אגודות אזוב מדברי· רבי מיכאל דב ויינגוט
שאלות ותשובות חלק חושן המשפט · סימן יז
ראובן תבע לשמעון היות ששכר אצלו ב' בנייני' שהיה לו בב' מקומות לקבץ בהם ההכנסה ששכר שמעון מהממשלה ושלם לו שכר דירה בעד שנה אחת ותבעו שכר ממקום א' על שנה שני' דהיינו חצי השכר משנה שני' [כי במקום הב' נסתר הבנין] עוד תבעו בהיות ששמעון לא החזיר לו רק הבנין במקום הא' ובמקום הב' לא החזיר לו ותובע שויו של הבנין. ונוסף לזה הוא תובע בעד חפצים ודברים שונים שהניח אצל השוכר כשהשכיר לו כי הכל היה שייך להבנינים המושכרים. והנתבע משיב שאחר שעבר חודש ימים מהשכירות לא נתנו הממשלה לעמוד במקום הבנין שבמקום הב' והוכרח לצאת משם. וע"כ עיכב לעצמו השכר שנתן על שנה א' מן ב' הבנינים שיהיה על הבנין הא' לב' שנים. וביתר התביעות משיב שהיה לו להתובע לסתור בנינו ולקחת הכל לעצמו כאשר לא הרשו הממשלה לקבץ שם ההכנסה והתובע אפסיד אנפשי' שהמתין עד שבא א"י ואמר שהבנין שלו וסתרו אע"ג שאפשר שפי הא"י דבר שוא והתובע אומר שתיכף בצאת השוכר מהבנין סתרו הא"י ושמכל התביעו' ינכה הנתבע כ' זהו' שקיבל התובע מן משרתי הנתבע:
הנה נראה דהדין עם הנתבע דזה דומה לנפל הבית (דבסי' שי"ב ס' ז') דמשלם לו רק מה שדר דמה לי נפל הבית ומה לי לא הרשו הממשלה דאף שהי' אפשר עוד לדור בתוכה כיון שידע המשכיר שעיקר שכירות הבנין היה כדי לגבות שם ההכנסה וכיון שהממשלה לא הרשו לגבות שם הרי כל השכירות בטל כיון דאיכא אומדנא דמוכח לאיזה ענין היה השכירות והרי זה דומה להא דקידושין (דף נ) במאן דזבין נכסי' אדעתא למיסק לא"י ובפרט ששכר הבנין עם השלאק בוים וכיון שנסתר השלאק בוים הרי השכירות בטל ודומה שפיר לנפל הבית וא"כ משלם הנתבע שכר חודש א' כי מגיע לו שיחזיר לו המשכיר שכר י"א חדשים ממקום הב' ואותם ינכה לו מהמקום האחד ונשאר אצלו שכר מקום הא' בעד חודש הא' לשנה שני'. ואם יכחיש התובע שעמד במקום הב' שנה שלימה לכאורה איכא על הנתבע שבועה דאורייתא דמודה במקצת אולם כיון שהתובע הודה שקיבל על השנה השני' כ' זהו' ממשרתי הנתבע הרי לדברי הנתבע מגיע לו מן התובע מה שיקבל המותר משכר חודש א' ונשבע היסת. והנה (בסי' צ"א ס"א) קיי"ל שניהם נשבעים ונוטלין ואע"ג דאיכא שבועת שוא. וה"נ התובע והנתבע שניהם נשבעים היסת ונפטרין ובדבר התביעה שויו של הבנין והחפצים ג"כ אין לחייב הנתבע דנהי דשוכר כש"ש כדאיתא (סי' ש"ז סע"א) קרקעות אימעטי מדין שומרים (בסי' שא) וכל המחובר לקרקע הרי הוא כקרקע כדאיתא (בסי' צ"ה סעי' א) בהג"ה ואפי' להמחייבים בפשיעה בעבדים שטרות וקרקעות וכן משמע במחבר שם ס"ג ועיין חו"מ (סי' ס"ו סל"ט וסי' צ"ה סעי' א' וסי' ש"א ס"א) דדעת המחבר לפטור אפי' בפשיע' וצ"ע שבסי' ש"ז פ"ג מחייב בפשיעה על קרקעות ועי' בש"ך שם (סק"א) שכתב דהוה כמזיק הכא לא פשע כלל הנתבע אפי' לדבר התובע. ואע"ג שטענת התובע מעות הנה עיקר תביעתו הוא מקרקע ומחובר לקרקע כדאיתא בנתיבות. ואכתי צ"ע כיון שהקרקע היה של הממשלה והבנין היה של התובע וכ"ז שירצה הממשלה למחות צריך לסתור בניינו. י"ל דתלוש ולבסוף חברו כהאי אינו כקרקע רק כשעומד לישאר עולמית בחיבוריו והיינו כשהוא בקרקע שלו וכעת צ"ע אולם מה שתובע בעד מטלטלין היה מקום לחייב הנתבע איברא כיון שהתובע ידע בשעת השכירות שהנתבע לא ידור בבנינו רק יושיב לשם משרתו הו"ל שומר שמסר לשומר כמותו ברשות שהרי משרתו הנתבע היה ג"כ ש"ש הרי הנתבע פטור כדאיתא בחו"מ (סי' רצ"א סכ"ו) בהג"ה ובנתיבות דהיכא שידוע שהשומר הא' לא ישמרנו בעצמו דינו עם השומר הב' וא"כ בנ"ד תביעת התובע על משרתו הנתבע:
ומה שהנתבע טען על התובע ההפסד שגרם לו שלקח הדלתות וחלונות עם התנור מהבנין במקום האחד ולא יכלו משרתיו לשבת לגבות המגיע לו והתובע משיב שהחזיר הכל כאשר נתנו לו הכ' זהו' המבוארים ולא היה שום הפסד. נ"ל דפטור משבועה דלא עדיף מגרמא דפטור דדמי לפורץ גדר בפני בהמת חברו (דסי' שצ"ו ס"ד) ובנ"ד אפי' גרמא ליכא דהא לא פרץ המחיצה רק שע"י הקרירה לא ישבו המשרתים לגבות ועיין סמ"ע (סי' שפ"ו) ואיכא לעיוני עפ"ד הנה"מ (סי' קע"ו ס"ק לא וסי' קפ"ג ס"ק א וסי' ש"ו ס"ק ו') דמבטל כיסו של חברו דפטור אם בא לידו בתורת שכירות וקבלנות חייב מדין ערב וה"נ י"ל גרמא בעלמא פטור אבל בכה"ג שהתובע גרם הפסד ע"י שלקח וקלקל הבנין שהשכיר לנתבע יש לחייבו לתובע מדין ערב ואפי' לפמ"ש דמודה הנה"מ היכא שעיכב לו פרעון מעותיו של המעכב כגון שלא פדה הסחורה שקנה אצלו או שעיכב לו שכר שכיר. ועי' תשו' מיימוני לס' משפטים (סי' טו) צ"ע בנ"ד דהא בגוף החדר שהשכיר לו גרם לו הקילקול ועי"כ בא ההפסד ע"י הקור דהא להציל מהקור שכר המקום וצ"ע שיש לדחות:
והנה התובע תבע כפי מה שנתחייב לו הנתבע בשט"ח והנתבע משיב שהעמיד לו אחרים שהפסידו לו. וע"מ כן לא נתחייב והתובע הודה שהעמיד אנשים להרע לו רק שאח"כ חזר ולקח הבטחון שנתן להם ואומר שהיה זה רק לאיים על הנתבע ולא בחמת להצר לו. הנה לכאורה יוכל הנתבע לומר משטה אני בך כמו גבי חליצה אמנם בנתן לו שטר יש להסתפק דנהי דגבי חליצה אפי' בשטר כתב הרשב"א די"ל משטה אני בך כבר כ' הב"ש בחה"ע (סי' קס"ט ס"נ) לחנק דדוקא גבי חליצה שידעינן העסק שחייב לחלוץ בחנם י"ל משטה משמע דבכעין נ"ד דכ"ע רשאים לשכור ההכנסה אין לומר משטה. אולם מסיום דברי הב"ש שכתב אבל בח"מ (סי' פ"ב) אמרי' מסתמא חייב לו ולא מצי אמר משטה אני בך משמע דבנ"ד שידוע שאינו חייב לו י"ל משטה אפי' בשטר וצ"ע כעת דיוקא דרישא דב"ש לסיפא. מיהו כיון שמנהג העולם נקצוב וניתן מעות לסלק חברו מהשכירות לפי שכאו"א יכול ורשאי לשכור ההכנסה יש להסתפק. עוד י"ל דדוקא בחליצה י"ל משטה שרק פעם א' באת נידו ולא יותר ומש"ה שפיר הטעתו. משא"כ בנ"ד שאם ישטה בו בפעם ההוא יגרום לו הפסד לשנה הבאה. ומש"ה י"ל שדעתו להתחייב באמת ולא בהשטא' ועי' שו"ת רדב"ז (ח"ד סי' נד) דאפי' היכא דאינו רשאי ונקרא רשע מה שנעשה עשוי ומש"ה אינו משטה בו:
איברא דכיון שהנתבע משיב שהתובע העמיד אנשים שגרמו לו הפסד והתובע מודה שדיבר עם אנשים שיעמדו על השכירות נ"ל שהפסיד התובע מעותיו ואם יאמר התובע שהאנשים לא גרמו לו הפסד כלל ודאי שצריך לישבע דכמו שיוכל הלוה לטעון אישתבע לי דלא פרעתי לך ה"נ יוכל לטעון בכל טענה השוברת ומגרעת כחו של שטר ונהי דרבית וכדומה אינו יכול לטעון כדאי' (בסי' פ"ב ס"י) כבר כתב הסמ"ע הטעם דלפרעון עומד מש"ה מצי אמר אישתבע לי מה שאין כן ריבית וכדומה. וא"כ בנ"ד שעומד להפסיד ובפרט שגם התובע מודה שרצה להפסידו רק שאומר שהיה כדי לאיים ואנן סהדי שהדרך להפסיד בכמו אלה ועיין ביור"ד (סוף סי' קס"ט) דהיכא שעומד להיות כלול בשטר הריבית שצריך לשבע שאין בו ריבית וא"כ ודאי שצריך התובע לשבע דלא אפסדיה ובאם יברר הנתבע שהפסיד ע"י האנשים שהעמיד פטור הנתבע. וכפי הנראה רצה התובע להפסידו ושהאנשים יעמדו על השכירות ולא לאיים בלבד דלמה זה נתן להם סך ממון לבטחון כמו שגם הוא אמר שאח"כ חזר ולקח הסך מהם ואפי' אם היו דבריו רק לאיים יכול הנתבע לומר שע"י שגילה להם העסק ע"כ מצאו יד להרע לו וע"כ אם יברר שהפסיד עי"כ פטור ממה שהבטיח לו בשטר: