנן ולכמה פוסקים נהי אפי' לא שהה אם נישאת לא תצא ועי' בשו"ת בני משה (סי' כ"ז) שפלפל בזה הרבה (ובסי' מ"ה) תפס דעת הר"ב אשכנזי עיקר ולהלכה העלו האחרונים דהוה ספקא דדינא:
ואין להביא ראיה דבלא שהה אסורה מה"ת מדחיישינן דקאמר העד בדדמי וכמש"ל די"ל דחשש בדדמי הוה שמא היה צף ע"פ המים ולא נטבע כלל ומצאתי בספר ספרדי משחא דרבוותא שהביא בשם הר"ם בן חביב הביאו הר"א הלוי (דף לב) דלאחר שעברה שנה אחת לא בעינן שיעור דשהה עליו כדי שת"נ דאם איתא שיצא חי היה נודע ואף שדחה דברי הר"מ בן חביב מ"מ כתב שיש לצרפם לסניף:
והנה אין לחוש בנ"ד שהעדים אומרים בדדמי דעל עיקר הטביעה ליכא חשש בדדמי בין שמעיד על טביעת אדם פרטי בין שמעיד על טביעת ספינה ודאמרינן והא מים כמלחמה דמי היינו אע"ג שמעיד שטבע י"ל דלא שהה בכדי שתצא נפשו או שלא דקדק לראות אם אינו צף ע"פ המים ומשום הכי אין לחוש בנידון דידן שמעידין בדדמי על טביעת הספינה בפתע ובפתאום ועל כיבוי הנרות והשקטת הקולות שכל זה מורה שהספינה עם כל אשר בה מאנשים וכלים נטבעו כרגע. וגם שיש לצרף דעת הפוסקים דשני עדים אפי' פסולים לא אמרי בדדמי:
והנה לפענ"ד נראה א) דדוקא היכא שי"ל ששט תחת המים או על המים לדעת או שנטבע בשפת הנהר שי"ל שניצול ע"י מחילה של דגים תיכף כשנטבע בעינן שישהה כדי שתצא נפשו ובלא"ה לא יצאה מכלל איסור תורה ועכ"פ אם נישאת תצא אבל היכא שאין לומר שניצול רק ע"י דף של ספינה או השפלת גלים אפי' בלא שהה בכדי שתצא נפשו יצאה מאיסור תורה ואם נישאת לא תצא וכעין זה כתב בס' קהלת יעקב הבאתי דבריו לקמן דמהיכי תיתי יהיה בין הפוסקים פלוגתא רחוקה כל כך ובנ"ד שהיה רחוק מהחוף והיה בלילה ונוסף ע"ז חושך ואפלה מנודח דאין לומר ששט לדעת על המים או מתחת למים דאימה דמשכה מבלבלתו. ובפרט דאם היה שט לדעת היה צועק להצילו לספינת עמא הסמוכה שההצלה בה בטוחה הרבה יותר. לכ"ע לא בעי' שישהה בכדי שת"נ ויש להביא ראיה לזה דהנה המבי"ט נראה שמסכים לדברי הב"י דבלא שהה בכדי שתצא נפשו עדיין לא יצאה מאיסור תורה אלא דהחפזת העד לא מגרע עדותו ועכ"ז כתב בתשו' אחרת הובא בק"ע (סי' רל"ה) אני ופלוני היינו בספינה ביום ובלילה נטרפה הספינה הרי יצאה מאיסור תורה ואם נישאת לא תצא וקשה דהא לא העיד ששהה בכדי שתצא נפשו ולשיטת המחמירים הרמב"ן והריב"ש עדיין איסור תורה רביע עלה. וצ"ל דכיון שנטרפה הספינה בלילה ואימת החשכה שנפלה עליו מונעת אותו מלשוט לדעת אחרי הבלבול לא בעינן שישהה בכדי שת"נ. ונראה שהח"מ בק"ע (סי' רל"ה) הביא דברי המבי"ט להלכה עפ"י צירוף סניפים אחרים שלא רמז להחולקים על דבריו. האמנם בשו"ת הר"מ אלשקאר (סי' כ"ה כ"ו) ובס' משחא דרבוותא השייך לאהע"ז (סי' י"ז סל"ד) מבואר דלא כמש"כ ומה דהוה בשעת אפלה גרע טובא שעי"כ א"א להעיד ששהה בכדי שת"נ. ואולי מזה הטעם הוא ג"כ ספיקא דדינא:
עוד נלע"ד (ב) דדוקא כשי"ל שכשבא לתוך המים עדיין לא נתבלבל ולא נטרפה דעתו עדיין כעובדא דהב"י והמבי"ט שי"ל כשראה המים נכנסין לחדר בחר לצאת מן החדר לים פליגי אם אסורה מה"ת או עכ"פ אם נישאת תצא אבל בנפל למים ונטבע שנתבלבל ונטרף דעתו מחמת הטביעה ונפילה לים לכ"ע נחתי' חד דרגא ולכ"ע ליכא אלא איסור דרבנן ולשיטת המחמירין דבנישאת תצא י"ל דבכה"ג אם נשאת לא תצא אלא דבעובדא דהריב"ש הי' המעשה שנהפכה הדוגיא ונטבע ואפ"ה נקטו המחברים דהריב"ש ס"ל דמה"ת אסורה [עמש"ל בביאור דבריו] גם בשו"ת מוהר"מ אלשקר (סי' כ"ה כ"ו) משמע דבכה"ג נמי הוה איסור תורה אמנם מדברי הרמב"ן במיוחסות (סי' קכ"ח) והרמב"ם (פי"ג מהל' גירושין) לשיטת הה"מ אין להכריע שלא כמ"ש:
עוד נלענ"ד (ג) דאפי' נימא דבנטבע ונתבלבל בעינן לשהות בכדי שתצא נפשו היינו רק כשי"ל שלא ירד במצולה אבל כשידוע שירד תיכף למצולה בעומק המים כמו בנ"ד שירדה הספינה פתאום ממש עד התהום לכ"ע לא בעי' לשהות בכדי שת"נ האמנם משו"ת חוט המשולש שבתשב"ץ (סי' נג) דהתם בשירד למצולה קאי. ועכ"ז מצד שהכיר בו שמת אתי עלה לא משמע כדברי. ועיין מש"ל ובשו"ת פרח מטה אהרן (ח"א סי' לי) נמי הוה עובדא בנשתקע בים וירד לתהומות ואפ"ה פלפל מענין שהה בכדי שתצא נפשו ובמש"כ מיושב קו' המראה פנים במה דבעי שקעה ספינתו דהא מתני' הוא בגטין לשיטת הרמב"ן דאבדה היינו טבעה ולפמש"כ הכא דנקיט שקעה רצ"ל עד התהום דמש"ה לא קא מיבע"ל טבעה ספינתו אם מעיד על היותו בספינה ג"כ. ולא בעי' שהה כדי שתצא נפשו:
גם נלענ"ד (ד) דדוקא בנטבעים בנהרות שאינם נחלשים
ע"י ההליכה בספינה על נהר זה וגם בימים המחלישים להולכים בו לאחר שעבר עליו החולשה ושב לכחו בזה בעי' שישהה עליו כדי שת"נ אבל כשנטבע בתחלת הנסיעה במשך ימי החולשה כיון שנחלש עד מאוד מבלעדי הטביעה לכ"ע לא בעי' לשהות בכדי שת"נ וראיתי בתשו' מוהר"מ אלשקר (סי' קי"ג) שכתב בעובדא דמשה קלאפט דמצד הטביעה נמי שרי דבכה"ג לא אסרו חכז"ל שאי אפשר להנצל עוד אחר שנתעלף עכ"פ מכח ההכאה שהכוהו וה"ה נמי בנחלש ע"י פרישת הים וכן נראה משו"ת הרדב"ז (ח"ה ש"א ר"מ) במי שהי' לו חולי הנופל שנפל למים שאל"ס שהעלה שאשתו אסורה לכתחלה והמתיר בר נידוי הוא ולא הותנה דבשהה כדי שתצא נפשו דוקא הוא דהוה דרבנן אע"ג שבח"ד (סי' רע"ג) תופס לעיקר כהרשב"א דבעי' שהה כדי שת"נ ומשוה דברי הרמב"ם בפי' המשניות לרשב"א והיינו משום שנחלש ויש לדחות ולחלק בראי' זו ולפמ"ש א"ש הוכחת הריב"ש (סי' שע"ט) דאין מעידין על המגוייד היינו שגם מן התורה אין מעידין דאי נימא דהוה מדרבנן מה פריך עלי' ממעשה דאסיא והא י"ל דכיון דבלאו מגוייד הו"ל משאל"ס דרבנן מש"ה הקילו לענין מגוייד וקשה דהא לשיטת הריב"ש בדלא שהה מה"ת אסורה א"כ י"ל דלאו בשהה כדי שת"נ הוה עובד ולפמ"ש א"ש דעכ"פ כיון דעלתה רגלו בידם עכ"פ נחלש מכח שבירת הרגל ובזה לשיטת הריב"ש נמי לא בעי' שישהה בכדי שת"נ ואי איסור מגוייד דרבנן לא הוה פריך גמרא כלל ועפי"ז נתיישב מה שעמדתי ע"ד שו"ת חוט המשולש שבתשב"ץ (סי' מ"א) ועמש"ל:
עוד נלע"ד (ה) דדוקא בנפל למים בעי' שישהה בכדי שתצא נפשו. אבל כשהמים באים עליו בכח לכ"ע לא בעי' כדי שת"נ לענין דיעבד שלא תצא שלא להרבות בפלוגתא בין הפוסקים ועוד דכשהמים נחים מצד עצמם י"ל כל שהרואה לא שהה על הנטבע בכדי שת"נ דאפשר להנצל מן הטביעה ולשוט ולעלות. אבל כשהמים מוצאים מקום לבוא עליו בכח וחוזק כמו בנ"ד שכשיפתח פתח או חלון יבואו עליו המים בכח וחוזק כיון שהספינה נתכסה במים הנה יחלישוהו וימיתוהו בכח הנפילה והשטיפה לתוך החדר ולא בעי' שיעור שת"נ לא לענין איסור תורה ולא לענין דאם נישאת לא תצא וראיתי בשו"ת בני משה (סי' י"ט) שהביא בשם הר' יוסף קצבי להקל מצד שע"י רדיפת המים חוזרים לאחוריהם ונעשים כמין עגולה כקדרת מים רותחין ועי"כ אף הבקי לשוט לא יוכל להמלט לפי שהמים סובבים אותם ומיד נשקע שהנחלק במים שנכנסו לתוך פיו ומת בהגיעו שם בעגולה ההיא מיד הוא נשקע והולך למטה. והרב בני משה שם חלק עליו דאפשר להנצל ע"י דף וגל. ולמדתי מזה להביא ראי' למש"ל (אות ג) וכאן דבירד ונשקע במצולה או במים באים עליו וסובבים אותו יש להקל עכ"פ בלא שהה דאם נשאת לא תצא כיון שא"א להנצל אלא ע"י דף או גל גם לדברי הרב בני משה ז"ל:
והנה בדבר הפלוגתא שהבאתי בתחלה לשיטת המחמירים בלא שהה עד שת"נ אי הוה איסור תורה או מדרבנן אפי' נשאת תצא הנה מדברי הרמב"ן בתשו' (סי' קכ"ח) שכתב שצריך לחקור אם ראה שטבע ממש ושהה כדי שתצא נפשו ולא ראהו או שמא ראה ספינה מטורפת בים וחשבה להשבר או שראהו שנשברה ספינה בלב ים כי רוב העולם קורים לכלל הדברים האלה טביעות ואין מדקדקין בין נשברה ספינה במקום רחוק מאוד מהעיר שיחשבו הרואים שאי אפשר למי שנפל שם להנצל ולצאת אל היבשה ובין שראוהו טובע ממש וכסוהו המים ושהה עליו ויש הפרש גדול בין זה לזה במים שיש להם סוף [וצ"ע לענ"ד במים שיל"ס מהיכי תיתי יקראו לשבירה של ספינה ומכש"כ למטורפת שם טביעה. וצ"ל דקאי על טובע ממש אלא שלא שהה עליו כדי שת"נ ועמש"ל ע"ד הקהלת יעקב] ואפי' במים שאין להם סוף יש הפרש גדול ביניהם וא"ת במשאל"ס מה הפרש ביניהם. והלוא אפי' במעיד ממש שטבע ושהה עליו כדי שת"נ ולא ראהו שעלה אפ"ה לא תנשא אשתו כש"כ אם אינו מעיד שראוהו טובע ממש דע כי במעיד שטבע ממש ושהה עליו אע"פ שלכתחלה לא תנשא אם נישאת בדיעבד לא תצא כו' ואם אינו מעיד אלא שנשברה ספינה בלבד זה אינו כלום ואפי' נשאת תצא כי שמא ניצול ע"ג עץ או קורה כדרך שניצולים הרבה פעמים ובספינה המטורפת בים ה"ה בחזקת קיים לכל דבר ואם נשברה נותנין עליה חומרי חיים וחומרי מתים עכ"ל. ולא נתבאר בדבריו אלא דבשהה אם נשאת לא תצא ובלא שהה או בנשברה ספינה אם נישאת תצא אבל לא נתבאר שהוא מן התורה וי"ל דתצא מדרבנן ותדע שכתב זה אינו כלום ולא כתב אין כאן עדות כלל ובחזקתה עומדת והבא עלי' בחטאת ובניה בחזקת ממזרים כדרך שכתב הריב"ש (סי' שע"ט) ועמש"ל ע"ד הריב"ש ז"ל ובשו"ת בני משה (סי' כ"ז) פלפל לפרש דברי הרשב"א והריב"ש דלא בעי' שהה כדי שתצא נפשו לצאת מאיסור תורה וכעין מש"כ בדבריהם ז"ל והביא דברי החולקים על מהר"מ אלשקאר והעלה שהדבר ספק וקיימא בספק דאורייתא ועמש"ל בשם הרדב"ז דלכ"ע לא הוה אלא ספק איסור תורה] ומה שנותנין עליו חומרי חיים וחומרי מתים הוה נמי מדרבנן לשיטתו [ולשיטת הרמב"ם דס"ל ספקא דאורייתא מה"ת לקולא בדלא אתחזק או אקבע איסורא עכצ"ל דחומרי מתים הוה מדרבנן]. וגם למה שפלפל אאמ"ו הגאון זי"ע דבספק מיתה ביד"ש י"ל דלהרמב"ם ספק מה"ת לחומרא יש לעיין לענ"ד ברמב"ם (הל' תרומות פ"י הי"ב) ובכ"מ שם דבת ישראל לכהן פטורה מחומש לעולם דלא הוה זרה מתחלה ועד סוף. וכעין בת כהן שנישאת לפסול (בפ"ז מ"ב דתרומות) לרבנן ועיין ברע"ב שם וי"ל דליכא מיתה בבת ישראל שנשאת לכהן ומת ועי' ברמב"ם (פ"ו ה"ו מתרומות) כלל דין האוכל במזיד שחייב מיתה ודין שוגג שמשלם קרן וחומש וי"ל כשאינו משלם חומש בשוגג אינו חייב מיתה במזיד וצ"ע כעת כ"כ י"ל בחומרי חיים הוה מדרבנן ובין לשיטת הה"מ בדברי הרמב"ם פרק י"ג מגירושין ובין למה שמשוה הרדב"ז (ח"ג סי' רע"ג) דברי הפי' המשנה עם שיטת הרמב"ן דלא כדברי הר"ב אשכנזי בדברי הרמב"ם בפי' המשנה י"ל דלהרמב"ם הא דאם נישאת תצא הוא מדרבנן אע"ג שהרדב"ז נקט דהוה מה"ת ובאמת צ"ע שהר"ב אשכנזי חולק על הרדב"ז רבו בשיטת הרמב"ם בפי' המשנה וגם דברי הרמב"ן מתפרשים כן וכמש"ל. ולענ"ד גם בדברי הריב"ש לא נתבאר דבלא שהה הוה איסור תורה אלא דאם נישאת תצא. דהנה הריב"ש (סי' שע"ח) כתב ועוד מה אתה תולה בחשש רחוק דגלי אשפלוהו ונזדמן לו דף. והנה חכמים התירו ערוה החמורה במשאל"ס בדיעבד ול"ח לחשש רחוק דגלי אשפלוהו ונזדמן לו דף אלא שלא תנשא לכתחלה ואתה אומר בזה נתלה להקל כו' אתמהה אלא ודאי כל שנמצא על שפת הים כדרך הנטבעים שפלטם הים חיישינן שמא בים מת דכל דאיכא למיחש חיישי' וכש"כ הכא שהנמלטים מיעוטא דמיעוטא עכ"ל ולכאורה צע"ג דהא הריב"ש סובר דבלא שהה כדי שת"נ מה"ת אסורה ועכ"פ אי נישאת תצא והכא שלא ראה העד הטביעה וממילא דלא שהה כדי שתצא נפשו וא"כ מה הקשה הריב"ש דחכמים התירו ערוה והא בכה"ג לא התירו כלל ומן התורה אסורה ומש"ה י"ל שניצול ומת ביבשה ועכצ"ל דגם לריב"ש משכחת לה דלא בעי' לשהות כדי שת"נ וכפ"מ שחלקתי במש"ל:
אמנם (בסי' שע"ט) מבואר דבעובדא זו סובר הריב"ש דבעי' שהה כדי שתצא נפשו שכתב ואם הי' בכאן מי שמעיד בטביעה במשאל"ס כראוי אז לא הוה אסורה אלא מדרבנן כו' אבל בכאן אין מי שיעיד בטביעה אלא שמזכיר שאחר יום וכו' ואינו אומר בפי' וכו' ושהוא ראה בטביעתו ושהה שיעור שת"נ שנראה דעת הריב"ש דכיון דלא שהה כדי שת"נ לא הוה מקים להקל בדין זה מצד טביעה במשאל"ס דאם נשאת לא תצא וא"כ דברי הריב"ש (בסי' שע"ח) צ"ע:
גם צ"ע דהא עכ"פ צ"ל שניצול מן המים דאל"כ הא בע"כ מת וא"כ יש לתלות שאח"כ מת ביבשה וממ"נ מת כבר או בים קודם שנפלט ליבשה או ביבשה אח"כ ותהי' אשתו מותרת אלא דלזה י"ל דכיון שלא אמר בפי' דמכלוף היה בדוגיא בשעת הטביעה וי"ל שמכלוף לא נטבע כלל וזה שנמצא אחר הוא שנטבע ומת בים או שמת ביבשה אחר שנפלט ולפ"ז נלע"ד די"ל מ"ש הריב"ש (סי' שע"ט) וא"כ לפמ"ש היכא דאישתהי אם נשאת תצא ואף אם יש ספק אם אישתהי אם נא אישתהי אם נישאת תצא כדעת הרשב"א ז"ל בנסתפק לאחר ג' אלא דאשתהי בודאי אין כאן עדות כלל ובחזקתה עומדת והבא עלי' בחטאת ובניה בחזקת ממזרים ובספק אישתהי אפשר שאינו כן אבל מ"מ אם נישאת תצא עכ"ל:
דדוקא הכא שלא יהי' שום עדות על עיקר הטביעה הבא עליה בחטאת קאי ובניה בחזקת ממזרים אם ודאי אשתהי ובספק אם נישאת תצא. אבל אם הי' עדות על הטביעה אע"ג דלא שהה עד שתצא נפשו נהי שנראה מדבריו שכתב לבסוף ואינו אומר ששהה שיעור שתצא נפשו דס"ל אפילו בספק אישתהי בשלא שהה כדי שתצא נפשו אם נישאת תצא מ"מ מודה דגם בודאי אישתהי לא הוה הבא עלי' בחטאת ובניה בחזקת ממזרים דגם להריב"ש אע"ג דלא שהה לא הוה אלא מדרבנן וכמש"ל לשיטת הרמב"ן ומש"ה הוצרך הריב"ש לטעם שלא ראה הטביעה כלל ואינו אומר בפירוש שמכלוף הי' בדוגיא שיהיה בזה איסור תורה וטעמא דמלתא נלע"ד דגם להריב"ש הא דבעי' שהה כדי שת"נ מדרבנן הוא מטעם סמוך וכמו שרצ"ל הגאון רע"ק איגר זי"ע (בסי' ק"ח). ומה שחזר בו והגיה אלא דהוא כתב הטעם דהוה ב' חזקות אין הכונה כמו שכ' הרב מוורעשנא דמתוך שראה בדברי הריב"ש חזר בו ודהוה להריב"ש מה"ת משום ב' חזקות דא"כ מש"כ מקמי' הכא וכמ"ש הריב"ש להדיא ואי' אפוא הם דברי הריב"ש שהביא אלא דרע"א ז"ל כתב בסברת דברי הריב"ש משום סמוך מיעוטא לחזקה וע"ז חזר והגיה דלהריב"ש הטעם משום סמוך מיעוטא לב' חזקות אבל סמוך מיעוטא לחזקה אחת לא ס"ל להריב"ש. וכ"כ הגאון מ' יואב בס' חן טוב (ס"ק ק"כ) ומה שהגאון רע"א זצללה"ה דחה כ"ז מדברי הריב"ש (סי' שע"ז) דחשבינן שעת מיתה מג' שעות אחר הטביעה ע"כ ס"ל דכל ג' שעות לא הוה רובא למיתה וא"כ להריב"ש מה"ת אסורה. לענ"ד י"ל דהריב"ש ס"ל דודאי בשנטבע אפי' קודם שיעור ג' שעות רובו למיתה אלא דכל ג' שעות משנטבע חי הוא וסופו למות לאחר ג' שעות ומש"ה אשתו שרי' מה"ת דרוב נטבעים סופם למות אבל שעת מיתה לא הוה אלא עד אחר ג' שעות ודו"ק:
גם מה שה"ר מדכ' (בסי' שע"ט) ואם היה בכאן מי שמעיד בטביעה במשאל"ס כראוי אז לא הוה אסורה אלא מדרבנן כו' אבל בכאן כו' ושהוא רואה בטביעתו ושהה שיעור שת"נ דמזה משמע דלהריב"ש בלא שהה אסורה מה"ת. נלענ"ד די"ל דלהריב"ש הכי קאמר דאם הי' עדות על הטביעה ושהה כדי שת"נ נהי דאסורה מדרבנן כיון דעכ"פ אם נשאת לא תצא מצי להקל לכתחלה בספק אישתהי אבל כיון שאין כאן עדות על הטביעה דאסורה מה"ת ואפי' בדליכא אלא חסרון ששהה כדי שתצא נפשו כיון שאסורה מדרבנן ודאפי' אם נשאת תצא אין להקל בספק אישתהי וזה מבואר לענ"ד ממש"כ הריב"ש אז לא היתה אסורה אלא מדרבנן ולכתחלה ואם היינו מקילין בה היינו מקילין בדרבנן דהו"ל לכתוב לא היתה אסורה אלא מדרבנן ולמה לי' דכ' ולכתחלה אלא שבא להורות דדוקא מה שאסור מדרבנן בלכתחלה דוקא בזה יש להקל בספק אישתהי אבל כשאסורה מדרבנן אפי' בדיעבד כגון בלא שהה כדי שת"נ דאפי' בנישאת תצא מדרבנן משום סמוך מיעוטא לב' חזקות אין להקל בספק אישתהי. ולפמ"ש מיושב קו' הנוב"י על הריב"ש דבפרה אדומה נמי הוה ב' חזקות ואזלינן בתר רובא דכי היכא דלשיטת התוס' דאמרי' סמוך מיעוטא לחזקה צ"ל דפרה שאני גם לשיטת הנו"ב דב' חזקות הללו לא הוה אלא חזקה א' משום דלא אפשר דכמו דלר"מ דחייש למיעוטא מדרבנן ואפ"ה היכא דלא אפשר לא חייש כדאי' בחולין (דף י"א) ה"נ לדידן סמוך מיעוטא לחזקה דרבנן לא אמרינן היכא דלא אפשר כ"כ לשיטת הריב"ש דדוקא סמוך לב' חזקות אמרי' ושזה הוה ב' חזקות לא אמרי' בפרה סמוך משום דלא אפשר:
גם י"ל עפ"ד הט"ז ביו"ד (סי' קי"ז סק"א) ובחו"מ (סי' ב') ופ"י פסחים (דף כב) דדבר המפורש בתורה להתיר אין כח לחכמים לאסור ומש"ה בפרה דמפורש לא סמכינן המיעוט גם לב' חזקות. אלא דלפי"ז צ"ע על עיקר דין סמוך והראשון עיקר ולפמ"ש דלהריב"ש נמי בלא שהה שיעור שת"נ לא הוה אלא איסור דרבנן רציתי ליישב דברי הריב"ש (בסי' שע"ח) דאפי' בלא שהה כדי שתצא נפשו רוב נטבעים למיתה ואין להקל ולומר שניצול ומת ביבשה אלא שלשונו ז"ל במ"ש שחכז"ל התירו ערוה החמורה במים שאל"ס בדיעבד אינו בדקדוק דהא בלא שהה עכ"פ לדבריו מדרבנן אם נישאת תצא. וצ"ל דעכ"פ בצירוף סניפים אחרים לא תצא בדיעבד גם להריב"ש ועי' מש"ל:
ודע דבעובדא דהריב"ש שנמצא אחד מת ואפ"ה כתב דאיכא ב' חזקות מבואר דס"ל דלא נסתלקה חזקת חיים ע"י שנמצא אחד מת דלא כמש"כ בס' ב"ש אחרון חאהע"ז (סי' ד') ור"ע איגר (בסי' ק"ח) בהג"ה. וכבר עמדו בזה המחברים ז"ל והנה ממש"כ בתשו' רעק"א (סי' ק"ז) ליישב קו' החמ"ח על הב"ח במה שחילק בין לא ראו הטביעה דבעי' לאלתר ובין ראו שנטבע דלא בעי' לאלתר וכ' שהחילוק דבראו שטבע דלא הוה אלא מדרבנן לא בעי' לאלתר להטור. נראה דס"ל ג"כ דכל שראו הטביעה אע"ג דלא שהו שיעור שת"נ לא הוה אלא מדרבנן ולפ"ז חולק על הריב"ש דאע"ג דבלא שהה מדרבנן עכ"פ תצא בדיעבד אפ"ה לא בעי' לאלתר ומקילין בספק אישתהי. אולם הרב הגאון מוהר"י שמחה נ"י הביא בשם ס' מראות הצובאות דלהטור לא בעי' כלל שהה כדי שת"נ ואין להביא ראי' לשיטת המצריכים שהה כדי שת"נ מדברי הטור:
וראיתי בחוט המשולש שעם התשב"ץ (סי' מ"א) שהביא תשו' מוהר"א עוזיאל ועמו חתומים כל חכמי ורבני דורו ז"ל שכ' כש"כ בנ"ד שאין כאן איסורא דאורייתא שהטובע במשאל"ס אשתו היא מותרת מה"ת ואינה אסורה אלא מדרבנן ולכתחלה לא תנשא ואם נשאת בדיעבד לא תצא עכ"ל דלכאורה משמע מזה דס"ל דלא בעי' שישהה כדי שת"נ אלא שצ"ע מי העיד על עיקר הטביעה שיצאה עי"כ מאיסור תורה זולת זה המסל"ת וי"ל דשמואל אלענבי לא נטבע כלל והנמצא אחר הוא שנשתנה ונדמה לו איברא דשם היה עוד עד מפי מסל"ת שהמים נכנסו לספינה וצפו על ראש שמואל ובאו בקרבו לצבות בטן וראהו מת בספינה ושם רגליו על חזהו עד שידע שכל רוח אין בו ולפ"ז שפיר יצאה האשה מאיסור תורה וי"ל דלעולם ס"ל ג"כ דבעי' שהה בכדי שת"נ והכא כיון דנחלש עכ"פ כ"כ יצאה מאיסור תורה ובנשאת לא תצא כמש"ל (אות ד') ואין לומר דשא"ה שאין מעידין שבאו מים בקרבו לצבות בטן דהאחרונים לא כתבו אלא במים חונקין אותו וזה לא נזכר אלא שנראה דבראשונה לא צירף כלל עדות השני:
גם במה שצירף אח"כ ב' העדיות דבעדות שראהו מת בספינה שי"ל שנתעלף כיון שחסר קברתיו הרי אמר הא' הכרתיו וקברתיו ומה שחסר בראשון חזיוהו בשעתי' הרי העיד הב' שראהו מת בספינה צע"ג כיון שעל עדות הב' י"ל נתעלף קבורת הא' לא יועיל שי"ל דאישתהי ונדמה לשמואל. ולענ"ד לכאורה אין להעלות ארוכה לדברים אלו כי אם עפ"ד הב"ש אחרון ור"ע איגר ושו"ת נו"ב דאם נמצא מת אזיל לי' חזקת חי כיון שאחד עכ"פ מת. אולם צווחו עליהן ככרוכיא בשו"ת חמד"ש (סי' כ"ג) והגאון מליסא (שם סי' כ"ד) וכבר הבאתי לעיל דמדברי הריב"ש (בסי' שע"ט) נראה שלא כדבריהם ז"ל איברא דכיון דעכ"פ ע"י עדות הב' יצאה מאיסור תורה ע"י שנחלש כ"כ ואם נישאת לא תצא ס"ל דמקילין בספק אישתהי כמ"ש הריב"ש (סי' שע"ט):
שוב ראיתי שם (בסי' נג) ופתח דברי הגאון שהאשה מותרת מה"ת ואם נישאת לא תצא כיון שהעיד שראהו מת ע"פ המים ונשמה. לא נותרה בו ואח"כ צלל במצולה ושוב הועד בשמו שראוהו שוקע בים פעמים ושלש כדרך הנטבעים ואח"כ ירד במצולה ולא עלה עוד ושהוא שהה עליו לראותו ולא יסף להראות עוד ומש"ה אם יש ספק עוד הו"ל ספק מדרבנן והביא ע"ז דברי הרמב"ן והריב"ש דבשהה הוה דרבנן ואם נישאת ל"ת וכ' דבנ"ד שהעיד שטבע וראוהו מת ע"פ המים ושצלל במצולה ועמד עליו ושהה לדקדק בראייתו ולא ראהו ובעדות שנתקבלה בשמו הוא אומר ודקדק לראותו ולא ראהו עוד [וצ"ל דאף על גב דבראשונה לא אמר שדקדק לראותו ולא ראהו עכ"ז הרכיב דבריו הראשונים עם מה שהועד בשמו וצ"ע] הנה העדות מבוררת יותר ממה שהתנו הרמב"ן והריב"ש דלא הזכירו אלא שהה עליו שיעור שת"נ ובנ"ד הזכיר שראהו מת מוטל ע"פ המים ואחר זה ראהו צלל במצולה ולא יסף להראות עוד אליו לאחר ששהה עליו וחזר וכתב ואין לומר דמהיכי אתי' לי' לההוא גברא ההוא סהדותא ואולי עדיין חי הוא ואמר מת בדדמי כי רחוק הוא שיוכר האדם שהוא מת מוטל ע"פ המים:
ולכאורה צ"ע כיון דהשתא קאי לענין שהאשה מותרת מה"ת אפי' נימא שעדות שראהו מת קאמר בדדמי מ"מ יצאה האשה מאיסור תורה דהא שהה עליו ולא ראהו וצ"ל כיון שלא פי' ששהה עליו שיעור ב' או ג' שעות ואולי גם כשיעור חניקה לא שהה עליו ומש"ה אם ניחוש בעדות שראהו מת לבדדמי לא יצאה האשה מאיסור תורה וע"ז כ' וי"ל דאפשר דידע בי' דמת ודאי ול"א בדדמי כי האדם המת המוטל ע"פ המים יוכר לפי תנועותיו ולפי עניינו וזה העד שהי' שוחה עמו בים וקרוב אליו אם הוא [חסר אומר] שדקדק בראייתו וראהו מת וצלל ולא עלה עוד איך אנו אומרים בדדמי קאמר ולפ"ז אני אומר דגם מדרבנן אשה זו מותרת להנשא לכתחלה.
שוב ה"ר מדברי ר' מנחם ור"א ור' קלונימוס שבא"ז הביאם הרא"מ בעכו"ם מסלפ"ת שראהו צף ע"פ המים והכירוהו. וצ"ע לענ"ד די"ל בלא ראו הטביעה דלא שייך בדדמי סמכו הני רבוותא אהכרה שע"פ המים ולא בראה הטביעה כמו (בסי' נ"ג). ותו דלכמה מרבוותא בעד חיישי' דקאמר בדדמי ולא בא"י מסל"ת כמו שהביא לבסוף דברי הרא"מ בשם הגדולים ההם. ותו דאינהו בעד שלא נבהל (ובסי' נ"ג) הי' העד נבהל שמש"ה להב"י אפי' אמר ששהא כדי שת"נ אסורה מה"ת ע"פ שיטתו כרמב"ן וריב"ש ולפמש"ל בשיטתם עכ"פ אם נשאת תצא:
והנה להלכה העלה דלשיטת הפוסקים דלא בעי' קברתיו אין לחוש כאן דבדדמי קאמר ולענ"ד כ"ז הוא צירוף קולות רבות לסלק חשש בדדמי ע"י שאפשר להכיר המת ע"י תנועותיו ע"פ המים ומכ"ש להקל לכתחלה בעד הנבהל ונחפז. גם במה שחזר והביא שע"פ הרי"ף והרמב"ם דמצרכי קברתיו האשה אסורה אלא דלא הוה מה"ת עפי"ד המ"מ וכמו שביאר המורי"ק והנה נראה דס"ל דלהרי"ף והרמב"ם בלא שהה מה"ת אסורה מש"ה הוצרך לדברי המ"מ דמסתמא אינו מעיד במשאל"ס אא"כ שהה עליו וה"ה לא העיד אא"כ דקדק יפה. ולענ"ד לולא דברי המ"מ ומוהרי"ק הי' אפשר לפרש בדברי הרמב"ם דרצ"ל טבע בים והכירו מת ביבשה יצאה מאיסור תורה או בפי' ששהה עליו כדין. וגם לפ"מ שפי' המ"מ י"ל דוקא כשי"ל ששהו עליו כדין לאחר הטביעה. אבל מה שראוהו מת צף ע"פ המים לא מהני אפי' לצירוף שי"ל נתעלף ונדמה למת וכשאין עדות ששהה לאחר הטביעה לא יצאה להרמב"ם מאיסור תורה ע"פ שיטתו ז"ל גם מה שצירף עדות המסל"ת שמצאו מת על החוף גם בזה בעי' קברתיו אפי' בודאי אישתהי ומכ"ש בספק אישתהי ומ"ש דהריב"ש שמצריך קברתיו כרי"ף ורמב"ם וחושש לספק אישתהי בשני נשים קאי. המעיין בריב"ש יראה דבאשה אחת קאמר לה:
איברא דהיכא שיצאה מדין נישאת תצא גם להריב"ש מקילין בספק אישתהי ולענ"ד אם שלמעלה כתבתי דלצד שצלל במצולה לא הקיל כלל בתשו' זו עדיין י"ל דהשתמש בסברא זו ג"כ. ומש"ה איכפל למינקט בכל פעם שהעיד שצלל במצולה ונשתקע שקיעה רבה דעי"כ יש ספק להקל קצת לומר דתו לא חיי ולא בעי' כדי שת"נ. ומש"ה מקילין בספק אישתהי להתירה לגמרי והנה הרואה יראה כמה קולות צירף הגאון ז"ל והתיר האשה מכיון שהאשה יצאה מאיסור תורה ע"י עדות "אברהם בן סעיד". אע"ג דלא שהה כדין לאחר הטביעה וגם הי' בהול על נפשו ולענ"ד ע"פ שיטתו דאדם המת יוכר ע"י תנועותיו יש להקל בראוהו מת צף ע"פ המים שבזה יוכר ע"י התנועה יותר משיש להקל בראהו מת ביבשה דליכא שום תנועה וי"ל שנתעלף וי"ל דהרמב"ם בטבע בים והכירו מת ביבשה מצריך קברתיו לכתחלה אבל בראהו מת צף ע"פ המים מודה ומכ"ז קשה קצת להקל לכתחלה:
וראיתי בשו"ת אהלי תם שבס' תומת ישרים (סימן קכ"ו) שהעלה דבמה שהא"י אומר במסל"ת שהספינה שהיו בה קצת יהודים נשברה ויהודי אמר שהיו באין עמו כו"כ יהודים בשם. והספינה לא ידע אנה הלכה אין כאן עדות כלל לענין אבילות דבכה"ג לא מהני כלל לעדות אשה וצ"ע דאם מה שאמר היהודי שהיו באים עמו בספינה כו"כ יהודים בשם רצ"ל שהזכיר שמם אפשר לצרף דבריו לדברי המסל"ת שנשברה הספינה דבזה איכא עדות לענין אם נישאת לא תצא כדין מים שאין לא סוף דמבואר בק"ע (סימן רל"ה) בשם המבי"ט ולא נרמז שיש ס' בדבריו שמצדה יחלוק על זה ואין לומר כיון דמתחלה לא תנשא אין מתאבלין כי היכא דלא ליפוק חורבא כדאיתא באהע"ז (סימן י"ז סעיף ה') דאין זה במשמעות דבריו ונראה דאלו נטבעים לא הניחו נשים וליכא למיחש תו לחורבה. ועי' בזה בשו"ת חתם סופר (חיור"ד סי' שד"מ) ומדכתב והנה העולה מדברי מוהר"מ שכל עדות העולה להתיר אשה עולה לאבילות ובנידון זה אין מי שיחלוק שאין הדברים מספיקין להתיר אשה כיון שאין עד ולא א"י מסלפ"ת על מיתה אלא שנשברה הספינה ופשיטא שאין כאן בית מיחוש כלל דאפי' אם היה עד או א"י מסל"ת על הטביעה לא הוה עולה לעדות אשה כש"כ שאין כאן עדות אלא על שבירת הספינה ואפי' אותם המעידים על שבירת הספינה אין יודעים מי הם היהודים אשר היו בספינה, אלא שקרוביהם באומד דעתם אומרים שהם קרוביהם ופשיטא שאין בדברים הללו ממש ואפי' לדברי ראב"י כו' מודה הכא שאין להתאבל דליכא עדי מיתה כלל אלא על שבירת הספינ' שהיו בה היהודים והם אינם בקיאים בהם ולא בשמותיהם כלל שמכ"ז נראה שלא היה היהודי מזכירם בשם ומספרם הוא דהוה ידע דאי היה ידע שמם הוה מצרפין דברי היהודי לדברי הא"י מסל"ת והוה בקיאין בהן ובשמותיהן ולא הוה הדבר מצד אומדן דעת הקרובים בלבד. אלא שזה דוחק בלשון שם ורציתי לומר שזכר היהודי שמם ולא ידע שם אביהם ומקומם. אלא דא"כ יהיה מנין סימן עם צירוף השם. וצ"ע דבלא ידע שמם ג"כ יהיה מספר סי' וצ"ל דלא הוה ידוע מספרם לקרוביהם בדקדוק. וא"כ י"ל שהזכירו בשמם ורק דשם אביהם ומקומם לא ידע. ולפ"ז אין הכרח דמצד שלא שהה בכדי שתצא נפשו ס"ל דאין כאן עדות לענין עדות אשה ודס"ל אפי' נישאת תצא:
והנה מדבריו (בסי' קמ"ז) לא נתבאר היכא דלא שהה כדי שת"נ אם מה"ת אסורה או עכ"פ אם נשאת תצא ואם ס"ל דאפי' בלא שהה אם נשאת לא תצא ואולם מדברי מה"ר מתתי' תמר (שבסי' קמ"ח) שכ' ואם נפשך לומר דלעולם אחר נפילה רצה לרכוב והמעיד לא ראהו שעלה והוא יצא למרחוק ושם מצא הקרש והסוחר ושם הומת עם היות זה רחוק לא מצאתי טעם לעדות זו של היהודי שהעיד שנפל ולא עלה היינו דינא דנפל למשאל"ס ומה בצע בעדות זו לכאורה היה נראה דאפי' בלא שהה כדי שת"נ הו"ל דין משאל"ס איברא שבסוף דבריו כתב דאילו טבע במשאל"ס אינו אלא מדבריהם והרי אם נשאת לא תצא כו' ואולי הבא להתיר בעדות זו מכיון דאין ממש בעד הע"א מסל"ת על הריגת איש זה לא נתבררה לנו מיתתו והוה כמו שהניח ספק חי ספק מת. וצע"ג דהא עכ"פ מידי נפל למשאל"ס לא נפק דהא בים הוה עובדא. וצ"ל דכיון דלא שהה עליו כדי שת"נ ס"ל דחמיר מדין משאל"ס כשיטת הרמב"ן והריב"ש ודאפי' נשאת תצא [ומשמע בזה דאפי' בנחלש בעי' כדי שת"נ אפי' במעיד שנשברה הספינה ולא ניצול לתוכה בעי' שישהה כדי, שת"נ דלא כמ"ש ידידי הרב הגאון מוהר"י שמחה נ"י] ולכאורה דבריו סותרים זה את זה:
ולישב נלע"ד עפמ"ש דבמעיד טבע ולא עלה מסתמא רצ"ל ששהה כשיעור שת"נ ולפ"ז בתחל' מצד עדות היהודי דן לה בדין משאל"ס אמנם במה שאמר בשם המסל"ת מיגרע מה שאמר הוא ולא עלה די"ל שאח"כ עלה וכיון שדברי המסלפ"ת שהעיד על המיתה אין בהם ממש והוא לא אמר ולא עלה חמיר טפי מדין משאל"ס וצ"ל דס"ל דמסל"ת נאמן לאיסור כמו שנאמן להתיר ודו"ק. אמנם מוהר"א ירושלמי (בסי' קמ"ט) אתי עלה מדין משאל"ס מצד שנשתכח ואבד זכרו דנהי דלא ס"ל כהר"א מוורדאן שבמרדכי מ"מ מאיסור תורה יצאה ע"י שנשתקע שמו. וצ"ל דס"ל ג"כ דמצד דלא שהה כדי שת"נ אע"ג שנחלש ונשברה הספינה וידוע שלא ניצול לתוכה לא יצאה מאיסור תורה או מדין נישאת תצא ומש"ה צירף דמטעם דנשכח ואבד זכרו אחר שעבר זמן רב יצאה מאיסור תורה ואיסור דרבנן ושאם נישאת לא תצא הוא דרביע עלה. ובהכי א"ש מ"ש וכ"ש באיסורא במשאל"ס דהוה חששא דרבנן אם עבר זמן רב שלא נמצא תנאי זה בשום פוסק לענין משאל"ס דאין לומר דהכי קאמר וכש"כ באיסורא במשאל"ס דהוה חששא דרבנן אם יצורף לה שעבר זמן רב כו' דא"כ אין לסתור האי סברא מכח דברי המרדכי די"ל דהתם אכתי לא עבר זמן רב:
והנה הרב מסאמפאלני הביא דברי הרדב"ז (ח"ד סי' רע"ג) שנשאל בא' שהיו רגליו קשורות בשלשלאות התקועות בדף הספינה והעידו שנשברה הספינה אבל לא ראו שנפל למים והשיב דלרש"י ורשב"א בטבעה או נשברה הספינה [וכן בטביעת אדם פרטי] בלא שהה כדי שתצא נפשו הוה ספיקא דאורייתא ואם נשאת תצא ובשהה אם נשאת לא תצא ולהר"ח והרמב"ם בפירוש המשנה עפ"י הבנת המפורשים בטבע ונשברה הספינה [ובטביעת אדם פרטי] לא בעינן לשהות בכדי שתצא נפשו ולעולם לא אסור' אלא מדרבנן ואם נשאת לא תצא. ומשום הכי בנידון דידן שהיו רגליו קשורות בשלשלאות לרש"י ורשב"א לא תנשא ואם נשאת לא תצא ולהר"ח והרמב"ם לכתחלה תנשא. אמנם הרדב"ז ז"ל כתב שאין מדברי הרמב"ם בפי' המשנה הכרע שחולק על רש"י ורשב"א ומה דקאמר שנשארה הספינ' ע"פ המים רבותא קא משמע לן דבכה"ג נמי נותנין עליו חומרי מתים וחילוק זה נעלם מעיני אחרים ועשו מחלוקת ואני עשיתי שלום ביניהם הלכך מדי ספקא דאורייתא לא נפיק עד שיעור שנפל למים ושהה כדי יציאת נשמה כדברי רשב"א וה"ה אם העיד שנשקע כל הספינה בלב ים ושהה שם ולא יצא א' מהם. ובנ"ד לכתחלה לא תנשא ואם נשאת לא תצא עכ"ל. שמבואר מדבריו דבצירוף אומדנא יצאה מאיסור תורה:
ולהסביר דבריו נלע"ד בזה דהנה למדתי עוד מדבריו דגם לרש"י ורשב"א לא הוה איסור תורה ממש כי אם ספק איסור תורה וכן הוא מבואר בפרח מטה אהרן (ח"א סי' ל"ו ל"ז) ובמפתחות (לסי' ל"ג) וח"ב סי' כ) ונהי דלרוב פוסקים ולכמה מרבוותא גם להרמב"ם אמרינן בזה דספק מן התורה לחומרא מכל מקום מידי ספיקא לא נפיק שוב ראיתי בח"א (סי' רנ"ח) שכתב ומה שהעיד שלא ראה שיצא אדם מאותם שהיו בחדר הדבר ברור שאין זה עדות להתיר דלא ראיתי אינו ראיה כי שמא מתחת המים יצא והלך למקום אחר ואדרבה מים שאין להם סוף הכי הוה שראה אותם שנפל ושהה שם שיעור יציאת נשמה ולא עלה הוה משאל"ס ואשתו אסורה לכתחלה אבל אם לא שהה שם אסורה מן התורה ואם נשאת תצא ונלע"ד דמש"כ בלא שהה דאסורה מן התורה רצונו לומר מספיקא דאורייתא וכן הוא מבואר ממש בסמוך וכי תימא שיש חילוק בין ים לנהר דבים בשעה שראוהו נפל הוה דרבנן ואם נפל לנהר אם שהה הוה דרבנן ואם לא שהה שם הוה ספקא דאורייתא ותו כתב אלא ודאי לא שאני לן אלא אם ראהו שנפל אפי' לים הגדול ולא שהה שם כלל הוה ספקא דאוריי' ואם נשאת תצא. ומ"ש דאינו בחזקת מת אלא בחזקת חי לא דהוה כודאי חי לחומרא מכח חזקה אלא דיש להסתפק גם בחי מכח חזקה מ"מ לא הוה אלא ספקא דאורייתא. ומ"ש נמי והשתא הוו מים שאין להם סוף [דכוותה צ"ל] דמים שיש להם סוף דאם שהו כדי שיעלה ולא עלה מעידין עליו שמת [וכ"כ] מים שאין להם סוף בעינן שישהו שם כשיעור שיעלה ולא עלה אבל אם לא שהה אשתו אסורה מה"ת רצונו לומר מספיקא דאורייתא תדע שאחר שהביא דברי הרשב"א כתב הלכך לא נפיק מדי ספקא דאורייתא עד שיעור שנפל למים ושהה שם כדי יציאת נשמה ואם שהה יצא מדי ספיקא דאורייתא ולכתחלה לא תנשא והנה כתב שגמגם לאסור אפי' בדיעבד מטעם שהעד נחפז לברוח בספינה קטנה. אמנם בצירוף האומדנות מקיימין דברי העד ששהה שם חצי שעה ולא יצא אחד מהם להתיר' בדיעבד כדין מים שאין להם סוף או דאף על גב שקשה להאמינו להעד ששהה חצי שעה יש לומר שהיה בטוח במה שהוא קל על פני המים ושהה מתחלת טביעת החדר עד סוף טביעת דופני הספינה שיעור יציאת נשמה וכל שכן בצירוף האומדנות ויש לומר דמשום הכי סמך לצרף אומדנות דכיון דלא הוה איסור תורה ממש כי אם ספק איסור תורה בצירוף האומדנות הו"ל כעין ספק ספקא. ויותר נכון לומר לא הוה כספק השקול ול"ח לי' מדאורייתא ובזה יש לומר דגם להריב"ש אפי' לא נדחוק במ"ש (בסי' שעיט(ואם היה בכאן מי שמעיד בטביעה במים שאין להם סוף כראוי אז לא הוה אסורה אלא מדרבנן כו' אבל בכאן כו' ושהוא ראה בטביעתו ושהה שיעור שתצא נפשו כמש"ל דמזה משמע דבלא שהה אסורה מן התורה כמו שהוכיח מרן הגאון רבי עקיבא איגר זי"ע יש לומר דסבירא ליה דבלא שהה אסורה מן התורה מכח ספק ככל ספקא דאוריית' משום דרוב נגד שני חזקות הוה כספק השקול. ובזה מיושב קושית הנודע ביהודא על הריב"ש דבפרה נמי איכא ב' חזקות נגד הרוב די"ל דכיון שכל מעשה פרה הוה בפרהסיא ובפומבי הו"ל כספק טומאה ברה"ר וצ"ע]:
גם למדתי מדבריו דשיעור חניקה כדי יציאת נשמה ועכ"פ בשיעור חצי שעה סגי ולא בעי' שיעור ג' שעות כדכתב הריב"ש ז"ל וצ"ע במ"ש הרדב"ז שוב ראיתי בריב"ש בשם רמב"ן שכ' כן והוכיח כן מלשון הרמב"ם דאפי' יהיה להרדב"ז הפי' בדברי הריב"ש דלא אסורה מה"ת בלא שהה אלא מספקא דאורייתא וכמש"ל מ"מ לא שוה שיעורייהו שוב מצאתי ברדב"ז (ח"א סי' רצ"ד) והמעיין יראה כמה טרח ומצא כדי מדתו להתיר האשה בלי סימנים ולא העיד דחזיוהו בשעתיה בדאסקוהו קמיה ולא אמר קברתיו ונהי דלהר"ח בעי' סימנים נסמך על המנהג להתיר בטביעת עין ולענין חשש דלא חזיוהו בשעתיה כ' דלהרמב"ם י"ל דלא חיישינן כשאין בירור דאיתפח ולהחולקים דודאי מיתפח י"ל דחזי' כשעלה מהים או בתוך שעה וכיון דליתיה קמן ותו שאין מדקדקין במסל"ת וכשאמר שמכירו יפה ויודע שמת תו לא צריך ותו דטעמא דבעי' אסקוהו קמיה כי היכא דלא לימא בדדמי ולכמה מרבוותא כותי מסל"ת ל"א בדדמי וכיון דהוה שעת הדחק סמכינן עלייהו ולחסרון קברתיו כ' דלהרבה פוסקים לא בעי' קברתיו ולהרי"ף והרמב"ם כיון שהכירו והזכיר שמו וכינוייו ומקומו לא בעי' קברתיו. ובסוף דבריו כ' וכיון דאיכא כל הנהו טעמי (א) דערבי מסל"ת ל"א בדדמי כו' (ב) דליתיה קמן דנישייליה ותו (ג) שאין מדקדקין בעדות כותי מסל"ת (ד) ותו דמכירו ומזכירו שמו ותו (ה) דאיכא למימר דאסקוהו קמיה ותו (ו) דתליא להקל דבתוך שעה ראה אותו ותו (ז) דהוה שעת הדחק ותו (ח) כי סברת הלב שאדם מכיר את מי שהוא רגיל אצלו אפי' לאחר זמן כיון שגופו וצורתו שלמים ותו (ט) דמשאל"ס דרבנן הוא תדע דאם נישאת לא תצא ובכל ספיקא דרבנן תלינן להקל וסמכינן הני טעמי למנהג אשר העידו הראשונים ומנהג אבותינו תורה היא ושריא ההיא איתתא לאנסובי:
והנה טעם (א' ב' ג' ה' ו' ז') כולם לסלק חסרון אסקוהו קמיה באו בדבריו. וטעם (ד) לסלק חסרון קברתיו להרי"ף והרמב"ם וטעם (ח) שעולה לכולם אין לו שום יסוד כי אם מסברת הלב ובאמת מזה הטעם הקילו המקילין והחולקים לא סמכו ע"ז וא"כ עיקר הקולא שהקיל היה מצד שעת הדחק ומשאל"ס מדרבנן והנה לא נתבאר בדבריו סבת הדחק שצירף להקל בשבילה:
וקצת נראה מדהביא ראיה מדר' ישמעאל בשעת הסכנה כותבין ונותנין אע"פ שאין מכירין שפירש"י שאם לא תאמין לזה לא תמצא אחר דה"נ דכוותה שאם לא תאמין לזה תשאר עגונה לעולם וצ"ע דהא אפשר שיבוא עד שיאמר קברתיו ואולי גם על סימנים יעיד ולא יחסור אלא חזיא בשעתיה או עד שיעיד חזי' בשעתיה עם סימנים ולא יחסור אלא קברתיו ולמ"ש הר"ן דהזזה ממקום למקום חשיב כקבורה אפשר למצוא שיעיד על כולם. וגם אפשר שיעיד מי שיודע סימנים וחזי' בשעתיה ואח"כ קברו ובינתיים הלך לו וראהו זה וגם במ"ש ותו דמשאל"ס דרבנן הוא תדע דאם נשאת לא תצא ובכל ספקא דרבנן תלי' להקל. צ"ע דהא לא אמר ששהה כדי שת"נ ולפי שיטתו הוה עכ"פ ספקא דאורייתא ולא ספק דרבנן ואם נשאת תצא ולפמש"ל א"ש דעכ"פ מצרפינן הדברים להיות בכלל אם נשאת לא תצא וספקא דרבנן בעלמא אע"ג דלא שהה וסמכינן תו אדחק כל דהוא וצ"ע בדבריו (בח"א סי' שצ"ח) שכ' תדע דאם נפל למשאל"ס אשתו מותרת מה"ת אלא דרבנן גזרו שלא תנשא לכתחלה ולא הותנה בדשהה כדי שת"נ דנהי די"ל דלעולם הוה ספק גט לאחר מיתה אפי' לא שהה עכ"פ הלשון דחוק דהוה ליה לפרש:
והנה הגאון מליסא בס' קהלת יעקב (סי' י"ז סעי' ל"ד) כתב והובא בשו"ת רע"ק איגר (סי' קט) ובשו"ת חמדת שלמה (סי' כ"ד) תורף דבריו והסכימו עמו לדינא דפשיטא כשידעינן שהמים צפו על ראשו לא הוה אמר ר' מאיר שיוכל לחיות שלשה ימים ומודה בזה להריב"ש ומוהרי"ט דסגי בשיעור חניקה ור' מאיר ורבנן לא פליגי אלא בעומד מרחוק וראה השפה הסמוכה לבור ומעיד שלא עלה על שפתו דר"מ סבר אדם יכול לחיות ג' ימים על ידי שיטה ע"פ המים אף על גב כשהבור עמוק ואין מנוח לכף רגליו. ורבנן סברי דיותר משלשה שעות אי אפשר לחיות על ידי שיטה כשהבור עמוק ואין מנוח לפרסת רגליו. ואם אמנם הראיה מכבש עליו לתוך המים דחה בתשו' ר' עקיבא איגר גם הראיה מדפריך גמרא מים שיש להם סוף נמי ניחוש למחילה של דגים דהא ע"כ העומד במחילה של דגים וישאר בחיים צריך להיות פיו וחוטמו למעלה מן המים ואם העיד שהי' מכוסה במים אין לחוש עוד למחילה אלא ע"כ שאין העד צריך להעיד שהיה מכוסה במים אלא שלא עלה על שפתו ולענ"ד תמוה דודאי במחילה שבקרקע הים יש לומר כן אבל רש"י ז"ל פי' מחילה שחוטטין סמוך לנהר בין למטה מן המים בין למעלה מן המים בגובה שפתו ואין מתמלאת כולה ואדם הנכנס מגביה צוארו בתוך המערה למעלה מן המים ואם כן אפשר שעומד ורואה על שפת הבור ידמה בנפשו שנתכסה במים ובאמת יהי' ראשו למעלה מן המים. מ"מ ראייתו מדר' חנינא בן דוסא שבג' אמר עלתה ולא אסיק אדעתי' דאפשר ששטה על פני המים אלא ודאי דאי אפשר לחיות יותר מג' שעות על ידי שיטה במים עמוקים ראי' זו אין להשיב עלי':
ולפ"ז העלה דאם נפל באמצע הים וידוע שהוא רחוק מיבשה בין לחוף בין לאיי הים כשיעור שלא יוכל להגיע בתוך ג' שעות על ידי שיטה כבר יצאה מאיסור תורה אפי' לא העיד שנתכסה במים ושהה עליו דתו ליכא למיחש אלא שניצול ע"י דף של ספינה או גלים דאשפלוהו וזה לא הוה אלא חשש דרבנן עכת"ד:
והנה הרב מוורעשנא דחה דבריהם שלדעתו בשו"ת הרמב"ן וריב"ש וכל האחרונים העומדים בשיטת המצריכים שישהה העד בכדי שתצא נפשו מבואר להיפוך גם במ"ש דא"כ במים שאין להם סוף היכא משכחת לה ששהה עד שתצא נפשו הק' והא משכחת לן שהביט יפה יפה אל המים וראה שלא עלה ע"פ המים והאריך מאוד לדחות דבריהם הקדושים בראשונה ובשני' ומאוד אני תמה עליו הלוא דברי הגאון ז"ל סובבים לבאר דעת הריב"ש ולהשוותם לדברי מוהרי"ט ודלא פליגי ובתוך דבריו הביא דבספינה שנטבעה איכא הרבה נטבעים והרבה ניצולים כמ"ש מהרי"ט (חאה"ע סי' ל"א). ובסוף דבריו הביא סוף דברי הרמב"ן ז"ל והיעלה על הדעת ששגה שגיאה גדולה כמו שדימה זה הרב שביאר דברי הריב"ש במה שיסתור דבריו ויסתייע מסוף דברי הרמב"ן במקום שדבריו נסתרים מתחלת דברי הרמב"ן ועכ"ז הגאונים רעק"א ותשו' חמדת שלמה יסכימו על ידו ולא יתעוררו בזה. וכל זה מראה שלא ראה זה הרב דברי הגאון מליסא בספרו בפנים:
אמנם הגאונים לרוחב לבם כפתחו של אולם שנו לנו משנתם בלשון קצרה ולבאר דבריהם הקדושים נלע"ד שיש להוסיף מיא וקמחא דודאי כשיש לומר שבא לתוך המים לדעת דלא נחלש כל כך על ידי הבהלה מחרדת הלב אפשר לחיות ע"י שיטה על פני המים אפי' זמן רב מה שאין כן כשנטבע ונפל למים שלא לדעת כיון שנחלש על ידי הבלבול וחרדה אי אפשר לחיות על ידי שיטה יותר משלש שעות כשאין מנוח לכף רגליו ובזה נסתלקו כל השגותיו דודאי בנשברה הספינה שי"ל שבא לתוך המים לדעת אין לחלק בין קרוב לרחוק ליבשה אבל בנטבע שבא למים שלא לדעת יש לחלק שפיר. ומש"ה לא כתב הרמב"ן טבע בים וגם הרמ"א (בסעי' ל"ד) אבל מי שהעידו עליו שהי' בספינה שנשברה בים או אפי' שטבע רק לא העידו ששהה במים והשמיט בטביעה תיבת בים וכתב במים במקומו לפי שבטביעה יש חילוק בין קרוב לרחוק לשפת הים:
גם מה שהשיג מדברי הב"י והמבי"ט בזה הי' אפשר לומר שבא למים לדעת. ומדברי הריב"ש שכתב טבע בים צריך להעיד ששהה כדי שתצא נפשו אין סתירה דהא ע"ד אנו דנין לפרש דל"ק הריב"ש אלא בנטבע קרוב לשפת הים. ועי' מוהרי"ט (חאה"ע סי' ל"א) ובמש"ל. ובדבריהם ז"ל מדוקדקים קצת דברי הרמב"ם ז"ל (פי"ג) מהל' גירושין (דבהל' י"ט) כתב טבע בים הגדול ומת (ובהלכה כ"ף) טבע בים ולא עלה ומדברי הרמב"ם (הל' כ') הוציא הכ"מ דבעינן שהה כדי שתצא נפשו והיינו דבטובע בים סמוך לשפתו דבזה קאי (בהל' כ"ף) בעינן ולא עלה דרצ"ל ששהה עליו ולא עלה אבל (בהל' י"ט) דנקיט ים הגדול דמשמע ברחוק מיבשה לא בעי' ולא עלה ודכיון שאומר שטבע הרי העיד ממילא שמת וי"ל דמה"ט (בפ"ז ה"ג) מהלכות נחלות לא כתב ולא עלה לפי שכולל שם כל מים שאין להם סוף גם ברחוק מיבשה דבזה באמת לא בעי' ולא עלה [ובפרט לפי מש"ל בשם הרדב"ז דלא הוה אלא ספיקא דאורייתא ס"ל דלענין ממון אפי' בלאו לא עלה הוה ספקא לקולא] אמנם ממ"ש המ"מ בהלכה י"ט ומתבאר מדבריו לא משמע כן. וי"ל דהכ"מ שכתב ע"ד המ"מ בהל' י"ט שיש לדקדק מדבריו במקום אחר הוצרך לזה לפי שדברי הרמב"ם בהל' י"ט אפשר לפרש כמ"ש דע"י שטבע בים הגדול ואין רצ"ל שהה כדי שתצא נפשו:
ומה שהביא סתירה מדברי מוהרי"ט (ח"א סי' י"ג) לא נתפרש שהי' המעשה בלב ים וגם י"ל שבא למים לדעת כי לא ראה המסל"ת הטביעה ומ"ש בשם שו"ת זכרון יוסף (סי' ה') הנה כפי העתקת דבריו נראה דעל איסור לכתחלה ולא על דיעבד לחסרון שהה כדי שת"נ ומנ"ל דהמעשה הי' בלב ים. וכעת אין הספר תח"י ומה שהק' דלדברי הגאונים שא"צ להעיד דנתכסה במים אלא שלא עלה ליבשה למה פירש"י שמא צף תחת המים ותיפוק לי' דאפשר שצף על פני המים ולענ"ד ל"ק כלל דרש"י ז"ל פי' כן דאפי' בנקרה שהעיד שראה ע"פ המים אסורה לכתחלה משום שמא צף תחת המים אבל לענין דיעבד לא בעי' עדות זה בטובע בלב ים:
גם במה שהק' על הוכחת הגאון ז"ל דא"כ במשאל"ס היכא משכח"ל שהה כדי שת"נ הרואה בספרו יראה שכ' וגם נראה דמה"ת אין חוששין רק למקום שנפל לשם במים ואם רואים שכיסו המים פניו ופיו וחוטמו ושהה שם כדי שת"נ מותרת אשתו מה"ת ול"ח שמא שט תחת המים כו' כי מה"ת אין חוששין לזה וחששא דאומר גלי אשפלוה כו' הוא רק חשש דרבנן תדע כו' ועוד דא"כ לא משכחת במים שאל"ס שהה כדי שת"נ דמה בכך ששהה שמא שט תחת המים עד מקום שאין העין שולט ובפרט שרוב פעמים הנהר הולך בעקמימות לאחורי גדר או הר שלא יוכל לראות שם אלא ודאי דלא חיישי' מה"ת אלא למקום שנפל שם ורצ"ל דהיכא דבעי' נמי עדות שנתכסה במים דהיינו ששהה שיעור שת"נ כדי חניקה לא בעי' רק שיביט למקום שנטבע ולא להביט על כל שטח המים מצד חשש שמא שט תחת המים למרחוק ושוב לא נתכפה במים שהי' צף ע"פ המים דאם נחוש כן לא יועיל כלל מה שנתכסה במשאל"ס דאף על גב שהביט בכל מקום ששלט הראות לא יועיל עוד וע"כ דמה"ת לא חיישינן אלא לשיתכסה במקום שנטבע וחשש גלי הוא דרבנן ולענ"ד דכיון שהקדים הגאון ז"ל דחשש גלי אשפלוהו ושיטה תחת המים דרבנן הוא הא דכתב אח"כ דבנטבע רחוק מיבשה כשידוע שא"א לצאת ליבשה בג' שעות מה"ת שרי' רצ"ל בשיעור יציאה ליבשה בג' שעות ע"י שיטה טבעיית ואע"ג שי"ל דע"י השפלת גלים או שיטה מתחת למים יצא בג' שעות כיון שע"י שיטה שע"פ המים ע"פ הטבע א"א להגיע ליבשה בג' שעות ל"ח לה מה"ת ודו"ק בזה וצ"ע:
וראיתי במוהרי"ט (חאה"ע סי' ל"א) שכ' דבעדות האב שנטבעה הספינה שהלך בה בנו ושהי' יודע בלי ספק שנטבע בנו יצאה אשתו מידי איסור תורה דהו"ל טבע במשאל"ס שאיסורו מדרבנן ואם נישאת ל"ת ו' ואע"פ שמדברי הרשב"א בתשו' הרמב"ן משמע קצת דבעי' שהה כדי שת"נ וגם הריב"ש (סי' שע"ט) כתב דבטבע במשאל"ס מעיד שטבע ושהה שיעור שת"נ אין ללמוד מדבריהם שצריך המעיד להעיד בלשון הזה אלא כל שהדברים נכרים מתוך דבריו שאמר שטבע בודאי אין לנו לומר שראה שנפל וצפו מים על ראשו ומעיד שטבע. שכמה פעמים שטובעים ועולים והמעיד שטבע להודיע מיתתו בא ומסתמא שטבע ולא עלה קאמר וכל עצמו של הרשב"א והריב"ש ז"ל לא בא אלא לחלק בין מעיד שטבע במשאל"ס למעיד שטבעה או נשברה ספינה שנותנין עליו חומרי חיים ומ"ש הריב"ש דטבע במשאל"ס מעיד שטבע ושהה שיעור שת"נ לא שיעיד בלשון הזה. אלא ה"ק יש במשמע עדותו שטבע ולא עלה כגון ששהה עליו שיעור יציאת נפש שאל"כ לא מיקרי טבע סתם עכ"ל. וצ"ע דהא מבואר בריב"ש דבעי' שישהה ג' שעות ומהרי"ט בעצמו הביאו (בסי' כ"ו) משמע דס"ל שצריך לפרש דבריו שאל"כ י"ל שלא שהה אלא כשיעור תניקם ונהי דהמהרי"ט ס"ל דלא בעי' אלא שיעור חניקה מ"מ איך כתב דבריו בכונת הריב"ש [וגם למוהרי"ט בעי' אומד הרופאים ומנ"ל שהעד הזה הוה קים לי' בשיעור חניקה]:
אולם לדברי הגאונים א"ש דהיכא שכיסו המים פניו וצפו על ראשו גם להריב"ש סגי בשיעור חניקה וי"ל דלא בעי' בזה אומד הרופאים ג"כ ומש"ה א"צ לפרש דבריו ולמדתי מדברי מוהרי"ט דבכעין נ"ד גם להריב"ש יצאה מאיסור תורה דאל"כ יש לחוש שיתרמי כעין זה והעד לא יעלה בלבו כל מה שיש לחוש לחומר האיסור ונצטרך שיפרש העד ששהה כדי שתצא נפשו ועל כן דסבירא ליה דגם בכעין זה יצאה מאיסור תורה איברא דבסוף דבריו תלי טעמא דהיתרא במה שבא האב להתיר ואין להביא ראי' מדבריו לנ"ד:
והנה אחר שהארכתי עד כה נלע"ד ברור דלכל המחמירים יצאה אשה זו מאיסור תורה ואם נישאת לא תצא שהרי כבר ביארתי שדברי הרמב"ן והריב"ש מתפרשים שפיר דלא הוה אלא איסור דרבנן אלא דאם נשאת תצא כשלא שהה כדי שת"נ. ודברי הרמב"ם בפי"ג מהל' גירושין לשיטת הה"מ והכ"מ ג"כ יש לפרש כן וגם הרדב"ז שקאי בשיטת המפורשים דברי הרמב"ן והריב"ש המחמירים איכפל ותני דלא הוה ודאי איסור תורה אלא ספקא דאורייתא וס"ל דבצירוף אומדנא לא הוה אלא מדרבנן להרשב"א והריב"ש ובפרט שהבאתי דברי הר"מ בן חביב ויצאתי לחלק עוד בה' חילוקים דבנ"ד לכולהו רבוותא לא הוי אלא איסור דרבנן ולקצת חילוקים מצאתי סניף ראי'. מ"מ בהצטרף ב' טעמים ומכ"ש מג' עד ה' וששה טעמים לא מצאתי שום סתירה. ובפרט שלצד שנחלש כתב המוהר"מ אלשקאר להתיר לכתחלה. והאוסרים בענין משה קלאפטי בשו"ת תומת ישרים (סי' קמ"ז קמ"ח קמ"ט) לא העירו מסברא זו לדחותה. וכדאי הוא לסמוך עליו עכ"פ בדיעבד:
גם הבאתי דברי הקהלת יעקב והגאונים שהחזיקו דבריו דאם נטבע רחוק מיבשה יצאה מאיסור תורה ואפי' נחוש שלא הי' רחוק כל כך מ"מ לענין שיעור שיטה טבעיית הי' רחוק יותר משיעור שיטה ג' שעות ובזה לכ"ע יצאה מאיסור תורה ולענ"ד נקל מכח כל מש"כ וביותר ע"פ מה שנראה מדברי מוהרי"ט (סי' ל"א) בתחלת דבריו דבכעין נ"ד מודה הריב"ש דליכא איסור תורה לבוא לדין ולהתירה גם לכתחלה כמ"ש הרדב"ז דנחית חד דרגא דאם יצאה מאיסור תורה בצירוף ענין אחר תנשא לכתחלה. וה"נ כבר איכפלו ואיצטרפו סברות רבות מאוד להקל ומטעם נחלש לבד התיר הר"מ אלשקיר ז"ל ותו דהוה שעת הדחק שא"א להתברר יותר ע"י אחרים:
אולם לחומר הנושא וליראת ההוראה לקוצר השנתי ובפרט שכבר בענין החשש שלא הי' כלל בספינה זו ולחשש בדדמי עשיתי סניפין דלשיטת כל הפוסקים לא הוה אלא דרבנן ובצירוף טעמים הקילו והרי אאמ"ו הגאון ז"ל הביא ראיה לדברי הרע"ב עירובין (פ"ג מ"ג) דבתרי שבותים גזרו ביהש"מ מנזיר (דף כט:) ודלמא שא"ה דמיחזי כתרין איסורין מדרבנן דב' איסורין דרבנן הו"ל כעין איסור תורה וה"נ י"ל דלשיטת שום מחמיר הוה דרבנן מחשש שלא היה בספינה או בדדמי וכן למחמיר א' הוה דרבנן ע"י משאל"ס ובצירוף שניהם הוה כעין איסור תורה ואם יצאנו גם מזה לריבוי הטעמים להיתר מ"מ אולי ישאר קצת איסור לכתחלה ע"כ ראיתי לצרף בנ"ד עוד איזה סניפים אשר כבר השתמשתי בקצתם במק"א וקצתם העירותים בנ"ד ולא זכרתים עוד עד הנה שבצירוף כולם לענ"ד יהיה מקום להתיר לשיטת כל הפוסקים ואני תפלה לאל ינחני בדרך אמת בתוה"ק ויצילני משגיאות יאר פניו אתי בתוה"ק בזכות אבותי:
א מקרה זו הי' בחורף תרי"ד זה יותר מארבעה שנים ונשכח ואבד זכר הספינה ולכל האנשים שהיו בה מן המלחים ורב החובל והיורדים בה מהאמבורג ללאנדאן כ"ו או כ"ח יהודים ולהבדיל א"י רבים לא ידענו מספרם שלא נשמע מהצלת שום א' מהם דבר עד היום יש לצרף אולי הלכה כר"א מוורדאן שבמרדכי שלהי יבמות דאיסור משאל"ס לא הוה איסור עולם. ומש"כ הב"י (סי' י"ז) שאין להקל מכח דבריו י"ל דלא קאי אלא שלא להתיר מה"ט בלבד אבל לצרף דבריו י"ל דגם הב"י מודה וגם בכמה מחברים צירפו דבריו ובפרט שע"פ דבריו מיושב מה דבעי ירושלמי שקעה ספינתו בים דלענין איסור עולם קאי גם האיר ה' עיני ומצאתי בשאילתות דר' אחאי קצת סמך משמעות לדבריו שכ' בפ' בא (אות קנט) שאילתא דאילו גברא דאזיל למדינת הים אסורה לה לדביתהו למיהוי לגברא לעלם [והרמב"ן במלחמות בפ' בתרא דיבמות העתיק עד לעולם] וכן גברא דטבע במשאל"ס אשתו אסורה ומדשינה וכתב באזיל למדה"י לעולם ובמשאל"ס כתב אסורה סתם משמע דלאו לעולם קאמר שהרי בדברי השאילתות אין לדחות כדברי המשנה כמו שדחה הראב"י שבמרדכי שם. וי"ל דהר"א מוורדאן שכ' המרדכי שמצא עילה להתיר דמשמע דלדינא ולמעשה לא התירו כמ"ש הב"י בתשו' וחכמי דורו שנחלקו עליו אילו ראו דברי השאילתות היו מתירין דעיקר דחיית דברי הר"א ז"ל הי' מכח תשו' הראב"י כמ"ש הרדב"ז (ח"א סי' רנ"ח) ואף ע"ג שדברי הרמב"ם שכ' ואבד זכרו ונשתכח שמו נראין שלא כדברי הר"א ז"ל כמ"ש הרדב"ז שם י"ל שהיו פוסקים כמשמעות השאילתות דר' אחאי גאון ז"ל [ואולי גם הרמב"ם ז"ל לא ראה דבריו שלא הי' הספר בנמצא כ"כ] וגם שי"ל שאבד זכרו ונשתכח שמו הוה בשנה אחת עי' בשו"ת שבות יעקב (ח"ב סי' קטו) אבל לזמן דהר"א מוורדאן י"ל דמודה הרמב"ם ועכ"פ יש לצרף דבריו עם טעמים אחרים כמו בנ"ד דיש לצרף עוד דעת הר"א ממיץ שבק"ע (סי' רכ"ו) שהתיר אשת ר"ש מודינא שנטבע בספינה ולא בא ממנו שום עדות אך מחמת סברות ואומדנות התירה וכתשו' הגאונים שמשיאין ע"פ קול הברה וכבר הובאה בק"ע (סי' רכ"ב) תשובה זו וכדברי ר"י אביו של הראב"י. והנה מדאיכפל רבינו החמ"ח להביא תשו' הגאונים (בסימן רכ"ב רכ"ו) ע"כ רצ"ל דכי היכא דבשעת הדחק ובמקום סניפים אחרים נסמוך עליהם ודלא כמ"ש בחמ"ח (ס"ק ל"א) לענין דברי המקילין דא"כ למה זה הביא דבריהם בק"ע שני פעמים ובנ"ד נמי איכא אומדנא שלא בא להולל שלשם נסע מהאמבורג גם ללאנדאן שע"ד כן התרחק מביתו לנסוע לשם לא בא ולא נודע מביאתו למקום אחר בהתרחקו בפעם הראשון מביתו זו אשתו בשלום ואהבה שמכל האומדנות בצירוף דברי הר"א מוורדאן ז"ל יש מקום להקל:
ב שמא י"ל דבימינו כ"ע אי הוה סלקא קלא אית לי' ל"ג רבנן ובמק"א הרחבתי קצת בזה:
ג שמא יש להקל מכח דברי השבות יעקב (ח"ג סימן ק"י) שהקיל מצד שהאשה רכה בשנים דזה הוה שעת הדחק וחשיב כדיעבד:
ד אולי י"ל דמצרפין להקל מצד שהי' בספינה של ברזל ונתברר שנטבעה ברגע בחצי הלילה ממה שלא נראו הנרות דולקות שנראה מקודם הפגיעה ונשקטו הקולו' שנשמעו בעת הפגיעה שכ"ז מורה ששקעה בפתע ובפתאום די"ל כיון שנראה דחומרא אחמרו רבנן בשביל חומר, א"א ותיקנו בזה נגד הכלל דמשום עיגונא אקילו רבנן ואף ע"ג דבתחלה לא הקילו מ"מ לא הי' לחז"ל להחמיר כולי האי אם לא שמעשה באה לידם ומש"ה אחמרו רבנן ובאמת אירע אח"כ לרבנן עוד שני מעשיות כאלו וכיון שלא נמצאו שהי' בימי חכז"ל ספינת ברזל שלא נמצא בזה בספרים. י"ל דלא גזרו אלא כעין מעשה שהי' בימיהם כדאמרי' ביבמות (דף קטז) ונהי דהתם לא קיימ"ל כרחב"ע כמבואר ברמב"ם (פ"י ה"ב) מפרה. מ"מ בחגיגה (דף כג.) קיימ"ל דלא גזרו אלא כעין מעשה שהי' וכרחב"ע מתוקמי לה וצ"ע ובשבת (דף ס:) קאמר גמ' ואפי' לרחב"ע צ"ע לענ"ד דלרבנן תענית ציבור דאיכא כנופיא אף על גב דלא הוה כנופיא דאיסורא כמעשה שהי' לתסר ומשמע דקיי"ל כרחב"ע מש"ה אמרינן דבשבת ויו"ט כי הדדי נינהו והו"ל כמעשה שהי'. ועכ"פ מתבאר מזה דבכמה עניינים ס"ל דבעי' כעין מעשה שהי' וי"ל דבשאר ספינות שאין טבען לשקוע לרדת למצולה בכרגע גזרו ואחמרו רבנן ואפי' איתרמי ששקעה כרגע לא פלוג רבנן כיון שעכ"פ מעשה בא לידם.. אבל ספינה של ברזל ששוקעת עד התהום בכרגע ולא הוה כמעשה שהי' ל"ג בה רבנן וצ"ע לברר עיקר זה דלא גזרו אלא כעין מעשה שהי' וכעת אין פנאי עד שיאר ה' נרי בתוה"ק:
ה יש להעיר אולי יש סניף להקל עפמש"כ במק"א דהיכא שסומכים על עדות שאינו מדין תורה י"ל כיון דבעי' לדין מכח הפקעת קידושין ממילא ליכא איסורא דרבנן עוד דהא כבר הופקעו הקידושין ובנ"ד עדות האב הוה מפי א"י ומפי אשה וע"א ועדות הבנים נמי דהו"ל אשה וע"א דלא מוכשר אלא מקולי חכז"ל יהיה מקום להקל איברא דבעיקר הדברים הו"ל מלתא דעבידי לגלויי בין על עיקר פגיעת הספינה בין על דברים המורים שהי' שקיעתה פתאום ובאופן שלא הי' אפשר שינצל אחד מהאנשים שבאם ניצול אף אחד מהם כבר יתברר שקרותם והיותה מעשת ברזל הי' דבר ידוע שם ואע"ג שראיית קצה התורן או השארינשטיין למחר בבוקר לא עביד לגלויי אין תועלת מזה לדינא אם נראה או לא נראה גם אין חילוק בין אם נראה רב או מעט ומש"ה לא נתתי לבי במה שיש הכחשה בין האב והבנים שהבנים אמרו שנראה למחר בבוקר התורן או מקצתו והאב בשמם ובשם השיף קאפיטען אמר שנראה השארינשטיין משום דאין בזה קפידא כלל ובמה דלא אתכחיש לא אתכחיש ובפרט שי"ל שהקאפיטען ראה גם השארינשטיין אע"ג שאינו גבוה כמו התורן והבנים ראו רק קצה התורן שגבוה יותר והאב לא דקדק כ"כ בדברי הבנים ואין הכחשה כלל וכיון דהוה מילתא דעבידא לגלויי נאמנים להרבה פוסקי' מה"ת ולא בעי' למיתי להפקעת קידושין איברא דהאב הוה עד מפי עד ולכ"ע לא הוה אלא מדרבנן גם בעדות הבנים י"ל דהוה דרבנן דחיישינן שמא קטנים הם וגם שלא חתמו אלא ב' דיינים ומה שר' דוד אומר שהי' מן הג' אלא שלא חתמו כל הג' שלא חתם עמהם לא מהני אלא מצד עד מפי עד דאין הכתב בידו ואפי' נבוא לדון מצד חתימתם לא הוה אלא דרבנן עדות שבכתב ואפי' נתלה להקל שהאח נצטרף עם הב' לקבל עדות אחותו דהא בעדות אשה קרובים לבעל ואשה כשרים לעדות אשה וה"ה קרובים לדיינים ועד נעשה דיין ונהי דמסתברא שלא ישב עמהם ובפרט שר' דוד אומר כן מ"מ לענין עדות אשה לא בעי' דיינים בישיבה וכשרים בעמידה ג"כ הנה בכ"ז לא הוה אלא מדרבנן ואתינן עלה מדין הפקעת קידושין:
איברא דמזה אין להקל עוד דהי' מקום לומר דסמכינן על עדות הבן ומחזקינן לי' בגדול ושר' דוד הי' ממקבלי עדות דבזה כשר מה"ת מצד דעבידא לגלויי ואין להקל מכח זה לענין לכתחלה די"ל דלא נבוא כלל להפקעת הקידושין אמנם בעדות ר' עלזוס י"ל דלא הוה עבידא לגלויי ובפרט שלא נחקרה עדותו ואל האשה אמר כן והרי הוא עד מפי עד גם העדת הסופר מהאמבורג נהי דעביד לגלויי כיון שנכתב בגופן שלהם בעי' קיום והו"ל עד מפי עד די"ל דבלא הפקעת קידושין אין להתיר אפי' בדיעבד ומש"ה יש להתיר לכתחלה האמנם דחיתי סברא זו מדלא אנסבה ר"נ באמת לדביתהו דחסא דהא שם באנו להפקעת קידושין וגם הי' אפשר לומר דמש"ה לא אפקוה ומנ"ל דבכל משאל"ס לא מפקינן ויש לעיין אם לא יהיה עכ"פ מקום להקל מכח דכבר הוי קולי יתירי ומכש"כ שהרי הוא בכלל חצי דבר והרבה הקילו חכז"ל לענין אם נישאת לא תצא וא"כ י"ל דלכ"ע הקידושין נפקעין וממילא מותרת לכתחלה.