אור ברסלב
אגודות אזוב מדברי שאלות ותשובות מחלק אבן העזר › סימן יא

אגודות אזוב מדברי· רבי מיכאל דב ויינגוט

שאלות ותשובות מחלק אבן העזר · סימן יא

סימן י

ע"ד העגונה הילדה מרת אסתר בת הנגיד ר' אלי' מפייזער שהי' דירתה עם בעלה ר' הירש וואלפזאהן בפאזנע והיא יושבת עגונה וגלמודה ממנו זה שמנה שנים ובמשך הזמן באו מכתבים עם גב"ע המעידים על מיתתו. וגוף המכתבים עם גב"ע מונחים תח"י ידיד נפשי הגאבדק"ק פיעטערקוב ונתבארה היטב בהקונטרס אשר יצא ממנו להתיר אשה זו מכבלי העיגון ואנקט דבר השאלה בקצרה. האיש הזה היה דר עם אשתו באהבה וחיבה והולידו בנים ומחמת צוק העתים נמלט מביתו. לאמעריקא ומשם הי' בדעתו לנסוע לקאליפארניא ונסע משם ואנשים יהודים אשר היו יודעים ומכירים אותו יודעים וראו אותו שישב על הספינה הנקרא קאנוואי ונסע משם על הספינה ואח"כ נתפרסם הדבר שהספינה נשרפה ונאבדו שני אנשים וכולם נמלטו על הרעטונק שוף זולת שני אנשים נאבדו וכפי הנשמע מקול מהמון הי' בעל האשה א' מהם ועי"כ הוציא השולחני שמכר לו האנווייזוננס על סך מאה ושמונים דאללארס לגבותם מתח"י ונשלחו ליורשיו בפאזנע ושוב העיד יהודי אחד [מפאזנע אשר הוא כעת באמעריקע במכתבו כי נשמע בשם קדרים אחת שאחרי דאוסה אות מס"ס ספק תחתיו ספק אינו תחתיו ומשליא ואף להדיעות המובאים לענין עגונה דאין סומכים על ס"ס היינו במקום שהספקות הם בענין שלצדדי הספקות אם נשאת תצא לא כן זה שלצד שנפל לים ג"כ אם נשאת לא תצא והנה הפ"י כתב דנא סמכינן אס"ס משום דיש פה חזקה ופה שאם נשאת ל"ת אין כאן חזקת א"א מדאורייתא ועוד דהא פה אנו דנים על שתי אלה או שנפל לים או שנשרף אם נשרף היא מותרת ואם נפל לים איסורא דרבנן וא"כ אין כאן רק איסור דרבנן. וכיון שא"א להפריד הספיקות זה מזה כי אין כאן רק אחת משתי אלה בהכרח הוה ספק דרבנן ואזלינן לקולא ואינו דומה למ"ש הר"י בספק טרפה שנתערב הגם שהוא עתה ספקא דרבנן כיון שעיקרו דאורייתא אין מתירין דשם רן בספינה להציל התיבה שלו היתה שאלה עליו ושמעה שנטבע הוא ואיש אחר עוד בא גב"ע כי נשמע משני נכרים שהגידו זה שלא בפני זה שנשרפו אותם שני האנשים על הספינה ושהשקיפו ולא ראו שום זכרון מהם ושאר כל האנשים שהיו על הספינה ניצולו לספינה הסמוכה רק ב' האנשים האלו בלי ספק תיכף נאחז בהם האש ולא היה באפשרי לירד מהספינה ושאולי הי' יורד מתוכה היה גם כן נטבע במים ושני הנכרים האלו הגידו את שמו ושם עירו ומבלעדי זה כיון דהעידו על אותן שני האנשים אשר נאבדו על הספינה שיצאה מפרינסטאן לנסוע לנייא ארליאנס וזה הי' ידוע לישראלים בפרינסטאן שלא יצא יהודי אחר בספינה זו שנאבד זכרו כי אם זה האיש הידוע בשמו ושם אשתו ושם עירו וכינויו זה הוא תוכן מהמכתבים ומעתה יש לנו הנכרית הנ"ל אשר הסיחה לפי תומה כי נטבע בעל של האשה זו. וגם השני נכרים אם כי הגידו שנשרף על הספינה מ"מ גם בדבריהם ליכא הכחשה להנכרית רק לדעתם הדבר ברור כי נשרפו על הספינה לאשר אחזה האש סביבותיהם אבל מ"מ יוכל להיות כי נמלטו וכאשר סיימו בדבריהם ושאילו היה יורד מתוכה הי' נטבע במים גם יש אומדנות והוכחות גדולים אשר הוא ידוע לכל שלא על פי ראי' דודאי מת כי הניח ביד טוען במקום המשפט אבליגאציאן על סך אלף ר"ט על אחד שהיה בניי יארק ולא חקר ודרש על אודות הדבר ואמו הזקנה שבקה חיים והניחה עושר רב ולא חקר על אודות ירושתו וגם ע"י שנגבה מעותיו מהשלחני כנזכר למעלה ובל"ז בעתים הללו אף אם במרחקים ומעבר לים כמעט הוא מהנמנע אשר במשך הזמן שמנה שנים שלא יהיה נשמע ממנו שום ידיעה והאשה הזו צועקת במר נפשה להתיר אותה מכבלי העיגון כי היא ילדה ורכה בשנים גם בני משפחתה גילו את דברי הרופא כי הוא על צד ההכרח להשיא אותה לאיש כי סובלת בחולי פעימת הלב ולפי דברי הרופאי' אין לה כעת תרופה ותעלה לאשר כל עוד שלא נתעכרו דמי' מהריון ומלידה לעוצם חום הטבעי שבלב מריבוי הדמי' רפאות תעלה אין לפני'. והנה כבר האריכו הרבנים אשר קדמוני להתיר באם ננקוט דאמירת הנכרים הנ"ל הוא בכלל מסלפ"ת ולדעתי העני' בלי ספק היא בכלל כיון דמעצמם העדים בלי שאלה מהם לידע מהאיש הזה הגידו והאריכות בזה הוא למותר גם בענין אשר לא נזכר שם אביו אין בכך כיון דהגידו שם עירו ובעיר פאזנע לא נאבד אחר שיהיה שמו ושם כינויו כשמו ולאיש אחר לא חיישינן וראיה לזה מעובדא דחסא והנכרי הגיד טבע חסא ע"ז התיר ר"נ ואף דלא העיד על שם אביו וכמה חסא איכא רק כיון דאמר מאן איכא בי חסא טבע חסא הרי דשאל על אנשי הבית דחסא מהעיר הזה וכיון דנודע דבעירו לא היה חסא אחר סתמא דהנכרי היה ידע ומכיר חסא זה דמעיד עליו. ובלא"ה בנ"ד דידוע להיהודים בפרינסטאן אשר היו יודעי' זל ומכירים אותו דהיה על הספינה שנשרף ונאבד תו אין לחוש כלל. רק דיש לעיין בנ"ד יען כי לא נאמר בהעד המסיח לפ"ת על הטביעה דשהה אצלו עד שתצא נפשו ובזה החמיר הרמ"א כאותן גדולי הפוסקים דס"ל אפי' בדיעבד תצא ואף אם יהיה לנו היתר על דיעבד לא סגי בכך להתיר אותה להנשא לכתחלה. ולאחר עיוני בענין זה הדין ברור דהאשה זו מותרת להנשא אף לכתחלה וכדברי הרבנים אשר קדמוני. והנני לבאר כל ענייני ההיתר בנ"ד. למצוא היתר לאשה זו ולצדד כל עניני היתר דהיא מותרת להנשא לשיטת' כל הפוסקים כאשר אבאר:

ביבמות (דף קכ"א) אמר ר' אשי הא דאמרו רבנן מים שאין להם סוף אשתו אסורה הני מילי באינש דעלמא אבל צ"מ לא אי דסליק קלא אית ליה ולא היא ל"ש אינש דעלמא ול"ש צ"מ דיעבד אין לכתחלה לא עכ"ל הגמ' ויש לדקדק על סיום דברי הגמ' דיעבד אין לכתחלה לא הא אין ענין למילתא דר' אשי והיא מילתא באפי נפשה דבמים שאין להם סוף לא מחמרינן בדיעבד ולדחות דברי ר"א סגי דל"ש צ"מ ול"ש אינש דעלמא ובתוס' שם בד"ה ולא היא כתבו וז"ל ואע"ג דרובא צ"מ אי סליק קלא אית ליה מ"מ ל"ח לאותו רוב ול"ת לכתחלה כמו גבי גוססים דאין מעידין עליהם אע"פ שרובם מתים עכ"ל ודבריהם צריכים ביאור דהא ר"א לא קאמר דמשום הך טעמא לחוד דקלא אית ליה תנשא לכתחלה אלא בצירוף הרוב דבמים שאין להם סוף רובם מתים וס"ל דבצ"מ הוי כעין תרי רובי ומה ראיה מייתי תוס' מהא דאין מעידין על הגוסס וכבר דיברו מזה המחברים:

ונלע"ד לבאר דבריהם ע"פ דברי התוס' בכורות (דף כ' ע"ב) ד"ה חלב פוטר במ"ש דגם לרבנן אמרינן סמוך מיעוטא לחזקה וכתבו ע"ז והא דאמרי' בפ"ק דחולין רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן ולא אמרינן סמוך מיעוטא דאין מומחים לחזקה וכו' ההיא רובא מצוי הוא ושכיח טובא כענין שמצינו ריש גטין סתם ספרא דדייני. וכו'. וכן י"ל בההיא דיבמות דמישאל"ס דדיעבד אשתו מותרת ולא אמרינן סמוך מיעוטא דנמלטים לחזקת א"א. ומה שהחמירו שם לכתחלה משום חומרא דא"א וגוסס נמי לא אזלינן בתר רובא להעיד עליו להשיא את אשתו כו' עכ"ל וכתב המהרש"א קאי אדלעיל דסמכינן מיעוט לחזקה להחמיר ועי' בהרא"ש וכו' עכ"ל והיינו דבדברי התוס' היה מקום לומר במ"ש וגוסס נמי לא אזלינן בתר רובא להעיד עליו הוא ע"כ משום חומר א"א דוקא דגם גוסס ריבוי מצוי הוא אמנם בהרא"ש מבואר בהדיא דבגוסס אין מעידין עליו משום דאמרינן סמוך מיעוטא לחזקה וע"כ צריכין, לחלק דדוקא במים שאין להם סוף הוה רוב מצוי ומדינא אזלינן בתר רוב כזה אף אם הוא נגד חזקה ורק מחומר א"א החמירו לכתחלה אבל בדיעבד הניחו על הדין דל"ש בזה סמוך מיעוטא לחזקה כיון דהוא מיעוטא דלא שכיח משא"כ בגוסס אפי' בדיעבד תצא מדינא דהחמירו רבנן היכא דאיכא חזקה בהדי המיעוט להחמיר ולומר סמוך מיעוטא לחזקה ולכן אפי' דיעבד תצא מדרבנן:

וכן נראה מדברי הרמב"ם בפ"ז מהל' נחלות הלכה ג' דז"ל מי שטבע במים שאין להם סוף וראו עדים שטבע בפניהם ואבד זכרו אע"פ שאין משיאין את אשתו לכתחלה הרי היורשים נוחלין על פיהם וכן אם באו עדים שראוהו שנפל לגוב אריות ונמרים או שראוהך צלוב והעוף אוכל בו או שנדקר במלחמה ומת או שנהרג ולא הכירו פניו אבל היו לו סימנים מובהקים בגופו והכירו אותם בכל אלו הדברים וכיוצא בהן אם אבד זכרו אח"כ יורדים לנחלה בעדות זו אע"פ שאין משיאין את אשתו שאני אומר שלא החמירו בדברים אלו אלא מפני איסור כרת אבל לענין ממון אם העידו עדים בדברים שחזקתן למיתה והעידו שראו אותן הדברים ואבד זכרו ואח"כ נשמע שמת הרי אלו נוחלין על פיהם כו' עכ"ל הרי דהרמב"ם מחלק מים שאין להם סוף לשאר הדברים השנויין במשנה דאין מעידין עליהם לשני בבות ולא כלל אותן יחד וגם גבי מים שאין להם סוף דייק בלשונו אע"פ שאין משיאין את אשתו לכתחלה ובאידך הדברים שרובם למיתה כתב אע"פ שאין משיאין את אשתו והשמיט לכתחלה מזה נראה דבאמת הם חלוקים לענין זה דדוקא במים שאין להם סוף דהוא מיעוטא דלא שכיח לא החמירו אלא לכתחלה משא"כ בשאר דברים דרובם למיתה לא הוה המיעוט מיעוט דלא שכיח לכן מחמרינן אפי' בדיעבד אם נשאת דתצא:

ולכאורה הי' נראה מלשון הרמב"ם במ"ש שאני אומר שלא החמירו בדברים האלו אלא מפני איסור כרת דבאיסור לאו לא מחמרינן באמת בדברים אלו ונ"מ אם העדים העידו בדברים אלו על היבם להתיר יבמה. לשוק מותרת להנשא. ועכ"פ בדיעבד לא תצא כיון דאין בה אלא איסור לאו בעלמא אזלינן בתר הרוב אלא דאם נימא דבכל הנהו הדברים לא הוה מיעוטא דלא שכיח אמאי לא נימא גם בזה סמוך מיעוטא לחזקה כמו בכל איסורי לאוין דהחמירו לאיסור מטעם סמוך:

והנה הריב"ש (בסי' שע"ט) הביאו הב"ש כתב דבהנהו דתנן בהו במתניתין דאין מעידין משמע שאין שם עדות כלל וכמאן דליתיה ואפי' אם נשאת תצא ומש"ה במים שאל"ס לא קתני אין מעידין אלא נפל למים שאין להם סוף אשתו אסורה היינו דאינה אסורה אלא לכתחלה אבל בדיעבד לא תצא והריב"ש כתב דתצא אפי' מדאוריית' דכיון דבאשת איש איכא שני חזקות חזקת חי וחזקת אשת איש לא מהני הרוב נגד שני חזקות. וכבר האריכו המחברים לדחות דבריו ובמק"א כתבתי בזה הרבה. אמנם בהרמב"ם הנ"ל מבואר בהדיא דבכל הנהו דקתני במתניתין אין מעידין אלא מחומרא דרבנן דהחמירו משום חומר איסור כרת לכן תמהו עליו מבכורות (דף מ"ו ע"ב) דפריך אר"י דאמר פדחת משום הכירא לענין נחלה מהא דתניא פדחת בלא פרצוף פנים אין מעידין ומשני שאני עדות אשה דאחמירו בה רבנן ע"כ והא קתני אין מעידין עד שיהיה שניהם עם פרצוף פנים מוכח דאפ"ה אינו אלא איסור דרבנן. אבל מ"מ י"ל בדברי הריב"ש דהנהו דקתני אין מעידין הדין הוא דאפי' בדיעבד תצא והטעם דבכל הנהו לא הוה מיעוט דאינו מצוי ולכן מדינא אסורה דאמרינן סמוך מיעוטא לחזקה ואפ"ה בדיעבד תצא מדרבנן ורק במים שאין להם סוף דהוה מיעוט שאינו מצוי ומדינא לא אמרינן בזה סמוך מיעוטא לחזקה והיתה מותרת אף לכתחלה אלא דרבנן החמירו משום חומר איסור אשת איש לכן לא החמירו בדיעבד ולכן ל"ק במים שאין להם סוף אין מעידין אלא אשתו אסורה להורות דבדיעבד לא תצא. ולפ"ז י"ל ג"כ דבהנהו דקתני אין מעידין דחסורה מדינא מטעם סמוך מיעוטא לחזקה סתם אין מעידין בכל מקום אף להעיד על היבם דראו אותו נפל לגוב חריות וכדומה אין מעידין להתיר אותה לשוק אף דאינו אלא איסור לאו בעלמא משא"כ במים שאין להם סוף דמדינא מותרת להנשא ורק מחומר איסור ערוה ואיסור כרת החמירו י"ל דלא החמירו אלא באיסור אשת איש אבל לא באיסור יבמה לשוק ולכן קתני נפל למים שאין להם סוף אשתו אסורה להורות דוקא אשתו אסורה הא יבמתו מותרת ויש נעיין עוד בזה. וביומא (דף נ"ה ע"ב) מד"ה והתנן כתבו ג"כ לחלק דהא דהחמירו במביא גט משום חומר דאשת איש עיי"ש והא במביא גט ליכא רק איסור יבמה לשוק ע"כ דס"ל דגם זה הוא בכלל חומר איסור דא"א וצ"ע ועימש"ל בתוס' יבמות ל"ז:

ולפ"ז י"ל גם בהתוס' והרא"ש בבכורות דז"ל התוס' וכן י"ל בההוא דיבמות דמים שאין להם סוף וכו' וגוסס נמי לא אזלינן בתר רובא להעיד עליו להשיא את אשתו עכ"ל היינו דבגוסס לא אזלינן בתר רובא אפי' להעיד עליו לענין דיעבד ע"כ דלא הוה מיעוטא דלא שכיח ולכן תצא משום דאמרי' סמוך מיעוטא לחזקה וכמ"ש המהרש"א בפי' התוס' וכמבואר בהרא"ש שם:

ובזה י"ל דברי תוס' יבמות (ל"ו ע"ב) בד"ה הא לא שהה ספיקא הוה דמקשי וא"ת ואמאי לא אזלינן בתר רוב נשים דולד מעליא ילדן ואומר ר"י דחיישינן למיעוט, מצוי כזה כמו במים שאין להם סוף דאשתו אסורה וגוסס שאין מעידין עליו להשיא את אשתו אע"ג דשמא התם משום ערוה החמירו מ"מ כיון דמיעוט של נפלים מצוי מחמרינן ביה וכו' עכ"ל וכ"כ הרא"ש עיי"ש מה דתמהו המחברים ולפמ"ש י"ל דתוס' באו להביא ראיה דיש חילוק בין מיעוט המצוי למיעוט דאינו מצוי וזה כוונתם כמו במים שאין להם סוף דאשתו אסורה והפי' דאינה אסורה אלא לכתחלה וכמ"ש הריב"ש מדלא קתני אין מעידין וגוסס שאין מעידין עליו להשיא את אשתו משום דאפי' בדיעבד תצא ע"כ החילוק משום דגוסס הוא מיעוט המצוי וע"ז כתבו אף די"ל דלמא התם משום ערוה החמירו מ"מ י"ל דמיעוט נפלים מצוי טפי לכן מחמרינן בכל מקום (ולקמן אדבר עוד מזה בכונת דברי התוס' במה שכתבו למיעוט המצוי ומיעוט שאינו מצוי דאין זה בכלל מיעוטא דמיעוטא]:

ומזה י"ל במ"ש דהנהו דקתני בהו אין מעידין סתמא להורות דלאו דוקא אין מעידין על איסור אשת איש אלא אפי' על איסור יבמה לשוק דא"כ מה זה דכתבו תוס' אע"ג דשמא התם משום ערוה החמירו וע"כ דדוקא באיסור אשת איש דהוא איסור ערוה מחמרינן אבל על מיעוט נפלים דאינו אלא לענין איסור יבמה לשוק בזה לא מחמרינן ומתוס' נראה כמ"ש די"ל דמחמרינן דוקא לענין איסור ערוה אבל לא לענין איסור יבמה לשוק וכמש"ל דכן נראה מדברי הרמב"ם בהל' נחלות במ"ש דלא החמירו אלא באיסור כרת וכבר פלפלו המחברים אם איסור יבמה לשוק נכלל באיסור ערוה ומתוס' דהכא נראה דלא חשיב איסור ערוה ואכ"מ וצ"ע:

ועתה אחזור לסוגיא דיבמות דהא דאמר רב אשי הא דאמרי רבנן מים שאין להם סוף אשתו אסורה הני מילי באינש דעלמא אבל צ"מ לא אי דסליק קלא אית ליה דלענ"ד הדבר נכון בסברא לומר דבשלמא אי אמרי' דהמיעוט דנמלטים במים שאין להם סוף לא הוה בכלל מיעוטא דמיעוטא והוא מיעוט המצוי ומדינא מחמרינן משום. סמוך מיעוטא לחזקה אז יש מקום לומר דזה אינו אלא:

באינש דעלמא משא"כ בצ"מ דאי הוה סליק קלא אית ליה. ולכן בצ"מ הוה מיעוטא דמיעוטא מיעוט הנמלטים ומיעוט דלית להו קלא. ובמיעוט שאינו מצוי הא לא אמרינן סמוך מיעוטא לחזקה ולכן מותרת להנשא מדינא ואף לכתחלה משא"כ אי נימא דמיעוט דנמלטים תמיד הוא מיעוטא דמיעוטא ומן הדין במים שאין להם סוף אשתו ראוי' להיות מותרת רק דהחכמים החמירו משום חומר האיסור א"כ ממילא גם בצ"מ מה בכך דאיכא עוד מיעוט כיון דלית ליה קול אעפ"כ הא הוה בכלל מיעוטא דמיעוטא כיון דאיכא עכ"פ מיעוט דלית ליה קול ומחיזה טעם וסברא נחלק בין צ"מ לאינש דעלמא הא גם באינש דעלמא הוא מיעוטא דמיעוטא ואפ"ה אשתו אסורה כמו כן גם בצ"מ הא איכא עכ"פ מיעוטא דמיעוטא ובזה החמירו הרבנן [הגע עצמך אם נפל למים שאין להם סוף משני רוחות. ומשני צדדים יש להם סוף דבזה אשתו אסורה משני חששות. ח' למחילה של דגים שחוטטים סמוך לנהר וגם נדף של ספינ' שנזדמן לו משא"כ אם נפל למים שאין להם סוף באמצע הים ואין להם סוף מד' רוחות דבזה אין לחוש למחילה של דגי' שכל ונימא דבזה אין להחמיר כ"כ אמנם זה אינו כיון דעכ"פ הוא בכלל מיעוטא דמיעוטא ולכן הם דומים להדדי]:

ויש להביא ראיה לזה מקו' הגמרא דיבמות (דף קכ ע"ב) ומי מצית לאוקמא כרשב"א והא קתני סיפא מעשה בערסיא באחד ששילשלו לים ונא עלתה בידם אלא רגלו אמרו חכמים מן הארכובה ולמעלה תנשא כו' ופירש"י ואי משום טביעה הואיל ומים שאין להם סוף חיישינן שמא יצא מן המים וכו' וקשה דלמא בזה תנשא כיון דאיכא בלא מיעוט הנמלטים עוד מיעוט אחד דמגוייד דאינו חיה דהא טרפה אינו חיה י"ב חודש ובאמת אינו מתירים עד לאחר י"ב חודש כמבואר בש"ע (ססי' נ"ב) עיי"ש ובב"י דהביא כן בשם הירושלמי וכמדומה שכבר דברו מזה המחברים אלא ע"כ דהגמ' פריך שפיר כיון דהחמירו רבנן במים שאין להם סוף אף שאינו אלא מיעוטא דמיעוטא וא"כ מה יתן כח אם יהיה עוד מיעוט אחד מ"מ הוא בכלל מיעוטא דמיעוטא דמחמרי' ביה וא"כ כמו כן הוא גם בצ"מ מה בכך דאיכא עוד מיעוט מ"מ כיון דהוא בכלל מיעוטא דמיעוטא אסורה להנשא לכתחלה וי"ל דזה הוא הפי' בגמ' במה דדחי דברי ר"א ולא היא ל"ש אינש דעלמא ול"ש צ"מ דיעבד אין לכתחלה לא. היינו כיון דהדין הוא במים שאין להם סוף אם נשאת בדיעבד לא תצא ועכצ"ל דמיעוטא דנמלטים הוא בכלל מיעוטא דלא שכיח ולא גזרו אלא לכתחלה ולא על דיעבד. וכיון דע"כ מוכח דכל מיעוטא דנמלטים הוא מיעוטא דלא שכיח ואפ"ה גזרו בה רבנן ממילא מסתברא דגם בצ"מ אסורה להנשא לכתחלה כיון דגם בצ"מ הוא בכלל מיעוטא דלא שכיח:

וי"ל דזה הוא כונת התוס' ג"כ במש"כ ואע"ג דרוביי דצ"מ אי סליק קלא אית לי' מ"מ ל"ח לאותו רוב ולא תנשא לכתחלה כמו גבי גוססין דאין מעידין עליהם אע"ג שרובם מתים כונתם להוכיח דע"כ דרובא דנמלטים בל"ז הוא מיעוטא דמיעוטא כיון דבגוססים אין מעידין עליהם וע"כ הטעם משום דאפי' בדיעבד תצא וכמ"ש הריב"ש וע"כ הא דגבי מים שאל"ס דמעידין עליהם עכ"פ רק אשתו אסורה לכתחלה דהיא דמיעוט דנמלטים הוא מיעוט דלא שכיח ולכן גם בצ"מ לא תנשא לכתחלה:

והנה המרדכי ריש פרק בתרא דיבמות כתב וז"ל ולפי מה שפסקנו דחיישינן למיעוטא היכא דמסייע לי' חזקה להחמיר יש לתמוה במים שאין להם סוף שאנו מתירין בדיעבד לקמן בפירקין ניחוש למיעוטא דמסייע לי' חזקה ונוקמא אחזקה ושמא בשביל עגונה אקילו בדיעבד א"נ מיעוט הוא דלא שכיח ואפי' ר"מ לית לי' ולכתחלה לא תנשא לא הוה אלא משום חומרא דאשת איש ולזות שפתים ובקידושין פ"ב דאמר מ"ד ניחוש למיעוט גבי סבלונות משום מלתא דפרהסיא הוא ואיכא לזות שפתים הוה ס"ד למיחש למיעוט והיינו נמי טעמא דאסרי' גבי מים שאין להם סוף ואפילו לרבנן דר"מ והא דאמרי' בפ"ק דחולין רוב המצויין אצל שחיטה מומחין הן ולא אמרי' סמוך מיעוטא דאין מומחין לחזקה דבהמה בחיי' בחזקת איסור עומדת וי"ל דההוא רובא שכיח טפי והוה כההוא דריש פ"ק דגטין אפי' לר"מ דחייש למיעוט סתם ספרי דדייני מגמר גמירי עכ"ל מבואר מזה בתי' הראשון ס"ל דגם במים שאין להם סוף המיעוט דנמלטים הוא מיעוט דשכיח ומדינא היתה אסורה אפי' בדיעבד משום סמוך מיעוטא לחזקה אלא משום עגונה אקילו בה רבנן והיינו כיון דכל ענין סמוך מיעוטא לחזקה אינו אלא דרבנן דמה"ת אזלי' בתר רוב [וזה הוא ג"כ דלא כהריב"ש הנ"ל דכתב דרוב לא עדיף משני חזקות] ובמים שאין להם סוף משום עיגונא הקילו דלא תצא בדיעבד. אלא דיש לעיין אמאי הקילו רבנן במים שאין להם סוף יותר משום עגונה מכל הנהו דקתני בהו אין מעידין לפי' הנ"ל דבזה תצא אפי' בדיעבד כיון דבכל הנהו איכא ג"כ רוב להיתרא ומגוסס. ל"ק כל כך די"ל דגבי גוסס לא הוצרכו להקל כל כמה דאין בזה חשש עגונה דאפי' אם לא תנשא עי"ז והניחו גוסס בקל תוכל למצוא עדים אח"כ דמעידין עליו שמת ורק במים שאין להם סוף שייך עיגונא דיכול להיות דיהי' נשתקע בתוך המים לעולם ולא יהיה מי להעיד עליו בזה הקילו. מ"מ קשה מהא דקתני אין מעידין אלא עד שתצא נפשו ואפי' ראוהו מגוייד וצלוב והחי' אוכלת בו. וכן בהא דת"ר נפל לגוב אריות אין מעידין עליו דגם בזה יש לחוש שישתקע שם ותהי' עיגונא לעולם. ואם נימא דבחי' הראשון באמת גם בהנהו דקתני אין מעידין אינו אלא לכתחלה אבל בדיעבד לא תצא משום עיגונא ודלא כהריב"ש דדייק מהא דקתני אין מעידין דגם בדיעבד תצא וצ"ע:

ועוד יש לעיין דלתי' הא' דהמרדכי דגם במים שאין להם סוף לא הוה המיעוט דנמלטים מיעוטא דלא שכיח ואפ"ה הקילו בהו רבנן משום עיגונא ואף דבעלמא אמרי' מדינא סמוך מיעוטא לחזקה אפ"ה במים שאל"ס הקילו משום עיגונא א"כ ממילא במקום דאיכא באמת במים שאין להם סוף מיעוטא דלא שכיח בזה מותרת להנשא אף לכתחלה וכ"ש הוא דהא בכל מקום החמירו במיעוטא דשכיח לומר סמוך מיעוטא לחזקה ואפ"ה במיעוט דלא שכיח לא החמירו ומכ"ש במים שאין להם סוף דהקילו בדיעבד אף במיעוט דשכיח דהניחו על הדין במיעוט דלא שכיח להתיר אף לכתחלה וא"כ יהי' הקושי' במקומה עומדת אמאי לא תהי' מותרת להנשא אף לכתחלה בצ"מ דאיכא ג"כ רוב דאי סליק קלא אית לי' וממילא הוא בכלל מיעוטא דמיעוטא ואמאי לא תהי' מותרת להנשא אפי' לכתחלה ובזה יש לדחוק ולומר דהטעם הוא משום לא פלוג בין האנשים והחכמים השוו מדותיהם שלא תחלוק בין צ"מ לאינש דעלמא אלא דעדיין קשה מקו' הגמ' גבי מגוייד וכי מצית לאוקמא כרשב"א. הא י"ל דהתם מותרת מטעם דהו"ל מיעוטא דמיעוטא וכנ"ל דמצד הסברא כיון דהחכמים הקילו במים שאין להם סוף דבדיעבד לא מחמרינן לומר סמוך מיעוטא לחזקה מכ"ש דהיכא דאיכא מיעוטא דמיעוטא דהניחו על הדין להתיר אפי' לכתחלה:

והי' נ"ל דאפשר לומר ע"פ דברי המרדכי סוף חולין דכתב וז"ל ומ"ש אדוני דאנן סהדי דמיעוטא דמיעוטא הוא אין נ"ל דא"כ קטן וקטנה נמי נימא דמיעוטא דמיעוטא הוא אלא ודאי לא הוה מיעוטא דמיעוטא אלא בתרי עניינים דומי' דגבינות בית אונייקי דפ' אין מעמידין כיון דאיכא רוב עגלים שאין נשחטין לע"ז ואיכא נמי שאר בהמות כו' דשאר בהמות לגמרי אין נשחטין לע"ז כי אם עגלים לחוד אבל אם היו נשחטים שאר בהמות לע"ז אפי' אחד מני אלף לא הוה אלא חד מיעוט עכ"ל וע"כ הא דאמרי' דרוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן דהוא מיעוטא דמיעוטא התם הוא ג"כ תרי עניינים דרוב המצויין אצל שחיטה הם מומחין ואפי' אם שחטו אינו מומחה הא יכול להיות ג"כ דשחט שפיר ולכן חשיב מיעוטא דמיעוטא וכ"כ הרשב"א בתוה"ב וכמו כן בריש גטין אמרי' סתם ספרי דדייני מגמר גמירי ואפי' אם נכתב הגט ע"י אחר שאינו מספרי דדייני הא יכול להיות ג"כ דכתב אותו לשמה ולכן הוה מיעוטא דמיעוטא. ולפ"ז ממילא במים שאין להם סוף ל"ל דהוא מיעוטא דמיעוטא משום דאינם נמלטים אלא אחד מני אלף הא זה ל"ח מיעוטא דמיעוטא ולכן הוצרך המרדכי בתי' א' לומר דמשום עיגונא הקילו בי' רבנן ולפ"ז ממילא ל"ק אמאי לא מקילין בצ"מ אפי' לכתחלה דכיון דאי סליק הי' לו קלא דזה לא חשיב מיעוטא דמיעוטא דבאמת ליכא רק מיעוט אחד דנמלטין ורק בצ"מ אמרי' כיון דלית לי' קלא רגלים לדבר דהוא מהרוב ואינו נמלט. וזה לא חשיב מיעוטא דמיעוטא ועדיין צ"ע בזה וגם מקו' הגמ' גבי מגוייד דשם איכא תרי ענייני וצ"ע ובתי' הב' דהמרדכי וכן בתוס' בכורות הנ"ל ע"כ דס"ל דגם זה חשיב מיעוט שאינו מצוי אף דאינו בתרי ענייני ולפי האמת רוב הפוסקים כתבו דהא דהקילו במים שאין להם סוף על דיעבד הוא משום דהמיעוט דנמלטים הוא מיעוטא דלא שכיח ומן הדין היתה מותרה להנשא אפי' לכתחלה ורק מחומר האיסור החמירו אבל בדיעבד אם נישאת לא תצא דבזה הניחו אדינא:

והנה לכאורה הי' מקום לומר דהא דאמרי' במים שאין להם סוף בדיעבד אם נישאת לא תצא דזה אינו אלא היכא דאיכא שני עדים המעידים שנפל למים שאין להם סוף משא"כ היכא דליכא אלא ע"א בזה אפי' אם נשאת תצא והוא ע"פ דברי הצ"צ (סי' פ"ח) דכתב לדחות דברי המהר"י מינץ דכתב דאף לשיטת הרא"ש דס"ל דע"א ביבמה אינו נאמן משום דסני' לי' ורוצית להשמט ממנו זה הי' בזמן דהי' נוהג יבום משא"כ בזמנינו דאינו נוהג יבום ולא שייך לומר דסני' לי' להשמט ממנו נאמן העד. וע"ז כתב הצ"צ כיון דעיקר נאמנות העד הוא מטעם דכל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש ואפקעינהו רבנן לקידושין מיני' וא"כ ממילא במקום דלא הי' העד נאמן בזמן המשנה וגמ' דמעולם לא אפקעינהו הרבנן הקידושין ע"פ עדותן אינו נאמן מדין תורה ובעי' בעדות זה. דוקא שני עדים עכ"ד עי"ש. ולפ"ז ממילא הי' מקום לומר דגם במים שאין להם סוף כיון דהדין הוא לכתחלה לא תנשא וממילא דלא הימנוהו רבנן להעד בעדות זה של מים שאין להם סוף ממילא דאינו נאמן מן התורה ובעי' שני עדים דוקא וממילא אפי' אם נישאת תצא אמנם באמת מבואר בגמ' בסוגיא בעובדא דחסא וברמב"ם וש"ע דגם בע"א וגם בנכרי מסל"ת בנפל למים שאין להם. עוף הדין ג"כ אם נשאת לא תצא ובגמרא אמרי' ההוא דהוה קאמר ואזיל מאן איכא בי חסא טבע חסא וא"ר נחמן האלקים אכלוהו כוורי לחסא מדיבורי' דר"נ אזלה דביתי' דחסא ואנסבה ולא אמרי לה ולא מידי א"ר אשי שמע מינה הא דאמור רבנן משאל"ס אשתו אסורה הני מילי לכתחלה אבל אם נישאת לא מפקינן לה איכא דאמרי אנסבה ר"נ אמר חסא גברא רבה הוה אם איתא דסליק קלא אי"ל למילתא ולא היא ל"ש גברא רבה ול"ש לאו גברא רבה דיעבד אין לכתחלה לא עכ"ל הגמ' וכתב בהגהת מרדכי סוף יבמות וז"ל ואין להקשות והיאך אשתבע ר"נ שמת והרי אשתו אסורה דרובי מתים ואפי' בדיני נפשות אזלינן בתר רובא אלא שמכאן החמירו הרבנן ואמרו שלכתחלה לא תנשא ור"נ לא כיוון להתיר האשה אלא מתאונן הי' על מיתת חסא עכ"ל [וגם לתי' הא' דהמרדכי הנ"ל דהא דלא תצא בדיעבד במשאל"ס זה הוא משום עיגונא אפ"ה כתב המרדכי שפיר כיון דמן התורה אזלינן בתר רוב ואפי' בדיני נפשות ואף היכא דליכא חזקה אזלינן ג"כ בתר רובא מדאורייתא אלא דהחכמים החמירו לומר סמוך מיעוטא לחזקה מ"מ הי' יכול לשבע דמת כיון דמן התורה אזלינן בתר הרוב] והי' קשה לי דנהי דבמים שאין להם סוף מותרת להנשא מן התורה הא זה אינו אלא בשני עדים דוקא משא"כ בעד אחד או נכרי מסל"ת הא אינם נאמנים מה"ת ורק הרבנן הימנוה או משום דאפקעינהו רבנן לקידושין מיני' או כמ"ש משום דדבר הגון להאמין להעד וכמ"ש הרמב"ם כיון דאשה דייקא ומנסבה בודאי דלא תנשא אם לא תדע בבירור דמת ולפ"ז ממילא קו' המרדכי במק"ע היאך נשבע ר"נ אלקים אכלוהו כוורי חסא ע"פ הנכרים המסל"ת הא אין מסל"ת נאמן באיסור תורה ודלמא משקר הנכרי ודוקא לענין זה שתנשא נאמן או מטעם דאפקעינהו או כיון דנישאת בודאי דייקא וידעי' דהאמת עם העד או עם הנכרים המסל"ת משא"כ קודם דנישאת הא לא ידעי' באמת אם העיד בשקר אם לא והיאך נשבע ר"נ אדרבה אפי' אם הי' הדין דמותרת להנשא ע"פ עדותו אפי' לכתחלה מ"מ לא הי' ר"נ רשאי לישבע דעיקר ההיתר הוא רק אם תנשא אז נתגלה דהעיד באמת משום דייקא וקודם דתנשא החשש שהעיד בשקר וכן הוא במסל"ת ומכ"ש א"א הטעם משום דאפקעינהו רבנן לקידושין בודאי קשה היאך הי' יכול ר"נ לישבע הא אין מסל"ת נאמן באיסור תורה:

ובישוב דברי המרדכי נ"ל ע"פ הא דאמרי' בשבועות (כ"ו ע"ב) אמר מר האדם בשבועה פרט לאנוס היכי דמי כדר' כהנא ור' אסי כי הוו קיימי מקמי דרב מר אמר שבועה דהכי אמר רב ומר אמר שבועה דהכי אמר רב כי אתו לקמי' דרב אמר כחד מינייהו א"ל אידך ואנא בשקרא אשתבע א"ל לבך אנסך וכו' עכ"ל ולפ"ז י"ל דעיקר קושי' המרדכי אינו אלא כיון דהדין הוא במים שאין להם סוף שלא תנשא ע"כ משום דחי באמת ודלמא היה נמלט והוא חי וע"ז תמה היאך אשתבע ר"נ וע"ז תי' שפיר דהי' יכול לשבע כיון דמה"ת אזלינן בתר הרוב אמנם ע"ז לא קשה היאך נשבע דלמא משקר הנכרי דאומר במסל"ת דמת ע"ז לק"מ כיון דבאמת הימנוהו ר"נ להנכרי ובדעתו הי' ברור לו דאומר באמת ואינו משקר שפיר הי' יכול לשבע ע"ז דאפי' אם באמת הוא משקר אפ"ה לא נשבע לשקר מטעם אדם בשבועה פרט לאנוס ולבו אנסו ולכן הי' רשאי לשבע:

ואחזור להנ"ל הא דע"א ומסל"ת נאמן נאמני' גם במים שאין להם סוף לענין דיעבד ולא אמרינן כיון דאסורה להנשא לכתחלה לא הימנוה ולא עקרו הרבנן הקידושין מינה וממילא דהעד אינו נאמן מה"ת. י"ל כיון, דמכל מקום בדיעבד אם נישאת לא תצא ונפ"מ בעדות העד אם תהיה נשאת בדיעבד לכן הימנוהו רבנן במים שאין להם סוף ג"כ העד לענין זה באם נישאת עפ"י עדותו דלא תצא וביותר לפמ"ש המרדכי הנ"ל בתירץ הראשון דבמים שאין להם סוף הקילו משום עיגונא ואף דלכאורה הדבר קשה כיון:

דאסרו רבנן דלא תנשא לכתחלה היאך שייך בזה לומר דהקילו בדיעבד משום עיגונא וע"כ צריכים לדחוק ולומר דאף דלכתחלה לא תנשא אפ"ה הקילו על דיעבד משום עיגונא וכ"כ אמרינן דהימנוהו לע"א ומסל"ת גם במים שאין להם סוף שיהיה נאמן בדיעבד משום עיגונא:

ולכאורה היה מקום לומר דמש"ה בהנהו דקתני אין מעידין עליהם ובגוסס דהדין הוא דאף בדיעבד תצא בזה באמת אינו נאמן עד אחד לגמרי דכיון דהחכמים החמירו שתהיה תצא אפי' בדיעבד מה"ת היה להם להאמין ע"א ולכן אין ע"א נאמן מה"ת ונפ"מ בזה אם העיד ע"א דהניחו גוסס ועמדה ונישאת הולד הוא ממזר מן התורה ואף דמן התורה אזלינן בתר רוב ורוב גוססין למיתה ורק רבנן החמירו דלא ניזול בתר רוב אפ"ה הא בזה לא הימנוהו רבנן להעד ונשאר הדבר על דין תורה דאין ע"א נאמן בדבר שבערוה והולד הוא ממזר דאורייתא ובלא זה י"ל כיון דהיא אסורה להנשא מדרבנן וגם הדין דתצא הא חזינן דלא דייקא ומנסבה בלא היתר ושוב אין העד נאמן אף מדרבנן כיון דעיקר נאמנות העד הוא משום דייקא ומנסבה והכא הא לא דייקא וממילא דהעד אינו נאמן אפי' מדרבנן ולכן הוה הולד ממזר מה"ת וצ"ע:

ובזה היה אפשר ליישב הא דקשה בגמ' בעובדא דחסא דאמר רב אשי ש"מ הא דאמור רבנן מים שאין להם סוף אשתו אסורה הני מילי לכתחלה אבל אי נסב לא מפקינן לה והא רב אשי גופיה קאמר לעיל דהא דאמר רבנן מים שאין להם סוף אשתו אסורה הוא רק באינש דעלמא אבל בצ"מ אשתו מותרת וא"כ היאך מוכח מהא דחסא דבכל משאל"ס בדיעבד לא תצא דלמא בכל מקום תצא והכא מותרת להנשא משום דחסא גברא רבה כמו שכתבתי לעיל הטעם דבכל מים שאל"ס י"ל דאפי' בדיעבד תצא משום דמיעוטא דנמלטים הוה מיעוט דלא שכיח ורק בגברא רבה דהיא מיעוטא דלא שכיח. לכן תנשא אפי' לכתחלה ולקמן אדבר עוד מזה אבל לפמ"ש י"ל דאם היה הדין במשאל"ס אפי' בדיעבד תצא אז י"ל דחכמים לא הימנוהו כלל לע"א או מסל"ת במים שאל"ס וכיון דאין נאמן כלל גם בצ"מ לא יהיה ע"א נאמן ויש לדחות כנ"ל:

ואולי י"ל עוד דהא דא"ר אשי לעיל בצ"מ תנשא לכתחלה הוא רק היכא דאיכא שני עדים דבזה מדין תורה מותרת להנשא ורק החכמים החמירו במים שאל"ס ולכן בת"ח דהיה לו קול אם נמלט תנשא לכתחלה ואין סברא לומר דגם בצ"מ אסרו משום לא פלוג כיון דעיקר ההיתר הוא מה"ת משא"כ בע"א או במסל"ת דעיקר נאמנות הוא רק מדרבנן בזה שפיר י"ל דלא חילקו רבנן בין צ"מ לאינש דעלמא. יהיה איך שיהיה זה מבואר בגמ' דגם בע"א נכרי או במסל"ת הדין הוא במים שאל"ס אם נשאת, בדיעבד לא תצא [ודברי הצ"צ צריכים עיון דגם בע"א ביבמה אפי' לשיטת הרא"ש דאינו נאמן אפ"ה זה אינו אלא לכתחלה משא"כ בדיעבד לא תצא דהא גם בקטטה בינו לבינה דלכ"ע אין ע"א נאמן ואפ"ה בדיעבד לא תצא וכיון דנאמן העד, בדיעבד ממילא די"ל דהימנוהו רבנן ואפקעינהו הקידושין כמו במשאל"ס]:

והנה בדין מים שאין להם סוף דלא תצא בדיעבד דעת הרמב"ן והריב"ש הביאם הב"י דבעי' שיעיד עליו העד ששהה עליו השיעור שתצא נפשו ולא עלה אז הדין בדיעבד אם נשאת לא תצא משא"כ בלא זה אפי' בדיעבד תצא וכן סתם הרמ"א וכתבו דכן הוא ג"כ דעת הרמב"ם ואם נימא כן לכאורה אין למצוא היתר בנ"ד דנהי דאיכא מסיח לפ"ת דנפל למים הא לא העיד ששהה עליו עד שת"נ ולזה אדבר מזה לברר צדדי ההיתר בנ"ד:

הרמב"ם בפי"ג מהל' גירושין הל' כ' וז"ל וכן האשה שהעיד לה עד אחד שטבע בעלה בים או במים שאין להם סוף ולא עלה ואבד זכרו ונשתכח שמו ה"ז לא תנשא בעדות זה כמו שביארנו ואם נישאת לא תצא ואפי' היה העכו"ם שהסיח לפי תומו ואמר טבע פלוני בים ונשאת על פיו ה"ז לא תצא וכו' עכ"ל וכתב עליו הכ"מ וז"ל נראה מדקדוק דברי רבינו דבעי' שיעיד העד ששהה עליו שיעור כדי שת"נ ולא עלה הא לאו הכי אם נשאת תצא וכמ"ש הרשב"א והריב"ש ואע"ג דבסיפא כתב ואמר טבע פלוני בים ולא כתב ולא עלה משמע דארישא שכתב ולא עלה סמוך עכ"ל. ותמה על אותן הפוסקים דס"ל כן מעובדא דחסא דהנכרי הסיח לפי תומו דטבע חסא ואפ"ה אמרינן גבי' כיון דנישאת לא תצא אף דלא הגיד דטבע ולא עלה ולכאורה היה נ"ל ליישב את זה דהנה על הרמב"ם בפ"ז מהל' נחלות יש לתמוה גם כן שכתב שם וז"ל מי שטבע במים שאין להם סוף וראו עדים שטבע בפניהם ואבד זכרו אע"פ שאין משיאין את אשתו לכתחלה הרי היורשים נוחלים על פיהם עכ"ל משמע מדבריו אף דהעדים לא העידו אלא דטבע בים. אף אם לא אמרו דלא עלה אפ"ה דוקא לכתחל' לא תנשא הא אם נשאת לא תצא וכן האחים יורדי' לנחלה ובדברי הרמב"ם בהל' נחלות ודאי דליכא למימר דסמיך על מ"ש בהל' גירושין ולא עלה. ולכאורה היה אפשר לחלק בין ע"א לשני עדים די"ל דוקא בע"א אם אומר סתם דטבע בפניו י"ל דאומר בדדמי דכיון דראה דנטבע ולדעתו ודאי הוא מת לכן אומר בדדמי דמת משא"כ בשני עדים המעידים דטבע דבשני עדים לא חיישינן דאומר בדדמי ולכן בודאי אם לא היה ברור אצלם דמת לא היו מעידין עליו ולכן אפי' אם אמרו סתם דטבע אמרי' דיודעים בבירור דטבע וע"כ דשהו אצלו עד שתצא נפשו דאל"כ לא היו מעידין דטבע כיון דיכול להיות דניצול ולכן בהל' גירושין דאיירי בעדות ע"א ולזה דייק דהעד צריך לומר דטבע ולא עלה דאל"כ חיישינן דאומר בדדמי שמת. משא"כ בהל' נחלות דאיירי בעדות שני עדים סגי באומרים סתם דטבע אמרי' דודאי יודעים דלא עלה דאל"כ לא היו מעידין עליו דטבע כיון דיכול להיות דניצול:

ולפ"ז היה אפשר ליישב גם הקו' מעובדא דחסא ע"פ דברי הריטב"א הובא בנמו"י על העובדא דגמ' במסל"ת דז"ל ותמהו על הרמב"ם ז"ל שכ' והוא שאמר קברתיו וקברנום היאך נעלמו ממנו המעשים הללו דכיון שאמר הכותי מת פלוני שרי' ולתקן דברי הר"ב ז"ל כתב הריטב"א ז"ל דכל היכא דהכותי מכריז ואמר מאן איכא בבית פלוני בהא סגי בלא קברתיו דכיון דמעייל נפשיה לאכרוזי ולמימר הכי אם לא היה קים ליה דשכיב לא היה אמר אבל בכותי דעלמא חיישינן דאומר בדדמי וצריך שיאמר קברתיו וטעמא דמסתבר הוא עכ"ל הנמו"י ולפ"ז כ"כ י"ל דאם היה מכריז דטבע פלוני אמרי' ג"כ דל"ח דאומר בדדמי ובודאי ברור לו דנטבע דאל"כ לא היה מכריז ומסתמא נטבע ולא עלה. וי"ל דמש"ה גבי מסיח לפ"ת השמיט הרמב"ם ולא עלה משום דלפעמים ל"צ לומר דלא עלה והיינו בהכריז וכעובדא דחסא אלא דזה לא נראה דא"כ למה השמיט הרמב"ם העיקר במסל"ת שהכריז כעובדא דגמ'. וגם על הריטב"א יש לעיין כן:

ויותר נ"ל כעין מ"ש המחברים דודאי כל מי שנפל למים שאין להם סוף בפרט אם אין לו סוף מד' רוחות אף אם לא שהה אצלו עד שתצא נפשו ולא ידעו אם עלה אם לא אפ"ה אמרינן בזה דרובם למיתה והחוש מעיד ע"ז דודאי רוב פעמים מי שנפל למים שאין לו סוף הוא נטבע ומ"ש הרשב"א והריב"ש דבעי' דוקא שיאמר שטבע ולא עלה ושהה עד שתצא נפשו הוא דהא באשת איש לא מהני רוב משום דאמרינן סמוך מיעוטא לחזקה ולכן בכל הנהו דקתני אין מעידין אפי' בדיעבד תצא ורק בנפל למים שאין לו סוף הדין דבדיעבד לא תצא כיון דבזה הוה מיעוטא דמיעוטא ולכן דוקא אם מעיד דטבע ולא עלה ושהה עד דתצא נפשו בזה הוה מיעוטא דמיעוטא ולא תצא בדיעבד משא"כ אם לא שהה עד שתצא נפשו אף דעכ"פ איכא רובא דנטבעים מ"מ בזה תו לא הוה מיעוטא דמיעוטא ודמי להנהו דקתני גבייהו אין מעידין ולכן אף אם נישאת תצא וראיתי שכוונתי בזה לדברי תשו' רע"א (בסי' ק"ח) עיי"ש:

ובזה הי' מקום לומר דמש"ה הרמב"ם ז"ל בהל' נחלות סתם דמעידין דטבע בים ולא דייק דמעידין דטבע ולא עלה משום דשם עיקר הדין דהאחים יהיו יורדים לנחלה ובזה מהני רוב בעלמא אף אם המיעוט אינו מיעוטא דלא שכיח דהא גם בהנהו דקתני גבייהו דאין מעידין ואם נשאת תצא אפ"ה מהני עדותן לענין נחלה כמבואר שם ברמב"ם וממילא דאפי' אם אינם מעידין דלא עלה אפ"ה האחים יורדים לנחלה מחמת הרוב ולכן סתם הרמב"ם דמעידין דטבע בים. ואף דהרמב"ם כתב ע"ז ואע"פ שאין משיאין את אשתו לכתחלה י"ל כיון דאין דין זה לכאן סמך עצמו על מ"ש בהל' גירושין דלענין היתר בדיעבד בעי' דוקא דיעיד דטבע ולא עלה:

ולפי"ז כיון דעיקר הטעם דבעי' דהעד יאמר דטבע ולא עלה הוא רק למען יהיה המיעוט דנמלטים מיעוטא דלא שכיח ממילא היכא דאיכא תרי רובי כגון אם הנטבע היה צ"מ דבזה איכא רוב אחר דאם איתא דסליק קלא אית ליה. ובזה בכל ענין הוה המיעוט דנמלטי' מיעוטא דלא שכיח דאיכא תרי רובא רוב הנופלים למים שאין להם סוף אף אם לא ידעינן אם עלה אם לא נטבעים ג"כ וגם רוב צ"מ הנמלט קלא אית ליה ולכן גבי צ"מ בכל ענין הוה מים שאין להם סוף מיעוטא דמיעוטא ולכן בדיעבד מהני בצ"מ אף אם מעיד סתם דטבע אפי' אינו מעיד דלא עלה דדוקא על לכתחלה אין לחלק בין צ"מ לאינש דעלמא כמ"ש דמה בכך דבצ"מ איכא עוד רוב עכ"פ הא איכא מיעוט דאין להם קול ואי דהוה מיעוטא דמיעוטא הא בכל מקום במים שאין להם סוף אינו רק מיעוטא דלא שכיח ואפ"ה אסרו לכתחלה משא"כ לענין דיעבד דהא דאסרינן באינש דעלמא אם אינו מעיד דלא עלה הוא כיון דבזה לא הוה מיעוטא דנמלטים מיעוטא דלא שכיח:

וממילא בצ"מ דהוה מיעוטא דלא שכיח לא אסרינן בדיעבד אפי' אם לא העיד דלא עלה וכ"כ בפסקי מהרי"ו דבדיעבד שפיר מחלקינן בין צ"מ לאינש דעלמא וכאשר יבואר לפנינו וי"ל זה בכונת דברי תוס' בסוגיא במ"ש וז"ל ואע"ג דרובא צ"מ אי סליק קלא אית ליה ל"ח לאותו רוב ולא תנשא לכתחלה עכ"ל דדייק לענין לכתחלה ל"ח לאותו רוב אבל לענין דיעבד חיישינן ליה. ותו לא קשה מעובדא דחסא כיון דחסא גברא רבה ואם היה נמלט היה לו קלא ולכן אם אינו מעיד גם דלא עלה הוה ג"כ מיעוטא דמיעוטא ואמרינן בדיעבד אם נישאת לא תצא.

ונרויח בזה מה דהקשיתי לעיל על דברי רב אשי דאמר בעובדא דחסא ש"מ הא דאמרי רבנן במים שאין להם סוף אשתו אסורה הני מילי דיעבד אבל לכתחלה כו' והקשיתי הא רב אשי לשיטתו דאמר לעיל הא דאמרי רבנן במים שאין להם סוף אשתו אסורה אינו אלא באינש דעלמא אבל צ"מ אשתו מותרת א"כ דלמא הא דלא הוציאה בעובדא דחסא משום דחסא גברא רבה ואפי' לכתחלה תנשא די"ל דרב אשי לא קאמר דגבי צ"מ משיאין אפי' לכתחלה אלא היכא דבל"ז הוא ג"כ מיעוטא דלא שכיח ולכן גם גבי אינש דעלמא אמרי' אם נשאת לא תצא ולכן על לכתחלה מחלקינן בין צ"מ לאחר לומר דבצ"מ מתירין אפי' לכתחלה משא"כ בעובדא דחסא דלא היה מעיד דטבע ולא עלה ובאינש דעלמא הדין דאפי' בדיעבד תצא ולכן גם בצ"מ אין מתירין אותו לכתחלה דנהי דאיכא עוד רובא דהיה לו קול והוה מיעוטא דלא שכיח הא במים שאין להם סוף היכא דמעיד דלא עלה הוא ג"כ מיעוטא דלא שכיח ואפ"ה אשתו אסורה לכתחלה וע"ז קאמר רב אשי שפיר ש"מ הא דאמרי רבנן במים שאין להם סוף אשתו אסורה הני מילי לכתחלה אבל דיעבד לא דכיון דמקלינן בזה גבי צ"מ אף דאינו העיד דטבע ולא עלה מטעם דהיה לו קול כמו כן בכל מים שאין להם סוף דאמרינן ושם בעי' דיעיד דטבע ולא עלה הוה ג"כ מיעוטא דמיעוטא דלא שכיח ולא תצא ג"כ בדיעבד ויומתק בזה דברי הגמ' דרב אשי לא הקיל מטעם דחסא גברא רבה אלא על דיעבד וע"ז קאמר בגמ' איכא דאמרי דהשיאה ר"נ אפי' לכתחלה מטעם כיון דחסא גברא רבה קלא אית ליה וכמ"ש דבס"ד זו ס"ל כהתי' הא' דהמרדכי דבמים שאין להם סוף לא הוה מיעוטא דלא שכיח ורק הרבנן הקילו משום עיגונא ולכן היה ס"ל כיון דחסא גברא רבה והוה מיעוטא דמיעוטא מתירין אותה ואפי' לכתחלה וע"ז קאמר הגמ' ולא היא בין גברא רבה בין אינש דעלמא דוקא דיעבד ולא לכתחלה וכמ"ש הטעם דלא מקלינן לכתחלה בין צ"מ לאינש דעלמא והמראות הצובאות (בסי' י"ז סעי' ל"ד ס"ק קל"ד) האריך ג"כ בזה הרבה וכתב כמ"ש והמעיין שם יראה כי לא ביאר היטב הדברים כמ"ש וסיים שם וז"ל ואיך שיהיה בצ"מ וכן בזמן הזה באדם מפורסם יש לצדד ולהקל בדיעבד בטביעה גמורה אפי' בדלא שהה עליו שיעור שתצא נפשו כמו שהוכחנו למעלה בעובדא דחסא דלא אפקוה. וכן בדין דהא אפי' בשאר אומדנות המוכיחות כתב הרמ"א בהג"ה (סעי' ט"ו) דאם נשאת ע"פ אותן אומדנות דלא תצא כמו במים שאל"ס והוא מדברי מהרא"י בפסקיו (בסי' קל"ט) דנידן דידיה הוה כגוי שאמר פלוני נהרג ולא היה מסל"ת כי אם ע"י שאלה ונשאת והתירה בדיעבד בצירוף אומדנא שהיה אדם מפורסם וזה כמה שנים שאבד זכרו ונשתקע שמו וכו' עיי"ש וא"כ כ"ש בידוע שנטבע במים טביעה גמורה אלא שלא שהה עליו כדי שתצא נפשו שיש להקל באדם מפורסם בכה"ג ואפי' בזה"ז וכמ"ש מהרא"י שם דכ"ש הוא בזמן הזה ולענין דיעבד שלא תצא לא אמרינן לא פלוג עיי"ש עכ"ל העתקתי כל דבריו כיון דנפ"מ לדינא בנ"ד וכאשר יבואר עוד לפנינו:

והנה המחברים הביאו כמה גדולי הפוסקים החולקי' על הרשב"א והריב"ש וס"ל דלא בעי' להעיד דשהה עליו עד שתצא נפשו ולפמ"ש י"ל דזה תליא בשני תירוצים בהמרדכי הנ"ל דלתי' הראשון דהא דאמרינן במים שאין להם סוף בדיעבד אם נשאת לא תצא ולא אמרינן סמוך מיעוטא לחזקה דמשום עיגונא אקילי ביה וע"כ לתי' זה אמרי' במים שאין להם סוף לא הוה המיעוט דנמלטים מיעוטא דלא שכיח ומהראוי היה להחמיר ולומר סמוך מיעוטא לחזקה אלא דהקילו משום עיגונא ממילא אפי' אם מעיד סתם דטבע בים ואינו מעיד דראה דלא עלה כיון דעכ"פ איכא רוב דרובם מתים ולכן בדיעבד לא תצא דמהני רוב משום עיגונא משא"כ לתי' השני דהא דלא אמרינן במים שאין להם סוף סמוך מיעוטא לחזקה הוא כיון דמיעוט דנמלטים הוא מיעוטא דמיעוטא שפיר י"ל דוקא אם העיד דטבע ולא עלה אז הוה מיעוטא דמיעוטא ולא תצא משא"כ אם אינו מעיד דלא עלה לא הוה בכלל מיעוטא דמיעוטא ותצא. ויהיה לנו סיוע תי' הראשון דהמרדכי לשיטת הסוברים דלא בעי' שהה עד שתצא נפשו ובעל מראות הצובאות הביא דעת גדולי הפוסקים ה"ה הרמ"ה והטור ורי"ו וריא"ז חולקים על הרשב"א וסוברים דבמים שאין להם סוף אפי' בלא שהה עליו שיעור שתצא נפשו בדיעבד לא תצא וכן מטים דברי הר"ח והרמב"ם בפי' המשניות וסיים שם וז"ל לאחר שהביא דברי הפוסקים החולקים על הרשב"א כתב אלא דלמעשה אין בידינו להקל נגד הרשב"א והריב"ש דהסכים מרן הרמ"א ז"ל בהג"ה ושאר אחרונים על ידם לכן כשהעד לפנינו צריכין לשאלו אם שהה עליו שיעור שתצא נפשו וכו' אבל בשלא אמר אלא טבע לחוד ולא מוכח מדבריו שטבע ממש וכסוהו המים יש לחוש דלמא לא ראה כי אם ספינה שנשברה שרוב העולם קורים לזה טביעה אולם כשאמר להדיא שטבע ממש שכסוהו המים בזה צדד המרח"ש להקל כשאין העד לפנינו גם לדעת הרשב"א ז"ל. ולפמ"ש למעלה שדעת כמה פוסקים להקל בטביעה גמורה במים אפי' בידוע שלא שהה עליו נראה דיש לסמוך ע"ז למעשה בשאין העד לפנינו וכו' עכ"ל ולפ"ז ממילא בנ"ד דהנכרית הסיחה לפי תומה דראתה אותו שנפל מהספינה לים. דיש להקל לדעת הפוסקים וכעת אין הזמן אתי להעמיק עיוני ולשים עיני על כל דברי הפוסקים מ"מ ההיתר בנ"ד הוא ברור לענ"ד:

ועתה אבוא לדינא בנ"ד דליכא מסיח לפ"ת אלא על הטביעה אבל לא הגידו דשהה עליו עד שתצא נפשו ולשיטת הרשב"א והריב"ש בזה אף בדיעבד תצא והנה מ"ש הכ"מ הנ"ל בשיטת הרמב"ם בפי"ג מהל' גירושין הנ"ל דס"ל ג"כ כהרשב"א והריב"ש והוציא כן ממ"ש שם בהל' י"ט או שנפל לים ומת דכונתו דשהה אצלו שיעור שתצא נפשו וכן ממ"ש אח"כ בהל' כ"ף שנפל לים ולא עלה דהיינו דלא עלה כשיעור שתצא נפשו אמנם אין מזה ראי' מוכרעת דבהל' י"ט דבא הרמב"ם להשמיענו דאם מעיד דנפל לים ועלה ומת אפ"ה לא מהני עד שיאמר קברתיו הרי הוצרך לומר דמעיד דנפל ומת היינו דראה אותו אח"כ כשעלה מהים דמת אפ"ה לא מהני עדותו אם לא כשאומר ג"כ קברתיו ולכן בהלכה שלאחרי' דבא להשמיענו הדין דמים שאין להם סוף דבדיעבד לא תצא ע"ז נקט וכן אם מעיד דנפל לים ולא עלה היינו דלא ראה אותו עלה מן הים כלל אפ"ה לא תצא כיון דרוב הנטבעים במים שאי להם סוף מתים. וכיון דליכא ראיה מהרמב"ם דס"ל כשיטת הרשב"א והריב"ש ממילא מפשטות דבריו נהפוך הוא דנראה יותר דלא מצריך להעד דשהה עליו עד שתצא נפשו חדא ממ"ש הרמב"ם ואפי' היה עכו"ם שמסיח לפי תומו ואמר טבע פלוני בים ונישאת על פיו ה"ז לא תצא ולא כתב דאמר דטבע ולא עלה. מוכח דסגי בטבע בלחוד ומ"ש הכ"מ די"ל דארישא סמיך זה דוחק וגם ראי' מהרמב"ם בפ"ז מהל' נחלות הנ"ל דנקט ג"כ בעדות העדים דטבע בים לחודא בלא עלה וע"ז כתב אע"ג דאין משיאין את אשתו לכתחלה מבואר דגם בטבע בלחוד הדין הוא אם נישאת לא תצא:

וראיתי בשו"ת חמדת שלמה (בסי' כ"ג) דכתב ג"כ לדחות דברי הכ"מ במ"ש דשיטת הרמב"ם כשיטת הרשב"א והריב"ש והאריך שם להוכיח מגדולי הפוסקים דחולקים על הרשב"א והריב"ש ולבסוף העלה דהוא ספקא דדינא אם בעי' ששהה עליו אם לא עיי"ש:

ולפי"ז ממילא לפמ"ש דלכ"ע בנפל למים שאין להם סוף אף אם לא שהה עליו שיעור שתצא נפשו אפ"ה הוה בזה רוב להתיר דרובם מתים וטעמיה דהרשב"א והריב"ש דלא אזלינן בזה בתר הרוב משום דלא הוה מיעוטא דנמלטים מיעוט דלא שכיח לא אזלינן בתר הרוב משום דאמרינן סמוך מיעוטא לחזקה ותצא. ולפ"ז ממילא גם לשיטת הרשב"א והריב"ש עכ"פ ליכא בזה אלא איסור דרבנן כיון דמה"ת לא אמרינן סמוך מיעוטא לחזקה כלל וממילא דמן התורה מהני גם לשיטת הרשב"א אף בלא שהה עליו שיעור שתצא נפשו [אלא להריב"ש ל"מ מה"ת כיון דאיכא שני חזקות אמנם דברי הריב"ש נדחה מהלכה] וכיון דאינו אלא איסור דרבנן והוא ספיקא דדינא אי בעי' שיעור שתצא נפשו אם לא ובדרבנן אזלינן להקל וסמכינן אדעת גדולי הפוסקים דס"ל דאף מדרבנן לא בעי' שיעור שתצא נפשו לענין זה דלא תצא בדיעבד:

אלא דבזה יש לעיין לפמ"ש די"ל דהיכא דהדין הוא אף בדיעבד תצא אף דאינו אלא מדרבנן מ"מ י"ל כיון דבאופן זה לא הימנוהו רבנן לעד אחד שוב אינו נאמן העד מה"ת כיון דלא שייך בזה אפקעינהו הרבנן הקידושין מיניה אלא דאין זה מוכרח וי"ל לשיטת רוב הפוסקי' דהטעם דהימנוהו רבנן לע"א אינו מטעם דאפקעינהו וצ"ע עוד בזה:

גם הדבר נכון כמש"ל כי לתי' הא' דהמרדכי סוף יבמות דכתב דהא דאמרינן במים שאל"ס בדיעבד לא תצא ולא אמרי' סמוך מיעוטא לחזקה דהוא דמשום עיגונא אקילו בה רבנן וע"כ דבתי' זה ס"ל דגם רובא דנמלטין לא הוה מיעוטא דלא שכיח ואפ"ה מהני במים שאין להם סוף כי הרבנן לא החמירו בזה לומר סמוך מיעוטא לחזקה משום תקנות עגונות ממילא לפ"ז ודאי לא בעי' דהעד יאמר דנפל ולא עלה כיון דגם בנפל לחוד עכ"פ איכא רוב להתיר ומהני במים שאין להם סוף מדרבנן משום עיגונא מכ"ז יש סניף להתיר בשעת הדחק לסמוך על הפוסקים דס"ל דלא בעי' שיעיד ששהה אצלו עד שתצא נפשו כיון דבכל ענין אינו אלא ספיקא דרבנן [ויש לעיין ג"כ היכא דהעד והנכרי המסל"ת אינם לפנינו והם העידו סתם דנפל דמ"מ הוא ספק דלמא ראו הנפילה ממש ושהו אצלו עד שתצא נפשו בזה יהיה מהני ג"כ מטעם זה כיון דאפי' אם לא העיד אלא דנפל לים מ"מ אינו אלא איסור דרבנן וכיון דהוא ספק דלמא באמת העיד גם ע"ז דשהה אצלו הו"ל ספיקא דרבנן ולקולא וי"ל עוד דהו"ל כעין ס"ס ספק אחד דלמא באמת ראו הנפילה ממש ושהו אצלו עד שתצא נפשו ואפי' אם לא שהו אצלו דלמא הלכה כדעת הפוסקים דסגי בראו הנפילה לחודה אף אם לא שהו אצלו עד שתצא נפשו וכ"ז יש לו פנים בהלכה בעזה"י והוא סניף להקל בנ"ד ועי' בט"ז (בסי' י"ז ס"ו) וראיתי בשם מהרח"ש דכתב ג"כ להקל אם אין העד בפנינו:

אמנם בלא זה ההיתר ברור בנ"ד דלא תצא בדיעבד כיון דבנ"ד איכא ג"כ עדות א"י מסיח לפ"ת אשר העיד עליו כי בא באש ונשרף כי הוא לבד עם אחד אתו נשאר על הספינה כשנשרפה והלהב אחזם עד כי לא היו יכולים לצאת עוד. ומעתה אף דלא נוכל להתיר עפ"ז לחודא די"ל גם בזה דמעיד בדדמי כיון דלרוב פעמים באש כזה לא יוכל להנצל מן האש לכן מעיד עליו בבירור דמת א"כ מ"מ עדיין הוא ספק דלמא ניצול מן האש כיון דאיכא עכ"פ מיעוטא הניצולים מ"מ בנ"ד דאף אם ניצול מן האש נפל במים כעדות המסיח לפי תומו המעיד עליו שנפל למים ואיכא תרי רובי להיתרא רוב אחד דנשרף על הספינה ואף אם ניחוש להמיעוט ואמרי' דניצול מן האש ונפל למים הא איכא בהדי' רובא דנטבעים והנמלטים הוא מיעוטא ואף דכל מיעוט בפ"ע הוא מיעוטא דשכיח מ"מ אם באנו לאסור את האשה ולומר דהבעל נמלט צריכין לחוש להשני מיעוטים דניצול מן האש וגם נמלט מן המים וזה ודאי חשיב מיעוטא דמיעוטא לדעת כל הפוסקים דהוא בתרי ענייני וכנ"ל ולכן לכ"ע אם נישאת לא תצא כיון דבנ"ד אף דלא העידו דשהה אצלו עד שת"נ הוא ג"כ מיעוטא דמיעוטא ולא אמרי' בזה סמוך מיעוטא לחזקה ולכן גם לשיטת הרשב"א והריב"ש בנ"ד הדין אם נשאת דלא תצא:

ויותר מזה דאפי' המסיח לפי תומו על המים שאין להם סוף לחודא הדין ג"כ דלא תצא בדיעבד לפמ"ש בישוב דברי הרשב"א והריב"ש מקו' המחברי' מעובדא דחסא דנכרי הסיח לפ"ת דטבע חסא ואפ"ה אמרינן כיון דנישאת לא תצא ובארתי לעיל וכ"כ המראות הצובאות דכיון דחסא גברא רבה ואם היה נמלט היה לו קול ולכן ל"ח למיעוטא הנמלטים כלל כיון דבזה אף דלא העיד דשהה אצלו עד שתצא נפשו ואפ"ה הוה מיעוטא דמיעוטא ובארתי דאף דאמרי' בגמ' ל"ש צ"מ ול"ש אינש דעלמא זה הוא רק לענין לכתחלה אין מחלקין בזה כיון דבכל ענין הוא מיעוטא דמיעוטא ואפ"ה מחמרי' על לכתחלה. משא"כ בדיעבד שפיר מחלקי' לענין זה בין צ"מ לאינש דעלמא דבצ"מ בכל ענין חשיב מיעוטא דמיעוטא אף בלא שהה עליו עד שתצא נפשו וכמ"ש מוהרא"י בפסקיו (בסי' קלט) כאשר יבואר לפנינו דכתב שם עוד דבזמן הזה. כל אדם חשוב הוא לענין זה כצ"מ בזמן הגמ' דאמרי' אם איתא דסליק קלא אית ליה עיי"ש ואם כן היה בזמנו כ"ש בימינו שכל הדברים המתחדשי' בעולם נתפרסם בכתבי העתים. ומכ"ש דבר הנתהוה אשר הוא חוץ מדרך הטבע נודע מיד ע"י כותבי כתבי העתים ואם יקרה בימינו נס כזה שיפול אחד לתוך הים ולמים שאין להם סוף ויהיה ניצול ע"י גל או ע"י דף של ספינה ויהיה נמלט ליבשה בודאי היה נודע זאת בכתבי העתים. ולכן בימינו כל אדם הוא לענין זה כצ"מ בזמן הגמ' די"ל אם איתא דסליק קלא אית ליה וכבר שמעתי סברא זו בשם הגאון בעל חמדת שלמה ולכן י"ל דבימינו אמרי' בכל אדם אם איתא דסליק קלא היה לו ולכן תמיד איכא מיעוט דנמלטים מיעוטא דלא שכיח ומכ"ש באדם חשוב ונכבד כמו בנ"ד שמביא בפסקי מוהרא"י דאמרינן גביה אם איתא דסליק קלא אית ליה ושפיר הוה מיעוטא דמיעוטא אף אם אינו מעיד אלא דטבע לחוד ואמרינן גביה אם נשאת לא תצא וכדמוכח מעובדא דחסא. ולכן בנ"ד הדין ברור בדיעבד אם תהיה נשאת לא תצא:

ויש אתי עוד הרהורי דברים לחלק ולומר הא דכתב הרמב"ם בפי"ג מהל' גירושין הנ"ל אם ע"א מעיד דטבע ולא עלה דהוא דוקא אם אחד ראה מרחוק שאחד נפל מספינה לים דבזה יש לחוש דלמא עלה מן המים לספינה לא כן אם אחד נפל מספינה ואותן אשר היו אתו בספינה יודעים כי לא ניצול אח"כ לתוך הספינה בזה לא חיישינן לדלמא ניצול דאף אם עלה מתוך המים אין לו מקו' להיות ניצול וכאשר עלה כן ירד רק דנימא לדלמא ניצול ע"י גל או דף של ספינה זה הוא דבר רחוק והוא בכלל מיעוטא דמיעוטא וכדין בכל מים שאין להם סוף דל"ח ע"ז בדיעבד. ומכ"ש אם נפל באמצע הים ולכל ד' רוחות רחוק ליבשה. וראיתי מזה בקהלת יעקב מהגאון בעל חות דעת ועי' בתשובת דר"ע בסי' ק"ט דכתב ג"כ להקל אם נטבע באמצע ים כמו בנ"ד וכעת לא עיינתי בזה היטב מאפס הפנאי ולגודל חולשתי ועוד חזון למועד לעיין בזה שנית. מכל הני טעמי נראה לענ"ד ברור להקל בנ"ד:

ועתה אדבר מעט כי בנ"ד יש מקום להתיר ג"כ ע"פ אומדנא דמוכח טובא דנשרף על הספינה או דנטבע בים כיון דזה נודע לנו ע"פ אנשים אשר היו יודעים אותו כי היה על הספינה שנשרפה וכל האנשים שהיו על הספינה ניצולים חוץ מבעל האשה זו עם עוד אחד ותיכף יצא הקול כי מת ע"י סבת השרפה ונתאמת הדבר כ"כ עד כי השופטים דשם גבו המעות אשר קנה אנווייזונג לחזרה ושלחו לאשתו לפאזען. והנני להעתיק פסקי המהרא"י בסי' קל"ט הנ"ל וז"ל ובמרדכי בשלהי יבמות דאפי' מיעוט שאינו מצוי הוא וא"ל דמש"ה אמרי רבנן דבדיעבד שפיר דמי כיון דמדאורייתא שריא אזלינן בתר רובא כה"ג. אבל נדון אי לא חשבי' הך סהדותא דהא נכרי עדותו כשרה בעדות אשה א"כ מוקמינן אשה אחזקת אשת איש ואסור מדאורייתא אפי' דיעבד תצא מ"מ דה"נ איכא להתיר כיון דנפיק קלא דלא פסיק שר' יצחק הנזכר למעלה מת ונהרג או טבעוהו ובעל שם היה וישנו לו קרובים הרבה בכמה מדינות וזה כמה שנים שנשתקע שמו ואבד זכרו ועכשיו אנו מפוזרים ומפורדים מעט בכל מקום ואילו הי' חי ברחוק מאתים או שלש מאות פרסה הוה נודע ונשמע לנו וכה"ג מיקרי רובא דשכיחא טובא אע"פ שאינו בא אלא מכח סתמא הוה כמו סתם ספרי דדייני מגמר גמירי ורוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן דאינהו נמי מכח סתמא קאתי ובמרדכי שלהי יבמות שהבאתי לעיל מדמי להו להדדי מים שאין להם סוף והני רובי וכי האי גונא קאמר תלמודא צורבא מרבנן קלא אית ליה אם איתא דהוה סליק כו' ומוכח מהתם בתשובה דהמרדכי פרק בתרא דאזלינן בתר אומדנא דדעתיה ואע"ג דמסיק תלמודא ל"ש צ"מ ול"ש אינש דעלמא היינו לכתחלה כדמסיק דיעבד אין לכתחלה לא משום דלכתחלה אין לדמותו בגזרת חכמים כדמסיק נמי בתשובה דלעיל דאין לבדות חלוקים מלבינו אבל דיעבד שפיר דמי למיזל בתר אומדנא דמוכח טובא כי הך ונראים הדברים בזמנינו אפילו אדם בינוני אם איתא דחי הוא עדיין הו"ל קלא זה כמה שנים טפי וטפי מקלא דצ"מ בזמן חכמי התלמוד שהיו ישראל עם רב בכמה וכמה מקומות וכו' עכ"ל וצ"ע דמה מייתי ראיה מהא דאמרינן בגמ' בצ"מ אם איתא דסליק קלא אית ליה דהא מהאי טעמא לחודא בודאי לא היה רב אשי סמיך להתירה אלא בצירוף כיון דנפל למים שאין להם סוף דרובא נטבעים ואף דעל רוב זה לא סמכינן להתירה מ"מ בצ"מ דאיכא ג"כ רוב אחר דאם איתא דסליק קלא אית ליה ס"ל דמתירין אותה אף לכתחלה ומש"ה לא אמר ר"א כן גם על מים שיש להם סוף ולא שהה עד שתצא נפשו דאי הוא צ"מ מתירין אותה משום אם איתא דסליק קלא אית ליה אלא על כרחך דמטעם זה לחודא אין להתיר אותה אלא בצירוף רוב דנטבעים במים שאין להם סוף וצ"ל דגם שם בלא זה איכא ג"כ אומדנא ברוב דמת וצ"ע:

והנה פסקי מוהרא"י נקטינן לדינא והרמ"א בסי' יז סעי' ט"ו דהיכא דאיכא אומדנות אף בלא מסלפ"ת אם נשאת לא תצא ומעתה כ"ש בנ"ד דבימינו הקול נשמע מקצה הארץ עד קצהו ואומדנא גדולה אם היה חי היה נשמע ממנו מכבר וזה האיש משך שמנה שנים לא נשמע ממנו רק הקול הולך ומתגבר כי מת נוסף לזה אחרי כי זה נודע לנו שהאיש הזה היה דבוק באשת נעוריו והיה תמיד שלום ושלוה ואהבה וחבה ביניהם גם אחרי הפרדו מאשתו היה מרצה אותה במכתבים להראות לה אהבתו אליה כי הוא משתוקק להיות אתה ולחבק ילדיו והיאך יהיה נהפך לשנוא אותה ואת ילדיו אשר לא נודעים לו ממיתתו לבגוד באשת נעוריו ובילדיו. עם אומדנות אחרים כי אינו תובע ממונו אשר הניח ביד אחרים וחלק הירושה וכנ"ל תוך השאלה מאומדנות הללו הוא אצלינו ידיעה ברורה שלא ע"פ הראי' דמת ודי בזה להתירה בדיעבד אם תהיה נשאת דלא תצא כפסקי מהרא"י וכאשר סתם כן הרמ"א בש"ע. מכל הני טעמי ברור הדבר כשמש דבנ"ד בדיעבד אם תהי' נישאת דלא תצא לשיטת כל הפוסקים:

והנה עד כה ביארתי דבנ"ד ההיתר ברור אם נישאת לא תצא והנני לבאר עוד עוד צדדי ההיתר להתיר אותה להנשא אף לכתחלה וראיתי בקונטריסים מהרבנים אשר קדמוני למצוא היתר בנ"ד דהביאו תשו' הב"ח (בסי' ע"ט) בשם מוהר"מ פאדווי שכתב (בסי' ל"ו) וז"ל חזינא קמאי דקמאי שבקשו עלילות להקל במים שאין להם סוף רק שימצאו קצת ראיות לעלילותם וסיים שהמחמיר עתיד ליתן את הדין עכ"ל עוד הביאו בשם תשו' שבות יעקב (ח"ג סי' ק"י) בילדה עגונה יש להתיר כיון דהוה שעת הדחק וקיימ"ל דכדיעבד דמי ולפעמים מצאנו דעדיף מדיעבד וכי היכא דבדיעבד אם נשאת לא תצא ה"נ בשעת הדחק מתירין אותה לכתחלה ולסניף להיתר זה צידד מכח שאבד זכרו זה שתי שנים עכ"ל. ואם השבות יעקב בימיו צידד להתיר בילדה משום דהוא שעת הדחק מכ"ש בזמנינו דחשיב שעת הדחק בילדה כמובן מאליו. ומכ"ש בנ"ד דהוא שמנה שנים אשר אבד זכרו דיש לצדד זה להתירה להנשא אף לכתחלה:

ואפשר להטעים בזה דברי המרדכי שלהי יבמות הנ"ל מ"ש בתי' הראשון הא דאמרי' במים שאין להם סוף דבדיעבד לא תצא ולא אמרינן סמוך מיעוטא לחזקה דמשום עיגונא אקילו בה רבנן דלא תצא בדיעבד. ולכאורה דבריו צ"ע היאך שייך לומר דהקילו בדיעבד משום עיגונא כיון דהדין הוא דלכתחלה לא תנשא וגם אם נשאת באיסור תצא אא"כ התיר אותה החכם בטעות או במזיד או דהוא טועה בדברי החכם וכההוא דחסא וכ"ז הוא לא שכיח וסתמא דמילתא במים שאל"ס לא תמצא חכם להתירה. והיתכן לתקן בזה משום עיגונא על דבר דלא שכיח אם יהי' טעות וכדומה וההיתר הוא שלא ע"פ הדין תורה כיון דהחכמים אסרוה להנשא לכתחלה אמנם אם נימא דבשעת הדחק מתירין אותה לכתחלה דזה חשיב כדיעבד:

ממילא שפיר י"ל דזה כונת המרדכי דמשום עיגונא מקילי בה בדיעבד. דכיון דבדיעבד לא תצא ממילא אם יהי' שעת הדחק יסיר אותה החכם אפי' לכתחלה כיון דזה חשיב כמו דיעבד ובקל ימצא עלילה במים שאל"ס להתירה אפי' לכתחלה ולכן שייך בזה ג"כ הטעם דמשום עיגונא אקילו בה רבנן:

והנה ראיתי בהקונטריסים מהרבנים להתיר בנ"ד להנשא לכתחלה לפי שהעגונה ההוא סובלת חולי פעימת הלב ולפי דברי הרופאים אין למצוא לה כעת תרופה ותעלה לאשר כל עוד שלא נתעכרו דמי' מהריון ומלידה לעוצם חום הטבעי שבלב מריבוי הדמים רפאות תעלה אין לפניה. ומעתה אם לא תנשא תוכל לבוא לידי סכנת מות. וי"ל דבמקום סכנה לא גזרו וכתבו עוד בזה ולענ"ד נהפוך הוא דזה הוא פיקפוק גדול לנ"ד לדינא כיון דעיקר היתר האשה מכח עדות עד אחד אינו אלא משום דאשה דייקא ומנסבה ואם לא הי' ברור אצלה בדברי העד לא היתה נשאת משום חומר בסופו. והגמ' יבמות (דף צג) קמיבעי ע"א ביבמה מה דלמא מרחמי לי' ולא דייקא. ואף דלפי האמת נקטינן להלכה דנאמנת היא כמ"ש תוס' שם דמשום דרחמי ליה לא תקלקל נפשה ודייקא משא"כ בנ"ד ודאי יש לחוש דרחמי על נפשה ולהעלות לה תעלה למכתה אשר תוכל להסתכן אם לא תנשא לא דייקא וסמכה על דברי העד וי"ל דמן הדין אין ע"א נאמן בזה כיון דלא שייך דייקא ותצא אפי' בדיעבד ואף דגבי עדות מים שאין להם סוף בלא"ה לא שייך דייקא כיון דאמרה בדדמי כמבואר בגמ' וכן הוא בפסקי מהרא"י שם ואפ"ה ע"א נאמן וכן נכרי מסל"ת וא"כ גם בנ"ד בלא דייקא שלה נאמן ג"כ העד. מ"מ עדיין יש לעיין דהא בקטטה בינו לבינה נקטינן דאין עד אחד נאמן והטעם מבואר בהרמב"ם בפי"ג מהל' גירושין משום דחיישינן דלמא שכרה להעד להעיד לה בשקר להשמט מבעלה וכמו כן יש לחוש גם בזה דלמא שכרה להעד להעיד לה בשקר למען דתוכל להנשא ולא תחוש על החומר בסופו. כיון דעי"ז שתנשא לאיש יהי' לה רפואה ולא תבוא לידי סכנה. אמנם הא גם בע"א בקטטה אף דהדין הוא דלא תנשא מחשש דלמא שכרה אותו אפ"ה קיי"ל בנשאת לא תצא וע"כ דבדיעבד לא חיישינן לשמא שכרה אותו ה"ה די"ל דבנ"ד לא חיישינן בדיעבד לדלמא שכרה אותו ועדיין יש מקום לחלק ולומר דבנ"ד דהיא להוציא נפשה מסכנת מות חיישינן טפי וצ"ע עדן בזה:

ונראה לענ"ד דבנ"ד אין לחוש ע"ז כלל דעדות המסיח לפי תומו שנטבע הוא משנת תר"ט תר"י ובאותו העת עדיין לא הי' לה חולי וא"כ אין לחוש על אותו עדות דשכרה אותו. ואף דבכל מקום יש לומר דלא דייקא בעת שנתהוה לה החולי ותנשא דעיקר דייקא הוא רק בשעה שנישאת לאיש ועכשיו היא לא דייקא מחמת החולה. אמנם בזה הדבר נכון כמ"ש דהא בכל ענין בעדות דמים שאין להם סוף לא שייך דייקא ואפ"ה מתירין אותה כמו כן יש היתר בנ"ד דאף דעכשיו לא שייך דייקא הא לא צריכים לדייקא כלל ולשמא שכרה אותו לא שייך כיון דבשעה שהעידו עדותן במסיח לפ"ת עדיין לא הי' לה החולי וזה הוא נכון לענ"ד:

גם לפמ"ש דיש היתר בנ"ד על דיעבד מכח האומדנות דמוכח טובא דהקול דיצא עליו שמת הוא אמת וכמ"ש פסקי מוהרא"י והרמ"א בסי' י"ז הנ"ל ודאי מתירין אותה בלא סברת דייקא כיון דאנן מחזיקין דודאי מת מכח האומדנות וחשיב אצלינו כידיעה בלא ראי' דמת ואנן סהדי בדבר דמת. וממילא דלא צריכין לדייקא שלה דהוה כאילו מעידים שני עדים דמת. ובנ"ז גם זאת היא אצלינו ידיעה בלא ראי' דודאי לא שכרה את האנשים האלו אשר הוציאו עליו קול דמת. ובלא"ה הוגד לי כי הסתירו לפני' דברי הרופאים שלא לצער אותה גם בזה. ומעתה שוב אין לפקפק בשביל זה להחמיר בנ"ד:

ומעתה דברי הרבנים שהסכימו להתיר בנ"ד מטעמיהם נכונים ונראה לענ"ד להוסיף עוד ע"ז כיון דקיי"ל דבאיסורי דרבנן מותר להתרפאות בהם אפי חול שאין בו סכנה והוא מדברי הר"ן בפרק כל שעה וכן סתם הרמ"א ביו"ד (בסי' קנ"ה) ואף דמבואר ובלבד שלא יאכל וישתה מ"מ זה אינו אלא בחולי שאין בו סכנה אבל אם יש בו אפי' סכנת אבר מבואר דמותר להתרפאות אף ע"י אכילה ושתיה ובחולה שיש בו סכנה מותר להתרפאות אף מאיסורי תורה כמבואר בש"ע שם ומעתה כיון דכל ענין מים שאין להם סוף אינו אלא איסור דרבנן דמה"ת היא מותרת מחמת הרוב דנטבעים ורק רבנן גזרו לחוש על המיעוט אף דהיא מיעוטא דלא שכיח והיא איסור קל ולכן בדיעבד לא תצא ולכן אמאי לא נתירה להנשא אף לכתחלה כיון שהיא לרפואתה ותוכל לבוא לידי סכנה אם לא תנשא בזה מן הדין נראה דיש להתירה אף לכתחלה להנשא כיון דאינו אלא איסור דרבנן ואין לומר דמ"מ הבעל יעבור על דברי הרבנן דכיון דהותרה להנשא אין בזה איסור אף עליו. דבמתני קתני נפל למים שאין להם סוף אשתו אסורה וממילא במקום דהותרה להנשא אין בזה איסור כלל:

ובזה הי' מקום לצדד ולומר סניף להקל בנ"ד אף לשיטת הרשב"א והריב"ש הנ"ל דס"ל דאם מעיד דטבע ולא שהה אצלו שיעור שתצא נפשו אף אם נשאת תצא מ"מ לפי הנ"ל דמ"מ אין בזה אלא איסור דרבנן דעכ"פ איכא בזה רוב דנטבעים ומה"ת אזלינן בתר רוב אף במקום חזקה ורק החכמים החמירו בזה כיון דהמיעוט אינו בגד מיעוטא דלא שכיח לכן אמרינן סמוך מיעוטא לחזקה וכיון דאינו אלא איסור דרבנן מותרת להנשא להתרפאות בזה אמנם חלילה להקל בזה וי"ל כיון דמן הדין אסורה חל האיסור עליו אמנם כיון דביארתי לעיל דבנ"ד הוא בכל ענין מיעוטא דלא שכיח וגם מדרבנן לא אמרי' בזה סמוך מיעוטא לחזקה ולכן בדיעבד לא תצא ואינו אסור אלא לכתחלה שפיר יש לצדד להקל דבנ"ד מותרת להנשא אף לכתחלה להתרפאות בזה. וצ"ע עוד בזה ובדרבנן עבדי עובדא וכו':

עוד יש לצדד להקל בזמן הזה ובימים האלו במים שאין להם סוף היכא דמותרת מדינא ובדיעבד לא תצ להתיר אותה כעת אפי' לכתחלה ע"פ דברי המהרא"י בפסקיו דכתב להקל בדיעבד באדם חשוב מטעם דאם איתא דסליק קלא אית לי' ואע"ג דבגמ' מסיק ל"ש צ"מ ול"ש אינש דעלמא דיעבד אין לכתחלה לא הוא משום דלכתחלה אין לחלק בגזרת חכמים והיינו דלא פלוג רבנן בגזרתם דאסרו שאין להם סוף בין גברא רבה לאינש דעלמא וכשאסרו מים שאין להם סוף השוו מדותיהם ולא חלקו בין איש לאיש. ולפ"ז ממילא אם הי' שייך בזמן החכמים הא מילתא דקלא אית לי' בכל האנשים אז היו מתירים לכל העולם במשאל"ס להנשא אפי' לכתחלה מטעם זה דאי סליק קלא אית ליה והמהרא"י לא הקיל אלא באדם חשוב ובדיעבד משום דבימיו עדן לא הי' קול נשמע אלא מאדם חשוב ולכן לכתחלה אסור משום דהחכמים השוו מדותיהם ולפ"ז ממילא בימינו דכל מילתא דתמיה והוא חידוש מתפרסם מיד בכתבי העתים ונודע זה מיד בכל המדינות ודבר זה ידוע אם יהי' אחד אף אם הוא מדלי הארץ ניצול ממים שאין להם סוף ע"י גל או דף של ספינה תיכף ומיד הי' נתפרסם דבר בכל חלקי הארץ ע"י כתבי העתים וממילא בימינו שייך הך דאי סליק קלא אית ליה בכל אדם אף באחד מדלי העם ולא צריכין לחלק בין גברא לגברא כיון דבכל אדם שייך אי סליק קלא אית לי' יש לומר בכל מקום היכא דנפל למים שאין להם סוף דמתירין אותה אף לכתחלה.

אמנם חלילה לסמוך על סברא זו בכל מקום בפרט לפמש"ל מדינא אסרו לכתחלה. דמה יוסיף הא דאי סליק קלא אית ליה והו"ל מיעוטא דלא שכיח הא בלא זה בנפל למים שאין להם סוף הוה ג"כ מיעוטא דלא שכיח ואפ"ה אסרו, רבנן לכתחלה וזה הוא נכון לענ"ד ולא צריכין לדברי מהרא"י דהא דאסרו לכתחלה הוא משום לא פלוג וממילא על לכתחלה לא מהני הך דאי סליק קלא אית ליה וכנ"ל ראי' לזה מקו' הגמ' גבי מגוייד ומי מצית לאוקמא כרשב"א כו' דמזה מוכח דלענין לכתחלה לא מהני תרי רובי. גם יש לעיין אי לא אמרי' בזה כל דבר שבמנין צריך מנין אחר להתירו כיון דכבר אסרו רבנן לכתחלה אף במקום דאית ליה קול דצריך מנין אחר להתירו אף אם נתבטל הטעם. וכעת לא עיינתי בזה.

גם יש סניף להקל כיון דבנ"ד איכא עוד רובא על פי המסיח לפי תומו דלא הי' יכול למלוט מן הספינה כי האש שבספינה סבב אותו מכל צד ועבר מכל הני טעמים נראה לענ"ד ברור להתיר האשה אסתר בת הנגיד ר' אלי' מפאזער מכבלי העיגון [אחר התרת ב"ד של שלשה כדין נישאת ע"פ ע"א ומסיח לפי תומו] ודעתי העני' מסכמת לדעת גדולי ישראל אשר דעתם להתיר וה' יצילנו משגיאו' ויראנו בתורתו נפלאות ויזכנו ללמוד מתוך הרחבה בלי דאגה ופגע הזמן יעקב שמחה רעהפיש. ער"ח אדר תרי"ז לפ"ק פק"ק קעמפנא יע"א:

תוכן העניינים

אגודות אזוב מדברי

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה