אגודות אזוב מדברי· רבי מיכאל דב ויינגוט
שאלות ותשובות חלק חושן המשפט · סימן כב
ראובן שמעון ולוי השתתפו במסחר ראובן הכניס אלף רו"כ והבטיח להלוות לשותפות עוד ערך ג' אלפים רו"כ בהיתר עיסקא ח"י למאה ושמעון הכניס שבע מאות ולוי ג' מאות רו"כ. ושמעון ולוי מסרו לראובן כל אחד שט"ח על סך ת"ר רו"כ לבטחון זולת מעותיהם שהכניסו ופתאום ביקש ראובן לדחות את שמעון ולהשאר בשותפות עם לוי לבדו. וע"כ התנכל להוציא מרבית מעותיו שהלוה לשותפות בה"ע. ובהיות בעסקי השותפות רק הדמים שהכניסו ראובן שמעון ולוי במזומנים כנ"ל ועוד ערך אלף רו"כ הלואת ראובן בה"ע לשותפות אז גילה ראובן רצונו לשמעון שיפסוק שותפותם ולאשר רוב העסקים של שותפותם היו אז מופזרים בידי זרים על שם ראובן מסר שמעון מודעא בפני ג' עדים שהוא אנוס להתפשר עם ראובן כרצונו למען יוציא מידו מה שיוציא וקבלו ק"ס לקיים כאשר יפשרו ביניהם יהודא וישכר. והם נתנו הבחירה לראובן שיתן לשמעון בעד חלק הריוח מעסקים האלו כ"ה רו"כ. או שיוציא לשמעון מעותיו אך ערך ש' רו"כ יעכב משל שמעון על העסקים ההם וישאר שמעון עמו בשותפות העסקים האלו וראובן לא אבה לקיים הפשרה של יהודה וישכר ע"כ הוכרח שמעון להתפשר עמו בינו לבין עצמו שבעד ריוח מעסקים האלו יקח רק ח"י רו"כ. ועי"כ הוציא מיד ראובן קרוב למה שהיה לו בידו רק קצת מעותיו עם השט"ח שלו על סך ת"ר רו"כ נשארו עוד ביד ראובן עד שיבוצע החשבון בקרב הימים אח"ז צלחה גם ללוי להשיג שלו מראובן ורק השט"ח של לוי והחלק ריוח מעסקים הנ"ל נשארו גם ללוי ביד ראובן והשתתפו שמעון ולוי:
והנה משך זמן בערך ח' חדשים תבעו שמעון ולוי שיחזיר להם ראובן השט"ח ושיבוא אתם לחשבון ברור ויתן להם המגיע עוד ודחאם מדחי אל דחי ופעמים רבות תבעוהו במשך הזמן ההוא ע"פ השליח ב"ד שיעמוד לדין עמהם ודחאם ולבסוף בקשו שיוציא להם עכ"פ השט"ח ולא התרצה ולא ענה דבר כראוי. ועל פי רוב ההתראות בא פעם אחד לפני המורה וכאשר אמר לו שעכ"פ צריך להשליש השט"ח לא אבה שמוע אמנם בסוף צלחה להם להכריחו לדין עמהם לפני המורה וזבל"א וזבל"א:
והנה שמעון תובע מראובן ולוי שיסייעו וישאו אתו בחלק ההפסד ערך ר"פ רו"כ. כי שמעון היה הסוכן ובעל החשבונות [וכתבי החשבונות היו ביד ראובן] וטרם סילוקו משותפותם חשבו שנשאר ריוח תת"ק רו"כ וכחשבון הזה תפסו ראובן ולוי הריוח לחלקם עם קרנם ואת המותר השאירו לשמעון. אמנם היה ההפסד מג' עסקים ערך ר"פ רו"כ מה שלא יכלו לידע אז ההפסד בבירור וכעת שמתברר ההפסד תובע שמעון שיתנו חלקם כל אחד שליש ההפסד:
גם תובע חלק הריוח מעסקי השותפות שנשארו על שם ראובן והוא הרויח מהן הרבה. וראובן השיב לו על עסק אחד שהיה בו הפסד ערך למ"ד רו"כ פטרתה אותי מהיות בו שותף עמכם. ועל הפסד סמ"ך רו"כ שנפחת מחוב של תשעים רו"כ שנגבה רק למ"ד רו"כ טוען ראובן אדרבה א"כ יש ריוח עוד למ"ד רו"כ שנגבה מחוב זה ושהחוב היה של כל השותפין ולא של שמעון לבדו ועל הפסד ערך ק"צ רו"כ השיב ראובן הלוא באמת היה החשבון כפי הריוח יותר מתת"ק רו"כ ונשאר זה המותר על ההפסדות. גם טוען כי אינו מאמין לכתבי החשבון שמראה שמעון מן הסוחר שהיה הפסד כל כך ואולי ביקש שמעון שהסוחר יכתוב לו כחשבון הזה ובאמת לא היה הפסד כל כך גם על תביעת הריוח מעסקי השותפות טוען ראובן נתפשרתי וגמרתי עמך בעד ח"י רו"כ לחלקך ובשביל שלא ידעתי החשבון ברור שמגיע לך לא נתתים לך וחזר שמעון להשיב ע"ד ראובן מעסק שהיה הפסד למ"ד רו"כ לא פטרנוך מהיות שותף בו ע"כ מגיע מאתך השליש ובדבר החוב של תשעים רו"כ מברר מכתבי החשבונות שהיו תמיד ביד ראובן שכל משך שותפותם נחשב החוב של צ' רו"כ לשמעון בחשבון מעות בעין וממילא כיון שהיה בו הפסד סמך רו"כ מגיע לו שראובן ולוי ישאו אתו כל א' בשליש ההפסד. ועל מה שטען ראובן שמותר הריוח מן תת"ק רו"כ כבר נשאר לפצות מהן ההפסדות הללו טוען שמעון הלוא עלה עלינו הוצאות ערך ר"מ רו"כ והשארנו מותר הריוח לנקות ההוצאות ההם. ע"ז השיב ראובן אולי הרווחנו ממקום אחר לנקות ההוצאות ערך ר"מ רו"כ ולא אזכור כעת באיזה עסק הרווחנו לנקותם והנני חושב מותר הריוח הנגלה לנו על ההפסדות שתתבע ממני ושמעון השיבו ע"ז מאיזה ענין היה לנו ריוח אשר תסתפק עליו. הלוא כל העסקים נרשמים בפנקס חשבון שותפתינו. ועל תשובת ראובן שהתפשר עמו בעד ח"י רו"כ טוען שההתפשרות היה באונס ומראה השטר מודעא בחתימת יד ב' עדים וטוען שמוכן להביא גם העד השלישי שהיה בעת המסירת מודעא ושהכיר גם השלישי אז באונסו אך שלא בא על החתום על השטר מודעא גם כיון שלא קבלתי הח"י רו"כ כמו שהבטחת לי נתבטלה הפשרה. ועל טענת לוי נגד ראובן מריוח העסקים האלו השיב ראובן גם עמך נתפשרתי ולוי מכחישו:
והנה המורה הורה להם ע"ד הריוח שאין המודעא מבטלת הפשרה של ח"י רו"כ כי אין זה נחשב אצלו כי הכירו עדי המודעא באונסו גם עיכוב נתינת הדמים של הפשרה היינו הח"י רו"כ אינה מבטלת הפשרה גם הורה שישבע שמעון שההוצאה ערך ר"מ רו"כ לא נתנקה משום ריוח אחר. וצוה לבורר של שמעון שיגלה אזנו שיש מקום שגם אחר השבועה לא יזכה שמעון בדין על דבר ההפסדות וכי נכון לפניו לקבל ק"ס על פשרה על ההפסדות. ועי"כ הביא מורך בלב שמעון עד שהתרצה לקבל ק"ס על פשרה על ההפסדות. והיה הפשרה שישבע שמעון על ההוצאה ערך ר"מ רו"כ כנ"ל. ובמקום תביעת שמעון מראובן שליש מהפסד ר"פ רו"כ הנה המורה והבוררים חשבו לו להפסד רק שליש מן ק"ע רו"כ ועתה עפ"י הפשרה הפחיתו לשמעון מהשליש של ק"ע רו"כ עוד ערך מ' למאה היינו שבעד השליש שתבע שמעון מראובן מן הפסד ר"פ רו"כ יקבל רק שליש מן ק"ב או קי"א רו"כ אחר שישבע על ההוצאה כנ"ל. וע"כ רוצה שמעון שיתבטל הק"ס שעל קיום הפשרה. ושיקוב הדין ביניהם:
[א] לא אדע מאיזה טעם סלק המורה את השטר מודעא שמה שאמר שכשיבואו העדים לפניו לא יוכלו לומר הכרנו באונסו היכן נמצא כן שבמודעא או בשום שטר צריכים העדים לבוא להעיד עוד בפני הב"ד ככתוב בשטר ואדרבה מצינו להיפוך שבאם הוקרה שאמרו נגד השטר אין נאמנין דעדים החתומים על השטר כנחקרה עדותם בב"ד דמי וכל שכת"י יוצא ממק"א אין נאמנין לפסול את השטר והרי במודעא כתיב והכרנו באונסו ואין לחקור עוד והחקירה ללא תועלת ולמה לא חקר העד הג' שאמר שמעון. ובר מן דין אטו אנן וכ"ע אין מכירין באונסו ואף המורה ההוא מכיר בו שהרי ראינו שמשך ח' חדשים תבעוהו הם עצמם וע"פ שליח ב"ד לבוא עמם לד"ת ולבצע את החשבון ולהוציא להם את השט"ח עם הנשאר להם בידו ודחאם מדחי אל דחי ולא הטה אזנו לדברי המורה שישליש עכ"פ השט"ח שבידו על שמעון ולוי. ועתה רק ע"פ הרבה השתדלות צלחה להם שיבוא עמהם לפני המורה וזבל"א וזבל"א והבורר שברר לו הוא מחותנו ואינש דלא גמיר ולא סביר כי אם סוחר יודע בטיב מו"מ. הכי אין זה מגלה לכל איך היה משפט שמעון אם לא היה מתפשר כרצונו של ראובן והיו כל מעותיו של שמעון בידו של ראובן הלוא היה שמעון מוכרח לישב בטל מבלי מעות לעסוק במו"מ לפרנסתו ולמחיית ביתו הי"ו:
[ב] אפי' בלא טענת אונס ומסירת המודעא כיון שלא נתן שמעון לראובן הח"י רו"כ שהתפשר עמו בעד חלקו ושמעון ולוי תבעוהו משך ח' חדשים ודחאם אחרי הרבה הטרחות לב"ד מתבטלת הפשרה כמבואר (בסי' ק"צ סעיף יו"ד וסעי' י"ז) בענין עייל ונפיק אזוזי ובטוח"מ (סי' רצ"ה) ובמחבר (סי' קע"ו סעי' מ"א) בענין אטרחיה לב"ד שעי"כ אבד זכותו ותו דאע"ג שנדברו בפיהם שר אובן יתן לשמעון ח"י רו"כ בעד חלקו מכיון שבאם היו העסקי' מתקלקלים לא היה ראובן נותן לשמעון כלום כי הלוא קודם לזה כבר קבלו ק"ס לקיים פשרת יהודה וישכר ולא אבה ראובן לקיים פשרתם ומאיזה כח היה מקיים עתה מה שהתפשרו בינם לבין עצמם ואולי באם היה הפסד היה תופס משל שמעון על חלק ההפסד הן ממעות של שמעון שביד ראובן והן מכח השט"ח שיש לו על שמעון וא"כ ממילא במה זכה ראובן בכח הפשרה שנדברו בפיהם ולא הוציאה בפועל בנתינת הח"י רו"כ שנתפשרו ביניהם שוב נודעתי שבעת הפשרה השניה תקעו כפם זה לזה ונדחו לכאורה דברינו אלה. אמנם מכיון שנבוא על שמעון רק מכח חיוב קיום הת"כ ולא מכח הקנאה סגי במה שגילה לפני העדים שהוא אנוס ולא בעי' שיכירו העדים באונסו:
[ג] והנה שמעתי שהמורה זולת מה שסלק המסירת מודעא תקע עצמו להלכה דכיון ששמעון לקח כל מעותיו מראובן ממילא אין לו חלק בריוח העסקים הנשארים שהרי לא השאיר דמיו על העסקים ההם ודבריו מתמיהין הכי שמעון הוציא מעותיו לרצונו הרי ע"פ אונס הוציאם שהרי שמעון התרצה לפשרת יהודא וישכר להשאיר על העסקים ההם ערך שי"ן רו"כ וראובן לא התרצה לפשרותם ועיכב כל מעות שמעון עד שהתרצה לו על ח"י רו"כ ואיך הי' יכול להשאיר לו מעותיו על העסקים ההם ועי' בח"מ (סי' קע"ו סעי' ז) בהג"ה ובמחבר (סמ"א) שהביאו דברי המרדכי בג' שנדברו ביניהם להלוות לא"י בריוח סך ידוע ואחד נתן להא"י כפי חלקו ושוב לא נצרך הא"י ללות יותר וכתב שזכו שלשתן בריוח אף זה שלא נתן חלקו כל זמן שלא אמר איני נותן לך או דאטרחי' לב"ד ודחהו עוד. אלמא דאע"ג שלא הכניס שום דמים לשותפות הזה שנדברו להשתתף ביניהם אמרי' דכיון שהאחד נתן זכו כולם דבשביל כולם נתן וכל כמה דלא אמר האחר לא אתן עד שדחאו לאחר דאטרחי' לב"ד לא אבד זכותו בריוח. כש"כ בנ"ד שהעסק נעשה משל כולם וראובן הכריחו לשמעון לקבל מעותיו שזכותו בשותפות לא נאבד ע"י קבלת מעותיו כיון שמסר מודעא שע"פ אונס הוא עושה:
ובפרט שהעסקים נעשו ממעות הלואה בה"ע שהכניס ראובן לשותפות והשט"ח של שמעון ולוי נשארו בידו הרי השאירו חלקם על העסקים ההם בידי ראובן ע"פ השט"ח שבידו:
ותדע שדברי המורה האלו היו רק לעור עין הבורר של שמעון שהרי על טענת לוי נגד ראובן בנידון הריוח טען ראובן גם אתך נתפשרתי ולוי הכחישו שלא התפשרו מעולם וחייב המורה לראובן שבועה שהתפשר עם לוי ג"כ ולבסוף עשה פשרה ביניהם שיקח לוי מ"ם רו"כ בעד הריוח ואם הי' טעם זה אמת בעיניו במה זכה לוי יותר משמעון הלוא גם הוא הוציא מעותיו מראובן ואדרבה לשמעון נשאר תביעת הפסדות שלא נתבררו אז ולוי הוציא הכל והרי לפי דבריו אלה מבלעדי הפשרה אבד לוי זכותו בהוצאת דמיו מראובן כמו שאבד שמעון זכותו:
[ד] והנני לגלות עוד מה שהועבר דרך הצדק מעל שמעון כי הנה מהעסקים המשותפים שנשאר על שם ראובן כבר לקח ראובן הריוח של ה"ע ערך צ' רו"כ זולת הוצאות אחרות שהוציאו מהשותפות על העסקים ההם. והנה אפי' אם נניח שהמכוון בפשרות יהודא וישכר כ"ה רו"כ ובפשרותם בינם לבין עצמם ח"י רו"כ הי' שבאלה כבר יוכלל בתוכם גם בעד ההוצאה והריוח שנתנו מהלואה ע"פ ה"ע לראובן. הנה אחר ששמעון לא יקבל בסוף כי אם ח"י רו"כ ומזה ינוכה ההוצאה שעל חלקו א"כ הרי ראובן בעצמו יודע ועד ששמעון לא הרויח בעסקים האלו מה שראובן לקח ממנו ריוח בה"ע ומחוייב להחזיר לו כי נתן בעסיקא הדמים לעסקים האלו. ושמעון לא הרויח בהם ועוד הי' הפסד בסחורה שהיו דמי' כפלים כהנה ונמשך ענינה כשליש או כרביע הזמן של העיסקא שע"ז ההפסד היו דנין עתה לפני המורה וא"כ יתחייב ראובן להחזיר לשמעון מה שלקח ממנו שלא כדין והמורה לא שת לבו גם לזאת אף שהבורר של שמעון עורר אותו ע"ז וגם יצא לעוררו שלא נתפרש בשני הפשרות שבסכי הריוח שיקבל שמעון יוכלל ההוצאות והרוחים שעל ה"ע. ואף שנסתתמו טענות שמעון במה שנשכח מאתו לפי שעה לברר טענותיו במה הי' ההפסד של ערך ק"צ רו"כ והשכחה באה ע"י העברת מועד טענותיהם בערך עשרה חדשים וע"י כן נסתם פיו מלטעון על כל זה בפירוש הנה טענת ותביעת שמעון כללה בתוכה לפסוק לו על הכל כי הי' תובע שיתן לו ראובן כפי מה שהי' הריוח חלקו משלם. ואף שלא ביאר לו כל צדדי זכיותיו הנה הי' חיוב על המורה לבררם לעצמו ולדין בכדי מה שתבע שמעון כדת של תורה ע"פ האמת והצדק בכל מה שיש זכות לשמעון יהיה מאיזה צד שיהי':
[ה] מה שחייב את שמעון לישבע שההוצאה לא נתנקה מריוח אחר לא אדע חיובה כיון שההוצאה ידועה לראובן ונרשמת בפנקס החשבונות שהיו ביד ראובן תמיד למה יתחייב שמעון שבועה על טענת ראובן אולי הרווחנו ממקום אחר והא אין נשבעין על טענת שמא [ומצד שותפין השבועה על שלשתן לא על שמעון ביחוד] והרי ראובן שיודע עכ"פ מההוצאה רק שטוען אולי הרוחנו ממקום אחר הוה כטוען איני יודע אם פרעתיך ואפי' נרצה לומר דספק פרעון קודם להלואה לא הוה כאיני יודע אם פרעתיך ודלא כש"ך (סי' ע"ה ס"ק כ"ז) מ"מ בנ"ד דליכא דררא דפרעון לפטורא ולא דמי לנידון הש"ך דהוה דררא דפרעון בע"כ שנודה לדברי הש"ך ומיושב בזה קושי' התומים במ"ש הש"ך דמשמע מסתימת הפוסקים והרי הוא מוכרח מסוגי' דב"מ. ולפי מה שכתבתי אתי שפיר דבב"מ שם ליכא דררא דפרעון לפטורא משא"כ בנידון הש"ך. מש"ה הוציאו רק ממשמעות סתימת הפוסקים אמנם בנ"ד שע"כ בטרם שנעשית ההוצאה לא חשבו כנגדה רק שי"ל שאח"כ חשבו ריוח אחר נגד ההוצאה והוה ספק פרעון אחר חוב ברור:
[ו] וממילא מה שצוה המורה שהבורר של שמעון יגלה אזנו שיש מקום שלא יזכה שמעון בד"ת ע"ד ההפסדות גם אחר שישבע על ההוצאות. ועי"כ הרצה את שמעון לקבל ק"ס על הפשרה הנה הטעה את שמעון הרבה. שאם אמנם שמבואר (סי' צ"ג סעיף י"ג) שאין השותף מן הנשבעין ונוטלין הא תינח אילו הי' ראובן טוען שאינו יודע משום הפסד אבל בנ"ד שראובן יודע שהיה ראוי להיות הפסד רק שאינו יודע כמה וטוען שמותר הריוח נשאר לנקות ההפסד. וכיון שישבע שמעון שמותר הריוח נשאר לנקיון ההוצאה ושלא הי' ריוח ממק"א נגד ההוצאה א"כ יתחייב ראובן לשלם כל תביעת ההפסד שתובע שמעון מכח חמשין ידענא וחמשין לא ידענא. ואפי' אם הי' כונת המורה שלא יזכה שמעון בדין להיות נשבע על דבר ההוצאה וע"ד ההפסדות מטעמא דאין השותף מנשבעין ונוטלין כבר כתבתי דהוה ראובן על ההוצאות וההפסדות ברובם כאיני יודע אם פרעתיך. ובמקצתם ע"פ התחייבותו מכח טענותו כחמשין לא ידענא:
ומלבד כל אלה אפילו יהיבנא נמי שבכל אלה לא הוה אלא כאיני יודע אם נתחייבתי [כמו ששמעתי שאמר כן המורה] הנם עכ"פ יתחייב ראובן לישבע שאינו יודע ויבין כל מבין שאין יכול לישבע ע"ז. כי מה שאומר שאולי הי' ריוח שאינו זוכר ממנו כנגד ההוצאה גם מה שאומר שאינו מאמין לשמעון על כתבי החשבון שבידו מן הסוחר. הנה בפיו ידבר כדברים האלה ובלבבו לא כן יחשוב שמאיזה צד יוכל לדמות בלבבו שהי' ריוח ממק"א. הלוא כל עסקי השותפות רשומים בפנקס השותפות אשר הי' בידו ונתבאר בו רווחם והפסדם ומהיכן יבוא ריוח שלא ידענו ושיסתפק עליו וכמו כן אומרו שאינו מאמין לחשבון הסוחר בלא לב ידבר אחרי שקניית הסחורה הלוא נודעה לו. ופחת מדתה לא חשבו הבוררים כטענת שמעון כי אם כפי שיעור ע"פ הסוחרים מה שרגיל עכ"פ להיות פחת [אשר ע"כ במקום שתבע שמעון שליש הפסד ר"פ רו"כ חשבו לו הבוררים שליש הפסד רק מן ק"ע רו"כ] ואין יכול לטעון כי אם על דמי המכירה שחשב הסוחר. והנה כל הסוחרים פה ובסביבה וגם ראובן עצמו במרבית עניניו סומך עצמו תמיד על חשבון הסוחר ופתאום לא יתן אמון בחשבונו בדבר שיש לברר מחשבונות של סוחרים אחרים שהתעסקו עם הסוחר ההוא או עם סוחרים אחרים. ואין ספק שלא ישבע על אמתת דבריו אלה שאינו יודע ומלבד כ"ז בנ"ד שעכ"פ לפי דבריו מחוייב לשמעון הח"י רו"כ בעד חלק הריוח שלו [וגם בל"ז מגיע לשמעון עכ"פ עוד איזה רו"כ מראובן] והו"ל על ההפסדות מחוייב שבועה ואי"ל משלם ואפילו לשיטת הסוברים דבלא הו"ל למידע לא אמרי' מחוייב שבועה ואיל"מ הא בנ"ד ודאי דהו"ל לזכור אם הי' איזה ריוח נגד ההוצאה ואם לא הי' משתמיט מהם משך ערך עשרה חדשים הי' יכול לידע אמתת החשבון ברור בלא שום ספק והו"ל שפיר הו"ל למידע ומה שהכניסו בפשרה גם את ההפסד ס' רו"כ לנכות גם משלישם בערך מ' למאה לא אדע מה הי' להם. אחר שנתברר מפנקס החשבון שהחוב של צ' רו"כ הי' נחשב תמיד למעות מזומן של שמעון ולמה יפסיד המ' למאה להפסד זה. מהפסד שאין בו שום ספק:
[ז] ולענין הפשרה שרוצה שמעון לחזור בשביל שהמורה הטעהו שאולי לא יזכה בדין (בסי' כ"ה סעי' ה) מבואר דאם חייבוהו שבועה בטעות ובשביל כן נתפשר עם בעל דינו הוה פשרה בטעות וחוזר אפי' אחר קנין היכא שגילה דעתו שבשביל חיוב השבועה התפשר. ובנ"ד נמי כיון ששמעון מתחלה לא התרצה לפשרה עד שצוה המורה לבורר שלו שיגלה אזנו שאולי לא יזכה בדין הוה פשרה בטעות וחוזר גם לאחר שקבל ק"ס על הפשרה שוב ראיתי בספר פתחי תשובה שם שהביא בשם שו"ת משכנות יעקב כעין נ"ד שכ' דוקא בשביל חיוב שבועה בטעות חיוב ברור חשיב פשרה בטעות ולא בשביל שא"ל המורה שאולי לא יזכה בדין אע"ג שהטעהו בדבריו. דכל הפשרות הם בשביל שמסופק אם יזכה בדין אם לא ונדחו דברי הגם שבשו"ת משכנות יעקב לא סמך עצמו על טעם זה בלבד וכתב לצרף עוד טעם אחר לנדון שלו כמו שהביא הפתחי תשובה בשמו ואין ספרו עמדי לעיין:
ולענ"ד יש לעיין על דברי המשכנ"י דהא דעת הרבה פוסקים דהא דפשרה צריכה קנין. היינו גם לאחר ששמעו הפשרה וקבלוה. על עצמם ואפי' לנתבע מתובע צריכה קנין ול"ד לשאר מחילה שא"צ קנין:
דשאני שאר מחילה שמוחל מרצונו משא"כ פשרה מחל רק ע"פ הפצרת הפשרנים וכל כמה דלא עשה קנין לא מהני אלמא דמה שנעשה ע"פ התפייסות אחרים גרע ממה שנעשה ע"פ עצמו לרצונו. וה"נ י"ל אע"ג שכל הפשרות הם בשביל שסבר אולי לא יזכה בדין היינו דאיהו הטעה את עצמו ולא פשרה שהטעהו אחר היינו הדיין היושב לדין דינו דמסתברא דהוה קנין בטעות דפשרה עם קנין לא עדיפי ממחילה דלא בעי קנין ומה שמגרע כח המחילה להצריך בה קנין היינו השתדלות הפשרנים מגרע נמי כח הקנין להחשיבו קנין בטעות היכא שהטעהו הדיין שהוא הפשרן ול"ד למה שהבע"ד מטעה א"ע:
ודע שיש לעיין בנ"ד שהי' הק"ס על קיום הפשרה בלי ספק בסתם (ובסי' י"ב סעיף ז) הביא הרמ"א י"א שצריך להקנות החפץ דלא ליהוי קנין דברים (שבסי' ר"ג) ובנה"מ הכריע כט"ז דגם נגד התובע הוה קנין אתן וצ"ע על שכ' הרמ"א וי"א כיון שבעיקר הדין (דסי' ר"ג) אין חולק וממילא כיון דפשרה צריכה קנין פשיטא דודאי בעי קנין המועיל לא קנין דברים ומתחלה אמרתי ליישב עפ"ד הפרמ"ג בכללי ההוראה ליור"ד דהמחבר ורמ"א דרכם לכתוב וי"א משום שלא מצאו כן כי אם בפוסק אחד אע"ג שאין חולק איברא דבפשיטות א"ש שכתב הרמ"א כאן וי"א כיון דהטור ורמ"א (סי' קנ"ז סעי' ד) הביאו דעת הסוברים דמהני גם קנין אתן ולחלוק דבר המשותף הוא דהוה קנין דברים וממילא כיון (דבסי' רמ"ה ס"ב) הביא הרמ"א הכרעת הרי"ו דלא מהני קנין אתן הכי נקטינן דבעי' הקנאה בגוף החפץ וכ"כ לנתבע מן התובע מחילה על כל תביעותיו. דבלא"ה לא הוה קנין ומצי הדר אך אולי צוה המורה לקבל ק"ס באופן המועיל אמנם מצד שראובן מדחה גם אחר הפשרה מדחי אל דחי זמן רב ושמעון עייל ונפיק אזוזי ותובע לקיים הפשרה ולבצע הפס"ד ממילא גם קבלת הק"ס על קיום הפשרה מתבטל. וכמו שכתבתי (מסי' ק"צ סעי' יו"ד וי"ז) דלא עדיף ק"ס מקנין מקצת כסף בקרקע או מטלטלין ומטעם אטרחי' לב"ד:
[ה] והנה בדבר שבועת השותפין שהתחייבו שלשתן זה לזה אמר לוי בפני המורה במעמד ראובן ושמעון שאינו מבקש שבועה ושמעון שתק ע"ז והמורה אמר שיצא הדיבור הזה מבין שניהם שמעון ולוי ועל זה תקע המורה עצמו להלכה שראובן כבר נפטר משבועתו ואת לוי התפשר עם ראובן ברצי כסף ואת שמעון חייב שבועת שותפין ורוצה שיתפשר ג"כ בעד השבועה במתן דמים ושמעון צוח אפי' אם הייתי מוחל בפירוש הכי מחלתי השבועה לראובן ע"ד שיטיל הוא עלי' שבועה ע"כ אם מבקש ראובן שאשבע אני ישבע הוא ג"כ כי מעולם לא עלה בלבי למחול לו על דעת כן. ושום אדם לא ימחול על אופן כזה. ובפרט שלא מחלתי השבועה בפירוש רק שתקתי ולא הרעשתי נגד דברי לוי בדמיוני שכבר נגמר עניני פשרותי עם ראובן לגמרי [ואין ספק אצלי שגם בדעת ראובן לא הי' אז להעיל עלי שבועה וכבר הסתפק לעצמו במה שזיכה לו הדיין מכבר הן ע"פ פסק דינו והן ע"פ פשרותו] ואם אולי אמרתי גם אני כדברי לוי שאיני דוחק לבקש השבועה הי' לתת טעם למה שאמרתי שאין עלי לשלם להמורה שכר טורח כתיבת סידור השבועה וטורח הילוכו לקבלה באשר לא הי' עוד הרעשת ראובן נגד מה שנתחייב ליתן לי אחר הפסק והפשרות רק על מה שהתחייב ליתן ללוי הרעיש נגד המורה ולא נתכונתי מעולם למחול השבועה לראובן ושהוא יבקש לחייבני שבועה ואין זה דומה כלל להא (דסי' י"ב סי"ז) והובא ברמ"א (סי' רמ"א ס"ב) והבורר של שמעון גם חתן המורה עצמו שניהם הגידו לפני שלא שמעו שום דיבור יוצא מפי שמעון שיורה על שמוחל השבועה לראובן כדברי המורה: