אגודות אזוב מדברי· רבי מיכאל דב ויינגוט
שאלות ותשובות חלק חושן המשפט
סימן א
חו"מ סי' ס"ז הגיע לידי פרוזבול שנכתב בו מוסרני לכם שכל חוב שיש לי סתם בלא פרישת שם הלוין. ולענ"ד אף שכ"ה במשנה שביעי' (פ"י מ"ד) ורמב"ם הל' שמיטה ויובל (פ"ט הי"ח) וחו"מ (סי' ס"ז סעי' י"ט) אמנם בגמ' איתא בגטין (דף לו.) שי"ל אצל פלוני וכ"ה בפי' הרע"ב במשנ' גטין (פ"ד מ"ג) וכבר העיר ע"ז התוי"ט שביעית שם גם הרא"ש בגטין (פ"ד סי' יז) והש"ג אצל הרי"ף בשם הריא"ז והטוח"מ אות כ"ב ובפרישה שם העתיקו אצל פלוני ועל פלוני ונרא' שבעל מסורת הש"ס הי' לו כן הגירסא במשנה שי"ל אצל פלוני. והגאון מוהרי"ב ז"ל לא העיר ע"ז וכ"ה בס' יראים להר"א ממיץ (אות רעח) וסמ"ג לאוין רע"א ורי"ו במשרים נתיב ז' וכ"ה בלבוש ובב"ח נראה שגם במשנה הי' לו הגירסא אצל פלוני ומלשון הבעה"ת (שער מ"ה סי' יז) אין הכרע דבתחלה כתב על פלוני ופלוני ובסוף כתב על אינש פעם א' ואצל כל אדם ב' פעמים. והנה מהא דה' שלוו מאחד דסגי בפרוזבול אחד משמע דצריך לפרש הלוין אלא דלא בעי' קרקע לכולם. ועי' בסמ"ע (סקמ"ט) דבלוו בשטר אחד לא בעינן שיזכה להם מטעם שערבין זה לזה ובלוו בפ"ע בעינן שיזכה להם הקרקע שמשועבדת לו מזה שי"ל קרקע ועי' בגי"ת (שער מ"ה סי' יח) מבואר דס"ל שצריך לפרש הלוין אלא היכא שהם ערבים זל"ז א"צ לפרשם וגובה מזה שפי' בעד כולם ולשון כל חוב שי"ל סתם שבמשנה ורמב"ם וחו"מ ובנוסח שבשו"ת חתם סופר (סי' קיג) הובא בפתחי תשובה (סק"ג) הוא שלא בדקדוק כל כך. ובתומים (סקכ"ב וסקכ"ג) נקיט בפשיטות שמוסר סתם וצ"ע:
ורגע אדבר שמדברי בעה"ת (סי' יז) למדתי שסובר שצריך להקנות להדיינין הקרקע שיקנו השטרות אג"ק ושוב ראיתי בב"י שהעיר בזה (באות כ"ד) ועיין בתומים (ס"ק כה).
והנה על מ"ש הרמ"א (סוף סעיף כ) בשם המרדכי שיכול לומר שלא בפני הדיינין וכ"ה בלבוש כתב התומים (סקכ"א) שצ"ע דא"כ למה נתלבטו הפוסקים אי בעי' ב"ד מומחין הא לא אלמן ישראל מב"ד מומחין ולענ"ד י"ל דודאי אי עביד הכי מהני' לכל הפוסקים ותדע שהרי התומים ע"ד היש מי שכ' במחבר (סעי' כא) שתיק ולא כתב שצ"ע במה דהוה שלא בפני הדיינים עי' באורים (סקמ"א) דאלת"ה הדרא קו' עדים ודיינים למה לי בדיינים סגי ותיקשה א"כ מאי תלבעו הפוסקי' וצ"ל שרק בלא עשה כן וכתב בפני ב"ד שאין מומחין נחלקו אם נפקע או לא ומש"כ עוד על מה שדחה המרדכי דברי רי"ח מהירושלמי דאפי' נתונין ברומי שעל הב"ד קאי וכתב דהר"ן מפרשו על השטרות ושכן משמע לשון נתונין לענ"ד גם בזה י"ל דהר"ן ז"ל לא בא לשלול הפי' שעל הב"ד שגם לפי' שעל הב"ד דינו של הר"ן מוכרח דלא בעי' מסירת שטרות לב"ד ומשום דלהר"ן על הב"ד והשטרות קאי נקיט לפי' על השטרות דאי נימא דרק אשטרות קאי לפי' הר"ן קשה מאי קמ"ל השתא על מלוה ע"פ כותבין על שטרות שאין בידו מיבעי' ועי' תומים (סקכ"ב) מ"ש על קו' הסמ"ע על הרמ"א (סוסעי' י"ט). ודקדוק לשון נתונים לענ"ד יתפרש עם מה שיש לדקדק עוד מ"ש דנקיט רומי. ונלע"ד דקמ"ל אפי' נמסרו למנכו' והב"ד נתונין במאסר ברומי מקום המלכות בימיהם יכולין למסור להם חובות ואלימי לאפקועי ממונא ולישנא קלילא נקיט שלא להזכיר דבר רע. [ולפי' הר"ן י"ל דקמ"ל שאפי' נמסרו השטרות כעת ביד המלכות שעפי"ז י"ל דשטרות בכה"ג גריעי ממלוה ע"פ לא אמרינן השתא אבד מלוה כבר כל זכותו ולא מצי מכתב פרוזבול ואי אהדרי לידי' בתר הכי הנהו שטרי לא מהני להו ההוא פרוזבול קמ"ל] באופן שמלשון נתונים אין לדקדק כפי' הר"ן דוקא ודלא כפי' המרדכי ושי"ל דגם הר"ן אינו חולק על פי' המרדכי ושעל שניהם על הב"ד ועל השטרות קאי והר"ן דקאי בשטרות נקיט להו אע"ג דהוה מצי למידק מילתי' אי הוה נקט לפרש שעל הב"ד קאי שוב ראיתי במרדכי פ' השולח (סי' ש"פ) שדברי הר' יחיאל אינם בפירוש רק שהקשה למה יהא נאמן לומר פרוזבול הי' לי ואבד הא אם ב"ד גדולי הדור רחוקים ממנו [במקום "או" צ"ל "אז" או צ"ל "ודאי"] אמר שקר וע"ז כתב המרדכי דלא איכפת לן בריחוק הב"ד. וי"ל דגם הרי"ח מודה לדינא דלא איכפת לן בזה אלא דהוה ק"ל דבכה"ג מסתבר דשקר קאמר ולמה יהא נאמן והמרדכי השיב דלא מוכחא בזה דמשקר ועי' בב"ח אות כ"ב ואין הכרע שחובר דרמב"ם חולק על המרדכי ושראוי להחמיר כמותו אלא דפליג דבעי' דוקא כלשון המשנה אבל מודה דלא בעי' בפני הדיינים דוקא ודלא כמו שנראה מלשון כנה"ג הגהות ב"י (אות מב). ולכאור' מדברי המבי"ט שהביא בכנה"ג יש סתירה לדברי המבי"ט שמביא בכנה"ג הגהת הטור (אות לא) ועיינתי בגוף תשובת המבי"ט וראיתי שכל דבריו מתאימי' תחלה כתב לשלוח לב"ד ע"י עדים ושוב כתב דגם שלא בפני ב"ד מהני ומתחל' שכ' לשלוח ע"י עדים היינו באין יודעים לכתוב הפרוזבול ועיין בפ"ת (סק"ה) הביא מתשו' חתם סופר (סי' נ) שהעיד על מורו החסיד שמסר דברים לפניו וחד דעמי' והיינו בתורת עדים אלמא לא בעי' בפני ב"ד דודאי מורו החסיד לא הי' מעייל נפשי' למסור לכתחל' לשני דיינים ובתורת עדות מסר לפני הב' לב"ד של ג' גדולי ישראל שלא בפניהם ובזה כבר לא קשה איך עייל נפשי' לעשות שלא כרי"ח שכבר כתבתי שאין הכרע שרי"ח גופיה לא ס"ל דמהני אלא שהק' דמסתבר ששקר אומר:
ויש להעיר כשאומר שלא בפני הב"ד היכא ידעי הב"ד לאפקועי ממונא ולכאורה רצ"ל שתקנתו של הלל הי' שבמסירת דברים לב"ד הפקיע הלל את ממונו ומש"ה לא בעי' שידעו הב"ד ממסירת הפרוזבול אמנם ע"פ הסברא דהלל נמי לדרי עלמא תיקן אין הכרח לומר דס"ל שהלל הפקיע ממונו אלא שתיקן שהב"ד בזמנם יפקיעו דכולי האי לא הי' מפליגים באיבעיא על סברת לדרי' תיקן אלא שבאמת זה תליא בפלוגתא אם ב"ד דאלימי כב"ד דר' אמי ור' אסי בעי' שהם יפקיעו או סגי בב"ד כל דהוא דבקיאי בדין פרוזבול ומתקנת הלל הפקיע הממון א"כ למה דבעי' לחוש למיבעי ב"ד דאלימי לאפקועי שצ"ל שהב"ד כעת הם המפקיעי' קשה בשלא בפניהם מנאי ידעי לאפקועי. ואולי י"ל דהוה כלב ב"ד מתנה ומסקי אדעתייהו להפקיע לכל מי שיכתוב פרוזבול על שמם. ולכאור' רצ"ל דבאנו לדין ברירה בשביעית בזה"ז דרבנן:
שוב נתיישבתי דאינו בדין ברירה כלל כיון שאין זה ספק שמתברר אח"כ ושמברר על למפרע רק שעתה הדבר בספק ושוב יודע לנו ויתגלה שלא הי' ספק והרי זה כשינוייא דר' יוחנן בעירובין (דף לו:) וכבר בא חכם ועיין בפירש"י שם:
והנה בעל הפרוזבול אמר לי שלא הצריכוהו הב"ד להגיד לפניהם מסירת חובותיו ועיין בפ"ת (סק"ג) שהביא בשם החת"ס שתחל' כתב שצריך להגיד בפיו כדבעי' אמירה בפה ביבם ויבמה. אלא שבסוף כתב דיכתוב לב"ד וע"י כתבו יכתבו הב"ד הפרוזבול והיינו דאמירתו לב"ד בפה בלא כתיב' מהני וגם כתיבתם של הב"ד מהני בלא אמירתו בפה רק בגילוי דעתו ומ"ש הסמ"ע בס"ק ל"ח דמוסרני לכם הוא לשון המלוה אין ר"ל שבעינן הגדה בפה דוקא אלא שזה רצונו. ולפמש"ל צ"ל דבנידון החת"ס לא הוה עדים חתומים על הפרוזבול הנשלח לב"ד ולמדתי מדבריו דס"ל שיש מקום לומר דהוה כתיבה כדיבור אלא דהוה שלא בפני ב"ד דאע"ג דלא בעי' שיהי' ההגדה או הכתיב' בפני ב"ד בפני עדים עכ"פ בעי' והרמ"א בהעתקתו דברי המרדכי נמי בשאמר בפני עדים מיירי:
והגה מהא דהשאילו והשכיר לו מקום לתנור וכיריים כותבין עליו פרוזבול שהביא הפ"ת (סק"ד) קו' השואל ותשו' רבינו חת"ס (סי' נ) דרק הדר בחצר חברו שלא ברשות או סמוך על שלחן ודירת אחר אין כותבין עליו משמע כשיטת וטעם רש"י דהטעם משום דלא שכיח להלוות לאלו דלשיטת וטעם הר"ש משום דקרקע כגבוי מה מהני גביית מקום המושכר ומושאל בשלמא קרקע כ"ש י"ל דאין אונאה או גובה וחוזר וגובה משא"כ בשאול ומושכר וא"ל משום דעכ"פ הוה כמשכון דהא המחבר (בסעי' יב) פוסק דרק כנגד המשכון אינו משמט ושיש מי שאומר שאף היתר אינו משמט ועיין בכללי הפרימ"ג בהקדמה ליור"ד בשם הש"ך (סי' רמב) וא"ל דזה חשיב שסותם במק"א כהי"א. ועיין תומים (סקי"ד) מ"ש ביישוב שיטות היש מי שאומר ואין זה עולה להשאילו והשכיר לו מקום ולמה שהקשה התומים (ס"ק כ"ב) מוקדם למה כשר לרש"י י"ל דמשום שיוכל לברר שהיו קרקעותיו מכורין בשעת כתיב' ובשביל חשש שלא יתברר לא מיפסל כיון שהמקרה במידי דלא שכיח לחוש לגברא דסמוך על שלחן אחר או דר שלא ברשות בחצר חברו ומש"ה לא מיפסל. ובלא"ה כבר כתבתי שצריך לפרש הלוין ונסתלק הדוחק של התומים:
והנה בירושלמי מחלק בין קלח א' ובין אריסין ושותפין דחלק מבורר בעי' [ועי' ב"ק (דף צ.) וסוטה (דף מ) דכספו עבדו וכרמו ממעט שותפין] משמע קצת כר"ש ובשאין מבורר לא הוה כגבוי דלרש"י מה איכפת במה שאין מבורר וצ"ע ביומא (דף יב.) לאחוזה כו' יצא שאין מיוחדין לו וקשה א"כ דשותפין לא יטמא שאין מיוחד עפ"י הירושלמי שהבאתי. ואולי י"ל דלא שכיח להלות למי שאין חלק קרקעו מבורר. ועפ"ד הירושלמי מיושב קו' השואל בחת"ס שהבאתי. וצ"ע שלא הזכירו הפוסקים שצריך חלק קרקע מבוררת:
ורגע אדבר שיש להסתפק אם כותבין פרוזבול בליל' דלא הוה זמן משפט. ואם נכתב ביום ונמסר לב"ד וחתמו בלילה:
ובמה שנסתפק התומים (סקכ"ג) בדיינים קרובים ללוה לענ"ד מצד הסברא דפסול. ולמש"כ דבעי' לפרש הלוין ל"ק. אלא דקו' למה מוקדמין כשרין תיקשה דלזה לא יועיל מש"ל לתרץ דהחשש שכיח וי"ל דודאי משנעשה קרובו לא יחתום חובתו וכיון שצריך לפרש הלוין לא יחתום וא"ש:
ודע שבס' שער משפט הביא שיטת ס' יראים (סי' רעח) שאחר שמיטה הלוה חייב לפרוע אלא שהמלוה חייב להשמיט וב"ד כופין אותו ע"ז [ודוקא ב"ד דא"י סמוכין]. וקצת הי' נ"ל ראי' לדבריו מדאמר אביי לאבא ב"מ בגטין (דף לז:) אמטיית זוזי לבי מר אלמא שגם אחר שביעית חייב לאמטינהו לי' לרבה בע"ח ואבא ב"מ נמי מעיקרא מי לא ידע שעברה שמיטה ולמה זה אמטינהו מעיקרא מיהו י"ל כיון שלא היה ברור שרבה שכח ולא כתב פרוזבול הוצרך להביאם ואביי נמי מצד טעם זה כבר יכול להיות נכנס לדבר עמו. ותדע דהא אמירת ואעפ"כ ודאי לאו דינא הוא ואפ"ה יעצו בזה לבסוף ה"נ הי' מתחלה מעשיהם שלא מצד הדין הגמור:
והנה בס' שער משפט הביא דעת הרא"ב כהן במרדכי ושכן נראה דעת הר"ח דממילא בלא אמירת המלו' נפקע החוב ולענ"ד י"ל דליכא פלוגתא והרא"ם מודה לר"ח ור"ב כהן דמעיקר הדין ממילא נפקע אלא שהרא"ם חידש וי"ל דהר"ח וראב"כ מודו לי' דהשתא בתר תקנת מסירת החוב לב"ד בפרוזבל או בע"פ בלא מסירת שטרות חיובא רמיא אלוה לפרוע עד דאמר משמט אני דספק שמא שכח מלוה למכתב פרוזבול או למסור בע"פ אין מוציא את הלוה מידי ודאי חיוב דאפי' כשאין נוהגין לכתוב פרוזבול שאין נאמן לומר הי' לי ואבד מ"מ ספק הוה וגם כשאין אומר שהי"ל ואבד לא מיחשב הודאה ובספק קאי. אלא דהיכא דהוה בב"ד סמוכים של א"י קנסי' לי' לחושבו כמוד' ומברר שלא הי"ל ולא בשאין סמוכין כב"ד של חו"ל:
ובזה יש להבין מה דקרי ליה קנס היינו למיחשבי' כמוד' בפי' שלא הי"ל פרוזבול ובהכי א"ש מה שהרא"ם איחר לכתוב דין חוב שעבר שביעית עד שהקדים וכתב דיני פרוזבול כולם ובסוף דבריו רצה הרא"ם לפרש שמוט הנחה קאמר ולעולם החיוב נשאר על הלוה ודחה פי' זה ויש בדפוס זאלקאוו עירבוב וצ"ל והא דתנן כשהיא נותן כו' בחובי אני נותן צריך להוסיף "לאו דיבור הוא" דכי אמר כו' ותיקון לשון [תיבות "דיבור הוא" שייכים למעלה] שתיקנו כו' אלא שמוט [תיבת "לאו" שייכא למעלה] מחילה הוא ותו לא מידי:
והנה בב"ק (דף צ.) פירש"י ותוס' דשותפין י"ל חלק מיוחד ודוקא גוף לזה ופירות לזה לא מיקרי מיוחד ולפי' צ"ל בסוטה (דף מג:) דכרם של ב' שותפין נמי בגוף לזה ופירות לזה קאמרינן. אמנם ברמב"ם הל' מלכים (פ"ז ה"ו) לא מפרש כן איברא שגם בהל' עבדים (פ"ה הט"ו) אינו מפרש כרש"י ותוס' ועיין בלח"מ שם. ועיין ב"ח יור"ד (סי' רס"ז אות כג) ודבריו נגד דברי התוס' ב"ק ד"ה כמאן ולענ"ד השמיט הטור יו"ד דעת התוס' ותפס שיטת הרמב"ם ז"ל:
והנה לפירש"י ותוס' בב"ק היה מקום ליישב מה שהק' ביומא (דף יב) דירושלמי לא קאמר אלא דשותפין לא הוה מבורר אבל מיוחד דשותפין נמי מיקרי גם למש"כ הכ"מ בהל' מלכים דבית השותפין מיוחד הוה משא"כ בכרם ג"כ מתיישבת קו' זו אך לפ"מ שהביא הלח"מ שם מירושלמי שמדמה בית לכרם ונקטינן דלא כרש"י ותוס' ב"ק צ"ע וי"ל דמה"ט לא הזכירו הפוסקים דבעי' קרקע מבוררת. וע"ד הירושלמי דאין כותבין פרוזבול על קרקע של שותפין צ"ע מהא דכותבין לאיש על נכסי אשתו והא לא הוה מיוחד וגרע משל שותפין ולרמב"ם וטור הוה כשל שותפין ועכצ"ל דלא גרע מערב ובע"ח של לוה וה"נ בשותפין:
סימן ב
אלמן ואלמנה עשו ביניהם כתב בערכאות איך שבקרב הימים ישאו זא"ז ושהאלמן נותן להאלמנ' אלפים זהו' במתנה וזמן פרעונם יהיה לאחר מותו כשימות הבעל בחיי' ולאחר הגירושין באם יהי' פירוד ביניהם ובאחרונ' נאמר שהאשה פוטרת את יורשיו מהמגיע לה ע"פ דיניהם להעמיד סך מסויים שיהא הפירות לצורך פרנסתה לימי חיי' באשר כבר התרצה בסך המתנה אלפים זהו'. ובהן בלבד מספקת א"ע וכי אין עליו שום חיוב לזון את בתה מבעלה הראשון והנה אחר הנשואין הביאה לבית בעלה השני בתה מבעלה הראשון והיתה מתפרנסת מנכסי בעלה השני לכל צורכי' וכפי דברי היורשים וטענותיהם הי' זה ע"י קטטות ומריבות עם בעלה השני ולפעמים באו הדברים עד הכאה ממש. וכהיום שמת הבעל בחיי האשה באה האלמנ' עם היורשים לפני ב"ד ותבעה האלפים זהו' דמי המתנה בלבד. ומורה א' הורה לשלם לה האלפים זהו' גם ק"ס זהו' כתובת אלמנה וכמדומה פ' זהו' לפרנסה. ועל שטענו היורשים לנכות מה שהוציא אביהם על פרנסת הבת הורה שתביעתם על הבת ועל האם אין לכם כלום ולפי שלענ"ד היה ראוי לפשר ביניהם הנני מעלה על הספר מה שצ"ע בדין זה וה' יאיר נרי ויגל עיני בתוה"ק:
א הנה בשטרי ערכאות בעי' שיהיה חתום עליהם השופט הממונה מהמלך עי' (סי' ס"ח) ובשטרות הנהוגים בזמנינו חתום סופר ממונה מהממשלה שמלוה הקיסר יר"ה ודינא דמלכותא דינא ומש"ה כשר שטר שנעשה ע"י סופר המלך ובימינו הדין להכשירם אלא שי"ל דוקא בסופר ממונה מהמלך מהני דינא דמלכותא להכשירם דודאי לא ישקר שירא לנפשו מחמת מלך אשר בצדק ובמשפט יעמיד ארץ אבל בסופר ממונה משופט ולא מממשלה יר"ה שאינו ירא כ"כ פן לא מהני שכן חילק הר"ם פדואה בתשו' (סי' נד) ועי' שו"ת רדב"ז (ח"א סי' תקי"ד) שכתב וכתב עליו השופט הגדול או אחד מהממונים מתח"י וצע"ג. גם במ"ש מכח דד"מ יש לעיין במ"ש אות ב' אמנם בדרכי משה (סק"ה) עמד ע"ד הרמ"פ שדבריו (בסי' נג) [צ"ל נ"ד] סותרים למש"כ (בסי' מז) דאין לפסול בכתב סופר ממונה מהשופט אע"ג שלא נתמנה מהמלך כיון דאיכא מנהג להכשירם. ומכח זה כתב הד"מ שדבריו (בסי' נד) היינו היכא דליכא מנהג להכשיר בכה"ג ולפ"ז היה מקו' להכשיר שטר זה. אלא שצריך לחקור על המנהג אצל גדולי ישראל ועל הסופר אם לא נחשד בענין זה עי' (סי' סח) אם בעי' בירור להכשיר או שיהיה לפסול:
אמנם אחר בקשת המחילה מקדושת תורת הרמ"א ז"ל והעיון בדברי הרמ"פ נלע"ד (שבסי' מ"ז) שהי' לבטל השובר הנכתב בערכאות ולהוציא ממון לא סמך לחלק בין סופר ממונה ממלך לממונה משופט. וז"ל שם וכבר היה אפשר כו' לומר שהסופרים האלו הם ממונים מפי השופטים ואינם נוטרי"א ממונים מן המלכות כו' אמנם הדבר קשה עלי להשען על אלה ולהוציא ממון מטעם זה לבד ולפסול כל שטרי ערכאות הנוהגים עתה בארצות אלו עכ"ל מבואר דמשום שהיה להוציא ממון מהמוחזק לא רצה לסמוך אבל (בסי' נד) שלא הי' להוציא ממון כי אם להחזיק ולבטל המתנה שנעשה ע"י סופר ממונה מהשופט סמך על חילוק זה ולזה רמז (בסי' מז) שהרי בכל ספרו לא נמצא עוד זכרון מדין זה דמה שכ' הד"מ (דבסי' נד) איירי היכא דליכא מנהג להכשיר. הנה קשה לענ"ד לומר שהי' בימיו שינוי מנהגים במקומות שמשם נשאלו השאלות ההן מה שאין מזה שום רמז וזכרון:
ולכאורה הבאתי ראיה לחילוקו של הד"מ ז"ל שהרי בתשו' (סי' ס) שכ' ג"כ לבטל שטר מתנה כזה לא הזכיר סברא זו שאין הסופר ממונה מן המלך. ולדברי כיון שגם שם היה לבטל המתנה ולא להוציא ממון הו"ל לצדד ג"כ מכח דין זה משא"כ לדברי הד"מ ז"ל י"ל דשם הי' המנהג להכשיר שטרות כאלה כמו שיש להסביר קצת בדבריו ז"ל אמנם הרואה יראה דלפי (שבסי' ס) היה במתנות בריא דבטלה בין בלשון ירושה ובין בלשון מתנה לפי שנעשה בערכאות מש"ה השמיט ההיא טעמא דנכתב ע"י סופר ממונה מן השופט משא"כ (בסי' נד) שהי' במתנות שכ"מ דמהני בין בירושה ובין במתנה בערכאות מש"ה הוצרך לבטלה משום דסופר ממונה מהשופט ותדע (דבסי' ס) שהי' רק העברת נחלה במקצת צידד להקל לעצמו להשיב ולדון בדבר לבטל המתנה משום שהי' הענין ע"פ צד איסור. ולמה (בסי' נד) שהי' בהעברת נחלה בכול' לא הזכיר זה הטעם להכניס א"ע לדין זה משום דאית בי' איסורא וכתב משום שהבטיחוהו שרק דברי תורה ידרשו ממנו והרי בהעברת נחלה בכולה איכא איסור טפי והארכתי בזה בתשובה (סי' ט"ו) אלא ע"כ משום שהי"ל לסמוך על טעם אחר לא הביא הטעם שכתב (בסי' ס') משום איסור וה"נ כיון שהיה לו טעם לבטל המתנה שהיה בערכאות לא הזכיר הטעם דלא מהני סופר ממונה מהשופט [ובאמת צ"ע (שבסי' נד) בתחלה כתב שהבטיחוהו שכבר נתפשרו ובסוף כתב ששמע שיבחרו להם בעלי הריב דיינים בעלי תורה ומומחים ולא כמו שהבטיחוהו שכבר נתפשרו וא"כ הו"ל להזכיר דלפי שהי' באיסור הרי הוא מכניס א"ע וצ"ע] הדרן לדברינו דבנ"ד שהוא לבטל המתנה ולא להוציא ממון שי"ל שכיון שהסופר ממונה מאיש זר ולא מממשלה אין בו ממש:
ב בשטרי מתנות כשהקנין ע"י השטר לא מהני בערכאו' דלא אלימי לעשות קנין ועי' שו"ת מהר"י בן לב ספר שני (סי' כ"ג) שנכתב בין הזוג בערכאות שתטול האשה מחצית הנכסים ואפ"ה לא סמך ע"ז רק מטעם שמנהג כל המדינה הי' שתטול המחצה והא דמבואר (בסי' סח) בהג"ה הב' דאם משפט המלך לכתוב כל השטרות ואפילו שטרי מתנות בערכאות כל השטרות הנעשים לפניהם כשרים מכח דינא דמלכותא ואפי' שטרי מתנות. היינו כשגזרת המלך שכל השטרות צריכים להכתב בערכאות דוקא ושטר שאינו נעשה בערכאות פסול שכיון שבע"כ צריכים לכתוב גם השטרי מתנות בערכאות מש"ה כשר מכח דינא דמלכותא משא"כ בימינו דגם שטר שנעשה בינו לבין עצמו ונכתב בכל לשון ה"ה כשר אלא דבשאר שטרות צריך בעל השטר התובע לבוא למקום המשפט לדון עם הנתבע ע"פ שטרו משא"כ בשטרי ערכאות הפקודה על הנוגשים לבצע ולקיים ככל הכתוב בו מבלי שום דו"ד והבא לבטלו עליו להשתדל במקום המשפט על ביטול השטר בזה אין לומר דמהני שטר מתנה מכח דד"מ שמכשירים שטר בערכאות ואפי' בלי קנין שע"פ דתה"ק דאטו יועיל דד"מ שלא לדין בדתה"ק ושלא נצטרך קנין לקיום המתנה. ומש"ה שינה הרמ"א ז"ל בלשונו שבהג"ה א' כתב מיהו במקום שיש דד"מ להכשיר שטר הנעשה. ובהג"ה ב' כתב ובכל מקום שמשפט המלך לכתוב כל הדברים בערכאות ולא כ' להכשיר כל מה שנכתב בערכאות דבהגה"ה א' היינו כמו שהמנהג בימינו עפ"י דינא דמלכותא להכשיר שטרות שנכתבו בפני הסופר ובהגה"ה ב' היינו שמשפט המלך לכתוב כל הדברי' בערכאות דוקא ולפסול מה שנכתב בינו לב"ע וחילוק זה למדתי מתשו' הרא"ש שהביא הטור שכ' אם הנהיג המלך כו' אלא בפני הערכאות כו' אבל כיון דהאידנא ליכא דינא דמלכותא שיהו כל השטרות נעשין בערכאות כו' וכ"כ הב"י ז"ל אבל לדידן הדבר ידוע כו' אלא בערכאות וכן יש ללמוד מדברי הרא"ש פ"ק דגטין (סי' יו"ד) הביאם הר"ם פדואה (סי' ס) והרמ"א בתשו' (סי' קט) שהכשיר למתנה בערכאות היינו דוקא במתנת בתים לפי שמבלעדי זאת יהיה הירוס והשחתה במצב וסדרי בתי המדינה שכל קניית הקרקעות נעשים בדרך מתנה והודאה. והכשיר משום שנכתב בפנקס המבצר שאין לשנות אחר מה שנכתב שם וכתב עוד דמה שנהגו לכתוב כל הבתים במשפט ערכאותיהם וכו' לפי שמ"מ המתנה עצמה יכולה להיות ג"כ בעדי ישראל וצריך בה ענין [צ"ל קנין] המועיל אלא ששטר הראיה יהיה נכתב במשפטן עיי"ש ובאמת שלע"ד יש לחקור ע"ד הריב"ש (סי' ר"ג) הביאו הב"י דאפי' במקום דאיתא דינא דמלכותא שצריך להעלות כל השטרות בערכאות אות והא אכתי אפשר להוסיף ולכתוב שטר המועיל ע"פ דתה"ק בדרכי הקנין. ובאמת שהר"ם פדואה (סי' ס) כתב כן ע"פ שיטת הרמב"ן ז"ל וכעת צ"ע:
ג ודע שיש לי מקום עיון דודאי מנהג לא עדיף מתקחז"ל שהרי כל תקחז"ל חוזרים להיותם נקבעי' ומקובלי' בין העם למנהגים ולא גריעי ע"י שתקנום חכז"ל מאילו נהגו בהם העם מעצמם ותדע דהא בכל ענייני המנהגים וסיעת בני העיר על קיצותן ותיקון המדות והשער ים ומה שנהגו ותקנו להם בעלי האומניות דבאתרא דאיכא חבר העיר לא מצי מתקני בלתי ידיעתו והסכמתו כמבואר בפ"ק דב"ב (דף ט.) ובחו"מ (סוס"י רל"א) ונ"ל דה"ה בההיא דב"ק (דף קטז:) וחו"מ (סוסי' רע"ב) דל"מ בלי ידיעת החבר עיר דהא איכא פסידא לאחרינא להנשארים שצריכים להעמיד לו חמור וספינ' וכעת צ"ע ואפי' לפמ"ש הסמ"ע (סוס"י רל"א) בשם הר"מ אלשקר דבמנהג והסכמת כל בני העיר לא בעי' דעת החבר עיר מ"מ דבר זר הוא שהמנהג של העם יהי' לו כח יותר מתקחז"ל מעתה כי היכא דאמרינן תקנתא לתקנתא לא עבדינן בב"מ (דף ויו:) ובשבועות (דף מא.) ה"נ דבר הבא ע"י המנהג אין להוסיף עליו ולחזקו ע"י מנהג אחר. ובנ"ד דהוה כתב סופר ממונ' משופט ולא מממשל' דלא מהני אלא מכח המנהג כמבואר (אות א) לא מוספי' עליו להכשירו במתנ' מכח המנהג כמ"ש הרמ"א דהו"ל מנהגא למנהגא והרי זה דומ' למה דלא עבדינן תקנתא לתקנתא ונתנ' שמח' בלבי שמצאתי שהרי הרב אומר כן הר"ם פדואה (בסי' נד) וי"ל בנדון של הרמ"א שנכתב' המתנ' בפנקס המבצר אצל השופטים דהוה ערכאות ממש שפיר נקנה המתנ' מכח המנהג אבל בנ"ד הו"ל כעין תקנתא לתקנתא איברא דלכאור' לפמ"ש צ"ע היכא מהני בסופר ממונ' משופט דהוא מכח מנהג וכן במתנ' אפי' לענין שכ"א יועיל בפ"ע מכח המנהג והא ערכאות גופייהו תקנתא דרבנן נינהו וכמ"ש הרמ"פ בשם הג"א פ"ק דגטין וצ"ל שהפוסקים שצידדו להכשיר מדין מנהג בין בסופר ממונ' מפי שופט ובין במתנ' ס"ל כשיטת הסוברים דמה"ת מהני ערכאות וחד מנהג נקטינן בי' להכשירא ולא תרתי מנהגא ואולי י"ל דאפי' אי ס"ל דערכאות דרבנן וצ"ל דס"ל דמוספי' עלה מנהגא ותקנתא אחריתי ולא הוה בכלל תקנתא לתקנתא עכ"ז י"ל דנהי דלדין ערכאות דהוה תקחז"ל מראש מקדם מוספי' תקנ' אחרת ומנהגא זמנינו מ"מ תרתי לא עבדינן להכשיר בי' תרתי מנהגא דנהיגי בהו בזמנינו דזה ודאי הוה כעין תקנתא לתקנתא והרי אאמ"ו הגאון זצ"ל אנהיר לן עיינין בדברי הקצה"ח (סי' רנ"א סק"א) בשם הנ"י שלענין תקחז"ל יש מעל' במה שהתקנ' קדומ' בזמן לתקנ' אחרת ומבואר דהראשונ' חוזרת כד"ת נגד השני' וי"ל דתקנת ערכאות הקדומ' כד"ת נחשבת ומוספי' עלה מנהגא אבל שני מנהגי זמנינו א"ל שיועילו וכמ"ש. וי"ל דהרא"ש בתשו' שסובר דמתנת שכ"מ נקנית בערכאות מצי סבר דערכאות מהני מתקחז"ל וסובר נמי דמתנת שכ"מ לא אלים כשל תורה. ואפ"ה לא הוה בכלל תקנתא לתקנתא כיון דשניהן תקנות קדומות נינהו והנם נהוגות בימינו שפיר אמרי' דמנהג של כאו"א חייל על התקנ' הקדומ' הראשונ' דהא בשביל שהשני הוא גם כן תקנה קדומ' מבלעדי המנהג לא הורע כחה וכמש"ל אבל בכענין נ"ד לא אמרי' תרתי מנהגי זמנינו וכמש"ל:
ד והנה המור' חיזק הוראתו שמדין הבטחת שכירו' מהני המתנ' בערכאות דלא בעי' קנין כדאי' (בסי' שי"א ס"ד) וכמו שהק' בס' בית מאיר (סי' נא) גבי שטרי פסיקתא דל"ל דר"ג. דת"ל שיקנה משום פיסוק שכרות. והנה לדברי הב"מ שביישוב קו' כתב לחלק דדוקא היכא שעוש' המעש' בשביל הפסיק' בלבד שייך דין שכירות משא"כ בקידושין שבשעת הקידושין אינם תולים בפסיקה ומקדש' בכסף קידושין שניתן לה והיא ג"כ בעבור הכסף שמקבלת ממנו מתקדשת ולא בעבור הפסיק' ומש"ה בעי' לדר"ג ולא מהני מדין שכירות ליכא הכא תו לצדד בחיזוק וקיום המתנ' מדין שכירות ומדברי הריב"ש (סי' תעו) נרא' דאפי' לא נתקיימ' הפסיק' המעש' קיים דלאו מדין תנאי אתי' עלה רק מדין תשלומי שכירות וכיון דבנ"ד ליכא משום שכירות אין לחייב את היתומים שישלמו כפי המתנ' כדי שלא לזלזל ולפגום בכבוד אביהם למשוי' לבעילתו בעילת זנות דהא אינו נוגע כלל לענין הקידושין והמתנ' בטל' והקידושין קיימין ואפי' נימא דדוקא בחליצ' לא בעי' לקיומי תנא' דאין תנאי בחליצה משא"כ בקידושין וצריך לקיים תנאו:
מ"מ בנ"ד שהי' חלות הזמן הפירעון לאחר מית' יש להסתפק אם כשלא נתקיים לאחר מיתה מיקרי שהיו בעילותיו בעילת זנות ובמק"א הבאתי דברי השמ"ק ב"ק (דף ק"י) שכ' דבכה"ג הוה בעילת זנות ושסותרים לדברי הב"ח וב"ש אה"ע (סי' קנו) שכ' דהיכא דבחיי' לא נפקעו הקידושין לא הוה בעילת זנות ואפי' אם יהי' צד בעילת זנות אפשר לומר שע"כ אחולי אחליה לתנאייהו דמה"ע אין תנאי בנשואין ויש לחקור אם בתנאים שהתנה האשה נמי אמרי' שמחל' עליהם כדי שלא יהיו בעילת זנות דהא קרקע עולם היא כדאי' בסנהדרין (דף עד:) וי"ל שאינ' מקפדת כ"כ מיהא איסורא איכא עכ"פ לגבה וגיסי הרב המאה"ג מ' צבי מאיר נ"י הראה לעיין במשל"מ (פ"י הי"ח) מגירושין ואאמ"ו הגאון ז"ל צין שם לעיין במ"מ (פ"ד ה"ו) מנחלות. ועי' בתוס' סנהדרין שם וי"ל דאחולי אחלה וכן נראה מדברי השמ"ק ב"ק והב"ח והב"ש שהבאתי ובר מן דין קיי"ל כיבוד משל אב ביו"ד (סי' ר"מ ס"ה וס"ח בהגה"ה) ולאחר המית' כבר פסק מהממון כח של האב וה"ה של הבן ובמק"א הארכתי להביא ראי' דמצוה לקיים דברי המת לאו היינו מדין מצות כיבוד לפי שכבר נפלו הנכסים כולם לפני הבנים וכיבוד משל אב. וה"נ אין עליהם לפזר ממונם בשביל כבוד של אביהם מיהו י"ל דשלא לזלזל האב חמיר טפי מכיבוד. ומה"ט מוציאין מיורשים בע"כ שכר ספדן. ואע"ג שהממון כולו כבר שלהם משום דזילותא היא לגבי המת כשלא נספד כהלכה ועל זילזולו מצויים אפי' משלהם וה"נ דכוותה שלא למשוי לבעילתו בעילת זנות וכעת צ"ע לענ"ד:
ודע שביישוב קו' הב"מ הי' נלע"ד דצריך ליתן טעם במה דבכל הענייני' בענין קנין המועיל ובשכירות מהני בדיבור בעלמא ואף שהריב"ש הביא ראי' מחליצה והביאה הב"מ מ"מ טעמא בעי'. והי' נלע"ד דכיון שהי' מדובר ביניהם ע"ז הענין וע"ד כן עשו מעשיהם. הנה נשתעבדו זה לזה בדיבור בעלמא מדין ערב דכיון שע"פ דיבורו עש' חברו מה שציוהו הרי זה נשתעבד לו דכמו דלא בעי' קנין בערב בשעת מתן מעות ה"נ כיון שהתחיל הפועל במלאכתו נשתעבד השוכר (ובסי' שטו) שראובן שכר הנער משמעון שהבטיחו לשלם ההפסד. הרי שמעון חייב מדין ערב וראיתי שכן פי' בנה"מ שם (ובסי' שד"מ) בין בשואל שמתנה לפטור ובין בש"ח שמתנה להתחייב כיון שע"פ הבטח' זו נכנס השומר בשיעבוד השמירה והמפקיד מסר חפצו לידו הרי נתקיימו הדברים בלי קנין מדין ערב (ובסי' קפ"ב) כיון שע"פ דיבורו קנה או מכר ואת אשר צוהו עשה הרי נשתעבד המשלח מדין ערב ועיי' נתיבות שם (סק"ג) מעתה ניחא דבעי' להא דר"ג דמבואר בב"ב (דף קעד:) דערב דכתובה לא משתעבד דמצוה קא עביד ולאו מידי חסרה וכיון דבענייני אישות לא שייך דין ערב ליכא לחייב על קיום הפסיקה בלי קנין דשאני שאר ענייני שכירות דשייך גבייהו דין ערב. ומש"ה בעי' לדר"ג דבשביל חבת נשואין גמר ומקני ולא בעי' קנין ואין לומר דגבי אחר הוא שי"ל מצוה קא עביד ומיושב שפיר קו' הב"מ ור"ג דוקא נקיט כמה אתה נותן לבנך ולבתך דשייך מצוה קא עביד וליכא לחייבי' מדין ערב אבל לגבי דידיה לא שייך סברא זו ובנ"ד שהחתן בעצמו פסק לה המתנה לא בעי' לדר"ג ומהני בדיבורא מדין ערב כמו בשכירות. דהא הב"ח אה"ע (סי' נ"א סק"ג) הביא בשם המרדכי דבשעת נשואין לא נתחייב האב משום דמצוה קא עביד. וכתב עלי' אבל מדברי הר"ן כו' דבמוסיף לאשתו כו' ומשמע דוקא לאחר שכנסה אבל קודם נשואין לאחר קידושין לא מצי הדר ביה. ומבואר דאפי' בדידיה שייך לומר דמצוה קא עביד כמו גבי האב דאלת"ה מאי ראיה הביא הב"ח ממוסיף לאשתו הוא עצמו לענין אביו אע"כ דגבי דידיה נמי שייך מצוה קא עביד ולא נשתעבד לה מדין ערב דלא דמי' לשאר דיני שכירות האומנם שבקצה"ח (סי' ר"ז) הביא בשם הב"י דלא שייך דין ערב כשהוא בדרך מו"מ רק היכא דנחית מדין ערב בלבד. ולפי זה נסתרו הטעמים שכתבתי. אלא שאין סברא זו מוסכמת דהקצה"ח שם תי' דכיון דלא מטי הנאה לשום אדם ל"ש דין ערב. ועיין מש"ל (פ"ו ה"ו) מטוען והבאתי דבריהם לקמן (סי' י"ד) ובנה"מ (סי' קע"ו סקל"א וסי' קפ"ג סק"א וסי' ש"ו סק"ו) שהעלה דהמבטיח לעשות לחברו איזה דבר בדרך מו"מ ושכירות חייב כשמבטל כיסו ומנע ממנו ריוח מדין ערב. ואם שהעירותי ע"ד לקמן (סימן י"ט) מ"מ משמע דס"ל דאין לחלק ולעולם שייך דין ערב ודוקא בשאר ענייני שכירות ולא בענייני אישות וכתובה וכמש"ל:
ו והנה שיועיל מדר"ג מדין פסיקה ל"ל דכבר כ' הריב"ש (סי' תמה) דאם לא היה בידו מה שנתן אינו מועיל לשיטת הרמב"ם שבח"מ (סי' ס) וכ"ה באה"ע (סי' נא) ובנ"ד לא נתברר אם האלפים זהו' שנתן לה היה אז בידו ומה שהיה בידו שוה כסף לא מהני כדאי' בחו"מ (סי' ס' סעי' ו) ובנ"ד מי יודע אם הי"ל. ועיין סמ"ע וש"ך ונה"מ (סי' ס' ס"ו וסי' ר"ן סכ"ו) דאמרינן כאן נמצא כאן היה ובנ"ד שלא השאיר מעות לכ"ע על התובע להביא ראיה. ומה שהעלה הריב"ש (סי' תמ"ה) דמהני מדין שיעבוד וכ"כ הב"ח והראה לח"מ (סי' ס) דמצי להתחייב דשלב"ל הנה בשטרי הערכאות אין להוסיף עליהם להכשירם בכאלה אלא כלשון הכתוב בהם. ומה"ט אין לצדד מכח דברי הרמ"א (שבסי' ס ס"ו) לתלות שנתן באופן המועיל וגם מה שצידד הריב"ש שם להכשיר משום מנהג לא שייך בנ"ד דבשטר זה שנכתב ע"י סופר ממונה מהשופט שכל הכשירו משום מנהג כבר כתבתי (באות ג) דאין להוסיף בו להכשירו שנית משו' מנהג דהו"ל כעין תקנתא לתקנתא ותו מאן לימא לן שהיה ע"פ פסיקה ותנאי שמא נדר לה מעצמו לתת לה מתנה זו באם ישאנה והיא לא תלתה תנאה בזה דל"מ מדין פסיק' ואפי' מדין שכירות ל"מ שהרי הב"מ רצה לתרץ קו' דאיירי בלא פסיקה דנ"מ מדין שכירות ותו דלא קנתה מתנה זו מדר"ג דבעי' עמדו ונתקדשו בשעת הפסיקה. ועוד דלשיטת הירושלמי מחלקינן בין נשואין הראשונים לב'. ועי' ב"ש (סק"ב) שהביא ראיה מדקתני בתי נזונת מב"ח דאיירי באלמן. ולענ"ד י"ל בתו מאשה זו שילדה לו או מאחרת שנשא אח"כ ולעולם בבחור דבעי' נישואין הראשונים ועי' ח"מ שכתב שאין הדין מוחלט. וצ"ע אם היורשים יכולים לטעון קי"ל כהירושלמי ועי' שו"ת הרדב"ז (ח"ב סי' תתכ"ה) דנגד גדול היושב בדין אין לומר קי"ל ועי' שו"ת פרח מטה אהרן (ח"א סי' צ"ד) שכ' כעין סברת הרדב"ז ועיין כ"מ (פ"ט הט"ז) מהל' שמיטה ויובל אי אמרי' הפקר ב"ד הפקר להוציא כמו להחזיק ואולי הב"ד צריכים לטעון עבורם קים לי כהירושלמי:
ז כיון שהאשה בבואה לפני הב"ד לא תבעה כ"א אלפי' זהו' נלע"ד שמבלעדי כל המבואר לעיל לא הי' להמור' לפסוק ולהוסיף לה הכתובה עם המזונות שכ"כ הרמ"א (סוס"י י"ז) ולא מיבעיא לשיטת הסמ"ע שם (בס"ק כ"ו) בדברי הרמ"א דאפי' כשברור לדיין שתובע בפחות משום שטועה בדין דאין לו לפסוק יותר מהתביעה רק לזרז הנתבע שיקיים הדין כפי התביעה ואי לא יפסוק עליו כראוי לו ואפי' לשיטת הש"ך דאם ברור שטעה רשאי לפסוק יותר אלא דהיכא שיש לתלות במחילה תלינן דידע ומחיל א"כ בנ"ד:
לא הו"ל להדיין לפסוק יותר ממה שתבעה. דהא י"ל שמחלה על השאר. אלא אפי' לפ"מ שהק' האו"ת והקצה"ח וס"ל דלא תלי' במחיל' ודהו"ל מחילה בטעות ולפ"מ שחילק הנה"מ בין אם לא יהי' גזל בידי הנתבע אם לא יתן להתובע כפי המגיע. בין אם יהי' גזל אצל הנתבע כשלא יוציא מתח"י דמי החיוב שעליו אל התובע הנה בנ"ד לא הו"ל להדיין לפסוק יותר שהרי יש לתלות שבשעת כתיבת המתנה הי' מדובר ביניהם שבמתנ' זו תהי' נכללת הכתוב' שע"פ דתה"ק ותקחכז"ל שהרי ע"י מתנה זו כבר לא תהי' קלה בעיניו להוציאה ואין זה בכלל כל הפוחת ואין שום גזל בידם של יתומים גם י"ל שכבר קבלה או תפס' מנכסי היתומים כשיעור הכתוב' והמזונות ומה"ט לא תבעה רק האלפים זהו' והמורה לא הו"ל לסמוך על שתשבע קודם הגבי' שבועת האלמנ' ולפסוק לה יותר מתביעת' כיון שעכ"פ בשעת ההורא' לא הי' ברור אצלו שמגיע לה יותר מתביעת' ודאיכא גזל אצל היתומים ומה גם בדבר המזונות:. שבכתבים שלהם בערכאות בא מבואר שפוטרת את יורשיו מהעמדת קרן קיימת. מה שיהי' הפירות לצורכ' דהיינו למזונותי' ופרנסתה שלא יפה הורה ואם שיש לפקפק קצת שלא הי' הכונה על המזונות מ"מ כיון שלא טענ' בפירוש לא הו"ל לפסוק לה יותר מכדי תביעת':
גם בענין מזונות הבת הגם שלכאור' נרא' שאין האם חייבת לשלם בעד מה שזן את בתה ועל הבת הוא שיש לצדד ולומר שצריכה לשלם כמבואר בח"מ (סוס"י רמ"ו) ועיין יור"ד (סי' רנג ס"ה) ובש"ך (סק"ט) דביתום א"צ לשלם אם פי' שזן אותו בהלואה אבל האם א"צ לשלם בעד דלא עדיף מאם פרנס אשת חברו וה"נ אף שהאב והאם צריכי' לפרנס בניהם ובנותיהם מ"מ כשפרנסם אחר א"צ לשלם. ומכש"כ בתה גדול' דליכא חיובא כ"כ כדאיתא בכתובות (דף מט:) אמנם עיין סמ"ע (סוס"י רמ"ו) שהראה לחלק בין שהלך הבעל למדה"י ובין היכא שנשאר הבעל כאן וא"כ בנ"ד יש קצת לחייב האם שהרי הבת היתה במקומה ועיי' באה"ע סי' ע"א בבאה"ט סק"א בשם הר"י וויי"ל דעל האם ליכא חיוב. איברא שמבלעדי כל זה באם אמת הדבר שהאשה הרגיל' קטטות ומריבות עם בעלה עד שהוכרח לזון את בתה והבעל אמר לבניו שאינו נותן המזונות בתורת מתנה ושמוכן הוא לנכות דמי המזונות מן המתנ' שהבטיח לה וגם יורשיו לאחר פטירתו ידונו עמה גם ע"ד המזונו' של הבת הי' ראוי להשביעה אם לא כדברי היורשים כן הוא:
ואם תודה לדבריהם או שיבורר כן ע"פ עדים יש לנכות לה בעד מזון בתה שאין לומר בזה דאגב אונס הקטטות גמר ואקני המזונות במתנה ועי' בח"מ (סי' ר"ה) דאם לא מסר מודעא לא מהני טענת אונס דאמנם כ"ז כשפירש והקנ' במתנ' ובעדים אבל מגדל יתום או זן אחד ע"פ אונס צריך לשלם לו וה"נ האם שהיא גרמ' קטטה והכריחה את בעלה על מזונות הבת שצריכ' לשלם וינוכה לה מן המתנ'. וע"כ הי' דעתי נוטה שראוי לפשר ביניהם וה' יאר נרי במאור תוה"ק ויזכני לדין משפט אמת ושלום ולזכות לקבל פני מורח ודאין בבא"ס:
סימן ג
ראובן ושמעון דרים בשכירות בבית לוי לראובן מושכרים ד' חדרים ובית אוצר העומד בחצר הבית נגד הבית ולשמעון בי"ת חדרים ובית אוצר שכר בבית יהודא ברחוק איזה בתים מדירתו. והנה ראובן לא מצא לעצמו קורת רוח מדירתו שצריכה תיקונים לפי דבריו גם עלה ברצונו לעקור דירתו מעיר הזאת. וכבר גילה הדברים לפני רבים. על כל אלה הודיע ללוי שלא ישאר בתקופת העת של השכירות בדירתו ואוצרו. ושישכירם למי שיחפוץ ואח"ז בהודע לו שאין שמעון מוצא קורת רוח מאוצר ששכר בבית יהודה ושרצונו לשכור אוצר במקום אחר אשר נקרה לפניו ברחוק יותר מדירתו ובמקו' אשר יכון לפי דעתו יותר למסחרו אמר ראובן לשמעון עצתי תנתך שתשכור האוצר המושכר לי מלוי ולמה שהשיבו שמעון שמקום האוצר אשר נקרה לפניו נכון יותר לפניו. השיבו ראובן הנה נגד זה האוצר הזה בחצר שאתה דר בו ובזה יכון לפניך יותר. והוסיף עוד לאמר כי הי' ראוי לשמעון שגם במקום הב' חדרים שדר עד כה. ידור בב' חדרים מן הד' שדר בהם ראובן. כי אף שיעלה שכרם קצת יותר ינוח לו. ואחרי דבריו של ראובן נסה שמעון לדבר עם לוי בדבר שכירות האוצר בלבד. ובא עמו על ההשוא' וגמרו הענין ביניהם בת"כ זה לזה. ונתן שמעון ללוי מקצת מדמי השכירות המגיע לרבע שנה. ואחרי עבור איזה שבועות כשתים ושלש שבועות השלים לו עד דמי השכירות לרבע שנה ובכל משך הזמן ההוא לא גילה ראובן שרצונו להשאר בדירת החדרים ותשמיש האוצר [בשגם שכבר החליט בדעתו להשאר עוד בדירתו בעיר הזאת וידע ששמעון גילה ליהודא שאינו רוצה להשאר בשכירות אוצרו וידע שלא השתדל כלל בשכירות האוצר שנקרה לפניו ושאחרים שכרוהו ומכ"ז הבין וידע ששמעון שכר אוצר לוי כפי עצת ורשיון ראובן] אך השתדל בשכירות דירות ואוצרות אחרות. ואחר עוד איזה זמן בא ראובן אל חותן שותפו של שמעון ובקשו שיגלה לחתנו ולשמעון שבשום אופן לא ישיגו האוצר שבאם אמנם ברצון נפשו רוצה לעקור דירתו מבית לוי באשר צריכה הרבה תיקונים ולהחזיר האוצר כאשר שכרו שמעון אך אשתו אין רצונה כעת לצאת מהדיר' מטעם שבתם עומד על פרקה. ע"כ אי אפשר שיחזיר האוצר. ואותן שותפו של שמעון גילה הדברים ועבר עוד זמן מה ובהגיע עת מסירת האוצר תבע שמעון ללוי שישלים לו מסירת האוצר המושכר לו:
והשיבו לוי שיתבע את ראובן שיצא ויחזירנו לו וכשתבעו לדין פסק הדיין שצריך שמעון לתבוע את ראובן כרצון לוי ובא ראובן וטען דינא דבר מצרא:
בחו"מ (סי' קע"ה סעי' ס) הביא המחבר דעת הרמב"ם דבשכירות ליכא דינא דבר מצרא. והרמ"א הביא דעת הרא"ש שיש בשכירות דינא דבר מצרא והרבה אחרונים הסכימו לדעת הרא"ש. ועי' שו"ת מהרי"ל (סי' פ"א). ולכאורה הי' נלע"ד דע"כ לא פליגי אלא על משך הזמן ששכר לענין אם יש לשכור או למכור על המצר ששכר כבר וכן במי שיש לו בקנין עולם ועתה יש לשכור על המצר. אבל מה ששכר לזמן ידוע שיועיל לו להיות מצרן לאחר ככלות שכירותו לכ"ע אין בו דינא דבר מצרא שאין התקשרות לזמן ששכר עם הזמן העתיד. וע"כ אדרבה שמעון נקרא מצרן לדעת הרא"ש ששכירות החדרים שדר בהם לא כלתה ולא תכלה בקרוב. ועתה שנשכר האוצר שבחצר בית דירתו הו"ל מצרן. אבל ראובן שעתה תתום שכירות דירתו ואוצרו. גם להרא"ש לא חשיב מצרן בשביל מה שהיו החדרים והאוצר שכורים לו עד הנה אמנם דעתי הנבער' בטלה נגד דברי הטו"ז שכ' להיפוך דלענין שכירות הדבר המושכר על זמן שאחר כלות שכירותו גם להרמב"ם יש בו דינא דבר מצרא הובאו דברי הטו"ז בקצה"ח ונתיבות המשפט ועי' בנה"מ שכתב בשם הב"י דדוקא קודם שכלת' זמן שכירותו הוה מצרן לשכור על לאח"כ. אבל כל שכבר עבר זמנו אין לו עוד דין מצרן מאחר שכבר עבר זמנו ולא נמצא בב"י מדין זה כלל. אך מתשובת הרי"ן שושאן שהביא (במחו' לד) יש מקור לסוף דברי הנה"מ] ועפ"ז לכאורה שפיר טוען ראובן דינא דבר מצרא לפי שעודנו יושב בחדרים ומשתמש באוצר ורצונו להשאר בו עוד:
אמנם מכיון ששמעון רצה לשכור אוצר אחר שנקרה לפניו וראובן יעצו לשכור אוצר המושכר לו. יש מקום לומר שאבד ראובן זכותו ואינו דומה להא (דסעי' כ"ט) דבעי' קנה מידו דדוקא בבא לבעל המצר לימלך יכול לומר בשביל שלא יעלהו המוכר בדמים רבים משויו אמרתי לך לקנותו כמש"כ הסמ"ע (סק"נ) ולא בבא בעל המצר אל הלוקח ויעצו לקנות ועי' ברי"ו במשרי' (ני"א ח"ד) שכתב א"ל בעל המצר לך קנה כשא"ל אקנה משמע דבעי' שיקדים לוקח ולא בהקדים מצרן. ובפרט בנ"ד כיון שנקרה אז לפני שמעון אוצר אחר לשכור ועתה כבר נשכר האוצר ההוא אין ראובן נאמן לומר שאמרתי לך שתשכור את זה ותחדול משכירות האחר בכדי שלא יועלה האוצר ההוא בעבורי בדמי' דאין נאמן לומר שעבר על לפני עור לא תתן מכשול. ליעצו בשביל חובתו נגד טובת חברו ועיין שו"ת הרשב"ש (סי' תקל"א ותקל"ב) מ"ש בענין אין אדם משים עצמו רשע דלענין עדות הוא דאתאמרה ולא במידי דלאו עדות ומכ"ש בנ"ד שידוע שאם הי' שמעון מגלה ללוי שישאר בשכירותו הי' מניחו בתשואות חן ולא היה מעלהו בדמים ואינו דומה כלל לדין זה וביותר מכל אלה שהיה אז באמת בלבו לעקור דירתו מעיר הזאת. ועכ"פ לשנות דירתו מבית לוי שצריכה תיקונים. ולוי אינו רוצה להוציא על תיקונה. ועתה זה התנחם מדעתו בשביל איזה דבר או להשלים רצון אשתו ובכל כה"ג כבר אבד זכותו בדינא דבר מצרא:
והנה (בסעי' לא) נמלך המוכר כו' א"צ למיקנא מיניה וא"כ בנ"ד שראובן אמר ללוי שלא ישאר בשכירותו ושישכירנו לאחרים אבד ראובן זכותו ואפי' ירצה הבע"ד לחלוק דבעי' דוקא נמלך בו המוכר ושיפרש לו כדמים שנותן לוקח כמ"ש הסמ"ע (ס"ק נ"ו) בדקדוק לשון המחבר מ"מ נראה מצד הסברא דבבא שוכר למשכיר שישכיר לאחר ל"צ קנין דאלת"ה תלקה מדת הדין שמשכיר יבוא להפסד שלא ימצא עי"כ מי שישכור ממנו כי מי זה ירצה למיחת נפשיה לספיקא לשכור מן המשכיר והשוכר הא' יסלקנו דדוקא במכירה שאין למוכר הפסד אם לא ימצא קונ' אחר בקרוב שייכא דינא דבר מצרא כדמשמע (בסעי' כ"ג) דבהפסד כל דהוא ליכא דינא דבר מצרא. ועכצ"ל דליכא פסידא למוכר כלל כיון שעכ"פ יש לו הפירות. אבל בשכירות דבר העומד לשכירות שאם לא ימצא שוכר יפסיד המשכיר. נראה דסגי במה שאמר השוכר הראשון שאינו רוצ' להשאר ולא בעי' למיקנא מיני' ולא בעי' דוקא שיאמר משכיר ושיפרש לו בדמי שכירות של עתה דאין בכה"ג משו' עשיית הישר והטוב כשיוכל שכנגדו לבוא לידי הפסד:
אמנם בחמדת שלמה (חח"מ סי' ח) כתב דבנמלך מוכר או משכיר שהטעם רק משום דהוי כהני צרורי תליא ברצון המשכיר והמוכר ואפי' לאחר שנגמר המקח מתבטל בריצוי שלהם. והביא ראי' מדברי הא"ז שבהג"א במכר כל נכסיו אולם לענ"ד יש לדון בקרקע ע"ד הארי החי בגנזי מרומים שיש לחלק דבמכר כל נכסיו שאין פסידת המוכר ברורה רק אפשרי שלא ימצא קונים לכל נכסיו מהני מה שמגלה דעתו שאין לו הפסד בזה ואמרי' הוברר למפרע דלא הו"ל פסידא למוכר ונשאר דין מצרנות כתקנת חכמז"ל. משא"כ בנ"ד ובנידון החמד"ש שהיה באמת פסידא למשכיר שרצה שיוזיל לו עוד או שלא רצה לשכור כלל מה שעתה טוען המשכיר שמוחל ע"ז לא מהני כיון שכבר נגמר השכירות ובפרט שעתה ע"י ששכר הב' הוא שנתחדש ונתהווה דלית ליה פסידא לפי שהוצרך הראשון להוסיף כדמי הב'. ואילו לא שכר השוכר הב' הו"ל פסידא להמשכיר מהשוכר הראשון שהיה צריך להוזיל לו עוד ולא מהני רצון המשכיר שלאחר השכירות של השני כלל גם במה שדחה שאין לומר הטעם בנמלך מוכר משום דלא שייך משטה הייתי בך דג"כ יכול לומר שבשביל שיתן לו בזול אמר כן צע"ג כיון דבעי' שיזכיר לו כדמים שקבל עתה לא שייך לומר שרצה שיתן לו בזול יותר ואם באמת רצה כן חזינן שרצה להפסיד להמוכר. ולענ"ד היה נראה בטעמא דכיון דרבינא סבר אפי' בנמלך לוקח לא בעי למיקנא מיניה אע"ג דנהרדעי פליגי עליה והלכתא כוותייהו אפושי פלוגתא לא מפשינן ובנמלך מוכר נקטינן דלכ"ע לא בעי למיקנא מיני' והג"א לא כתב אלא דלא גרע מהני צרורי וכו' ולא דלגמרי שוים הם. גם במ"ש כ"ש בנ"ד דבגוף הדין יש חולקים ונתכוין למ"ש הב"י דלא כרבינו שמחה שהביא המרדכי שאין למוכר עסק עם המצרן ואפי' קנין לא היה מועיל כבר כתב הב"י דר"ש לטעמי' דחשיב לי' קנין דברים בעלמא ולא קיימ"ל כוותי' ואע"ג שי"ל דרק לשיועיל קנין נדחים דברי הר"ש. אבל בלא קנין לא נדחה דעתו הקדוש' מ"מ מסתימת הטור והמחבר כדעת הרמ"ה. והרמ"א בהג"ה לא חש להביא דעת ר"ש. נראה דס"ל שנדחה דעתו הקדוש' מכל הפוסקים ואין לחושבו לחולק כלל:
והנה בנ"ד ששהה ראובן כשנודע לו משכירות שמעון ולא דיבר ולא תבע והמתין עד שגילה לאותן שותפו של שמעון יותר משיעור המבואר (בסעי' לב) הרבה מאוד אבד ג"כ זכותו ואף שהמחבר שם הצריך שנתגלה המכר לבני העיר והחזיק לוקח בקרקע אולם מדסיים אבל אם לקחה בצנעה ולא כתב עוד התנאי דאו שלא החזיק נראה דהחזיק היינו פי' של נתגלה המכר. וה"ה קנ' בכסף במקום שקונים בכסף בלבד או בשטר עם כסף בלא חזק'. וה"ה בשכירות דסגי בכסף בלבד כל שנתגלה הענין ושתק הוה מחילה. ואף שבטור כתב ולא החזיק הנה כל הפוסקי' שהביא הטור וב"י לא הזכירו מענין החזקה רק בידיעת המצרן תלינן לה. ונראה שהחזק' שכתבו הטור ומחבר הוה הפי' של נתגלה המקח לבני העיר ונודע למצרן וא"ל שהמתין מלתבוע שסמך על מה שהוא משתמש באוצר ויצטרך שמעון לתבעו שיצא וכאשר הי' בסוף דהו"ל לחוש להפסד שמעון שלא ימצא אוצר לשכור או יעלהו יהודה בדמי אוצרו ולא. הי"ל להמתין כ"כ. וע"כ מחל לו והיה ברצונו לשנות דירתו אך עתה התנחם ע"ז:
והנה החמד"ש צדד עוד שהמשכיר יכול לחזור בו קודם חלות זמן השכירות של השני ואמנם בנ"ד שנגמר השכירות בכסף עם ת"כ זל"ז אין המשכיר יכול לחזור עוד מחמת הת"כ. איברא דלפ"ז יש לדחות מ"ש בסמוך משום דשהה לתבוע מחל שי"ל נהי שידעתי מהשכירות מ"מ לא ידעתי שנתחייב בת"כ ודימיתי שיוכל לחזור בו אמנם לענ"ד ודאי בנידון החמדת שלמה ובגדי כהונה ושו"ת בית יעקב שהמשכיר באמת חוזר בו שפיר צדדו דמהני חזרתו אבל כל כמה דלא הדר ביה משכיר. אין לומר שהמצרן סמך שיחזור בו משכיר דמסתמא יהא ניחא ליה למיקם בהמנותא. ועי' בב"י (סי' ר"ד מחו' ה') בענין אם בקרקע שייך מי שפרע דאין לומר שסמך שיחזור ויקבל מי שפרע ואפי' נאמר דבנ"ד דלא קנה עד שיחול הזמן ליכא מי שפרע מ"מ יש בו משום מחוסר אמנה שאין רוח חכמים נוחה הימנו דלא גרע מאומר ליתן מתנה מועטת. ועי' ב"מ (דף ט"ו ט"ז) ניחא ליה דליקו בהימנותא אפי' ביהבה במתנה. וא"כ אין לומר שסמך המצרן שיחזור בו המשכיר עד שיעמוד בפני ב"ד ויחזור או שיחזור וישכירנו להמצרן כמו בעובדא דידהו. וממילא בנ"ד שמכח הת"כ לא מצי הדר בי' אין בזה טענה להמצרן שלא ידע מזה שלוי תקע כפו לשמעון על השכירות והא חזינן שהמשכיר כשהעמידו שמעון בדין לא חזר מהשכירות רק שהשיב שיתבע את ראובן דלא הוה ניחא ליה זלותא דבי דינא עם ראובן ואולי הדיין שזכהו ללוי המשכיר בטענה זו הי' לפי דהוה ס"ל דמצי הדר ביה:
אבל המשכיר מעולם לא עלה ע"ד לחזור ולהפסיד נאמנותו חלילה:
והנה לפ"מ שהסכים החמד"ש לדברי הבית יעקב ובגדי כהונה שעכ"פ קודם כלות השכירות של הא' יכול המשכיר לחזור בו עד שעת חלות השכירות של הב' והיינו דהוה כמשכיר לאחר ל' בדלא אמר מעכשיו:
א"כ לפ"מ שהבאתי דברי הנה"מ (סקס"ה) בשם הב"י דבכלו' השכירו' של הא' לא חשיב תו מצרן ויכול אחר לשכרו ממילא בנ"ד אין לראובן שום דו"ד מדינא דבר מצרא דבשלמא אם הי' שמעון שוכר האוצר במעכשיו הי' מקום לומר שבהתחלת חלות השכירות הי' עוד ראובן מצרן באוצר זה אבל כיון ששמעון שכרו על שיחול לאחר כלות שכירותו של ראובן וההוא שעתא לא חשיב מצרן עוד. ואע"ג ששכירת שמעון נעשה בת"כ אין השכירות מתחיל משעת הת"כ כ"א משעת כלות זמן השכירות של שמעון אלא שנתחייב לוי ע"י הת"כ להעמיד לו שכירותו מעת שתחול. וההוא שעתא כלתה כבר מצרנות ראובן לגמרי:
והנה הקצוה"ח כתב ע"ד הטו"ז דאם ב"ב של השוכר הא' מרובין מב"ב של השוכר הב' ל"ש לומר דנעש' שלוחו ותו הוה פסידא למשכיר. א"כ גם לפמ"ש החמד"ש דבשביל פסידא דמשכיר מהני ריצוי דמשכיר דהשתא. מ"מ לטעם הא' של הקצה"ח דל"ש לומר דנעשה שלוחו לא מהני ריצוי המשכיר והו"ל רק כמקח הנעשה נגד תקחז"ל א"כ בנ"ד שידוע שראובן מכניס לתוך האוצר תבואות הרבה יותר ממה שעתיד שמעון להכניס לתוכו אין לראובן דינא דבר מצרא ואפילו לדעת החמד"ש לא מהני ריצוי המשכיר דעכ"פ אין לומר שהיה שמעון שלוחו של ראובן וגם דלא שייך בזה המכש"כ שכתב החמד"ש שבגוף הדין יש חולקין משא"כ בטעם ריבוי הטענת המשא של התבואה אין שום חולק בדבר.
סימן ד
נשאלתי בשותפין בגורל שכפי חוקי המדינה אף שכבר שילם ד' פעמים באם לא ישלמו באחרונה הרי אבד את הכל. והנה שותף אחד נתן המגיע ממנו ב' וג' פעמים ובפעם הד' והה' כאשר תבעוהו שיסייע בחלקו ביקש מן שותפו שיתן בעדו ועליו לפרוע לו וחברו שתק ולא אמר שאינו מרוצה להלוותו. וכן תבעוהו אח"כ פעמים הרבה,, וכ"כ תבעוהו כשבא הזמן לתת בפעמים האחרים בפעם ד' וחמשה. והיתה תמיד בקשתו שיתן בעדו ויפרע לו אח"כ וחברו שתק ולא אמר שאינו רוצה להלוות לשותפו ובפעם האחרון עלה ריוח על הגורל וטען השותף השני כי זה שלא נתן לו חלקו איבד את זכותו מאחר שלא נתן בפעמים שעברו. וזה טוען מאחר ששתקת דימיתי שאתה מרוצה להלוות לי מה שהיה מגיע על חלקי וכה"ג בשותפין שקנו סחורה ונתנו ערבון בתנאי שאם לא יפרע השאר לזמן ידוע יהא העירבון מחול ע"פ הדין ואחר כשבא זמן הפירעון ותבעו השותפין זה לזה ביקש הא' מחברו שיתן עתה בעדו והוא יפרענו אח"כ וחברו שתק ולא השיב כלל רק פדה הסחורה ולא פירש שאינו מרוצה להלוותו. ואח"כ יש ריוח בסחורה. טוען הא' כיון שתמיד רציתי לשלם לך רק שבקשתיך להלוות לי א"כ אני שותף בסחורה ומגיע לי העירבון שלי וגם הריוח. והשני משיב לא די שאין לך חלק ריוח אף גם חלקך בעירבון הפסדת כי לא פדיתי הסחורה למען השותפות ולא התרציתי מעולם לתת בעדך ולהלוות לך הדין עם מי:
תשובה בחו"מ (סי' קע"ו סעי' מ"א) בראובן ושמעון שביקש מהם שר להלוותו ברבית ובקש לוי להשתתף עמהם בחוב ההוא והתרצו אח"כ קידם ראובן ונתן חלק מעותיו להשר והשר אחר שקבל החלק של ראובן לא רצה ללות עוד ושמעון נתן חלקו לראובן ולוי לא נתן אם כשתבע ראובן את לוי אמר איני חפץ ליתן הרי נסתלק לוי מהשותפות אבל אם אמר תמיד הריני משלם אע"ג שדחה אותו קצת מ"מ כיון דלא אטרחי' לב"ד קני רווחא יע"ש וטעמא מבואר במרדכי כתובות פ' מי שהיה נשוי (סי' רל"ז) דכיון דמעיקרא נשתתפו בחוב וקיבלו כולם הערבות ביחד או שקיבל אחד בשביל כולם א"כ ראובן כשנתן המעות עשה שליחותייהו דכולהו. וה"ה בנ"ד דלא אמר השותף לחברו שאינו רוצה לתת חלקו רק שביקש ממנו שילונו וחברו שתק ודאי בשליחותו נתן ופדה את הגורל או את הסחורה. ונ"ד עדיפא מדהתם דשם הי' ראובן סבור שיקח מכ"א כפי שראובן נותן לו עתה והי' מקום לומר שכל מה שנתן נתן רק לצורכו ובעדו ולא בעד כולם. ואפ"ה אמרי' דכל שלא שמענו שעקר השותפות אמרי' דבשליחות כל השותפים נתן ומכ"ש בנ"ד שידע שזה שנותן הוא עם חלק שותפו ולא שמענו שעקר את השותפות דאמרי' שנתן בשליחות שותפו ואין לחלק דשאני התם שראובן נתן חלקו קודם שתבע את חברו ולא שמע מחברו שלא יתן תיכף את חלקו מש"ה נתן בשליחות כולם:
אבל בנ"ד שתבע מקודם את שותפו שיסייע לו ולא סייע רק שבקש להלוותו וראובן לא התרצה להלוותו דהמעיין בדברי המרדכי יראה דלאו מהאי טעמא חייבו לראובן לתת הריוח המגיע לחלק לוי רק משום שלא עקר בפירוש השותפות וה"נ כיון שלא עקר בפירוש והשיב שאינו מרוצה להלוות אמרי' שמעיקרא התרצה ועשה בשביל שותפו ובשליחותו. ועתה מיהדר קא הדר ולא לבד שלא הפסיד הקרן חלקו בעירבון רק שצריך לתת לו חלק ריוח כן נ"ל ולמעשה צ"ע עוד בפוסקים:
סימן ה
ראובן שלח אצל שמעון שישלח לו סחורה ויהי' ראובן סרסור למוכרה ואמר שמעון להשליח שמבקש בעד הסחורה ט'. והשליח לא אמר כן לראובן רק לאשת ראובן ולפי שלא ידע ראובן והי' סבור שאינה טובה כ"כ מכרה בעד ח' שחשב ששמעון יפחות לו מח'. והנה שמעון תובע ט' כמה שאמר להשליח וראובן אומר שדי שיתן מה שקבל ויפסיד סרסרותו או שיביא לשמעון סחורה אחרת כסחורתו:
הנה מבואר (בסי' קפ"ג ס"ה) בהג"ה דמי ששלח שליח עם סחורה למקום ידוע ושינה ההפסד לשליח ומבואר נמי (בסי' קפ"ה ס"א) שסרסור ששינה למכור בנ' מה שאמרו הבעלי' בק' משלם נ' מביתו ועיי' בסמ"ע (שם סק"א) דאפי' נתכוין לטובה שהי' נראה לו שאינה שוה יותר אפ"ה משלם נ' מביתו. אלא דלכאורה אפשר לומר דשאני התם שידע דעת הבעלים אבל הכא שלא ידע ראובן כמה שמעין רוצה בעד הסחורה ומשום שהי' סבור שימכרנה בפחות מח' מכרה בעד ח' אין עליו לשלם כפי מה שבקש שמעון ועי' כתובות (דף לד:) הניח להם אביהם פר' שאול' כו' טבחוה ואכלוה משלמין דמי בשר בזול ובקצה"ח (סי' שמ"א סק"ב) דאם מכרו העור משלמין מה שלקחו בלבד וה"נ כיון שטעה משלם רק מה שלקח:
אמנם אחר העיון לא דמי דהנה הקצה"ח והנה"מ (סי' שס"ג סק"ז) הק' אהא דאי' שם בשכר בית מראובן ונמצא הבית של שמעון שמעלה כל השכר לשמעון ואפי' שכרו בפחות ולמה לא דמי לכתובות דמשלמין בזול. וביישוב קו' זו חילק בנה"מ בין שוכר שיש לו לחזור על הגזלן ובין יורשים שאין להם על מי לחזור אולם לענד"נ ליישב עפמש"כ בס' מחנה אפרים ה"ל גזלה (סי' ז) דהיכא שמתכוין להוציא מרשות בעלים אע"ג שלא ידע שהיא גזולה בידם ה"ה חייב כאילו גזלו מבעלים הראשונים ומיישב שם קושיא הריטב"א כתובות בהא דמשלמין דמי בשר בזול מדר"ח בגזל ולא נתייאשו הבעלים ובא אחר ואכלו דרצה מזה גובה רצה מזה גובה עייש"ה. והנה היכא שאין לחייב משום מזיק וגזלן רק משום שנהנה ודאי שאין משלם כל הנאתן כי אם בזול אמנם כשחייב מדין מזיק וגזלן משלם הכל ולפ"ז (בסי' שמ"א) שלא רצו היתומים להוציא הפרה מרשות לרשות וכמ"ש המח"א בעצמו ורק משום שנהנו בעי' לשלומי מש"ה משלמין רק כפי ההנאה בזול. אבל (בסי' שס"ג) שעכ"פ רצה הדר להוציא הדירה בשכירותו או בדירתו מרשות הגזלן לרשותו ואין החיוב משום ההנאה שנהנה לחוד רק משום מזיק וגזלן ג"כ מש"ה משלם הכל [ומ"ש הקצה"ח (ס"ק ד) שאין לחייב הדר רק על ההנאה דמשום מזיק ליכא כיון דאומן מצי לחזור וללבנו לענ"ד תמוה דשאני בר אמוראה שלא יעשה מעשה בגוף המטבע רק שיוציאנו מהים. אבל ללבן השחרורית שיעשה מעשה חדשה ופנים חדשות באו לכאן וכדאי' כה"ג (סי' ש"ס ס"ז) לא מהני לן מה שאפשר לחזור וללבנו ע"י אומן:
ועוד דהא התם דוקא בדאדיי' אדויי' דלא קנה לה והכא קנה השוכר את הדירה מיהו לזה י"ל דקרקע אינה נגזלת]:
והנה בנ"ד לפמ"ש לא דמי כלל להאי דכתובות שלא רצו להוציא הבהמה מרשות לרשות משא"כ הכא שרצה עכ"פ ראובן להוציא הסחורה מרשות הבעלים לרשות הקונה. אמנם לפמ"ש בנה"מ יש לדמותו להאי דכתובות דה"נ אין לראובן על מה לחזור ואכתי יש לחלק דשא"ה דלא הו"ל לאסוקי על דעתייהו שהפרה אינה של אביהם אבל הכא הו"ל לאסוקי אדעתי' לחקור כמה רוצה שמעון בסחורתו. ואפי' נחשבי' במה שטעה לשוגג נמי חייב דאדם מועד לעולם וחייב אפי' על האונס דלא דמי לאותו הדין (דסי' שע"ח ס"ד) דברשות המזיק פטור על השוגג וה"נ ההיזק הי' בבית ראובן דשא"ה דלא ידע לאזדהר במה שהכניס הניזק לרשותו. אבל הכא ראובן שלח אחר הסחורה ושמעון נסתלק כבר משמירתה וראובן נעשה עליו שומר וחייב בגניבה ואבדה כדאי' (בסי' קפ"ה וקפ"ו) מש"ה אפי' על מה שהזיק בביתו בשוגג נמי חייב דלא גרע מה שטעה מגניבה שקרובה לאונס דחייב [ולענין חיוב אונסין צ"ע דלכאורה איכא לחיובי' באונסין כיון שאין לשמעון ליקח חלק בריות שיעלה במה שיקבל ראובן יותר ממה ששמעון מבקש ועדיף מסרסור שאין לו אלא סרסרותו ומלוקח כלים היכא שהבעלים חולקים עמו בריוח וי"ל שדומה לשאר לוקח כלים שחייב גם באונסין וי"ל נמי לאידך גיסא דכיון שבעל הסחורה מצי הדר בי' לקחת בע"כ של ראובן את הסחורה כל זמן שלא נמכרה יש לפוטרו מאונסין כיון דמצי הדר דלא מהני הא דקייצי דמי רק כשאין יכול לחזור אכן בגנבה ואבדה פשיטא דחייב]:
איברא דכל זה רק לענין מה שהיתה הסחורה שוה באמת דהיינו כמה שנותנים הסוחרים כשקונים אותה להרויח בה ולמוכרה בחנות. אבל מה שהי' אפשר להרויח בסחורה זו כפי שהיתה נמכרת בחנות היכא שרוצה להעמיד לו סחורה אחרת או ששמעון יוכל לקנות אותה סחורה בדמים שיקבל מראובן והיכא דליכא לדמויי להדינים (שבסי' ד"ש ס"ה) דלית בי' אלא משום מבטל חנותו של חבירו. דאיבעי' דלא אפשטא הוא בירושלמי (פ"ה ה"ג ופ"ט ה"ג) דב"מ והו"ל קולא לנתבע ואפי' לפמ"ש הנה"מ (סי' קע"ו סקל"א וסי' קפ"ג סק"א וסי' ד"ש סק"ב וסי' ש"ו סק"ו) נמי פטור כל כמה דלא בטלו מיום השוק ואפשר להשיג עדיין אותה סחורה וליכא עלי' אלא תרעומות ובנ"ד שהי' ראובן שוגג וטועה אפי' תרעומות ליכא עלי' דלא דמי למ"ש הנה"מ (סי' קפ"ד סק"ב) דאע"ג שאינו שוה ק' משלם כששינה ק' דמסתמא עשה ע"מ לתקן העיוות וכ"כ (בסי' קפ"ב סק"ז) גבי קנה שלא באחריות והי' אפשר לומר לפ"ז דנ"ד לא דמי למבטל חנותו של חבירו שתלינן שלא מכר בח' ע"מ להחזיר לו סחורה ולבטל חנותו רק ע"מ שיתקן העיות מביתו דשאני התם שידע בשעת העיות שמעביר על דעתו של בעל הבית המשלח ואמרי' שפיר שעל דעת כן עשה שישלם מביתו ולא לעות דאחזוקי אינשי בעבדי איסורא לא מחזקינן אבל בנ"ד דלא ידע דמעוית ומעביר ע"ד שמעון ליכא למימר שיתרצה לתקן עותתו ומה דקא מחייבי' לי' לשלומי מדין מזיק בשוגג הוא ואינו חייב לשלם רק כפי שוי' של הסחורה כפי מה שהסוחרים קונים אותה להרויח בה כשתמכר בשער שבחנות ולא שראובן ישלם לשמעון כמה שנמכרת בחנות דכיון שמעמיד לו סחורה אחרת או ששמעון יוכל לקנות אותה סחורה בדמים שיקבל מראובן הרי כבר החזיר לו מה שהזיקו ונפטר בזה:
וטעמא נ"ל דכמו דכל המזיקין משלמין רק שוי' של החפץ ולא מה שהי' אפשר להרויח ביוקרא דלקמי' ועיי' בנה"מ (סי' קע"ו סקל"א וסי' ד"ש סק"ב) מה"ט נמי א"צ לשלם הריוח שהי' אפשר להרויח בו אפילו בשער של שעת ההיזק רק היכא שא"א להעמיד לו חפץ אחר והניזק ג"כ אינו יכול לקנות מעתה אותו החפץ בדמים שיקבל או היכא דדמי' להדינים (שבסי' ד"ש ס"ה) אבל היכא שיכול המזיק להעמיד והניזק לקנות חפץ אחר ה"ה נפטר בהשבת החפץ או בדמי החפץ ולא מצי אמר בינתיים הוה יכולני להרויח במכירת חפץ זה ולקנות עתה חפץ אחר והייתי מרויח פעמיים דלזה הו"ל רק כשאר מבטל חנותו של חבירו דפטור ועי' (בסי' שס"ב סי"ב וסי' שצ"ד ס"ז) דמקילין לגזלן ולמזיק שאין משלמין כמה שהי' הדבר נמכר כשנמכרת לאחדים רק מה ששוה כשעומד להמכר ביחד ובהדי שדה אחר וה"נ כיון שדין מזיק בשוגג הוא דאי"ל כשם שמקילין בתשלומין שאינו משלם כמה שעומד להמכר לאחדים ה"נ מקילין שאינו משלם מה שהי' עומד להרויח במכירת החפץ היכא שאפשר להעמיד לו סחורה אחרת או ששמעון יוכל להשיג סחורה זו בדמים שיקבל מראובן ועיין בס' מחנה אפרים הלכות נזקי ממון (סימן א') שצדד לומר במזיק שהיכא שהוזל נפטר בתשלומי מעות שיוכל לקנות חפץ אחר כשעת הזול ובתשלומי חפץ ודאי נפטר ועיין היטב בחילוקי הדינים (שבסי' ד"ש ס"ה) ואפי' לפמ"ש הקצה"ח (סימן קע"ו סק"ז וסי' ד"ש סק"א) דמשלם כיוקרא דלקמי' היינו כשמשלם דמים אבל בהחזרת החפץ נפטר משום שאפשר להרויח בו כמה שהי' יכול להרויח במה שהזיקו עייש"ה. ומעתה בנ"ד דלא נשתנה השער היכא שמחזיר את מה שהזיק שנותן חפץ אחר כמותו לכ"ע הוא נפטר אבל בהחזרת דמים צע"ק עפ"ד הקצה"ח הנ"ל שנראה דס"ל דמה שהניזק יכול לקנות חפץ אחר לא מהני.
ולא דמי למי שקנה חפץ מחבירו דלא מצי להחזיר לו חפץ אחר וה"נ כיון שקבלה בסרסרות חייב לשלם דמים או להחזיר הסחורה עצמה. דשאני לוקח שקנה מקחו קנין גמור ומאז נתחייב בדמים אבל סרסור לא קנה הסחורה בשום קנין ואפי' קייצי דמי לא מהני ללוקח רק מדין שומר כמבואר תוס' ב"ב (דף פז:) ד"ה הלוקח והוא ממשמעות הסוגי' נדרים (דף לא) וב"מ (דף פא.) וב"ב (דף פח.) וכיון דלאו מתורת לוקח כי אם מתורת שומר קא אתי' על הסרסור יכול להחזיר סחורה אחרת כשהזיק דכל תשלומי השומרי' וכל המשלמים עיקר חיובם להחזיר חפץ תחת חפץ וכשמשלמים דמים נמי סגי לפעמים כשיוכל הניזק לקנות בדמים חפץ אחר וכפי חילוקי הדינים (שבסי' ד"ש ס"ה) וכמש"ל ועי' בסמ"ע (שם סק"ט) דלהה"מ לדעת הרמב"ם עיקר החיוב להחזיר חפץ אחר ולא מעות ואע"ג שהרא"ש חולק על הרמב"ם היינו לענין שצריך לשלם כשעת השבירה אבל בזה י"ל דמודה הרא"ש דעיקר חיוב הוא לשלם חפץ אחר ולא דמים רק שיהי' החפץ שוה כשוי' של ראשון בשעת השבירה ושפיר נפטר בנ"ד בהחזרת סחורה אחרת וכמש"ל:
איברא דאפי' ידע ראובן ששמעון מבקש ט' והי' סבור שיפחות למכור בפחות מח' ומה שאמר ט' הוא לפי שאינו רוצה לגלות שער האחרון כדרך התגרים נ"ל ג"כ דהיכא שמחזיר לו סחורה אחרת או שיוכל שמעון לקנות בדמיו סחורה כראשונ' ליכא על ראובן אפי' תרעומו' ול"ד למ"ש הסמ"ע (סי' קפ"ה סק"א) דאפי' סבור שעושה לטובת המשלח חייב לשלם שא"ה דא"א להעמיד לו סחורה אחרת אבל כשאפשר להשיג כסחורה הראשונה דליכא כי אם מבטל כיסו של חבירו כבר כתבתי דאם טעה ושגג אפי' תרעומות ליכא והה"נ אם ראובן נכנס לבית שמעון ושלא מדעתו לקח סחורה העומדת לימכר שאין בזה שום איסור וכמ"ש בס' מחנה אפרים הל' גזלה (סי' ה) וטעה ומכרה בפחות משוי' שא"צ לשלם כפי מה ששמעון הי' יכול למוכרה היכא שאפשר להעמיד לו סחורה כראשונה ולא מצי טעין אנא הוינא מרויח בסחורתי במשך הזמן הזה דלא עדיף משאר מבטל חנותו של חבירו ועיין (בסי' שנד) דשבח גנבה דגנב ולא מצי בעלים אמרי אצלינו היתה משובחת ונהי דלפ"מ שהבאתי דברי הנה"מ (סי' קפ"ה סק"ב) אין ראי' כ"כ ממבטל כיסו ש"ח (ומסי' שנ"ד) שי"ל בנ"ד שעשה לתקן העיות. מ"מ כבר כתבתי דהיכא שהי' שוגג לא שייך שהי' דעתו לתקן העיות דהא לא ידע דעוית ופטור היכא דאפשר להעמיד לו סחורה אחרת הטובה כראשונה:
ואפילו מכר ראובן סחורת שמעון בכלל סחורותיו בהבלעה נמי נ"ל דהיכא שלא ידע כמה שמעון מבקש או שטעה שאין שמעון מגלה שער האחרון לא בעי' לשלומי לשמעון כמה שרצה אלא למיהדר לי' סחורה אחרת או דמים שיוכל לקנות אותה סחורה וליכא עלי' אפילו תרעומות כיון שלא ידע וטעה בדעת שמעון אבל היכא שידע בבירור דעת שמעון ושלא יפחות ממה שאמר רק דלפי שידע שאין הסחורה שוה כ"כ ושמעון הוא שרוצה לקבל בה יותר משוי' או ששמעון טועה בשוי' ומבקש דוקא סך זה מש"ה מכרה בפחות ממה שאמר אבל בדעת שמעון לא טעה כלל כיון דבמה שאמר שמעון לא טעה ראובן כלל לא מצי טעין אחזיר לך סחורה אחרת וליהוי לך תרעומות עלי על ביטול חנותך דאמרי' מסתמא לא רצה להעביר ע"ד בעה"ב משלחו ועל מנת כן עשה למכור בזול ע"מ שיתקן העיות מביתו והיינו מ"ש הנה"מ (סי' קפ"ה סק"ב) דאפי' אין החפץ שוה חייב לשלם. דאין לומר דאיירי בדא"א להעמיד חפץ אחר דיגיד עליו ריעו האי (דסימן קפ"ב ס"ק ז) דכיון דודאי ידע השליח שהמשלח לא ירצה לקנות שלא באחריות אע"ג דמצי להחזיר לו מעותיו והו"ל כמו אפשר להעמיד לו סחורה אחרת ואפ"ה אמרי' שהשליח נתרצה לתקן העיות:
כללא דמלתא בין שמכר רק זה החפץ בין שמכר בהבלעה אם טוען הסרסור שטעה בדעת המשלח [ונאמן לטעון כן] היכא דאפשר להעמיד לו סחורה אחר נפטר אם מעמיד סחורה אחרת ואם מחזיר דמים כשהמשלח יוכל לקנות בדמים סחורה זו צ"ע עפ"ד הקצה"ח (סימן קע"ו סק"ז וסי' ד"ש סק"א) והיכא דא"א להעמיד לו סחורה אחרת וגם המשלח לא יוכל לקנותה משלם כמה שאמר המשלח והיינו דין הסמ"ע (סי' קפ"ה סק"א) אע"ג שטעה בדעת המשלח והיכא שלא הי' טעות בדעת המשלח רק. שהי' ברור לו שהמשלח מבקש יותר מדאי או שהמשלח טועה. אפי' יכול להעמיד לו סחורה אחרת צריך לתקן העיות דוקא דאמרי' ע"ד כן עשה והיינו דברי הנה"מ (סי' קפ"ה סק"ב וסי' קפ"ב סק"ז) ואכתי צ"ע היכא שהי' סבור שהמשלח טועה ואצלו הי' ברור שטועה המשלח ויוכל להעמיד לו סחורה אחרת שיש להפליגו מדברי הנה"מ (סי' קפ"ב סק"ז) דהתם ברור שלא ירצה בשום אופן לקנות שלא באחריות וליכא למיתלי בטעות המשלח. וכ"כ יש להפליג מדברי הנה"מ (סי' קפ"ה סק"ב) דנהי דשם י"ל דאיירי כשסבור שהמשלח טעה דהא באמת אינו שוה כ"כ וכמשמעות דברי הסמ"ע שסבור לעשות לטובת הענין ואפ"ה חייב מ"מ י"ל דאיירי כשא"א להשיג עתה אותה סחורה בדמים שמכר וכמש"ל ע"ד הסמ"ע וצ"ע:
ואגב אזכיר מה שצ"ע לענ"ד דברי הנה"מ (סי' רמ"ד סק"א וכ"ה בסי' קפ"ב סק"ב) דהא דבעי' שליחות במכירה היינו כשנתרצה על פיסוק דמים של השליח אבל מוכר שאומר לשלוחו שמי שיתן לו כך וכך ימכור לו לא בעי' בענין זה שליחות של המוכר רק שנדע שהמוכר אמר כן והרי המשלח בעצמו הוא המוכר עייש"ה דמש"ה העלה דמימסר לשליח שני. א"כ למה (בסי' קפ"ה ס"ב) אין הסרסור יכול לעכב החפץ לעצמו בדמים שאמר המשלח שכ' הטור לפי שהוא עומד במקום הבעלי' דשלוחם הוא וא"א להיות קונה ומקנה לעצמו ולדברי הנה"מ ק' דהא כיון דהמוכר פסק הדמים לא בעי' שליחות והמשלח בעצמו הוא המוכר וא"כ יהי' הסרסור רשאי לקנות דהא איהו מעשה קוף הוא דקא עביד ולענ"ד צע"ג:
סימן ו
ראובן שכר מהממשלה קרקעית זרועים ובנינים השייכים להם על משך ג' שנים ופרע שכירות חצי השנה כפי קצבתו ערך תש"ן רו"כ והתחייב כאשר יקיימו המושלים הגבוהים את השכירות ההוא ישליש עוד ערך אלף ות"ק רו"כ לב טחון החיובים שע"פ השטר שכירות ולפי שראובן אינו מורגל בעבודת קרקע והוא טרוד במו"מ שלו חקר ודרש אחר אנשים אשר יעמדו במקומו עד שמצא איזה אדונים אשר אמרו אם יש את נפשו להפסיד לכל הפחות הערך תש"ן רו"כ שנתן כבר יסעו לראות הקרקעות ובאם ימצאון כראוי יטו שכמם לסבול עול השכירות והנה לוי קרובו של שמעון אמר לראובן ששמעון קורא אותו ובבואו אמר אליו שמעון אם נכון לפניך להפסיד ת"ר רו"כ על חצי חלקי ולהשאר שותף עמי נסעה יחד לראות הקרקעות ויאות לו ראובן לנסוע. וגם לוי ויששכר נסעו עמהם ויבואו אל המקום ויראו את הקרקעות. ואמר שמעון לראובן במעמד לוי ויששכר הנה העסק נכון בעיני באם שתפחות על חצי חלקי ת"ר רו"כ לשלש השנים ואציע לפניך צורך הדמים לעסק ההוא ואפתח לך מקורם. הנה כבר נתת על שכירות חצי השנה תש"ן רו"כ ועליך ליתן להממשלה לבטחין אלף ות"ק רו"כ שני הסכומים האלה תשא אתה לבדיך ורשם לו הצורך למקנה הבהמה והצאן והכלי העבודה אשר יעלה הכל לערך ג' אלפים רו"כ והסכומים האלו עליו יהי' למשא [ויש ביניהם כעת הפרשים בהבנת הדברים ההם] והוסיף לאמר לראובן אם נאות לך להשתתף עמי כמדובר בזה תנה על ידי לבטחון קיום השותפות אלף רו"כ ויהיו מוכנים בידי ליתנם להממשלה לבטחון בעת כתיבת שטר השכירות ובאו לעמק השוה שנתן ראובן לשמעון ש' רו"כ על בטחון קיום השותפות ושמעון אמר שכעת הוא מכניס העגלה והסוסים וכל כליהם לטובת וקופת השותפות ויעלה ההכנסה זו לראובן בספר. ואמר לראובן ידוע תדע שכל מגמת נפשי רק להשאר בגוף העסק ולא לקבל ריוח ולהסתלק ע"כ אל תחכיר הקרקעות בשום ריוח בלתי הסכמתי ולאשר כ"ז הי' בעש"ק מהרו לנסוע לביתם ובבואם העירה נתפרדו זה מזה והעגלה והכלים והסוסים נאספו לבית שמעון כמקדם. ביום השבת התחרט ראובן על אשר השתתף עם שמעון ובא ביום א' אל שמעון ואמר שמתחרט על מעשהו ענהו שמעון הנה אחזיר לך המעות רק ה' רו"כ אנכה לך היינו ג' רו"כ שכר הנסיעה בעגלה וסוסים שלי. וב' רו"כ שכר טורח ללוי ותפס שמעון הרצ"ה רו"כ בידו ואמר שמחזירם לו בזה וראובן השיבו שיתיישב עוד בדבר וחזר לביתו ושוב בא עם גיסו וביקשו משמעון שיציע ענין מצב העסק לפני אחי אשתו למען יודיעהו אם העסק טוב וישארו בשותפות או אם נכון להסתלק וכאשר הציע שמעון מצב העסק לפני ראובן וגיסו אמרו שילכו לביתם להתייעץ ובעבור שעה א' ישובו לבוא ויחוו החלטת דעתם בזה לבל ישונה עוד אח"כ באו אליו ואמרו שנגמר אצלם להשאר בשותפות כמדובר והלכו אצל יהודא והשלישו אצלו אלף רו"כ היינו ראובן השליש עוד ת"ש רו"כ. ושמעון השליש הש' רו"כ שקיבל מראובן לבטחון ושמעון כתב שטרי שלישות ועליהם חתם יהודא ומסרם הא' לראובן והשני לשמעון ותוכן השטר שלישית שראובן השליש אצלו אלף רו"כ על דעת שלא להוציאם מתח"י עד שראובן ושמעון שניהם ביחד יתבעו להוציאם ואם לא יקיים כן תביעת הא' על דבר השני יתחייב להשקיט מרכושו והונו. ושוב הלכו לכותב שיכתוב ביניהם שטר שותפות באופנים שהציעו לפניו כל א' לתועלת שלו. ובטרם שנגמר הלכו משם ע"ד שילך שמעון עם לוי לקנות סולמות ולתתן לאומן אשר ימהרו לתקן העגלה של שמעון שתצלח להוליך עלי' תבואות אל הגורן וראובן הלך ושמר ע"פ הרחוב משנכנסו לקנות הסולמות ועד שיצאו ובשרוהו שקנו אותם כראוי ושוב הלכו לקנות עוד עגלה שני' להולכת התבואה וקנה שמעון העגלה בעד י"ד רו"כ. ולפי' שהי' כ"ז ביום א' לא לקח העגלה והסולמות תיכף רק המתין עד הלילה ולקחם ונתנם לחרש ברזל לתקן העגלה ביום ב' בבוקר. ובלילה שלח את לוי עם ראובן למקום הקרקעות לשכור אנשים לקצירת השדות והבטיחם שביום המחרת ישלח להם איש עם עגלה וסוסים להוליך התבואה שיקצרו לגורן. וביום ב' בבוקר התחילו האנשים השכורים לקצור. והנה כשעה יו"ד קודם חצות בא ראובן ושאל לשמעון למה לא שלח העגלה והסוסים. והשיבו שלא נגמרה מלאכת החרש. ואמר לראובן שילכו מקודם להכותב לגמור השטר שותפות. ובבואם אליו מצא ראובן שבינתיים הוסיף שמעון וצוה לכתוב אופנים אשר לא הוטבו בעיניו ורצה לחדש ולהוסיף עוד אופנים כאלה וראובן לא רצה באותן האופנים ולא בא השטר שותפות לידי כתיבה וחתימה עוד והלכו לביתם ואח"ז שלח שמעון איש עם עגלה וסוסים להוליך התבואה. וכן עשו מלאכתם. וביום ג' בבוקר בהיותו ברחוב מצא שחוזרים ב' האנשים והעגלה והסוסים ששלח לשם ושאלם על מה והשיבו שראובן השכיר הקרקעו' לאדון א' וצוה עליהם לשוב למקומם כעת תובע שמעון את ראובן טענות ותביעות שונות ומעקל באלף רו"כ שמונחים ביד יהודא השליש. והנה ראובן אומר היות שאמר שמעון בטרם שהלכו להכותב שלא יעשה דבר עד אחר כתיבת וחתימת השטר שותפות ולא נגמר השותפות עוד ביניהם כי לא נתן עירבון ולא נתן הכתב על מכירת העגלה והסוסים לשותפות כאשר הבטיח בעש"ק. וע"כ כשבא לביתו ומצא האדון שרצה לשכור הקרקעות אמר לאשתו שתודיע לשמעון לבל ישלח האיש עם העגלה והסוסים לשם כי הוא נוסע לגמור עם האדון ולהשכיר לו ובדבר השותפות לא יעשה עוד דבר וכשנודע לשמעון מאחרים [כי אשתו התרשלה בזה] שנסע להשכיר להאדון הערים בזה לשלח את האיש עם העגלה והסוסים לעשות מלאכה בשדה נגד רצונו וע"כ כאשר גמר העסק עם האדון שנח האיש השני עם כל אשר לשמעון לביתו. גם להאיש לוי שנסע עמו בראשונה שילם ראובן שכרו אח"כ כי בשביל דבריו נסע עמו ואחר שלא הי' לו עוד צורך בו שלחו לביתו ושמעון טוען שהעסק כבר נגמר שהכניס לשותפות העגלה עם הסוסים וקנה עגלה שני' וסולמות ונתן לתקן העגלה ושלח אנשים ששכרם לעשות מלאכתם בקרקעות וכן עשו וכשהלכו להכותב לא אמר שלא יעשה דבר עד אחר כתיבת וחתימת השטר שותפות. רק שהשיבו שמצד שהחרש ברזל לא גמר מלאכתו ע"כ נתעכב השילוח. ובהיותם פנויים כעת אמר ללכת לכותב והעסק לא הי' נתלה בכתב ההוא ולא הי' אופנים מחודשים כ"כ כי אם כפי המדובר הראשון היו האופנים ההם ומה שחידש עליהם הי' ראוי ונכון לחדשם. וכאשר נגמר מלאכת החרש שלח האיש השני עם העגלה והסוסים לשם. ולא נודע לו שנסע ראובן לגמור עם האדון עד יום המחרת שחזרו האנשים עם העגלה והסוסים אשר שלח וגם לוי לא הי' שכיר מראובן כלל כי אם משמעון ורק קודם שבאו לדין התנה שמעון עם ראובן שקודם כתיבת השטר בירורים ישלם לו מה שמגיע ללוי. וכן נתן לו אחר החתימה בפני הדיינים אבל בשעת מעשה הי' לוי שכור משמעון ולא מראובן וראובן אמר שהוא שכר את לוי ולוה משמעון לפרוע ללוי וע"ז התנה שמעון לפרוע לו:
א תשובה יש לצדד ששמעון קנה חלק שכירות הקרקעו' בחזקה שהאנשים ששלח לשם התעסקו לקצור התבואה ולהוליכה לגורן ונהי (דבסי' קצ"ב סעי' יא) הכריע רמ"א דאין קונין בהעמדת בהמה ואכילת פירות ומשמע דאפי' באסיפת פירות דלוקח (דסעי' יו"ד) לא קנה מדכתב הנה"מ (סק"ב) דהיכא דליכא דעת אחרת מקנה מודה הרמב"ם דאכילת פירות לא קנה ובליכא דעת אחרת מקנה לא שייך אסיפת מוכר שנתן ללוקח אלא אסיפת פירות דלוקח ומשמע דלהחולקים לא קנה באכילת פירות דלוקח:
והוא פשוט בטור וב"י בשם הראב"ד ומ"מ. מ"מ בקצירת התבואה קנה דמועיל לקרקע שלא תכחיש ביניקת התבואה אם תשאר מחוברת וכ"כ בגדירת וזמירת הפירות (שבסעי' יו"ד) דמועיל שלא יכחיש בקרקע ובאילן ביניקה קנה דקצירה וזמירה מועיל לקרקע שלא תכחיש ביניקה עוד. ואע"ג דהוה מניעה מנזק י"ל דהוה כמו נעל וגדר דמונע הנזק מדריסה. איברא כפי הנראה הנכרים ששכר לוי קצרו ולא הישראל ולא הוה חזקה דאין שליחות לכותי אמנם בס' מח"א חידש דפועל נכרי העושה בשכר י"ל שליחות ואף שבשעה"מ הל' תרומות דחה דבריו הנה קצת הבאתי ראי' לדברי המח"א מדלא משכחת לה גמר בהמ"ק ביו"ט. והא אפשר לגומרו ע"י כותים אלא עכצ"ל דפועל נכרי יש לו דין שליחות ובחנם לא אמרינן דלא לכם ולנו לבנות הבית כתי' אלא שממק"א יש סתירה לדברי המח"א אמנם מהולכת התבואה לגורן דהוה ע"י ישראל יש לצדד דקונה דהוה תועלת לקרקע כדאמר בב"מ (דף ק"ג:) בעי' דתיקר ארעאי. ודוקא באסיפת פירות האילן לא קנה אמנם רש"י פי' דתינקר ארעאי שא"צ לזבל ומשמע דכל היכא דיש תועלת בזבל לא הוה תועלת לקרקע בניקור. אמנם בנ"ד כיון שראובן לא הי"ל זכות בקרקעות גופייהו אלא ששכרם וזכה לקצרם ולאסוף פירותיהם ולחזור ולזרעם בשביל כן ולבסוף יחזירם זרועים גם שמעון שנשתתף עמו זוכה לקנותם ממנו בשכירות באסיפת הפירות וכעין מ"ש בנה"מ (סי' קצ"ב סק"ו) דקרקע בשכירות לא בעי' נעל גדר ופרץ אלא לענין שיקנה ע"י דברים אבל לזכות בגוף הדבר שעבורו שכרוהו קונה באותו ענין שבעבורו שכרוהו ויש לחלק קצת. אמנם חכם א' השיבני דחזקה זו הי' שלא בפניו ובעי' שיאמר לך חזק וקני ולענ"ד כיון שצוהו לעשות כל מה שצריך וע"פ הסכמתו עשה חשיב כבפניו דבפניו הטעם שראה ולא מיחה בו וה"נ הו"ל ידיעה ברורה שיעשה כן בלא ראי' ומדלא מיחה ניחא לי' דליקני. ואדרבה מינח חזי' דניחא לי' וצוהו לעשות. ולך חזק וקני דנקטי' משום דהוה רבותא טפי דקני אע"ג שעשאו שלא בפניו מהני אפי' ל"א לך חזק וקני וכעת צ"ע עוד אם נאמן ראובן שקודם המעשה התנחם ואמר לאשתו שתודיע לשמעון שיחדול מלשלוח שי"ל חזקה שעשאה שליחותה. ומכ"ש אשה לתקנת בעלה ומדלא הודיעה לשמעון מסתברא שאין נאמן לומר שחזר בו:
ב נלענ"ד דקנה שמעון חלקו בשכירות הקרקעות בקנין כסף כיון שעל פי דבריו של ראובן ע"ד השותפות קנה הסולמות והעגלה השניה ונתן לחרש לתקן העגלה שלו שתצלח להולכת התבואה לגורן ולשנותה ממה שהיה עד עתה למרכבת אנשים ושילם לחרש שכר מלאכת השינוי והוה כאומר תן מנה לפלוני וקנה קרקע שלי (שבסי' ק"צ ס"ג) ואע"ג דלא אמר ליה תן מנה לפלוני וקנה קרקע או ותהא שדי מכורה לך. מ"מ כיון שמקודם אמר שישתתף עמו ואח"ז ציוהו ליתן לפלוני קנה דהו"ל כאומר וקנה או ותהא שדי מכורה כמו בקידושי אשה כשדיבר עמה על עסק קידושין ונתן לה בשתיקה באה"ע (סי' כ"ז ס"א) וה"ה באמרה תן לפלוני אחר שדיבר עמה ודכוותה במקח וממכר קנה בכה"ג ע"י תן לפלוני ואע"ג דבעי' עסוקין באותו ענין הכא במשך כל הזמן היו עוסקין באותו ענין וחכם א' השיבני דתן מנה לפלוני הוה מדין ערב וכיון שהיה בידו החפצים שקנה לא שייך דין ערב דלא המני' כיון דנקט משכון אע"ג דלא שוה שיעור זוזי כמ"ש הב"י (בסי' ר"ז) ביישוב דברי הרא"ש בתשו'. ולענ"ד לא דמי דהתם לא עביד המעשה עד דנקיט משכון וס"ל להב"י דאפי' בלא שוה משכון כל הדמים סמך אמשכון וכעין סוגיא דשבועות ס"פ שבועת הדיינין אבל הכא הוציא מעות לקנות ע"פ דברו. ומה שאח"כ באו החפצים לא ידע לא מגרע כח הקנין שע"י הערבות דאם לא עפ"ד לא היה נכנס לקנותם. ומה שבאו אח"כ לידו לא מגרע. ותו דלא באו לידו ע"ד לעכבם בידו כלל עוד נלע"ד שזכה מכח קנין כסף במה ששלח לשם העגלה עם הסוסים שיעשו אצלו מלאכ' ושכרם י"ל דחשיב כנתינת כסף לידו. גם י"ל שהאנשים ששכר למלאכה ע"פ דברי השותפות הו"ל מה שנתחייב להם בשכרם כתן מנה לפלוני וכמש"ל: