אגודות אזוב מדברי· רבי מיכאל דב ויינגוט
שאלות ותשובות מחלק אבן העזר · סימן טו
יש לעיין במה דנקטינן מים שאל"ס אשתו אסורה ולמה לא נימא דאדעתא דהכי שתשאר עגונה כל ימיה לא קדשה נפשה כדהוה אמרי' בב"ק (דף ק"י) לענין יבמה שנפלה לפני מוכה שחין או לאו מטעמא דאשה בכל דהו ניחא לה ובנפל למשאל"ס דכלל וכלל לית לה נייחא נימא אדעתא דהכי לא קדשה נפשה והמחברים באה"ע (סי' קנ"ז) נסתייעו מסוגי' דב"ק לשיטת הגאונים דיבמה שנפלה לפני מומר אינה זקוקה לו כדאי' במרדכי והגמ"ר פ' החולץ בשם מהר"מ לפי שכלל כלל אינה יכולה לישב תחתיו:
איברא דלכאורה הוה ק"ל ע"ד מהר"מ דהא מבואר בכתובות (דף עז.) דאי נמי אמרה דיירנא בהדי' דמוכה שחין לא שבקי' לה. וע"כ דמה דאמרי' בב"ק דמינח ניחא לה בכל דהו וכדר"ל ה"פ דכיון דניחא לה טובא לשבת תחת בעל אינה נמנעת בשביל ספק נפילה לפני מוכה שחין ואף ע"ג דלא תוכל לשבת תחתיו בשום צד והה"נ שאינה נמנעת בשביל ספק נפילה לפני יבם מומר. ועשיתי קצת סמוכין לדברי מדברי רש"י ז"ל שפי' דמינח ניחא לה להתקדש לראשון שהוא שלם על ספק זה שאם ימות תזקק לאחיו האמנם לרש"י ז"ל באמת יבמה שנפלה לפני מומר זקוקה לו. ועכ"ז ליישב הראי' שהביא מוהר"מ ז"ל י"ל דמ"מ לגבי מוכה שחין עכ"פ מצי אמרה דיירנא בהדי' בסהדי אבל גבי מומר א"א לדור עמו כלל כדאי' בחולין (דף יג.) סתם מחשבת כותי לע"ג ועי' תשב"ץ:
ובדברי רש"י ז"ל נמי אפשר לומר דדוקא גבי מוכה שחין דמצי דיירא עמי' בסהדי עכ"פ מתקדשת שפיר לראשון על ספק זה אבל גבי מומר אינה מתקדשת לראשון על ספק זה כיון שאינה יכולה לעמוד תחתיו כלל ומש"ה לא דחו ראיית מוהר"מ מכח פירש"י ז"ל עצמו ובאמת הוה ק"ל לפ"מ דאי' ביבמות (דף קי"ח) בטעמא דטב למיתב טן דו דמזנות ותולות בבעליהן וא"כ במוכה שחין דדיירא בהדי' בסהדי לא שייך טב למיתב טן דו. ויש ליישב דותנא עלה לאו אדר"ל קאי לטעמא דטב למיתב כו' אלא אדאביי ור"פ ור"א שחזינן להו שנותנות יקר לבעליהן הבזוי והשפל ואינה מתפרנסת משל בעלה ע"כ משום שמזנות ותולות בבעליהן אבל בלא"ה ובדר"ל אפי' לגבי דיירא בסהדי בהדי' דמוכה שחין יש לה קצת טובה ומקרא מלא דבר הכתוב טובים השנים מן האחד. ועפמ"ש א"ש דברי הגאון מוה' אהרן ממיץ בשו"ת שב יעקב (סי' יו"ד) בסוף סתירת ספק הא' ד"ה ובר מן דין שכ' דאפי' בסריס שייך טב למיתב טן דו כיון דאשה לא מפקדה אפו"ר ואע"ג דלא שייך מזנה ותולה בבעלה משא"כ במומר ובמשאל"ס:
והנה לפמ"ש המחברים לחלק בין בעל מומר ליבם מומר והסבר דבריהם עפמ"ש התוס' ב"ק שם ד"ה דאדעתא דהכי שהק' דבקונה מקח ונתקלקל נמי נימא דאדעתא דהכי לא קנה. ותי' דלאו בלוקח לחודא תליא מילתא אלא כ"כ בדעת מוכר ומוכר אדעתא דהכי אקני לי'. אבל קידושין בדידה קיימא והוא אינו חושש היאך דעתה להתקדש וביאור דבריהם נלע"ד דודאי בין במקח בין בקידושין הדבר תלוי בדעת שניהם אלא דגבי מקח המוכר מקפיד על תנאי הלוקח אבל גבי קידושין אין הבעל מקפיד על תנאה ועל דעתה ורצונה מקדשה:
והשתא מחלקים לשיטת הגאונים ז"ל דדוקא למה שנוגע לאחר מותו לא מקפיד ולא איכפת לי' במה שאינה מתקדשת ע"ד שתפול לפני יבם מומר אבל לענין בעל מומר שהוא ענין שנתהוה לגבי הבעל ובחיי עצמו מיקפד קפיד ואין לומר דאדעתא דהכי לא קדשה נפשה וכ"ה מבואר בתוס' כתובות (דף מז.) ד"ה שלא כתב לה ובמ"ש שם:
ולפ"ז א"ש דלגבי בעל שנפל למשאל"ס אין לומר דאדעתא דהכי לא קדשה נפשה ונתיישב בזה דקדוק לשון המשנה דנקט אשתו אסורה לשלול יבמתו דיבם שנפל למשאל"ס יבמתו מותרת די"ל דאדעתא דהכי לא קדשה נפשה דעל התנאים שנוגעים נגד היבם אין הבעל חושש להקפיד. ונתיישב בזה קושי' המראה פנים במה דבעי בירושלמי שקעה ספינתו בים מהו. די"ל לענין יבם קא מיבעי' לי' וכעין זה פלפל אאמו"ר הרב הגאון זצ"ל בשו"ת אחת שהבאתי ובתשובה הקודמת בשם קדשו:
אלא דצ"ע דהא ניחא אי איסור משאל"ס הוא משום דמספקא לן אי חי אי מת הוא משום חומר וחזקת אשת איש שפיר י"ל כיון דמספקא לי' אי הבעל חי אי אפשר לומר דאדעתא דהכי לא קדשה נפשה דבקפידת הבעל ג"כ הדבר תלוי כמו במוכר ולוקח אמנם לפמ"ש בשו"ת הרדב"ז (ח"א סי' שצ"ח) דהיכא שגירש את אשתו בתנאי שיחול הגט לאחר זמן ובינתיים נפל למים שאל"ס הרי אשתו אסורה אפילו לאחר שהגיע זמנו של גט לחול ולא אמרינן דממ"נ מותרת או מחמת הגט או מחמת מיתת הבעל ומשום דבודאי מת חשבינן לי' ואין גט לאחר מיתה ומ"מ אסורה דמשום מיעוטא דמיעוטא שניצולים גזרו רבנן לאוסרה. ואע"ג דברירא לן מילתא דמית [והנה הריב"ש (סימן שע"ז) שכתב שהי' לתקן לכתוב גט כריתות וקשה דאכתי לא היה להם שום תקנה באשת כהן. וע"כ צ"ל דהריב"ש רצ"ל שהי' לתקן גט על תנאי דאפשר אפי' בנשי כהנים. מבואר דלא ס"ל בזה כדברי הרדב"ז] וקשה דנימא דאדעתא דהכי לא קדשה נפשה כמו בנפלה לפני יבם מומר כיון שהפקעת הקידושין נתלה במה שנתחדש אחרי מותו ואין הבעל מקפיד על תנאה בכה"ג:
תו צ"ע לפמ"ש הת"ח ליישב קו' התוס' דבמלתא דלא שכיח כלל י"ל אדעתא דהכי לא קדשה נפשה אבל במקח דשכיח קלקול והפסד איבעי' לי' להתנות בפירוש ולא תלה הדבר בקפידת המוכר. וקשה לשיטתו דאפי' נימא דבנפל למים שאל"ס מספקי' לי' בחי דלא כדברי הרדב"ז ז"ל נימא דאדעתא דהכי לא קדשה נפשה:
גם בספר פני יהושע במס' ב"ק עמד ע"ד התוס' דמה ק"ל מלוקח חפץ מחברו והא באמת מצינו דהיכא דאיכא אומדנא דמוכחא המקח מתבטל ומה דבעי' גילוי דעת היינו כי היכא דליהוי אומדנא דמוכחא אבל בדומיא דכסף שניתן לכהנים דאיכא אומדנא דמוכחא ודאי דבאמת המקח מתבטל ותי' דקו' התוס' אפירכת הגמ' אלא מעתה יבמה כו' דאע"ג דעיקר הקידושין לא הוה כדי שעל ידם תזקק לחליצה [אפי' למ"ד נישואין מפילין] והוה מלתא דלא אסקי' אדעתי' ולא מוכחא מילתא כולי האי ואפ"ה ס"ל די"ל אדעתא דהכי לא קדשה נפשה וע"ז הק' התוס' ממקח דאפי' נתקלקל בגונא דלא אסיק אדעתי' ולא מוכחא מילתא דנימא אדעתא דהכי לא קנה. ודלא תיקשי באמת מה פריך גמ' אלא מעתה יבמה והא שאני יבמה דעיקר הקנין לאו להכי הוה ולא אסיק אדעתי' כתב הפני יהושע דהמקשה הוה ס"ל דבכסף הניתן לכהנים י"ל בי' נמי דלא הוה כ"כ אומדנא דמוכחא די"ל שניתן לכפר מאיסור גזל שע"ז הכסף בלבד מכפר ולכפרת השבועה בעי' אשם בהדי'. כ"ז תורף דבריו ז"ל:
והנה עפ"ד הי' מקום ליישב קושי' הש"מ ב"ק וכתובות דלא נקט אלא מעתה אשה שנעשה בעלה מוכה שחין די"ל דפריך מיבמה אע"ג דעיקר הקידושין לא היו בשביל כן ומכש"כ גבי בעל שעיקר הקידושין היו בשבילו והי' מקום לצדד לענין בעל מומר ג"כ. וצ"ל דעיקר הקידושין לא היו לענין שתהי' אגידא גבי' אלא על זמן היותו בכלל ישראל דהא על דעתא דרבנן כדת משה וישראל מקדשה ולא אסיק אדעתה מענין המרותו וא"כ י"ל שפיר דלמה דנוגע בחייו מיקפד קפיד עליו כסברת התוס':
[האמנם שדברי הפ"י צ"ע דאין לומר כלל שהכסף ניתן לכהנים לכפר מאיסור גזל בלא כפרת השבועה דא"כ הגוזל הגר אפי' לא נשבע יתחייב ליתן הכסף לכהנים וקושטא דמילתא נראה לכאורה בלאו השבועה א"צ ליתן הכסף לכהני' שזוכ' בו כבהפקר מנכסי הגר ומשום השבועה חייבה תורה ליתנה לכהנים כמ"ש רש"י במשנה ד"ה הכסף ניתן לבניו. ויש לדחות דהיכא דנשבע רמיא עליה התורה השבת הכסף לכפרת הגזלה ג"כ ואע"ג שלא נתכפר לו עבירת השבועה אהני' לי' הכסף לכפרת הגזל. ודוקא במת קודם נתינת הכסף ינתן ליורשיו לפי שלא הספיק לכפר עליו אפי' מן איסור גזלה בלבד אבל בניתן הכסף לכהנים עכ"פ נתכפר לו מאיסור גזלה. כן צ"ל עפ"י דברי הפני יהושע ז"ל):
מעתה נראה מבואר דכל מה שיש לחלק בין בעל ליבם עפ"י שיטת הגאונים המיוסדים על אדני התוס' לא יעלו ארוכה אנא לענין בעל מומר דדמי לחליצה דהוה מילתא דלא אסיק אדעתיה ולא מוכחא בולי האי. אבל לענין עיגון מדין מים שאין להם סוף דעיקר הקידושין הי' להיותה ע"י הקידושין אגידא גבי' ואסורה על כל העולם כל ימי חייו ועונתה לא יגרע ממנה דבזה איכא אומדנא דמוכחא דאי הוה מסקא אדעתה דבאם שיפול למים שאל"ס ויהיה בספק חי ספק מת שמצד הדין תשב עגונה וצרורה כל ימי חיי' דלכל אלה לא היתה מתרצה ואדעתא דהכי לא קדשה נפשה אין לחלק בין בעל ליבם ובשניהם י"ל דע"ד כן לא קדשה נפשה ואע"ג שגם בדעת בעל ובקפדותי' תליא מילתא י"ל דע"ד כן לא נתקדשה דהא במכר נמי כה"ג המקח בטל כיון דאיכא אומדנא דמוכחא דאסיק אדעתיה שבשביל כך נעשה המקח ואע"ג שהקנין נתלה בדעת המוכר ג"כ והדרא קו' לדוכתי' דגבי בעל שנפל למשאל"ס נמי נימא דאדעתא דהכי לא קדשה נפשה אפי' נימא דמשום חומר וחזקת אשת איש בספק חי ובספק מת נקטינן ליה. דאע"ג דהבעל מקפיד על עקירת הקידושין שבחייו למה לן לאשגוחי בקפידתו כלל מכח האומדנו' דמוכחי:
איברא דלכאורה בנ"ד אין לומר אדעתא דהכי לא קדשה נפשה דהא כתבו התוס' וז"ל נראה דבנפלה מן האירוסין איירי דאי מן הנישואין ודאי מקדשה נפשה כדי שתהיה נשואה לבעל דמשום אחר מיתת בעלה לא מסקא אנפשה מלהיות נשואה. אלא מן האירוסין איירי דמקידושין אין לה שום טובה עכ"ל וי"ל דמש"ה תני תנ אשתו אסורה כדי שתשלול ארוסה דדוקא נשואה דלא שייך לומר אדעתא דהכי לא קדשה נפשה שהרי כבר היא נשוא' אבל בארוס שנפל למים שאל"ס ארוסתו מותרת דלא קדש' נפשה ע"ד כן וי"ל נמי דהירושלמי בשקעה ספינתו בים לענין ארוסה קאי:
אמנם דבריהם ז"ל צריכים ביאור במה שחלקו בין קידושין לנישואין דכדי שתהי' נשואה לבעל לא מסקא נפשה להמנע משום מידי דאחר מיתת הבעל ובכל גוני מקדשה נפשה אבל מן האירוסין דמקידושין אין לה שום טובה מסקא אנפשה ואפי' בשביל דבר שאחר מיתת הבעל נמנעת מלהתקדש. וק"ל דהא אירוסין אתחלתא דנישואין נינהו וכשם דבשביל חיבת נישואין לא מסקה אנפשה ה"נ בשביל חיבת האירוסין שכבר אתחלתא דנישואין הם מסתברא למימר דבשביל דבר שאחר מיתת הבעל אינה נמנעת אפי' מלהיות ארוסה שכמו שיש לה טובה מן הנישואין ה"נ יש לה טובה מן האירוסין ועי' כתובות (דף מז.) דלרש"י מן האירוסין קאמר דהא איחתני להו והתוס' לא חלקו עליו אלא דבאירוסין לא קרי חיתון אלא איקרובי דעתה:
והנה חכם אחד הראני דברי רבינו נה"מ (סי' ר"ל ס"ק) דהיכא דכבר מטי ליה הנאה לא אמרינן תו דע"ד כן לא קנה ועם דבריו ז"ל יישבתי קו' מוהרי"ל ומהר"ש לוי שבמש"ל (פ"ו ה"א מהל' זכי' על מוהר"ש יונה ממחט שנמצא בעובי בית הכוסות דלהחזיק נמי לא אמרי' אדעתה דהכי לא קנה ' ולדבריו התם כבר מטי ליה הנאה איברא שדברי הנה"מ לפע"ד צע"ג דכי היכא שנגמרה הנאת האש' מן הנישואין ה"נ נגמרה הנאתה מן האירוסין דהא מטא לידה כסף קידושין וא"כ לא נימא תו דע"ד שום דבר נא נתקדשה ודוחק לומר דדוקא בקידשה בשטר י"ל כן דלא בעי' שיהי' בו שו"פ משא"כ בקידשה בכסף:
ולולא דברי הנה"מ נלע"ד ליישב כל מה שהעיר שם דבאמת לכאורה דברי התוס' תמוהין בקו' דהיאך לא נחית לחלק בין קונה מקח ונתקלקל נבין יבמה שנפלה לפני מוכה שחין וכותב לארוסתו מטעם דשאני יבמה שנפל' לפני מוכה שחין דאין לומר נסתחפה שדהו של החשה שחין הבעל שדה דאשה [וכ"כ בכתב נה תוספות ומת חין לומר שנסתחפה שדה דיורשין שחין הבעל שדה שנה] חבל בקונה חפץ י"נ דנסתחפה שדהו כמ"ש הנה"מ ז"ל. והנלע"ד דס"ל להתוס' בקו' דדוקא בקונה מקח מטי ליה הנאה מיני' או דחזי עכ"פ ליהנות מיניה י"ל דאח"כ נסתחפה שדהו אבל כל כמה דלא הוה חזי דנימטי ליה הנאה אע"ג שכבר קנה אותו בקנין המועיל אין לומר דנסתחפה שדהו דכיון דאכתי לא מטא עידנת דליתהני מיניה נא שייך לומר דנסתחפה עתה שדהו וע"י כן לא יהיה לו הנאה ממנו דהא מקמי הכי נמי לית ליה הנאה:
והא דאמרינן בכתובות (דף יב:
(דף עה.) דלאחר אירוסין אמרינן נסתחפה שדהו של בעל ואע"ג דאכתי לא מטי' ליה הנאת אשתו י"ל דשאני אירוסין שכבר יש לו הנאת קיום מצות נשואי אשה מחמת אירוסין וחשבי' ליה כמטא הנאה לידיה ואע"ג דבאמת קיום המצוה לא חשיב הנאה דמצות לאו ליהנות ניתנו מ"מ כבר י"ל נסתחפה שדהו כיון שע"י האירוסין קיים כבר מצות נישואי אשה במקצת. ועוד י"ל כיון דאילו נדרה תלי' נדרה בהפרתו וקיומו כבר נחשב כאילו כבר מטא ליה הנאה שהרי על דעתו היא נודרת כבר ומש"ה י"ל בה נסתחפה שדהו אפי' מן האירוסין ומשכיל אחד תי' דכבר י"ל הנאה שנאסרה אכ"ע ונתקדשה לו וכעין ב"מ (דף פ"א) גבי אומנין ושוכר שומרי שכר משא"כ בקונה מקח כל כמה דלא מטא ההנאה לידיה שישתמש בו לא מיחשב לשום דבר הנאה דידיה ואין לומר ביה דנסתחפה שדהו כל כמה דלא מטא לידיה שום הנאה מהחפץ. ומה"ט שפיר הקשו התוס' מקונה מקח בגונא דאכתי לא מטא ליה הנאה מיניה וכמ"ש הנה"מ דאין לומר ביה דנסתחפה שדהו לשיטת התוס' דנימא דע"ד כן לא קנה וע"ז תי' דאיכא קפידא דמוכר כיון דלא מיהדר ליה מה דיהיב ליה כמ"ש הנה"מ בשם המשל"מ ומוהר"ש הלוי וצ"ע לענ"ד עמש"כ דבכותב לארוסתו ומת ל"מ קפידת האשה לפי שאם ימות תחזור כדמעיקרא ומש"ה אינה מקפדת על אומדן דעתיה. והרי נפסלת לכהן גדול ע"י הקידושין ואפי' לכשימות והיכא שנזקקת לחליצה נפסלת לכהן הדיוט ג"כ מיהו לזה י"ל כיון דלא נתבטל אלא התוס' ועיקר הכתובה נוטלת לא מיחשיב לה הפסול לכהונ' הפסד כלל. אלא דהא תינח למ"ד ארוסה יש לה כתובה אפי' בלא כתב לה אבל למ"ד דאין כתובה לארוסה א"כ לענין עיקר הכתובה נמי נתבטל לכשמת צ"ע דהא יש לה הפסד בפסול לכהן גדול או גם לכהן הדיוט ודוחק לומר דלאו בארוסה בתולה קיימי:
ומעתה כל דברי רבינו נה"מ אמתיים דבמקבל להוליך הסחורה למקום ידוע דוקא דכל כמה שלא באה לאותו מקום לא הו"ל שום הנאה וא"ל נסתחפה שדך והיכא דזל בכל העולם דאיכא אומדנא ההפסד על הנותן בלבד. ולא משגחינן בדעת נותן דכיון דמהדר ליה הסחורה שקיבל אולם בלא הוזל אלא בזולשפט המקבל מסייע בהפסד ואע"ג דלא מטא הנאה לידיה מכח התנאי ותו דליכא אומדנא שיבטל המקח משא"כ במכירה גמורה כיון דמצי למוכרה ס"ל להפוסקים דכבר מטא ליה הנאה ואע"ג דא"ל דנסתחפה רק שדהו כיון שהוזל בכל העולם מ"מ אין לומר תו דע"ד כן לא קנה דאטו יתחייב לעמוד השער לעולם ע"כ לא חשיב אומדנא אמנם הר"ח והרמ"ה ס"ל כיון דלא מצי כולי האי למוכרה במקום אחר לא חשיב הנאה מקמי הכי במה שרשאי למוכרה כיון דידוע לנו שאינה עומדת לימכר הכל כמ"ש הנה"מ ומש"ה המקח מתבטל דכל כמה שהנאה ליכא י"ל אומדנא ולא אמרינן דנסתחפה שדהו מחמת חסרון הנאה ומחמת שהוזל בכל העולם ומש"ה א"ש ביבמה שנפל' מן האירוסין אע"ג דמטי לה הנאה מכסף קידושין כיון שאין הבעל שדה דחשה לא שייך דנסתחפה שדה שלה י"ל דע"ד כן נא נתקדשה. ועפ"ד הנה"מ ועפ"ד לכאורה היה נ"ל דמש"ה נא פריך מאשה שנעשה בעלה מוכה שחין דפשיטא ליה כיון דלא שייך נסתחפה שדה של אשה כל כמה שבעלה חי דקשה דנימא דע"ד כן לח נתקדשה. אלא דאפי' בנפלה ליבם מוכה שחין דנימא הכי כיון שאין הבעל שדה דאשה. חיברא דהפוסקים שתפסו במוחלט דלגבי בעל שנעשה מומר א"ל ע"ד כן לא נתקדשה צ"ל דטעמם דנא חשיב אומדנא מכח קו' הנה"מ ע"ד התוס' דאטו יתחייב שיתקיים המקח לעולם והה"נ גבי בעל א"ל שצריך להיות בכל ימיו ירא ה' וסר מרע ושלא כמש"כ לעיל משא"כ לגבי יבמה פריך שפיר שאין עיקר הקנין בשביל יבם וא"ל אטו יתחייב הבעל לחיות לעולם לבטל האומדנא והה"נ בנפל למשאל"ס אין לבטל האומדנא מכח דאטו יתחייב לחיות לעולם דודאי הקידושין לא נעשו אלא בשביל שתשב האשה תחת בעלה והחיובים שמצד האישות יהיו עליו וכשנפל למים שאל"ס ודאי הוה אומדנא טובא דע"ד כן לא נתקדש':
והשתא בעי' לאשכוחי טעמא לדברי התוס' במה שחלקו בין אירוסין לנישואין. והנלע"ד דפשיטא להו דודאי מן האירוסין כיון דאכתי ליכא עליה זיקת הבעל ויכולה להתקדש לכל מי שתרצה א"ל שהאירוסין הם לטובתה יותר מלטובת הבעל ומש"ה ודאי מסקה אנפשה אפי' לדבר שאחר מיתת הבעל ולא מיקניא נפשה ע"ד שתבוא למצוקות כאלה. אמנם בנישואין שכבר היא אגידא גביה משעת האירוסין שיש עליה זיקת הבעל ואין עוד ברשותה להנשא למי שתרצה וביד הבעל הרשות לישא נשים הרבה מסתבר לומר דלאשה איכא טובה מן הנישואין יותר מלבעל וכעין זה בנדרים (דף לא) דזבינא חריפא הו"ל הנאת לוקח ודרמיא על אפי' הנאת מוכר וזבינא מציעא הוה הנאת שניהם וה"נ בשעת האירוסין שהרשות לשניהם כפי רצונם ליכא טובה להאשה יותר מלבעל ומש"ה מסקא אנפשה גם לדבר שאחר מיתת הבעל ואיכא אומדנא דע"ד כן לא קדשה נפשה אבל מן הנישואין שהיא אגידא גביה והוא אינו אגיד גבה הו"ל טובתה טפי מלדידיה ולא מסקה אנפשה לדבר שאחר מיתת בעלה ואמרינן דמחלה להא מילתא ואפי' ע"ד כן נשאת והרי זה דומה להא דאיתא בכתובות (דף עג.) בקידשה על תנאי וכנסה סתם די"ל אחולי אחיל לתנאי' וה"נ דכוותה בשביל חיבת נישואין דהוה טפי טובה לדידה מחלה ואפי' ע"ד כן נתקדשה שפיר אע"ג דבשעת אירוסין לא קדשה נפשה אדעתא דהכי ושמח לבי שכעין דברינו מצאתי בשו"ת הגאונים בתראי (סי' לב) שכ' דל"מ תנאה בשעת קידושין כדי להפקיע מיבום דאחולי אחלה לתנאה והביא הא דקידשה על תנאי וכנסה סתם ועי' בהגהת הספר שם:
[ודע דמסוגיא דב"ק ודברי המחברים לענין יבם מומר יש תשובה ע"ד האחרונים הביאם השעה"מ (פ"ו מאישות) דלענין ממון דוקא מהני גילוי דעת דמוכחא ולא לענין קידושין ואיסורים דא"כ מה פריך דנימא אדעתא דהכי לא קדשה נפשה והא גילוי דעת בעלמא הוא ולא הותנה בפירוש וצ"ע]:
אמנם ראיתי בש"מ ב"ק שכתב וא"ת אם קנה אדם וכו' י"ל דלא פריך הכא כו' וכן מיבמה כו' מן האירוסין דאם היתה רוצה להתנות בשעת אירוסין כו' לא היה הבעל מעכב ע"י כו' אבל מן הנישואין ודאי לא היה הבעל שומע לה לעשות בעילתו בעילת זנות כו' לא הוה כאילו התנה:
והנה הב"ח (סי' קנז) והב"ש (שם סק"ו) והרד"ך ז"ל שס"ל דאפי' היכא שלא נתקדשה ע"ד דבר הנולד לאחר מותו לא הוו בעילותיו בע"ז. הם נגד דברי השמ"ק ב"ק דהא ביבמה שנפלה לפני מוכה שחין נמי לא נפקעו הקידושין בחייו ואפ"ה כתב דמשום בעילת זנות לא ישמע לה הבעל. ועי' ב"ח (סי' קנ"ז) דמהר"ם מפרש דבמומר הדעת נותנת שאפי' מן הנישואין אינה מכנסת עצמה בשום ספק מחמת חבת בעלה ועי' שו"ת שבות יעקב (ח"א סי' ק"א) מענין סריס אם י"ל שע"ד כן לא נתקדשה מה שלא פלפל דנימא ע"ד שירחיק לנוד לא קדשה נפשה י"ל משום דכ"ז שהבעל בחיים אין לומר ע"ד כן לא נתקדשה ואע"ג דהוה סריס וליכא שום בעילת זנות מ"מ כיון דאיהו לא קי"ל ביורה כחץ וסריס חמה יש לו רפואה כדאי' ביבמו' (דף ע"ט.) הוה מקפיד על הפקעת קידושין שבחייו:
ועיין במש"ל (פ"ו ה"א מזכי') שהביא בשם ס' פני משה דבאומדנא וקפידא רבה לא מהני דעת וקפדת חבירו לסלק האומדנא:
ומדי עיוני במש"ל ארשום לזכרון במה שהק' הר"ש הלוי על המוהרי"ל בענין מיתה דלא שכיח מהא דיבמה שנפלה לפני מוכה שחין וי"ל מיתה דזמן מועט לא שכיח אבל לזמן מרובה שכיחא מיתה שפיר וכמ"ש תוס' ביבמות (דף יח.) ד"ה דלמא אדמייבם וע"ד המוהרי"ל שבתשובה הב' יש להעיר דעכ"פ יוכל המשודך לחזור ויפטור מן הקנס כיון שבטלה מתנתו מכח אומדן דעת האב שהי' ג"כ פטור לדעתו ואפי' הי' האב מתחייב קנס החתן יוכל לחזור בלא קנס ואולי המוהרי"ל מודה בזה וממה שתפס עליו מהרש"ל דלא מצי הדרי בהו נראה שהחתן מתחייב קנס ועובר על השבועה וצ"ע:
אמנם גיסי וש"ב הרב המאה"ג המנוח מוה' חיים משה הלוי זצ"ל שהי' אבד"ק פראשקי השיב על דברי וז"ל:
הנה בהגמ"ר פ' החולץ הקשה על שיטת מוהר"מ דמביא ראי' מההוא דב"ק. הא כתבו תוס' שם דדוקא בארוסה הוה ס"ד דגמ' לומר כן אבל לא בנשואה. ולפי הפשט נראה דמוהר"מ ס"ל בשיטת התוס' כתובות (דף מז:) שלא חלקו דאף בנישואין נמי אמרי' אומדנא והבעל אינו חושש במה שיהי' אח"מ. ועי' בתשו' נ"ב מהד"ק (חא"ע סי' פ"ח) תוך ד"ה ומעתה סיומא דפסק כו' עייש"ה. אמנם ראיתי בשו"ת מאמר מרדכי (סי' כ"ד) שכתב ונהי דאף בנשואין יש מקום לומר שהבעל אינו מקפיד בדבר שיהי' אח"מ ותלוי הכל בדעתה מ"מ אי נימא אדעתא דהכי לא קדשה נפשה א"כ יעקרו הקידושין למפרע והוה כל בעילותיו בע"ז. וע"ז פשיטא שמקפיד הבעל והביא דברי האס"ז ב"ק בשם הרא"ש בתוספותיו דהיינו טעמא שיש לחלק בין האירוסין לנשואין כמ"ש התוס' משום דמן הנישואין לא הי' הבעל שומע לה לעשות בעילותיו בעילות זנות עיי"ש. ואני מוסיף ע"פ שיטות הראשונים בסוגיא דבטלו מבוטל והובא ג"כ באס"ז כתובות בפ"ק (דף ג') גבי כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש כו' דהכי קאמרי' א"כ שוי' רבנן לבעילתו בעילת זנות ואין אדם עושה בעילתו זנות הלכך גמיר ויהיב גטא מעכשיו כדי שלא יפקעו רבנן קידישיו שלא תהיה בעילתו בעילת זנות ולאו למימרא דעקרוה ומש"ה גמר ומבטל תנאה ואונסי' עיי"ש. מעתה הרי הדבר ק"ו מה דבר שהותנה בפירוש או עביד מעשה הביטול אמרי' כדי שע"י אפקעינהו רבנן לקידושיו יהיו בעילותיו בע"ז גמר ומבטל היפוך הדיבור שעשה בפועל. מכ"ש שלא יסכים לתנאי האשה ולאומדן דעתה לעשות בעילותיו בע"ז:
לכן נראה לי עפמ"ש בס' טיב גטין על מס' גטין (בדף הספר דף נא.) שכ' וז"ל דלמה שמבואר במרדכי פ' האומר בקידושין דכל ענין דאפקעינהו הוא רק בתורת תנאי דשעת קידושין ומחלק בהא בין שניות וחייבי לאוין דתפסו בה קידושין משום דלא שייך תנאי משא"כ היכא שהקידושין כהלכתא בשעת מעשה שפיר שייך תנאי שאם יבטלו הגט אח"כ ולא ירצו חכז"ל הקידושין יתבטלו מצד תנאי הראשון עייש"ה. ולפ"ז אמרתי דכל כה"ג הי' נראה דלבתר דתיקנו חכז"ל כן ותלו הקידושין בתנאם גם אם עבר וביטל אין נעקרין הקידושין למפרע וחייבת מיתה על זנותה והיינו למ"ש במשל"מ (פ"ג ה"ו) מהל' זכי' דאם נתן לחברו שדה על תנאי שאם ימכרנה לאחר תתבטל המתנה ועבר ומכר דהמכר בטל מצד התנאי והמתנה מ"מ קיימת ואע"פ שעבר על התנאי מ"מ כיון שע"י תנאם נתבטל המכר א"כ הרי הו"ל כאילו לא עבר על תנאו ונשארת המתנה בתוקפה. חזינן דאע"פ שעשה מעשה נגד התנאי ולא נתבטלה רק מצד התנאי דכשיעשה כן הדרא למרא קמא ואעפ"כ כשמבטלין המכר מצד הזה נוכל אח"כ לקיים גם המתנה ודיינינן שלא עבר על תנאו לגבי עצמו שנתקיים לו המתנה. וא"כ הרי הכא נמי נוכל לדין כן דלענין שיועיל הביטול שיתבטל באמת הגט הועיל תנאו הראשון שאם יועיל יתבטלו הקידושין אבל כיון שמצד זה תנאי א"א לו שיועיל הביטול א"כ הרי לא עבר ע"ד חז"ל כיון שאין מעשיו קיימים וא"כ למה יפקעו הקידושין כיון שאין כאן נגד רצונם אחר שהונח הביטול ודו"ק. כי לכאורה הוא דמיון לשם. כאשר באמת רבים וכן שלמים בחכמי הזמן רצו בקירוב הסברא זו ולדמות לשם עייש"ה וא"כ יש לקרב ג"כ סברא זו ולומר שזה שיטת המוהר"ם דמהני אף מהנישואין לבטל הקידושין משום אומדנא דהוי כאילו התנו בשעת נישואין שאם תפול לפני יבם מוכה שחין לפי הס"ד של הגמ' שלא תתייבם לו ולא תהי' זקוקה לחלוצה. ואי נימא דתתייבם לו או תהי' זקוקה לו אינן חלין הקידושין כלל ונעקרין למפרע ומש"ה א"צ חליצה ואינה זקוקה ליבום אחרי מותו משום תנאם הראשון ונעקרו הקידושין למפרע לגבי היבם מוכה שחין וממילא כאשר אמרינן דאינה ן זקוקה ליבום וחליצה מהני הקידושין לגבי הבעל שלא תהי' למפרע בעילתו בע"ז והבעל והיבם אינם שוים בדינם. ומשני הגמ' כדר"ל ולא הוה תנאי כלל דלא הוה אומדנא ברורה משום דטב למיתב טן דו וכו', ודן מוהר"מ דהא תינח ביבם מוכה שחין אבל ביבם מומר בודאי הוה תנאי גמור ואומדנא דמוכח וקידושיו קידושין לגבי עצמו וכנ"ל והא תינח ביבם מו"ש או יבם מומר אבל לגבי מומר עצמו או בנפל למשאל"ס דא"א לתפוס החבל בתרי ראשין לגבי עצמו שיהי' קידושיו קידושיו ולא יהי' בעילותיו בע"ז ולומר דאדעתא דהכי לא קדשה נפשה ויהי' קידושין נעקרו למפרע שא"א לומר כן בודאי אינו מסכים לתנאה משום שאין רצונו שיהיו בעילותיו בע"ז ואף גם הר"מ מודה. מיהו התוס' בב"ק והאס"ז לא ס"ל סברא זו [וגם בס' ט"ג הנ"ל חוכך הרבה בסברא זו] לכן חלקו בין נישואין לאירוסין:
ועי' בתה"ד (סי' רכ"ג) מה שמביא בשם ירושלמי דהוה כמתנה על מש"כ בתורה והגמ' דילן ס"ל דמהני תנאי בזה:
ועי' בשו"ת שבות יעקב (ח"א סי' קכ"ז) עיי"ש:
והנה אי נימא כשיטת המרדכי קידושין דכל אפקעינהו רבנן לקידושין מיני' הוה משום תנאה כאילו התנו בפירוש בשעת נישואין או בשעת נתינת הגט עיי"ש ואע"ג דלא אתני אנן אמרינן ואמדינן דעתם כאילו התנו יחד. רואה אנכי שקושיתך קושית ראשונים הוא ומבוארת בשטמ"ק כתובות רפ"ק גבי כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש [והוא בש"מ דף יב ע"ד) כל המקדש כו' וא"ת מ"ש מטבע במים שאל"ס דלא אפקעינהו רבנן לקידושין מיני' משום עגונות י"ל בכדי לא מפקע להו רבנן לקידושין אלא היכא דאיכא גטא בידה והביא ההוא דמהימן ע"א בעדות אשה דהוה משום אפקעינהו רבנן לקידושין מיני' בצירוף איתתא דייקא ומנסבה והיכא דלא דייקא ואנסבה הוו בנים ממזרים ולא אמרי' אפקעינהו כו' וה"נ לא אפקעותא גמורה אלא משום דאומדין לי' לדעתי' דאסקי' לדעתי' לאונסא ומדבעי לאתנויי ולא אתני אחולי אחיל לאונסא. ותדע לך דהא אונסא דלא שכיח כגון אכלו ארי או נשכו נחש ונפל עליו הבית דלא מסקי להו לאינש אדעתיה הוה אונסא. אלא ודאי טעמא דאפקעינהו רבנן לקידושין מיני' בשאר אונסי מטעם דאמרי' אסקינהו לדעתי' ואחולי אחלי' עיי"ש. הרי מדמה מים שאל"ס לאונס שלא שכיח כלל. ובאונסא דשכיח אמדינן לדעתם שהתנו עליהם בשעת קידושין או גטין. והרי זה דומה ליבמה שנפלה לפני מוכה שחין להס"ד דגמ' שם. אבל אונסא דלא שכיח כלל לא אסקי' אדעתו כלל להתנות עליו ולבטל הקידושין ולא אפקעינהו רבנן לקידושין מיניה היה גבי אומדנא במילתא דלא שכיח כלל לא הוה אומדנא ואפי' עלה ע"ד מזה בשעת נישואין לא הוית מתנה ע"ז משום דלא שכיח כלל:
ומכאן נראה קצת כשיטת הב"ח ודעימי' בסברת מוהר"מ דבמומר אינו זוקק לחליצה היינו בשהי' מומר בשעת קידושין דעלה ע"ד ולא הוה בכלל מלתא דלא שכיח הואיל שהוא מומר כעת והוה כאתני ע"ז אבל בנעשה מומר אח"כ לא שייך לומר אומדנא דהוה מילתא דלא שכיח ולא אסקו אדעתי' לאתנויי ובמקום אונסא דלא באמרינן אפקעינהו רבנן לקידושין מיניה ה"נ לא הוה אומדנא שעת נישואין ועי' בשו"ת תה"ד בסוף בפסקים וכתבים (בסי' רס"ז) עיי"ש:
וראיתי שהקשית על שיטת מוהר"ם מהא דמבואר בכתובות (דף ע"ד) דאי נמי אמרה דיירנא בהדי דמוכה שחין לא שבקינן לה וע"כ דמה דאמרי' דמינח ניחא בכל דהו וכדר"ל ה"פ דכיון דניחא לה טובא לשבת תחת בעל אינה נמנעת בשביל ספק נפילה לפני מוכה שחין ואע"ג דלא תוכל לשבת תחתיו בשום צד. וא"כ ה"נ נימא שאינה נמנעת בשביל ספק נפילה לפני יבם מומר ועשית סמוכין לזה מדברי רש"י שם וז"ל בב"ק דמינח ניחא לה להתקדש לראשון שהוא שלם על ספק זה שאם ימות תזקק לאחיו והקשית מטעם מה לא דחו שיטת מוהר"מ מכח פירש"י ז"ל עצמו. והרחבת הביאור בזה ואני תמה ראשון למה לך להקשות ע"ד מוהר"מ ביבם מומר הו"ל להקשות דברי הגמ' אהדדי הא דאי' ביבמות (דף ד.) ואמר ר"ש אר"א משום ראב"ע מנין ליבמה שנפלה לפני מוכה שחין שאין חוסמין אותה שנאמר לא תחסום שור בדישו וסמיך לי' כי ישבו אחים יחדיו עיי"ש. וקשה למה לן סמוכין דקרא הא בלא זה נמי אין אנו מניחין לדור עם מוכה שחין מכ"ש שאין חוסמין אותה ומצאתי קו' זו בשו"ת חכ"צ (סי' א) וכתב וכד דייקינן ה"נ לאו קו' היא דסד"א דבביאה אחת לא שייך למימר דמק בשרו ויבעול ביאה ראשונה ותיכף יוציא אשמעינן ר"ש דאין חוסמין אותה ואפי' ביאה ראשונ' נמי לא עכ"ל עיי"ש גם הרשב"א והריטב"א ביבמות פירשו כן הא דקאמר הש"ס דאין חוסמין היינו שאין כופין אותה להתיבם ואח"כ נכוף אותו לגרשה בגט כדי לקיים מצות יבום עיי"ש מ"מ קשה מהא דר"ל דטב למיתב טן דו כו' ומכנסת עצמה לספק זה וכדפירש"י ז"ל. אמנם גם זה ל"ק דהא בהגמ"ר פ' החולץ שם הקשה הא דמקשה הגמ' אלא מעתה יבמה שנפלה לפני מוכה שחין כו' ועל מאי קאי ונראה מדבריו דקאי קושי' הגמ' אי נימא דמהני אומדנא א"כ למה לן קרא דסמוכין (ביבמות רפ"ק) תיפוק לי' בל"ז דאי נימא דתתיבם אף בפעם א' והא אדעתא דהכי לא קדשה נפשה וקרא למה לי ומשני בלא קרא רק מסברא הו"א כדר"ל ולא הוה אומדנא ואתי קרא דסמוכין שאין מניחין ליבם רק לחלוץ עייש"ה. וכ"ז ביבם מוכה שחין אבל ביבם מומר כ"ע מודים דהוה אומדנא רבה ולא שייך כלל למימר טב למיתב טן דו וכדר"ל דאף בספק זה ובביאה אחת ג"כ אינה מכנסת עצמה לישב תחת בעלה:
ומה שהקשית אמאי לא דחו שיטת המוהר"מ ע"פ פירש"י ועשית סמוכין לקושיתך מפרש"י גם זה בעיני יפלא דאי כדבריך יותר הוה לך להקשות שיטת רש"י אהדדי למה לי' לרש"י לומר הטעם דמומר זוקק לחלוצה משום דקידושיו קידושין תיפוק לי' בל"ז הא מכנסת עצמה בספק זה:
מיהו י"ל לדבריך ליישב קו' שו"ת (מאמ"ר סי' כ"ד) הא דאי' בהגמ"ר שמוהר"מ הי' חושש בעצמו לשיטת רש"י הלוא כל עיקר מה שעורר רש"י על שיטת הגאונים הוא משום דאע"פ שחטא ישראל הוא וקידושיו קידושין ולמה לא יזקוק ליבום כיון דנקרא אחיו אכן לשיטת מוהר"מ וראייתו משום דאדעתה דהכי לא קדשה נפשה א"כ אזיל לי' חששא דרש"י דודאי לענין קידושין דחזינן דקדשה נפשה וסברה וקבלה מה שאין כן גבי יבום דאיכא אומדנא עכ"ד. ולפי דבריך י"ל דרש"י חולק בשתים ולא סבר. לחלק בין יבם מוכה שחין למומר וגם סובר דמומר אחוה מיקרי. ומעתה שפיר כתב הגמ"ר וחש מוהר"מ לשיטת רש"י הן מטעם דלא ס"ל שיש חילוק בין יבם מומר למוכה שחין והן מטעם אחוה. אבל לדחות שיטת מוהר"מ משום שיטת רש"י כדבריך זה ודאי ליתא דהא בסברא פליגי אי יבם מומר דומה למוכה שחין וגם זה לא ברור לומר דרש"י מדמה יבם מומר ליבם מוכה שחין עכ"פ ניחא הא דחשש לדברי רש"י:
ומ"ש ראיה מהא דחולין (דף יג) דסתם מחשבת מומר לע"ג ומש"ה אינה יכולה לדור עמו ולא ידעתי מה ענין זה לזה ועי' בשו"ת חכ"צ (סי' א') מה שהעיר בספק נחמד בענין חליצה אי הוה דרך הקנאה ובעי' כונת הקנאה וכיון דחולץ המומר ברצון אין חוששין לדברים שבלב כמו בכל הקנאות דברים שבלב לאו דברים נינהו או דבעי' כונת מצוה וכעין נתכוין שומע ולא נתכוין משמיע לא יצא וכו' ובודאי אחר כונת הלב הן הן הדברים עיי"ש וביבום בביאה א' צ"ע. ועי' בס' בית מאיר א"ע (סי' קנ"ד):