אגודות אזוב מדברי· רבי מיכאל דב ויינגוט
שאלות ותשובות חלק חושן המשפט · סימן כג
ראובן פתח תיבתו והניח המפתח בתוכו ובא שמעון לראות התיבה וסתם פתחה בלא ידע שתסתם ולא תפתח עוד והוצרך ראובן להוציא הוצאות לפתוח התיבה ע"י אומן ותובע משמעון שיחזיר לו יציאותיו כדין מזיק:
בח"מ (סי' שע"ח ס"א) דאפי' הזיק באונס חייב לשלם והרמ"א הגיה ודוקא שאינו אונס גמור ובש"ך (ס"ק א') דלהרמב"ם והוראת הלשון של המחבר אפי' באונס גמור חייב וכיון שיש להסתפק אם מה ששמעון לא אסיק אדעתי' שהמפתח נשאר בתוך התיבה חשיב אונס גמור יש. לחייב את שמעון מכח דלשיטת הרמב"ם ולשון המחבר גם באונס גמור חייב ואפי' לשיטת הרמ"א שפוטר באונס גמור הא מה שלא אסיק אדעתי' לא הוה ודאי אונס גמור רק ספק אונס גמור. ועי' תוס' ב"ק (דף סב.) ד"ה מי מנחי' דמשום דלא איבעי"ל לאסוקי אדעתי' יש לפוטרו והרשב"א חולק ע"ד התוס' (ובסי' שפ"ח ס"א) סתם המחבר כשיטת הרשב"א דמשום דלא איבע"ל לאסוקי אדעתי לא מפטר. ושיטת התוס' הביא הרמ"א בשם וי"א ונראה קצת שמחלוקת המחבר והרמ"א (בסי' שע"ח סעי' א') תלי' בשיטת התוס' והרשב"א שהביאו המחבר והרמ"א (בסי' שפ"ח ס"א) וצ"ע על שהרמ"א (בסי' שע"ח) תופס במוחלט דבאונס גמור פטור (ובסי' שפ"ח) הביא שיטת התוס' רק בשם ויש אומרים. ועי' בכללי ההוראה שבפרמ"ג יו"ד שבלשון זה עכ"פ הרמ"א מכריע לגמרי כשיטה זו וצ"ל דמה דלא איבעי לי' לאסוקי אדעתי' לא חשיב ודאי אונס גמור אמנם מצד שהי' לו לראובן לאסוקי אדעתי' שאפשר שיסתם הפתח ע"י שום איש או תינוק ושום מקרה ולא הי' לו להניח המפתח אל תוך התיבה. י"ל דהו"ל כאבדה מדעת (שבסי' רס"א) ויש מקום לפטור את שמעון ואם נאמר שגם ראובן לא ידע מזה שתסתם ולא תפתח עוד מסתברא שי"ל דא"כ חשיב שמעון אונס גמור ופטור איברא דבלא"ה י"ל בנ"ד דהוא היזק שאינו ניכר דמבואר (בסי' שפ"ה ס"א) שלא קנסו בשוגג ואונס. דהא בנ"ד אין ניכר אם סתימת הפתח הוא בהיות המפתח בתוך התיבה או בהיותו ביד ראובן או בכיסו וחשיב היזק שאין ניכר ופטור כיון שהזיקו בשוגג:
וחתני הרב מ' חיים ישכר נ"י רצה לומר ע"פ דברי הרמב"ן דטבח אומן שקלקל לא חשיב היזק שאינו ניכר משום שהשחיטה ניכרת וה"נ לא חשיב היזק שא"נ לפי שהסתימה של הפתח ניכרת ולענ"ד שאני התם שהקלקול הוא בגוף השחיטה הניכרת משא"כ בנ"ד שאין הקילקול וההפסד בגוף הסתימה רק בשביל שהמפסח נשאר בחובה והרי זה דומה למש"כ הרמב"ן עצמו לחלק בין טבח אומן שקלקל בשחיטה ובין כהנים שפגלו בעבודות הניכרות שאין הקילקול בגוף העבודות רק בשביל שהמחשבה פוסלתה דהוה היזק שאינו ניכר וה"נ בנ"ד שאין ההפסד בגוף הסתימה רק בשביל שהמפתח נשאר בתוך התיבה דהוה היזק שאינו ניכר ופטור בשוגג ואונס:
עוד י"ל בנ"ד דלשיטת הי"א (שבסי' שפ"ו ס"ג) בהג"ה דבכל כה"ג לא הוה רק גרמא בנזקין דודאי פטור בנ"ד דלא עדיף מדוחף מטבע של חברו לים והמים צלולים כשלא הגביה אותה. וה"נ י"ל הרי שלך לפניך דבשביל סתימת הפתח שמחוברת לתיבה ולא אתאי לידיה שיקנה אותה עי"כ אין מתחייב עליה איברא דאפי' לשיטת המחבר (שם ס"א) דכל כי האי גונא חשיב גרמי וחייב כבר כתב הש"ך (סק"ו) בשם מהרש"ל דכל גרמי פטור באונס ושוגג ושמשמע מדבריו אפי' בשורף שטרותיו של חברו ושהרמב"ן נמי דוקא בשורף שטר חברו מחייב באונס ולא בשאר גרמי ולמסקנת הש"ך דכל דינא דגרמי קנס חכמים הוא העלה הש"ך דפשיטא דגם בשורף שטר חברו פטור בכל שוגג ואונס ודכותה בנ"ד דפטור לכ"ע משום שהיה בשגגה. ויש לעיין בנ"ד דהוה גרמי בצירוף היזק שא"נ אם קנסו חז"ל אפי' במזיד די"ל כיון דהיזק שאינו ניכר קנס חכמים וגרמי למסקנת הש"ך קנס חכמים בהצטרף שניהם לא קנסו כעין מש"כ השטמ"ק ב"מ (דף צא:) בסוגיא דעושה בגפן זה אוכל בגפן אחר ומהלך כעושה מעשה בשם הריטב"א ובינקותי פי' עפ"ד בחי' לב"מ (דף ד') דברי הגמ' אי אמרת בשלמא דהילך חייב מתקני רבנן כו' אלא אי אמרת הילך פטור מתקני רבנן מילתא דליתא דכוותה באורייתא ומצאתיו בשטמ"ק שפי' כן. ובדבריו מצאתי און לדברי הר"י באסין שהביא הכותב למשל"מ הל' מלכים (פ"ו ה"ח) ביישוב דברי הכ"מ במה שהביא ראיה לרמב"ם שם. וה"נ בהצטרף שני פטורים מה"ת היזק שאינו ניכר וגרמי לא מתקני רבנן לקנוס ולחייב. ויש לדחות דדוקא בפעם אחד לא מתקני רבנן נגד ב' דברים של ד"ת אבל היזק שא"נ וגרמי ב' תקנות הואי לקנוס ועתה נצטרפו ובשביל צירופם לא תפקע תקנת חז"ל וקנסם:
ויש לעיין אם עשו תקנת נגזל (שבסי' צ ס"א) בהיזק שאין ניכר וגרמי כיון דהוה רק קנסות חכמים וי"ל דתקנתא לתקנתא לא עבדינן ועי' ש"ך (סי' שפ"ו ס"ק ט"ו) מ"ש ע"ד מוהרש"ל ועי' בס' פ"י ב"ק (דף צח:) ד"ה ואי דליכא. ולענ"ד מדברי התוס' ב"ק (דף ה.) ד"ה למעוטי שכתבו דחייב גם למאן דלא דאין דינא דגרמי נרא' שי"ל כדברי מוהרש"ל והאיבעיא בב"ק (דף סב.) דקאמר הש"ס אדאמימר למאן דלא דאין דינא דגרמי לא תיבעי ל היינו דמספ"ל גם לאמימר רק אי מעיילינן ליה חד דרגא דלמאן דלא דאין ודאי דלא תיקנו ביה רק לחייב ולא לתקנת נגזל אבל למאן דדאין מיבע"ל וי"ל דמ"מ בשאר גרמי לא תיקנו והיינו משום דמסתברא דכי היכא שחייבה תורה לעדים זוממין לשלם על שהזיקו בדיבורם בעלמא בלא מעשה כסוגיא דב"ק (דף ה') משום דאתעביד ע"פ דיבורם מעש' שנתחייב הנידון בדיבורם כמש"כ התוס' ב"מ (דף צ:) ד"ה רי"א ה"נ כיון דקרא אמר בניך עלפו כתוא מכמר שאין מרחמין עליו בב"ק (דף קיז.) מחייבין ליה אפי' למאן דלא דאין דינא דגרמי כיון שעפ"י דיבורו בא ההפסד בבירור אלא שע"פ טעם זה בלבד סגי לן לחייבו ולא לתקן עליו תקנת נגזל אבל למאן דדאין דינא דגרמי בכל הדברים מיבעיא ליה אם לא העלוהו לתקן בו גם תקנת נגזל ומיושב בזה קושית הש"ך (סי' שפ"ו סק"א) בהגי' שע"ד התוס' (דף ה) ועי' בקצה"ח שם ואיברא דגם לדברי הש"ך יש מקום לומר שבצירוף שניהם לא תיקנו עליו גם תקנת נגזל ע"פ מה שאנהיר לן עיינין אאמ"ו הגאון ז"ל בדברי המשל"מ (פ"ה הט"ז) מנדרים דתרי דרבנן הוה כדבר שאין לו עיקר מן התורה וי"ל דלא תיקנו תקנת נגזל בצירוף שניהם דהוו כאין לו עיקר מן התורה ולא עבדי ביה רבנן תקנתא ומה שהקשה הט"ז (סי' צ) דהוה מחוייב שבועה ואיל"מ לא שייך כאן דלא הו"ל למידע או משום דבדרבנן לא שייך לומר משואיל"מ. עי' ש"ך (סי' שפ"ח סקל"א ול"ו) ועי' קצה"ח (סי' שפ"ו סק"ד) ויש לחקור היכא דליכא עדים א שהזיקו בגרמי והיזק שחין ניכר אם מתחייב בהם בהודאתו אם לא נימא דקנסות חכמים לא עדיפי מקנס של תורה ומודה בקנס פטור ועי' תוס' ב"ק (דף סב.) ד"ה עשו בשם ה"ר אלפס שכתבו כשיש עדים שהזיקו. ונ"ל דמשום דס"ל שאין מתחייב בהודאתו וחתני הרב מוה' חיים ישכר נ"י הראה לי דברי הש"ך (סי' שפ"ח ס"ק נ"א) ודברי הפ"ת. ועי' (סי' שפ"ו ס"ב) דמהני הודאה והיא איקומתא דרבא בב"ק (דף צח:) ומצאתי שקדמני בראיה זו הקצה"ח (סי' ל"ח סק"א וסי' שפ"ח סקי"א). ויש לדחותה ולחלק בין הודאה על עיקר ההיזק בין הודאה כמה היה ההיזק אבל על עיקר ההיזק יש עדים שכעין זה כתב השט"מ ב"ק (דף לה.) דכשיש עדים על ההיזק ואין ידוע מי הזיק לא חשיב מודה בקנס אמנם אאמ"ו הגאון ז"ל הסביר דברי השטמ"ק מטעם שאם יכפור יתחייב שבועה ע"פ העדים מדר' חייא קמייתא ותירץ בזה קושית התוס' ב"ק (דף לה:) ד"ה לימא שהקשו ואמאי לא מוקי לה כר"ג דכיון דר"ג לית ליה דר"ח קמייתא בב"מ (דף ה') ממילא תיהדר הקושיא דהוה מודה בקנס ולפ"ד אאמ"ו הגאון ז"ל ממילא ע"פ שיטת הרמב"ן שהביא הש"ך (סי' שפ"ו סק"י וסי' שפ"ח ס"ק לו) דבכל דינא דגרמי ליכא שבוע' דאורייתא גם לשיטת הש"ך דדינא דגרמי קנס חכמים וליכא שבועה דאורייתא כמ"ש מוהרש"ל הובא בש"ך שם ממילא אין לחלק בין הודאה בעיקר ההיזק ובין יש עדים על עיקר ההיזק וההודאה הוא כמה הזיקו שוב ראיתי בפ"י שכתב ראיה זו ורצה לדחותה משום שיש עדים על עיקר השרפה וחזר בו מכח דברי התוס' ר"פ הפרה ד"ה אפי' דבכה"ג נמי הוה מודה בקנס ויש לסתור בזה דברי אאמ"ו הגאון ז"ל ביישוב קו' התוס' דהתוס' הא חולקים על השטמ"ק בסברא זו ולשיטתם אכתי חשיב מודה בקנס וע"כ מתרצים קושית, השטמ"ק באופן אחר:
ובר מן דין הנה בסוגיא בב"ק (דף צח:) הוה ק"ל למה ליה לרבא לאוקמה במאמינו לוקמה ביש עדים ששרף שט"ח על אלף זוז ואין זוכרים שם הלוה וע"כ צ"ל דכיון דצריך שיעידו עדים שהיה שטר מקויים בב"ד לא שכיח שאחר כל הידיעות לא יזכרו שם הלוה ומש"ה אוקמה רבא במאמינו וכ"ה מבואר ברמב"ם וטור ומחבר. (סי' שפ"ו ס"ב) וממילא שפיר הוכיח הקצה"ח דמהני הודא' דאין לדחות משום שיש עדים על עיקר ההיזק דהא ליכא עדים רק על שרפת נייר בעלמא דלא חזי אלא לצור ע"פ צלוחותו ואפשר דלית ביה שוה פרוטה ולא יתחייב שבועה בכפירתו והו"ל מודה בקנס אלא ע"כ דבדרבנן לא אמרינן מודה בקנס פטור:
ויש להביא ראיה דהש"ס נקיט דמילתא דרבה בשאין בשטר שו"פ בנייר דהנה בספר ים התלמוד הקשה דהא משכחת לה ביש עדים כשרים למלוה ולשורף וקרובים ללוה דלא מצי למכתב למלוה שטר אחר ולחומר הקושיא נלע"ד עפ"מ דקיי"ל בכל גרמי פטור בשוגג בכה"ג יכול השורף לומר שכחתי ולא ידעתי שהעדים קרובים ללוה ולא נתכונתי להזיק כעין מש"כ התוס' בשבועות (דף לז.) ד"ה הזיד וכל זה בדליכא שוה פרוטה בשטר דלא חשיב מתכוין להזיק על גוף הנייר שפיר מצי למימר דלא נתכוין להזיק על הדמים ושכח שהעדים קרובים והוה סבר שיכתבו לו שטר אחר אבל כשהשטר גופיה שו"פ כיון דסוף סוף נתכוין להזיקו דמי הנייר גם לענין החוב אין נאמן לומר שוגג הייתי ושכחתי שהם קרובים ולא הוה בעינן לאוקמיה לדרבה במאמינו כי אם הוה מוקמינן לה בדאיכא עדים) קרובים ללוה ורחוקים משורף וממלוה כקושית ספר ים התלמוד:
עוד נלע"ד להביא ראיה דבאין בנייר של השטר שו"פ דהנה האחרונים הקשו דבליכא עדים בעינן נמי לדרבה דפטור דלא נימא דמשתבע ושקיל בתקנת נגזל והש"ך (סי' שפ"ו ס"ק טו) תירץ דרבה לא הוצרך לאשמעונין דפטור על מה דמיבעיא לגמ' ומהרש"ל ופ"י תי' בשם הרא"ש דבשורף שטר ודאי לא עשו תקנת נגזל ועיין בספר דברי משפט (סי' שפ"ו ס"ק א'). ואכתי ק"ל הא בעי' פטורא דרבה לענין דלא נחייב השורף שבועה דנהי דבלא ידע שורף כמה הזיקו או אם הזיקו לא הוה משואיל"מ מטעמים שכתב הש"ך (סי' שפ"ח ס"ק לא ל"ו) מ"מ הוה מתחייב לישבע שאינו יודע אם וכמה הזיקו ואילו לא אשתבע הוה נחתינן לנכסיה איברא דהא תינח ביש בנייר שו"פ י"ל דהוה מחוייב שבועה בלאו פטורא דרבה ובלא אשתבע הוה נחתינן לנכסי' אבל באין בנייר שו"פ לא אצטריך פטורא דרבה דבלא"ה הוה פטור דהא לא נחתינן לנכסיה אם אינו נשבע היסת ובעי' לאוקמה במאמינו. איברא שצריך טעם למה בדרבנן לא נימא מודה בקנס פטור והא רבנן כעין דאורייתא תיקון וכי היכא דבקנס דאורייתא פטור בהודאתו כמו כן ראוי שיפטור בקנס דרבנן עפ"י הודאתו:
והנלע"ד דודאי קנס דרבנן לא עדיף משל תורה וחכמי' לא עשו חיזוק בזה יותר משל תורה ואע"ג דמידי דקנסא הוא. עי' תוס' כתובות (דף נו:) ד"ה הא בדרבנן לא עשו לו חיזוק יותר משל תורה משום דלא שכיח כל כך כדאמרינן בכתובות שם אליבא דר"י דקיי"ל כוותיה. אמנם בקנסות דרבנן שהם כעין קנסות של תורה דהיינו שישלם פחות או יותר ממה שהזיק כעין מה שמצינו קנסות בתורה. עי' ב"ק (דף טו:) בהנהו אמרינן כי היכא דמודה בקנס דאורייתא פטור ה"נ פטור במודה בקנס דרבנן אמנם בקנסות דרבנן שישלם רק כמו שהזיק לא פחות ולא יותר דלא דמי לקנסות של תורה לא מיפטר בהו בשביל הודאתו וא"ש מש"כ הש"ך בשם המרדכי ושכן הוא דעת מהרי"ל בתשובה דבקנס דרבנן לא מיפטר בהודאה היינו כשהקנס היה לשלם מה שהזיק אבל בקנס דחוטף מצוה מחברו שפיר כתב השטמ"ק דפטור בהודאתו וכן במה שהביא הפ"ת בשם שו"ת מעיל צדקה שפיר נפטר. איברא דבנ"ד שיש ביד ראובן מעות שמעון ומבקש לנכות מהם הוצאתו על פתיחת הפתח בלאו טעם תקנת נגזל היה נשבע ונפטר גם למה שאין עדים על ההיזק לא הוה בעי' להודאתו כלל ולא בעינן למיתי לענין מודה בקנס דרבנן כה"ג שישלם כמה שהזיק לא מפטר בהודאתו דבלא"ה כיון שכבר יש מעות שמעון ביד ראובן יותר ממה שהזיקו ינכה לעצמו את הזיקו:
אמנם ק"ל בב"ק (דף צח:) למה ליה לרבא לאוקמה לדרבה במאמינו דהא כיון דבדינא דגרמי פטור בשוגג ואונס וע"כ במתכוין השורף להזיקו איירי וקשה השתא אזוקי קא בעי לאזוקיה והדר המני' מיהמן ליה. ועדיפא הו"ל לאוקמה בשבאו מעות השורף ליד בעל השטר דבלאו פטורא דרבה הוה מיהמן על מה שבידו משל שורף. אבל השתא דקמ"ל רבה דפטור השורף ממילא בעל השטר חייב להחזיר לשורף כל מה שבידו. ודע דנהי דמקושית ר' אלעזר בגטין (דף נד.) ואי אמרת היזק שאינו ניכר שמי' היזק בדיני אדם נמי ליחייב משמע דלמ"ד לא שמיה היזק דניחא דפטור מדיני אדם היינו בשוגג. ומ"מ חייב בדיני שמים וכן בב"ק (דף נה:) דחשיב רא ד' דברים דפטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים שפירש"י דגרמא בנזקין פטור והיינו מדיני אדם וחייב בדיני שמים ומשמע דה"נ גרמי בשוגג לדידן דפטור מ"מ מדיני שמים חייב וע' שיך (סי' שפ"ו ס"ק ד') דלרש"י גרמי וגרמא חד מ"מ שמעינן מדר"י דפוטר בגרמי לדידן דפטרינן בשוגג דמ"מ חייב בד"ש.. וא"כ בין מצד היזק שאין ניכר ובין מצד גרמי בשוגג עכ"פ חייב בדיני שמים מ"מ לא מהניא ביה תפיסה עי' קצה"ח (ריש סי' כ"ח) בשם הריב"ש שהביא הכנה"ג:
ולענ"ד יש ליישב מה שמקשים בב"ק (דף צח:) הוה עובדא וכפיי' רפרם לרב אשי כו' ופירש"י ששרף שטר בילדותו וקשה הא פשיטא דרב אשי לא היה אלא שוגג ופטור. ולפמש"כ י"ל כיון דשוגג נמי חייב בדיני שמים אכפיי' רפרם לשלם לפטור מדין שמים ועי' תוס' ב"ב (דף ח.) ד"ה אכפיי' דהיינו בדברים וה"נ בדברים הרבה עליו לשלם כדי לפטור מד"ש. ואמנם הש"ס מייתי האי עובדא לענין חיוב מזיד בב"ק שם משום דאי בכל גרמי פטור אפי' במזיד מדיני אדם א"כ י"ל בשוגג דגם בדיני שמים ליפטור ולא הו"ל למיכפיי' לשלם וכעין מה שכתבו התוס' ב"מ (דף כד:) ד"ה לפנים משוה"ד דחיוב לפנים משוה"ד ליכא אלא במילתא שיש בו צד שורת הדין לאיש אחר ג"כ ומצאתי כדברי תוס' בש"ך (סי' שפ"ו סק"א) בגי' אהא דר"ח לפנים משוה"ד עביד וה"נ במילתא דלית ביה צד חיוב בדיני אדם אין לומר שיתחייב עליו בד"ש להוציא עליו ממון: