אור ברסלב
אגודות אזוב מדברי שאלות ותשובות חלק חושן המשפט › סימן טו

אגודות אזוב מדברי· רבי מיכאל דב ויינגוט

שאלות ותשובות חלק חושן המשפט · סימן טו

סימן יד

נשאלתי ראובן יש לו שתי בנות וכתב נכסי הקרקעות על שם שמעון חתנו כדי להשביע בשביל שיהיה לו תועלת בדבר ידוע אבל לא הקנה לו הקרקעות והנה אחר עבור ההכרח אל ההשבעה תבע ראובן מחתנו שמעון שיחזור ויכתוב לו הקרקעות על שמו וחתנו משיב לו בהיות שנודע לו אשר חותנו ראובן מבקש לכתוב מעתה את הקרקעות על שם בן בתו האחרת וידחה אותו מן הקרקעות בכל וכל. ע"כ איננו רוצה לכתוב הקרקעות ע"ש חותנו ראובן רק שישאר הכל על שמו של שמעון כמאז. ואין רצונו להמרות רוח חותנו ולהוציאו מן הקרקעות רק שלא יוכל חותנו לתת הכל לבן בתו השני' ולדחותו מכל הקרקעות:

תשובה בב"ב (דף קלג:) הכותב את נכסיו לאחרים כו' מבואר שאסור להעביר הנחלה מיורשיו ובירושלמי שם שעליו נאמר ותהי עונותם על עצמותם. ומסתפקנא אם הוא דברי קבלה ונ"ל דאסמכתא הוא. ונ"ל דאם היה איסור גמור דרבנן או דברי קבלה לא הו"ל לומר אין רוח חכמים נוחה הימנו לחוד כיון דאיסורא עביד ומשמע לי שאין זה איסור גמור רק שאין ראוי לעשותו. ואין זה בכלל מקח הנעשה באיסור בחו"מ (סי' ר"ח) ותדע דלא הוה איסור גמור דבמקום איסורא לא שייך אין רוח חכמים נוחה הימנו כדאיתא יבמות (דף כ.) קדוש הוא דלא מיקרי הא רשע נמי לא מיקרי וצ"ע מה פריך הגמרא בכתובות (דף נב:) ומתקני רבנן דתירות שהקושיא מצד אעבורי אחסנתא כדפירש"י והא כיון דלא הוה איסור גמור שפיר יכולים לתקן ויש ליישב] והובא ברמב"ם (פ"ו מהל' נחלות הי"א) ובחו"מ (סי' רפ"ב ס"א) וא"כ נ"ל שיוכל חתנו לעכב עליו שלא יכתוב קרקעותיו לבן בתו האחרת כיון דאיסורא קא עביד:

איברא שיש לעיין דלפי הנראה מגמ' דב"ב שם היינו דוקא בכותב כל נכסיו ומעביר נחלת יורשיו מכל וכל או אחד מיורשיו שלא יירש כלל הא' מיורשיו או כל יורשיו אבל אם מעביר מקצת נכסיו מיורשיו לית לן בה דהכי דייקא לישנא הכותב את נכסיו דמשמע כל נכסיו:

וכן בעובדא דיוסף בן יועזר הו"ל עיליתא דדינרי קם ואקדשי' משמע שכל נכסיו היה העליתא דדינרי דאלת"ה הו"ל למימר אקדיש חדא עליתא דדינרא. ומדקאמר הו"ל עליתא משמע דההוא הוה ליה ותו לא וכן מעובדא דגברא דיהיב נכסיו ליהונתן ב"ע משמע שכל נכסיו הוא שהעביר מיורשיו וא"כ בכה"ג הוא דאיכא איסורא לפי שעוקר דין נחלת התורה. ועיין כתובות (דף צא.) היה שם מותר דינר דמהדרינן שתתקיים דין ירושה דאורייתא. אבל היכא שאע"ג שיכתוב את נכסיו לאחרים או לאחד מן יורשיו תשאר לכל יורשיו מה שירשו ממנו כגון בכותב מקצת נכסיו יש לומר דאין שום איסור דהא מכל מקום תתקיים דין ירושה של תורה וא"כ בנ"ד שרוצה ראובן לכתוב לבן בתו האחרת את הקרקעות בלבד וישארו כל המטלטלין ירושת בנותיו י"ל דשרי וא"כ אין חתנו יוכל לעכב עליו שלא יכתוב את קרקעותיו למי שירצה וכיון שאינו מעכב עליו צריך הוא לכתוב לחזרה הקרקעו' שכתב על שמו כדי להשביעו דנהי דבכותב שטרותיו ע"ש אחר אין אותו אחר מחוייב לחזור ולכותבם על שמו כמבואר בחו"מ (סי' ס' סעי' ט) ומקורו בב"ק (דף ק"ב:) דא"ל לא יקרייכו ולא זילותייכי קא בעי'. ועיי' בש"ך שם מ"מ הא לא דמי' אלא לפי' בפני הלוה והמוכר שרוצה שטר אחר ממנו על שמו דחייב הלוה. והמוכר לכתוב לו שטר שני כמבואר שם בחו"מ (סי' ס' וסי' קפ"ד סעי' ב') ובב"ק (דף קג.):

אמנם מסוגיא דכתובות (דף נב נג) דלא הוה ניחא לי' ליהודה בר מרימר לכנוס עם ר"פ לאבא סוראה משום דשמואל שלא יהיה בעיבורא אחסנתא מן הבנים במה שיכתוב אבא סוראה לבתו ועי' רש"י שם מבואר דאפי' במקצת נכסיו נמי אסור דנהי דלבסוף כתב אבא כל נכסיו לבתו מ"מ כשנכנס ר"פ עם יהודה בר מרימר לא להכי נכנסו שיכתוב כל נכסיו רק על שיכתוב מקצת נכסיו הוא שנכנסו ומחמת דלא הוה ניחא לי' דעתי' דיהודה ב"מ עמד אבא וכתב כל נכסיו דהכי הוה עובדא ומעיקרא נראה דע"ד שיכתוב עישור נכסי הוא דנכנסו דהא קא' ר"פ האי נמי תקנתא דרבנן הוא משום דר"י משום דרשב"י והא מוקמינן לההוא דרשב"י עד עישור נכסי ותו לא כדאמרי אביי ורבא (בדף נב:) ואפ"ה לא רצה יהודה לכנוס עם ר"פ משום דשמואל משמע דאפי' בכותב מקצת נכסיו לאחרים או לאחד מבניו איכא איסורא וכן נראה מדברי רש"י ז"ל שפי' בד"ה וכ"ש והכא איעבורי אחסנתא הוא שזה כותב לבתו מה שהי' ראוי להוריש לבניו ומדלא פי' מה שהי' לו להוריש משמע נמי הכי דגם במקצת נכסיו איכא איסורא וכ"ה מבואר ברש"י (דף נב:) ד"ה ותיקן דתירות ברתא שיתן לה האב ממונו שהי' בניו ראויין לירש ומצאתי כן מפורש ברשב"מ ב"ב (דף קלג:) בד"ה כי עיבורא אחסנתא מקום שמעביר האב נחלה מן הראוי לה ואפי' להרבות לאחד ולמעט לאחד הרי דאפי' במקצת נכסיו אסור גם הטור (סי' רפ"ב) אחר שהביא דלא יעיד בעיבורא אחסנתא הביא מימרא דרב פ"ק דשבת שלא ישנה אדם לבן בין הבנים אפי' בדבר מועט ועיי' ב"ח שחולק על הטור בזה וס"ל דההוא דרב דוקא בחייו קאי ולא אשעת מיתה כמ"ש הרמב"ם ועיין ב"ח ופרישה:

אמנם תמהני מלתא טובא דהא מעשים בכל יום שמצוה האדם וכותב את מקצת נכסיו לקרוביו או לת"מ במקום שאר יורשיו ולא נמנע שום ירא שמים להצטרף ולהעיד בדבר ואדרבה לצדקה תחשב לו ואמרו נמי על המבזבז שלא יבזבז יותר מחומש הני מילי בחיים אבל בשעת מיתה לא בכתובות (דף ס"ז:) וביו"ד (סי' רמ"ט סעי' א) אלמא דדוקא בכל נכסיו הוא דאיכא איסורא אבל לא במקצתם ואין לומר דשאני צדקה דמצוה עביד מש"ה מותר בשייר לבניו פלגא או כדי ירושה דאוריי' אבל לא בכותב לאחר דא"כ מאי מייתי בב"ב (דף קל"ג) ראי' מן מעשה דיוסף ב"י לת"ק דלא פליגי על רשב"ג והא התם י"ל משום שהקדישו וכן לאיכא דאמרי ולשינוייא דאדרבה קשה ג"כ והא להקדיש מותר כמו צדקה מיהו לזה י"ל כיון דכל נכסיו אקדיש שפיר קאמר דלא טוב עשה אבל לת"ק דמייתי סייעתא להיתירא קשה דלמא שאני הקדש ועכצ"ל דלא שאני לן בין הקדש לצדקה לשאר מילי ומה"ט נמי נ"ל שיצא להגאון שארית יוסף דאפי' בשעת מיתה אל יבזבז רק עד פלגא משום דעד הכי אשכחן במ"ע. אבל יותר מפלגא רובו ככולו חשיב אולם לפמ"ש בטעם שישאר כדי ירושה דאורייתא אפי' ביותר מפלגא שרי] וראיתי בס' קצוה"ח שכ' בשם התשבץ ז"ל ובטופסי שטרות ראשונים יש שיעור ד' זוזי.. וכתב גאון ז"ל דמשום כדי שתהי' רוח חכמים נוחה הימנו כו' עכ"ל מבואר דבמקצת ליכא איסורא ודלא כמ"ש הרשב"ם ז"ל ותמהני שלא הביא הקצוה"ח דברי הרשב"ם ז"ל. ומצאתי בשו"ת הריב"ש (סי' קס"ח) אשר קצת דבריו הובאו בב"י (סי' רפ"ב) שכתב וז"ל ואם כונתו לומר בלשון מתנה שדבריו קיימים אלא שאם שייר לבניו אין בו משום אין רוח חכמים נוחה הימנו כו' לא הי' לו לתלות הטעם משום מתנה ע"מ שכתוב בתורה כו' עכ"ל ונראה קצת שגם הריב"ש ז"ל נסתפק אם בשייר לבניו אין רוחם של חכמים נוחה הימנו. ועיין שו"ת הר"ם פדוואה (סי' ס) שס"ל דאפילו בשייר לקרובו אמרי' דאין רוח חכמים נוחה הימנו ועיין מש"ל (פ"ו ה"א) מזכי' ובשו"ת שהביא במה שפלפלו בענין עיבורא אחסנתא וצ"ע שהו"ל להביא ראי' משמע שמת בנו כשכתב מקצת נכסיו דמתנה קיימת ולא אמרי' אומדנא דעיבורא אחסנתא. ועכצ"ל דמקצת נכסיו או בחייו לא הוה בכלל עיבורא אחסנתא:

תוכן העניינים

אגודות אזוב מדברי

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה