אור ברסלב
אגודות אזוב מדברי שאלות ותשובות חלק חושן המשפט › סימן יד

אגודות אזוב מדברי· רבי מיכאל דב ויינגוט

שאלות ותשובות חלק חושן המשפט · סימן יד

סימן יג

וחזרתי והשבתי לו במה שרצה כ"ת לדין מכח שתיקה כהודאה נלענ"ד דשתיקה כהודאה רק במה שהוציא השני בפיו בפירוש אבל במה דאמדינן דעת אחד אפי' באומדנא דמוכחא טובא אין לומר דשתיקת שכנגדו חשיבה הודאה על אומדן דעת הא'. ובר מן דין עיין בקצוה"ח במה שהאריכו האחרונים אם מהני מחילה בלב כשלא הוציא בפיו והה"נ שתיקה כהודאה לענין מחילה וכבר הרגיש כת"ה נ"י שיש לפקפק על דבריו בזה ומ"ש עוד דלא דמי לגרמי שלא נעשה ההיזק מיד ודהו"ל לומר דחייב מדין ערב. הנה לפי שראיתי שהקצוה"ח (סי' ר"ז) הביא בשם הב"י להקשות ג"כ דלחייב מטעם ערב ותי' משום דלא הימני' ומשום שהי' בתורת מו"מ מש"ה בנ"ד שג"כ הי' ענין משא ומתן ולא הימני' שכבר נתן לו מעות לבטחון [ואף שבזה יש לצדד שלקח המעות כיון שצריך להניחו אצל הממשלה] מש"ה לא כתבתי מדין ערב. ובאמת מדברי הרשב"א (סימן אלף וששה. וסי' אלף טז) שהביא המש"ל שם נראה דלא כדברי הב"י דגם שם הי' בתורת מו"מ. וגם לתי' הקצוה"ח והגאון מוה' עוזר דהו"ל כזרוק מנה לים שייך הכי דין ערב אמנם לאפוקי מפלוגתא של תי' הב"י כתבתי מדין גרמי. דבנ"ד לא שייך תי' הקצוה"ח שאין הרוב נחכרים בלי הפסד ושייך גרמי ומש"כ דלא נעשה ההיזק מיד לענ"ד ההיזק נעשה מיד רק שאח"כ נתגלה כמה הוא. וכ"כ בשחיטת הפרה נתגלה אח"כ כמה הפסיד ע"י כי ההפסד נתגלה אחר שנמכר הבשר טרפה שמוטל על הניזק לטפל בה וכ"ה בכל ההיזקות שאח"כ נתגלה לכמה גרם לו וההיזק נעשה תיכף על ידי חכירתו [ומדברי הרשב"א (סימן אלף וששה) שכתב כי מה עשה לו שישטה בו משמע קצת דלא כמשל"מ (פ"ו ריש הל' ו) מטוען ול"ש השטאה רק אם חבירו משטה ג"כ בו ואכ"מ]:

ומש"כ מעכת"ה דלא מהני מחילה מכח דבר שלא בא לעולם ודהו"ל גם כן מחוסר מעשה. גם אנכי כיונתי לזה ודברי הש"ך הבאתי רק לראי' דהיכא שאין לו עליו חיוב א"י למחול ועי' נתיבות (סי' שד"מ סק"א) וצ"ע במה שתטול מנכסי מחול לך. ומש"כ שדברי הש"ך תמוהים ומסוגיא דב"ק (דף קט) אין להביא ראיה להש"ך דלא כהנתיבות די"ל באין הגזלה בעין לענ"ד משם ראיה להש"ך דאפי' בגזלה בעין מצי מחיל דאל"כ מה מקשה ולמחול לנפשיה דלמא מיירי בגזלה שהיא בעין אלא ע"כ דאפי' בגזלה בעין מהני מחילה ומש"כ כ"ת ע"ד הנתיבות משו"ת מהרי"ל ושקיל וטרי בדבריו וסיים דמ"מ אין דברי הש"ך מובנים נלענ"ד בכוונת מהרי"ל דס"ל דלמחול להגזלן יכול וכן להקנות להגזלן במתנה וה"ט דגזל דידה מקודשת אבל לקנות בהן ולקדש בהן אפי' מגזלן עצמו אינו יכול וטעמא דכיון דלקנות ולקדש בעי' שיהיה כחו בממון זה וגזל ליתא ברשותו ואין כחו עליו. ואע"ג דבמתנה ומחילה מצי להקנות לגזלן מ"מ לקנות ממנו אינו יכול דשאני לקנות או לקדש שרוצה שע"י הגזלה יקנה והגזלה תהיה אכתי אגידא ביה בכדי שיקנה אותה ע"י אינו יכול למחול בגזל כיון דהו"ל אינו ברשותו אבל מתנה ומחילה להגזלן שמסלק כחו מן הממון לגמרי ומקנהו לגזלן ס"ל דמצי ועי' המחילה נקנה הגזלה ודברי הש"ך נכונים אמנם ק"ל טובא דא"כ בב"ק בסוגיא דצנועין יועיל כל הנלקט כיון דמצי מחיל לגזלן. ורצ"ל לכאורה בכוונת מהרי"ל דלמחול ולהקנות לגזלן לא מצי אבל למחול חיוב השבה מצי ונ"מ דאם נאנס פטור ורק כשהוא בעין אינו של הגזלן אבל מחיוב השבה נפטר ע"י מחילה וא"כ יכול לקדשה בהנאת השבה כעין הנאת מחילת מלוה אמנם לפ"ז צריך שיהיה הגזלה שוה הרבה עד שהנאת השבה שלה יהיה שו"פ. ועיין ריטב"א ושמ"ק כתובות (דף ל"ד) בגנב וטבח בשבת דבכל שעה מתחדשת הגנבה וכאילו נעשה מחדש וא"כ כל שלא קנה הגזלן גוף הגזלה אלא שחיוב השבתה נמחל לו חוזר החיוב ומתחדש עליו תמיד ומחילתו לא יועיל כיון דבשעה שמחל לא היה עליו חיוב זה כ"א נתחדש אח"כ והוה כדשלבל"ע ואפי' תימא דבכה"ג לא חשיב כדשלבל"ע מכיון דבע"כ עומד לחול תמיד החיוב מחדש ומצי למחול עלייהו מהשתא עדיין צ"ע מדברי התוס' יבמות (דף צג.) ד"ה קנויה לך דנימא דכלי' ליה דיבור מחילתו ובאמת שכן יש להעיר על כל שתטול מנכסי מחול לך וצ"ל דאע"ג דכלי' ליה דיבוריה כל כמה דלא הדר מדיבורי' מהני ועכ"פ בגזלן לעולם מתחדש עליו חיוב השבה ואינו נפטר ממנה. ע"כ נלענ"ד בכוונת מהרי"ל כמש"ל בתחלה דס"ל דלהקנות לגזלן יכול הנגזל. ולמה דהוה ק"ל דבכל הנלקט יועיל ההקנאה למלקט נלענ"ד דסבר מהרי"ל כיון דלא ידע מאן לקטו לא מהני הקנאתו דדוקא לגזלן ידוע לנגזל מצי להקנות ולא לגזלן שאינו ידוע לנגזל. שוב נתישבתי שהקו' מעיקרא ליתא דבצנועין אם יקנה לגזלן הנלקט לא יוכל לחללו עוד ובדר' דוסא כשיקנה הנלקט ולא יפקירנו לכ"ע לא יפטור ממעשר מדין הפקר עי' בתוס' ב"ק (דף סט) ד"ה כל:

ומ"ש ובעיקר דבריו הנה צריך להבין אם נאמר דלוי לא היה מחוייב מן הדין לתת חלקו א"כ במה זכה בחלק ריוח ויהיה ראובן יכול לחזור מכל וכל ואם נאמר דלוי זכה א"כ אף דנסתלק בסירוב במה זכה ראובן שלוי לא יוכל לחזור עוד והביא שהנתיבות (סי' קע"ו ס"ק נ"ה) עמד ע"ז לולא דמסתפינא י"ל באמת מצי לוי הדר רק המרדכי והמחבר והרמ"א (בסי' קע"ו סעי' ז' וסעי' מ"א) איירי בשמת לוי וראובן דן עם יורשי לוי וא"כ שפיר זכה ראובן לפי שלא חזר לוי ונשאר בסירובו אבל כשעודו בחיים עדיין יכול לוי לחזור מחזרתו ומה"ט לא שינו גם בזה מלשון המרדכי והעתיקו שמת לוי. אמנם בטלה דעתי נגד דעת הנתיבות ומש"כ עוד הא ע"כ הא דלוי זכה הוא משום דראובן הלוה ע"ד כולם והוה כמו המגביה מציאה לחברו כו' הן אמת דבלא"ה יש לעיין בחוב איך שייך זכיה לענ"ד יש בזה לתרץ חדא בחברתה היכא דזכה לוי ע"י שזיכה לו ראובן זכי' גמורה אע"ג שמיאן אח"כ מצי לוי הדר ביה ממיאונו. אבל בחוב שאינו זכיה גמורה כשגילה דעתו דלא ניחא ליה שפיר נסתלק לוי מכל וכל ולא מצי אח"כ הדר ביה לפי שלא היה זכי' גמורה ונתגלה דלא ניחא ליה ומש"כ ומה גם הא דעת ר"י הובא בש"ך (סי' קפ"ג סק"ב) שאם קנה במעותיו לזכות לחברו ל"ק חברו אא"כ הודיע להמוכר והש"ך כתב דבאומר זבין לי קנה וכ"כ בס' מחנה אפרים (סי' יח) מהל' שלוחין והטעם כתב בנה"מ לפי שחברו נתחייב מדין ערב וא"כ אם הערבי לא ידע שהלוה ראובן לצורך השותפות במה זכה לוי דהא כשלא נתחייב לוי לראובן אף שראובן רצה לזכות ללוי לא מהני ואפי' אי נימא דמזכה לאחרים אפי' בכה"ג ודלא כהר"י והש"ך אכתי איך שייך בשיעבוד זכיה בשלמא במגביה מציאה מזכה לו בגוף החפץ בהגבהתו אבל בשיעבוד הרי לא נשתעבד לו וכשלא היה חיובא על לוי משום ערב במה זכה המעיין במרדכי יראה שהערבי ידע מכולם ולכולם נכנס להשתעבד בראשונה וגם לא ידע שראובן נתן מעותיו לבד וכבר הרגיש ג"כ כ"ת בזה:

ומ"ש כ"ת אולם אם נאמר דלוי לא היה יכול לחזור שוב יקשה במה זכה ראובן ע"י שנעקר מהשותפות והביא שכן עמד הנתיבות לענ"ד י"ל עפ"מ דאיתא ר"פ המפקיד ובתוס' שם דכל היכא דמהדר קא הדר ביה אע"ג דלא מצי הדר מ"מ אמרינן אדעתא דהכי לא אקני ליה פרה לכפילא. וה"נ אמדינן דעת ראובן שזיכה מעותיו לכולם ונתן בשליחותם בתנאי שלא יטריחוהו לב"ד. ואע"ג דלא מצי הדרי תו לא אקני להו מעותיו ואינו נותן בשליחותם ועי' במרדכי שהביא ראיה מפ' המפקיד. ולפ"ז בנ"ד אין השותפות נעקר ע"י הסירוב והמיאון שהרי הכניס לו מעותיו אבל לפמ"ש הנתיבות אפי' בנ"ד מתבטל:

והנה בטלה דעתי נגד דעת הנתיבות שכ' בפירוש שיכול לכוף את לוי אולם מ"ש שמשמע מהנתיבות שהשותפות נעקר אף שיכול לתבוע ממנו לענ"ד דבריו ז"ל מתפרשים בפשיטות שאם מסכים לביטול השותפות הרי השותפות נעקר ויש לו לתבוע שחברו יתן לו המעות ואז נשאר השותפות והיינו שסיים רק כהשני נתרצה בסילוק השותפות נפטר מליתן והלה זכה דמשמע דוקא כשנפטר מליתן הוא דהלה זכה אבל כשחייב ליתן אין הלה זכה בחלקו:

ומה שנתעורר ע"ד הרמב"ן דלקנין מע"י מהני בדיבורא א"כ הדרא קושי' האחרונים על הרמב"ם (פ"ג ה"ו) מהל' גירושין בלכשאכניסנה אגרשנה דלא הוה לשמה א"כ בשיחרור דה"נ בעי' לשמה ומבואר בקידושין (דף סג.) דכתב ליה לכשאקחך הרי את קנוי לך מעכשיו [אבל לדברי הרא"ש שכתב דוקא למ"ד אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם ולהתוס' משום דלא מצי משוי שליח עי' מש"ל (פ"ו ה"ג) מגירושין ל"ק כלל דהתם בקידושין אתי כמ"ד אדם מקנה דבר שלא בא לעולם ואיירי בכותב בעצמו שלא ע"י שליח אמנם להרמב"ם מטעם לשמה קשיא] ומה שתי' דהיינו לענין מעשה ידיו דלא בעינן לשמה עיין אבני מילואי' (סי' ל"ה ס"ק י"ג) אינו מעלה ארוכה דלדברי הרמב"ן למעשה ידיו לא בעי כתיבה כלל ועיין רמב"ם (פ"ח הי"ז) מעבדים דמשמע מדבריו כשיטת הרמב"ן לענ"ד אין שום ראיה דהרמב"ם סובר כהרמב"ן וכמו שאוכיח לקמן אמנם בלא"ה ל"ק כלל דהא ההיא דקידושין קרא דלא תסגיר עבד אל אדוניו בעבד כנעני קאי שמודה הרמב"ן דאפי' למעשה ידיו לא מהני מחילה בדיבור בעלמא כמבואר בדבריו כיון. שאינו זוכה מרבו כלל ובעי' דוקא כתב שיחרור אפי' למעש' ידיו ודוקא הפקיר עבדו או שאר דינים שברמב"ם (פ"ח) מהני בעבד כנעני דעדיף טפי ממחילה או מתנה כמבואר בחי' הריטב"א וא"כ ממילא אין שום ראיה מהרמב"ם ממ"ש בפ"ח לענין עבד כנעני שמהני הפקר או גילוי דעת שלא נשאר לו עליו כלום דעדיף ממחילה דאפי' להרמב"ן לא מהני בעבד כנעני סובר כהרמב"ן בעבד עברי דמועיל מחילה בע"פ למעשה ידיו:

ובעיקר קושית האחרונים על הרמב"ם י"ל הא דבעי' בשחרור לשמה היינו דוקא לשם המשתחרר אבל לשם שחרור לא בעי' כמו דבעי' גט לשם גירושין. וטעמא דבגט ילפינן לשם המתגרשת "מלה" ולשם גירושין "מכריתות" בר"פ כל הגט (דף כד:) אבל בשיחרור ילפינן לשמה "מלה" והיינו לשם העבד ולא לשם שיחרור (והיינו דשינה הרמב"ם (דבפ"א) מגטין כתב שיהיה נכתב לשמה סתם (ובפ"ו מהל' עבדים הל' ה) כתב לשם המשחרר עצמו מיהו (בהל' וי"ו) כתב או חופשה לא ניתן לה עד שנכתב לשמה סתם] והא דפריך בגטין (דף ז) והאיכא לשמה אע"ג דלא שוה לגמרי לגטי נשים מ"מ י"ל דפריך מלשמה דלשם המשתחרר. אולם אינני מחליט דבר זה וצע"ג וחיפוש בספרים ומ"ש וכשרים בעד עכו"ם וכ"ה בגיטן (דף ט) בעד עכו"ם והוא תמוה דהא אנן פסלינן כותים בזמנינו לפי שעשאום כעכו"ם אלמא עכו"ם לעולם פסול והמחבר (סי' רס"ז סעי' מה) העתיק כשרים בעד כותי וצע"ג:

ויש להביא ראיה לדעת הרמב"ם כמו שביארו האחרונים דההוא דרבי הוא רק למעשה ידיו ולא מהני לענין איסור דהנה רש"י פי' בקידושין דע"כ לא איירי קרא במשוחרר דא"כ לא הוה קרי ליה עבד ואי נימא דלרבי כשכתב לו קודם שלקחו לכשאקחך הרי עצמך קנוי לך מהני לענין איסור נמי א"כ הו"ל משוחרר גמור ואמאי נקט קרא לשון עבד אלא ודאי עדיין צריך שחרור לענין איסור עבדות וההוא דלכשאקחך הרי עצמך קנוי לך י"ל דדומה לשאר דינים שברמב"ם פ"ח מעבדים:

ומה שכ"ת התפלא על שהקצוה"ח והנתיבות (סי' רמ"א ס"ק ג') העלימו עיניהם מדברי הרמב"ן שכ' דבעבד יש שני קנינים קנין מעשה ידיו וקנין איסור בבת ישראל ומשום קנין איסור לא סגי ליה בדברים כמו שאשה צריכה גט להתיר איסור שבה וה"נ עבד להתירו בבת חורין הנה כ"ת הסביר דברי הרמב"ן שס"ל דה"נ בעבד עברי צריך גט לאסרו בשפחה כמו גט אשה. ולענ"ד אין כן כונת הרמב"ן רק כמו בעבד כנעני שיש בו ב' קניינים ומשום קנין איסור בלבד הוא שצריך גט ולא לענין ממון דסגי ליה עכ"פ בהפקר. הה"נ בעבד עברי לממון לא בעי' שחרור בשטר דאין גופו קנוי וסגי ליה בהפקר או אפי' במחילה בעלמא ומה שגופו קנוי היינו שמותר בעבדותו בשפחה. ומש"כ משום דדמי לגט אשה כמו גט שחרור דעבד כנעני דשחרור דעבד כנעני דומה שפיר לגט אשה שאוסרה לכהונה ומתירה לעלמא וגט שחרור דעבד כנעני אוסרו בשפחה ומתירו בבת ישראל אבל שחרור דעבד עברי לא דמי לגט אשה ושחרור דעבד כנעני דשחרור עבד עברי אין בו צד היתר כלל רק לאוסרו בשפחה בלבד וצ"ל שהטעם משום דגופו קנוי דיש רשות לרבו לכופו לישא השפחה מה"ט בלבד לא סגי ליה בדיבור בעלמא ובעי' לאשכוחי בה טעמא למה לא יועיל מחילה בע"פ אפי' לקנין הגוף ההוא והא כיון דלמעשה ידיו אין גופו קנוי ומהני ליה מחילה בע"פ וכשנפקע קנין מע"י מסתברא שגם קנין גופו לכופו על השפחה נפקע מיניה וא"כ גם ההיתר בשפחה ליפקע מיניה בדיבור בעלמא. ולמה לי דוקא שטר. וצ"ל דבאמת נקטינן דאע"ג דקנין מעשה ידיו נפקע בדיבור קנין גופו לכופו על השפחה לא נפקע בדיבור ובעי' לה טעמא ואין דברי הרמב"ן ז"ל נותנין בה עוד טעם מתיישב. מש"ה יהיב לה המוהרי"ק ז"ל טעמא דידיה והקצוה"ח ונה"מ ז"ל טעמא דידהו:

ובעיקר דברי הרמב"ן ז"ל תמהני דאמה העברי' דלית בה איסור והיתר למה לה דוקא שחרור בשטר ועיין ברמב"ם (פ"ד ה"ד) מעבדים ואפשר לומר משום שיש בה קנין לאיסור והיתר לענין יעוד והיינו נמי קנין הגוף:

ואע"ג שכשנפקע קנין מעשה ידי' בדיבור אין מלאכתה ושיעבודה שוה כלל ולית בה שו"פ מ"מ יש בה עוד ענין קנין הגוף לאו"ה דהא לא בעי' ביעוד שיהיה במלאכתה שו"פ עדיין עיין ברמב"ם (שם ה"ז). [ובפרט לפ"מ שהסברתי לעיל דברי הרמב"ן שדברי המוהרי"ק וקצוה"ח ונה"מ מוסיפין לדבריו הקדושים טעם לשבח]:

אמנם קשה במוכר עצמו דאין רבו מוסר לו שפחה וכן באין לו אשה ובנים איזה קנין הגוף יש לרבו בו ועי' במשל"מ (פ"ג ה"ג) מעבדים בשם הריטב"א דדוקא רבו אינו מוסר לו ורשאי ליקח מרצונו ולשיטתו לפ"מ שהסביר כת"ה דברי הרמב"ן ז"ל יש ליישב קו' זו. אולם לפ"מ שהסברתי דבר קדשו לא יתיישבו עוד שוב ראיתי בחי' הרשב"א שהרגיש בקו' על דברי הרמב"ן ממוכר עצמו. ולפ"ז לפ"מ שהסביר כ"ת דברי הרמב"ן ז"ל צ"ל שהרשב"א חולק על הריטב"א בזה ואולם לפ"מ שהסברתי דברי הרמב"ן ז"ל אין הכרח שיחלוק הרשב"א ע"ד הריטב"א [ומה שהקשה ידידי החריף מו"ה אליעזר דוד מוואלקאווישק נ"י ע"ד הריטב"א דא"כ חציו עבד וחציו ב"ח יכול לישא שפחה שימכור עצמו חלקו הבן חורין בעבד עברי ל"ק כלל דאין לזה היינו לאסרו בשפחה בעי שטר שחרור ואין הטעם הגר נמכר בע"ע ברמב"ם (פ"א ה"ב) מעבדים וכ"כ עבד משוחרר מיהו למה שבאין לו אשה ובנים ישראלים אינו מותר בשפחה ברמב"ם (פ"ג ה"ד) שם אין לדחות קו' די"ל דלהריטב"א דוקא אין רבו מוסר לו ומעצמו מותר בה. שגם במוכר עצמו נקיט הרמב"ם (שם בהל' ג) לשון אסור בשפחה ולא נקיט אין רבו מוסר לו]. ועיין במשל"מ שכ' ע"ד הריטב"א ולא ידעתי מנ"ל האי דינא ולא הזכיר שנרא' שהרשב"א ז"ל חולק עליו נראה קצת שלא הסביר דברי הרמב"ן כי אם כמו שהסברתים ומדברי הרמב"ם ז"ל שכתב והמוכר עצמו אסור ואין ע"ע מותר לא סגי ליה לומר שהרמב"ם מדקדק בדבריו לשלול דעת הריטב"א שי"ל שלא בדקדוק נקיט הרמב"ם לשון אסור ומותר. אבל מקו' הרשב"א לכאורה הו"ל להכריח שחולק על הריטב"א ז"ל. והנה כבוד אאמו"ר הגאון זצ"ל בגי' הש"ס קידושין (דף יד:) אנהיר לן עיינין שקו' ידידי החריף הנ"ל והתירוץ שלי של כת קודמין הם רבותינו בעלי התוס' גטין (דף מא.) ד"ה לישא שפחה ומדברי קדשם זכיתי ללמוד דבשיטת הריטב"א קיימי שכ' וא"ת וימכור עצמו בע"ע דע"ע שרי בשפחה ואפי' אין לו אשה ובנים הא איכא למ"ד קידושין (דף כ.) [היינו ת"ק דראב"י] דרבו מוסר לו שפחה כנעני' ומדכתבו דע"ע שרי בשפחה ולא כתבו דאיכא מאן דסבר בקידושין (דף יד:) דזה וזה רבו מוסר לו ע"כ ס"ל דאפי' למ"ד אין רבו מוסר לו הוא עצמו שרי בה כהריטב"א ז"ל והתוס' בב"ב (דף יג.) ד"ה כופין שנקטו בשניהם למ"ד נראה שחולקים על הריטב"א ז"ל והתימא על רבינו המשל"מ ז"ל שהעלים עינו הקדושה מדבריהם ז"ל. שוב ראיתי בחי' הריטב"א קידושין (דף טו:) שהביא לנו המשל"מ ז"ל שכתב י"א שאסור ג"כ אפי' מדעתו בשפחה כנענית כו' ואין זה נכון דא"כ מוכר עצמו למה צריך גט חירות שהרי אין גופו קנוי ממש ולא מצינו גט אלא במקום שיש להרב קנין איסור דומה לגט אשה שצריכה גט ובעבד כנעני לגבי קנין ממון בהפקר סגי ליה אלא שצריך גט לקנין איסור עכ"ל ומורין דבריו ז"ל דלא כמו שהסברתי דלמש"כ לא מהני להצריכו גט מה שמותר בשפחה מעצמו פ"א מה שרבו מוסר לו השפחה בע"כ. ויש לדחוק עוד שעיקר סמיכת הריטב"א ז"ל לא היה על ראיה זו שגם ע"פ שיטתו ז"ל לא נתישבה הקו' עוד ורק על הראיה השניה סמך מדבעי' קרא לת"ק דמוכר עצמו אינו נרצע ול"ל קרא תיפוק ליה דאין לו אשה ובנים וסיים וכן דעת מורי נ"י. ולא נתבאר אם כיון למורו הרא"ה עיין בהקדמת הפ"מ יו"ד בכללי הוראת או"ה (סוף אות יא) ובחינוך פ' משפטים לא נתגלה דעת קדשו או נתכוין למורו הרשב"א ז"ל (ועיין שם הגדולים להגאון חיד"א זצ"ל מערכת גדולים (אות יו"ד סי' פ"ט) ונראה מדבריו דכשהריטב"א כותב מורי סתם כיון יותר להרשב"א מלהרא"ה) ע"פ ההסבר שהסברתי ושסמך רק על הראיה השניה ומהתימא על רבינו המשל"מ ז"ל שכתב ע"ד הריטב"א ולא ידעתי מנ"ל האי דינא כו' כאילו הריטב"א ז"ל לא הי' מכריח שיטתו ע"פ ראיות. וצ"ל דהמשל"מ פשיטא ליה שאין ראית הריטב"א ז"ל מוכרחת הראשונה כפמ"ש לבאר דברי הרמב"ן ז"ל גם לשיטתו קשי' ועל השני' כבר האיר לנו בס' שעה"מ בסוף פ"ג שהתו' קידושין (דף יד:) ד"ה ולא אזנו הק' קו' הריטב"א ותירצוה באופן אחר והוכיח מזה דלא ס"ל כהריטב"א והנה המשל"מ הביא בסוף דבריו בשם מהרי"ט חידושי קידושין שנסתפק במכרוהו ב"ד כשלא מסר לו רבו אם יכול לישא מעצמו וסברתו הפוכה לגמרי מדעת ריטב"א וליישב קו' המשל"מ מעל הריטב"א ולקרב השיטות במה דאפשר נלענ"ד לומר דבאיסור שפחה לבן חורין פליגי דלריטב"א שפחה לבן חורין שריא מה"ת ומדרבנן אסורה כמ"ש המשל"מ שם בשם מהרשד"ם לדעת הרמב"ם וגילתה לנו תורה במפרוהו ב"ד שהאדון כופה אותו. וכשאסרו חכמים לא מצי לאסור בעבד כיון דמכרוהו ב"ד כופהו האדון מד"ת וכיון שכן מסתברא שיכול לישאנה בלא שום כפיה דאדון וממילא הוציאו העבדים מהאיסור ואפי' מכר עצמו שאין האדון כופהו י"ל שאם רצונו לישאנה רשאי דלא רצו חכז"ל לאעיולי איסורא בפלוגתא בין עבדים מכורי ב"ד ובין מכרו עצמם ובין מסר לו רבו לאנסו ובין מרצונו אולם מהרי"ט קאי בשיטת הסוברים דשפחה אסורה לב"ח מה"ת ומסירת כרב היתר מכלל איסור ולמה דאישתרי אישתרי שהאדון מוסר לו ולא שיקח מעצמו. ויש לעיין במה דאין רבו מוסר לו ב' שפחות (בפ"ג ה"ה) כשמסר לו א' אם רשאי ליקח השנית לצד הספק של מהרי"ט ולמה שהסברתי שיטת מהרי"ט נראה דבעינן דוקא מסירת הרב ואזכיר בזה מה שראיתי בשער המלך הל' עבדים (פ"ד הי"ב) ע"ד המשל"מ דלפי האמת דאם אדוניו יתן לו ממעט מוכר עצמו תו לא איצטריך לו דהענקה למעט מוכר עצמו דכיון שאין עובד ביום ובלילה לא שייך בים הענקה והק' השער המלך דלהרשד"ם בשיטת הרמב"ם בעי' קרא במוכר עצמו שמסר לו רבו שפחה מרצונו דהמיעוט רק שאין יכול לכופו ומרצונו שריא ליה וכה"ג בעי' קרא למעט דהוא עובד את רבו ביום ובלילה והעלה דהדרא קו' לדוכתה ולענ"ד גברא רבה קא חזינא ולא תיובתא דכיון דאין רבו מוסר לו השפחה כי אם לרצונו אין זה בכלל עובד ביום ובלילה דלא חשבינן עובד אלא מה שעובד שלא מרצונו כי אם מרצון האדון אבל מה דתליא ברצונו לא חשיב עובד את רבו כי אם את עצמו הוא עובד למלאות יצרו ואפי' בכה"ג לא בעי' קרא דלו למפטי' מהענקה ודו"ק:

ובמה שהקצה"ח והנתיבות המשפט (סי' רמ"א סק"ג) תמהו ע"ד מהרי"ק שכ' בטעמא דעבד עברי גופו קנוי ולא מהני מחילה משום דהוא ממון בעין דא"כ יועיל לשון מתנה הרי את לעצמך ולשון שכותב בשטר שחרור יאמר לו בע"פ:

ולענ"ד דברי המהרי"ק ז"ל נכונים דס"ל למהרי"ק דבשחרור דע"ע לא בעי לכתוב לו הרי את לעצמך רק הריני מוחל לך הגרעון שיש לי עליך וכן נראה מדברי הרמב"ם (שבפ"ב הי"א) מעבדים כתב הרב שמחל כו' עד שיכתוב שטר שחרור כיצד כו' וא"ל שאר הדמים מחולין לך לך לדרכך לא נפטר משיעבודו עד שיכתוב שטר (ובפ"ד ה"ד) כתב ואם כתב לה שטר שחרור ומחל על השאר יצא חנם כעבד ולא ביאר כיצד יהיה נוסח זה השטר. (ובפ"ה ה"ג) לענין עבד כנעני כ' כיצד בשטר כותב לו הרי את בן חורין ה"א לעצמך ומדלא כתב נוסח זה השטר לענין עבד ואמה העברי' (בפ"ב ובפ"ד) משמע שס"ל דסגי להו בשטר מחילה בלבד כמו שנוטין משמעות דבריו ז"ל וי"ל למהרי"ק לשון מתנה ה"נ דמועיל. ומ"ש הקצוה"ח וכבר כתב התוס' פ' השולח (דף מג) גבי מפקיר עבדו דהא דפריך ולימא ליה באפי תרי זיל היינו דאותו הלשון שכותב לו בשטר:

יאמר לו בע"פ אין סתירה להמוהרי"ק די"ל שהתוס' קאי על לשון מחילה ולא על לשון הרי את לעצמך ומתנה דה"נ מועיל בלא שטר ובדיבורא בעלמא והנה עיינתי בפ' השולח (דף מג) ולא נמצאו הדברים בתוס'. אולם (בדף לט:) בתוס' ד"ה מה אשה כ' וכ"ת דלשון הכתוב בשטר הרי את ב"ח ה"א לעצמך הוי לשון הפקר א"כ לשמואל ל"ל שטרא יפקירנו. ונראה שמדבריהם הוציא הקצה"ח שס"ל דאפי' אמר לשון זה דהרי את לעצמך וה"א ב"ח בע"פ ס"ל להתוס' דלא מהני ואין כאן שום תפיסה על המוהרי"ק דהתוס' קאי בעבד כנעני ולא סגי ליה אפי' בלשון מתנה ומהרי"ק קאי על ע"ע וס"ל דמהני לשון מתנה רק בלשון מחילה ל"מ בע"פ ורק בשטר מהני לשון מחילה ומטעם דמחילה בע"פ לא מהני לחפץ בעין כמו עבד עברי דגופו קנוי ויש לי מקום עיון לפי המבואר ברמב"ם (פ"ג הי"ד) דעבד שיוצא בגרעון כסף אין מעניקין לו שלא שלחו חפשי אלא העבד נתן הדמים ולפ"ז מסתברא במפקיר עבדו או במוחל גרעונו דה"נ אין מעניקין לו כיון שאין האדון משלחו אלא שמסלק זכותו מהעבד והעבד זוכה בעצמו א"כ מנ"ל לרבא דע"ע גופו קנוי מדלא סגי דלימא ליה באפי בי תרי זיל והא י"ל דבשביל שיתחייב בהענקה בעי' שטר. אבל בלא שטר נהי דמהני לפטור העבד משיעבידו לא מחייב בהענקה. ותו די"ל דבשביל דיבור בעלמא לא מתחייב בהענקה דל מצינו חייב ע"י דיבור בלבד ובעי' שיתחייב ע"פ השטר וכעת אין הזמן לעיין ולברר ונרשם רק לזכרון עד שירחיב ה' לנו:

ומדי עברי ע"ד הרמב"ם ז"ל הל' עבדים עמדתי ע"ד מ"ש (פ"ג ה"ט) דממעטינן מירצע אדוניו ולא בנו (ובה"ג) לא ממעטי' בנו מואם אדוניו אמנם (בהל' ג) בנו היינו של האדון ראשון דהוה אדוניו דהשתא אבל (בהל' ט) ממעטים בנו דאדוניו דהשתא ודו"ק:

(ובפרק ה' הל' י"א) שנאמר אם שן עבדו כו' עד שיתכוין אין רצ"ל להפילו כ"א שיתכוין לנגוע בו כמבואר (בהל' יג). ובהכי א"ש בב"ק (דף עד:) דר"ג רצה לשחרר טבי עבדו שסימא עין טבי עבדו וח"ו שר"ג התכוין לזה (ובפ"ו הל' ג) אמר כתבתי שחרור ונתתי לו והוא אומר לא כתבת ולא נתת כו' והרי זה עבד עד שישחררנו בפנינו. צ"ע והיאך מותר בשפחה ואין לומר דלא הוה כי אם ע"א והא ביד האדון לשחררו בע"כ ובכה"ג ע"א נאמן וצ"ע:

תוכן העניינים

אגודות אזוב מדברי

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה