אגודות אזוב מדברי· רבי מיכאל דב ויינגוט
שאלות ותשובות חלק חושן המשפט · סימן ז
ראובן הוציא העתק שני משטר הנכתב בערכאות זה י"א שנה ומחצה ותוכן עניינו:
א איך שמעון מוכר ביתו לראובן בעד ש' רו"כ:
ב שלשמעון יש זכות לחזור ולקנות הבית מראובן בעד הש' רו"כ במשך ג' שנים:
ג ששמעון מוסר בזה תיכף הבית בחזקת ראובן להיותו כמיושב בתוכו בדרכי העולם ודרכי הטבע ומרשה תיכף כ"כ להעלות כתיבת שם בעה"ב בפנקס העולמי ע"ד ושם הקונה ראובן ע"פ כח השטר ההוא שיש לו הכח בדבר הזה לעשותו ע"פ העלאת והוצעת רצונו וחפצו בלבד מבלי הסכמת שמעון המוכר וכן הועלה שטר המכירה ההוא בפנקס העולמי מבלי דעת שמעון כלל ולאשר ההעתק הראשון נאבד מראובן תבע זה שבעה שנים את שמעון לפני הכותב הערכי שירשה את הכותב ליתן לו העתק שני והשיב שמעון שכבר פרע הש' רו"כ במשך הג' שנים ושאינו מרשה על נתינת העתקה שנית. והכותב הערכי העלה דבריהם על הספר ושם נאמר איך שלחם מלפניו להתדיין במשפט ערכאות ובאותו יום תבע שמעון המוכר את ראובן שיעמיד אתו למשפט בערכאות ע"ד שיחזור ויכתוב לו הבית על שמו לפי שכבר פרעו תוך הג' שנים כפי השטר ואמנם לא הגיש תעצומו להקריבה למשפט הערכאות ואחר ג' חדשי' נפל למשכב ואחר עבור עוד חצי שנה נפטר שמעון לב"ע והניח אלמנה ויתומים עניים ואז היה ראובן בגרם המעלה וכעת נדחק ראובן קצת בפרנסה וזה איזה חדשים הקריב ראובן משפטו לפני ערכאות ויצא זכאי שהכותב הערכי יתן לו העתק שני. כעת באו ראובן ואלמנת שמעון ויתומיו לפנינו לדין בדין תוה"ק. וראובן תבע שישיבו לו חזקת הבית שקנה בעד השלש מאות רו"כ שהגם שהיה יכול לחזור ולקנותו במשך ג' שנים כיון שלא עשה כן הרי הבית שלו וע"כ תובע עוד כל מה שמגיע לו שכר דירה לכל שנה שעברה ת"פ זהו' שכן קצבו שכר דירה ועכ"ז לא קיבל כ"א ס' זהו' אחר שתבע את המוכר בפני הראב"ד על פרעון שכר דירה ויצא הפס"ד בתורת פשרה שאם אינו רוצה לשלם שכר דירה יחזיר הדמים. ובעד השנים שעברו ישלם לשנה ר"מ זהו' וקבל ס' זהו' שכר דירה בעד רבע שנה וכיון שכ"ז לא נתקיים תובע השכר דירה כפי מה שקצבו ביניהם בתחלה. עוד תובע שישלם לו החוב צ"ט רו"כ ופ"צ והוצאות ע"פ הפסק של הערכאות שאין לדון עוד אחריו עכ"פ כי הלוהו בצד היתר עיסקא וע"ז קיבל בי"א פעמים כל פעם ב' רו"כ ס"ה כ"ב רו"כ. והאלמנה ויורשי שמעון השיבו שלא היה שום מכירה של הבית רק הלואה ושילם כפי מה שטען כשתבעו למשפט הערכאות ש"ט רו"כ היינו קרוב לכל ההלואה ושיש להם עד ששלח ע"י. ושיש עד שאשת ראובן אמרה שהחוב היה רק אלף וש' זהו'. ובענין הפסק שע"פ השט"ח. אמרו שאינם יודעים דבר ולא נמצא עמהם רק ההזמנה למשפט הערכאות שהזמין שמעון לראובן שיחזור לכתוב לו הבית. והתנצלו שאחרי מות שמעון לא נשאר רכוש ונשאר בע"ח והאלמנה שלמה החובות והשיאה בנות יתומים שנשארו ויש עוד בנות פנויות שעליהן להשיאן לאנשי' וראובן אמר ע"ד שמה ששלח ע"י האיש נכלל בהסך כ"ב רו"כ שקיבל לאחדים בי"א פעמים. ותובע עוד ח"י רו"כ הוצאות שהוציא עתה לבד ההוצאה שהוציא בחייו והאלמנ' ויתומי' תבעו ח"י רו"כ שהוצרכו להוציא עתה ע"י שהקריבום למשפט:
הנה חכם א' הראה דברי הש"ע מהגאון מוהרש"ז ז"ל דאפי' אומר שיחזור וימכרנו לו מחדש אית ביה משום ריבית וכ"כ הנו"ב מהד"ת (סי' ע"ה) והראה דברי הנה"מ (סי' ר"ז סקי"ד) בשם הסמ"ע דבמכר קרקע והתנה ע"ד שיחזירנה לו כשיהיה לו מעות שצריך להחזיר כשיביא לו מעותיו ולפיכך אסור ללוקח לאכול הפירות דהו"ל הנך זוזי כהלואה גביה דלפ"ז הוה שטר מכירה זה כשטר שלא ניתן ליכתוב משום איסור ריבית ולכך נאמן המוכר לומר כבר נתתי לך המעות דדמי למלוה ע"פ. ועלה בדעתו לזכות האלמנה ושהיה שמעון נאמן בטענתו:
ולענ"ד אין הדעת סובלת שיהא אדם נאמן לומר דברי' כאלה נגד שטר מכירת בית שנעשה לפני כותב הערכי והועלה בפנקס העולמי ע"ש הקונה. ואע"ג שלא ידע המוכר מהעלאה זו מ"מ ידע שיש לו כח להעלותו על הבית בפנקס העולמי. ואע"פ שע"פ דתוה"ק הורע כח השטר מצד אחר מי פתי יוציא מעותיו נגד שטר כזה שלא לפני כותב הערכי ועיי' בתומי' (סי' ס"ט ס"ק ה) מ"ש לענין חילוף כתב לטעם הרמב"ן אף שלטעם הרא"ש שבתומים (סי' ע' סק"ט) אין הדבר מוכרח. ובנ"ד א"ש בין לטעם הרא"ש בין לטעם הרמב"ן ודו"ק. והחכם דחה דשאני ח"כ שניתן לכתוב אע"ג שבשאר כ"י נאמן לומר פרעתי בחילוף כתב א"נ שי"ל דין שטר גמור משא"כ בשטר שלא ניתן לכתוב דפסול בשטרי דידן ונאמן לומר פרעתי לא מהני מה שנעש' בערכאות מכח דינא דמלכותא דלא עדיף טפי משטרי דידן. ולענ"ד לא הועיל בכ"ז לטעם שכתב התומים דהיכא שיוכל לגבות ע"פ ערכאות אין דרך לפרוע מבלי הוצאת השטר:
ונסתייע לזה מדברי הרמב"ן בתשו' (סי' כ"ב) ולכה"פ הי' לו לשמעון ליקח שום כתב לראיה שפרע והרי כשטען לפני הכותב שפרע לא אמר שהיה לו כתב על מה שנתן ונאבד ממנו וגם כשתבע לראובן שיחזור לכתוב לו הבית לא אמר שהיה לו כתב ע"ז ובפרט מה שהחריש ולא הקריב משפטו לפני ערכאותיהם והחריש רבע שנה עד שחלה את חליו ושוב אח"כ החריש חצי שנה בחליו עד שנפטר לב"ע. כ"ז מורה שרק לפי שעה לדחותו לראובן אמר מה שאמר ועביד מעשה זוטא אבל להוציא הוצאה לא רצה כי ידע שאין ממש בדבריו והיותר יעיד ע"ז מה שלא תבע את ראובן שמוחזק לגברא דצאית דינא לפני דייני ישראל הרב אב"ד דפה בעת ההוא ובפרט שכל בני העיר יודעים שראובן נאמן רוח והיה אז ברום המעלה ולא נחשד מעולם ליתן עיניו בשל אחרים לתבוע אחר שכבר נפרע. לא כן שמעון שהיה אז איש נדחק ומצד ההכרח אישתמוטי הוא דקא בעי למישתמיט מיניה לפי שעה הוציא דברים כאלה מפיו ואי"ל שבשביל שראובן היה מוחזק בעיניו לציית דינא וידע שעכ"פ ע"פ דין תוה"ק נאמן לומר פרעתי סמיך עלי' גם נגד שטר כזה. חדא דמנא ידע שהיה נאמן ע"ז ולדעתי נח ידע שהשטר לא ניתן נכתוב שלא היה ת"ח שוקד על התורה ומסיק שמעתתא אליבא דהלכתא ותו דהא חזינן שלא בשביל סמיכת דתוה"ק נחית כיון שלא הזמין את ראובן לדין תוה"ק. ואין דין מרומה יותר מזה ולפי מה ששמעתי כמה יושבי העיר יעידו בידיעה בלא ראיה שדברי שמעון אין בהם ממש ועי' בחו"מ (סי' ס"ה סעי' יז) ובשו"ת הרא"ש שהביאה הטור שם דנפילה לא הוה ריעותא אלא משום דכל שטר עומד ליפרע וממילא שטרי ערכאות כבנ"ד שאין עומד ליפרע בלא שטר אחר לא הוה נפילה ריעותא ויש לדון מכח אומדנא זו:
ואמנם בעיקר דברי הנה"מ בשם הסמ"ע יש לעיין שמוצאם מדברי הרשב"א ז"ל בתולדות אדם (סי' קפ"ח) ואין שום זכרון בדבריו לענין שטר שיש בו איסור ריבית ואין ללמוד מתשובה זו כי אם לשטר שלא ניתן לכתוב בגוף הדבר כמו בנידון של הרשב"א שעל המכירה לא ניתן לכתוב מעולם שהרי מסר בידו כתב לבטל המכירה וההלואה הוה מקמי הכי בע"פ. אבל כשהשטר נכתב ע"ד אמת והמעות נתנו בשעת כתיבת השטר אף שהמכירה בטלה ע"פ הדין ומתגלגל מזה שיש איסור ריבית מ"מ השטר לענין הממון שנעשה עתה הלואה חשיב שפיר שטר שניתן לכתוב ובסמ"ע שכ' עמ"ש בסס"ק שלפני זה אין הכרח שנתכוין לתשובת הרשב"א שהעתיק שם כי אם עמ"ש שם לחלק בין דין זה לדין שבסעיף הקודם אמנם בסמ"ע (סי' ע' ס"ק כ"א) תראה שהבין מדברי הרשב"א כמ"ש הנה"מ בשמו ודבריו הועתקו בספר מסגרת השלחן ומאמר קדישין ובאורים (סקכ"ב). אולם לא זכיתי לעמוד על דברי הסמ"ע כיון שבתשו' הרשב"א אין זכרון לדבריו ז"ל והחכם השיבני שדברי הסמ"ע מוכרחים דהא תנאי ניתן לכתוב אלא שאח"כ נתבטל המכר. ולענ"ד לא הועיל בזה דתנאי שביד המלוה לקיימו הוא דניתן לכתוב לא תנאי שביד הלוה לבטל הענין כמבואר בתומי' (סי' מ"ו ס"ק מ"ו) בשם הר"ן ועי' תומים (סי' ע' סק"ט) וצ"ע להיכן נוטה דעת הרשב"א (בסי' מ"ו) [ועי' מחלוקת הסמ"ע והט"ז (סי' ק"נ) ובאו"ת ונה"מ שם וצ"ע ע"ד הנה"מ מנ"ל בלא אונס דלערמה נתכוין] ויש להביא ראיה דבמה שיש איסור ריבית בשטר לא חשבי' ליה כלא ניתן לכתוב שהרי שטר שיש בו ריבית גובה ממשעבדי כדאיתא (בסי' נ"ב) ואפי' בכלל הקרן עם הריבית משום גזירה שיגבה הכל הקרן והריבית הוא דאינו גובה ממשעבדי אבל בלאו גזרה היה גובה גם ממשעבדי ואם קודם שנראה השטר בב"ד כתב עליו כמה היה קרן ושהמותר הוא ריבית מהני לגבות ע"י שטר זה ממשעבדי כמבואר בש"ך (שם סק"ב) ולא אמרינן דלא ניתן לכתוב והוה כמלוה ע"פ. שוב ראיתי בשיטה מקובצת ב"מ (דף עב.) בשם הרמב"ן שעמד בקו' זו דנימא בשטר שיש בו ריבית דשטר לא ניתן לכתוב וכתב וכ"ת נהי דלא ניתן לכתוב ריבית קרן ניתן לכתוב ליקשי לה בגמ' ולפרוק כדאקשי אלא הא דאר"י לאו קו' הוא דהכא כיון דכתיב ביה בפירוש פלוני לוה מפלוני אע"פ שחזר וכתב מריבית כך וכך זה עומד בעצמו וזה עומד בעצמו ואע"פ שזה לא ניתן לכתוב זה ניתן לכתוב אבל גבי שט"ח המוקדמים זמן הנכתב בשטר לא ניתן לכתוב כלל א"נ מדר' יוחנן מפרשא ליה טפי עכ"ל ודבריו הק' שגבו ממני דעל תי' הא' ק' התינח יש בו ריבית בפ"ע. אבל בכלל בו הקרן עם הריבית תיקשי נימא לא ניתן לכתוב כיון דנכלל ביחד והרי להרמב"ן דס"ל שהעדים נפסלים ע"כ בכלל הקרן עם הריבית איירי. וקשה נימא דלא ניתן לכתוב ועל תי' הב' ק' בשלמא אדר"י משני שפיר נהי דלא ניתן לכתוב מזמן א' מזמן ב' ניתן לכתוב אבל בשטר שיש בו ריבית דלא ניתן לכתוב כלל ליכא לשנויי והו"ל להקשות מיניה:
אמנם בעיקר הקו' נלענ"ד עפ"ד השטמ"ק בשם הריטב"א דבשט"ח מוקדמים שייכא גזרה דר"י שיגבה בשטר זה שלא כדין מזמן א'. אבל בשטר שיש בו ריבית לא שייך גזרה דאפי' גבי ליה כוליה קרנא מיהא בהיתרא גבי אליבא דרבנן [דלא קנסו היתרא אטו איסורא] וכ"כ הר"ן לשיטת הרמב"ן ז"ל וכ"ה בנימוקי יוסף והובא בש"ך (סי' נ"ב ס"ק א') מעתה י"ל בעובדא דפרדיסא שמעולם לא ניתן לכתוב ע"ד המכירה הכתובה בשטר זה וכ"כ בנידון הרשב"א ולס"ד דמקשה בשט"ח המוקדמים שפיר חשבי' להו שטרי שלא נתנו לכתוב דכיון דאפשר שיגבה ע"י שלא כדין כל הכתוב בשטר מזמן א' חשיב שפיר לא ניתן לכתוב אבל שטר שיש בו ריבית דאפי' גבי כוליה הקרן יגבה עכ"פ בהיתר לא חשיב לא ניתן לכתוב ובהכי א"ש מה דשני התרצן נהי דלא ניתן לכתוב מזמן א' מזמן שני ניתן לכתוב דלכאורה קשה הא סוף סוף השטר כפי מה שנכתב לא ניתן לכתוב. ולפמ"ש א"ש דאע"ג שאם יבוא לגבות מזמן ראשון יהיה שלא כדין מ"מ כיון שאם יבוא לגבות רק מזמן שני יהיה כדין חשיב שפיר ניתן לכתוב כיון שאפשר שלא יבוא ע"י לידי איסור. אלא שדברי הרמב"ן בשטמ"ק לא נתיישבו ולשיטתו לא הו"ל לתרץ אלא כמ"ש עפ"ד הריטב"א וכמ"ש הר"ן ונימו"י לשיטת הרמב"ן ז"ל בעצמו. שוב ראיתי בתומי' (סי' נב) שכ' לרמב"ן דמוקי לברייתא בכולל קרן וריבית ודלא גזרינן שיגבה הקרן עם הריבית תיקשי ליה דלא ניתן לכתוב [ומה שרצ"ל דכיון שהעדים כתבו לתומם חשיב ניתן לכתוב ודחאו מדפריך משבח קרקעות הנה גם מתחלתו מופרך דבפרדיסא ג"כ העדים כתבו לתומם ואמרינן דלא ניתן לכתוב] ותי' דכיון דקרן דהיתר חשיב ניתן לכתוב והמקשה אדרבה לא הקשה משטר שיש בו ריבית דלרבא בעי' רשע דחמס. ולדידיה י"ל דאיירי בריבית מפורש בשטר מש"ה פריך מדר"י ולמאי דשני ליה התרצן מזמן שני מיהא ניתן לכתוב גם למה דקיימ"ל כאביי ל"ק אע"ג דמוקמיה לה בכולל קרן עם הריבית משום די"ל קרן דלית ביה איסורא דומה לשט"ח מוקדמים לתרצן עיין בדבריו (סק"ב). ונלענ"ד שלתי' זה נתכוין הרמב"ן ז"ל בעצמו במה שהביא השמ"ק. אלא שיש ט"ס בדבריו וכצ"ל לאו קו' הוא כו' ובמקום "א"נ" צ"ל "א"כ" והכל תי' א' דכיון דבפירש הריבית זה עומד בפ"ע וזה עומד בפ"ע אע"ג דלמאי דקיימ"ל כאביי לאו בהכי איירי ובעי' לומר דאיירי בכולל קרן וריבית מ"מ דר"י מפרשא טפי למקשה משום דמקשה לרבא גופיה ולרבא הא לא בעי לומר דאיירי בכולל קרן וריבית:
אמנם למה דקיי"ל בכלל קרן וריבית השטר נפסל משנראה בב"ד משום גזרה והיינו דלא מחלקי' בין שט"ח המוקדמין ובין שטר שיש בו ריבית כלול הקרן עם הריבית דבשניהם שייכא גזרה שיגבה שלא כדין אין סתירה לדברינו די"ל ודאי גם בכלל קרן וריבית חשיב ניתן לכתוב וטעמא נ"ל משום שאפשר לתקנו קודם שנראה בב"ד מה"ט חשיב שפיר ניתן לכתוב ומ"מ משנראה בב"ד נפסל משום גזרה וה"ה כמו שטר מוקדם דנפסל משנראה בב"ד וחשיב ניתן לכתוב כיון דניתן לכתוב מזמן ב' כשלא נראה. ולענ"ד היינו נמי מטעם שאפשר לתקנו קודם שנראה בב"ד ודו"ק. והחכם אמר לחלק דשטר מלוה גמור אע"ג שלא ניתן לכתוב משום ריבית חשיב שטר שלא יוכל לומר פרעתי אבל שטר מכר שלא ניתן לכתוב משום ריבית אין נעשה שטר מלוה שלא יהא נאמן לומר פרעתי. ולענ"ד כל שטר מכר הוא שטר מלוה דאחריות ט"ס הוא וה"ה כשהמקח בטל מטעם נמצאת שאינה שלו או מטעם אחר כמו אסמכתא שהשטר מכר ממילא הוא נעשה שטר מלוה וגוף החילוק אין בו דין חלוקה באופן שדברי הסמ"ע צ"ע לענ"ד:
איברא שמבלעדי מה שהארכנו עד כה דברי הסמ"ע שהביא הנה"מ צ"ע דהא ביו"ד (סי' קע"ד) כתב הש"ך דלכמה רבוותא לא הוה אלא אבק ריבית ועיין ש"ך (סי' קס"ד סק"ו) ועיין בפרמ"ג כללי הוראת או"ה (אות ג') ולכאורה כיון (שבסי' קס"ד) כתב הרמ"א ע"ד המחבר וי"א דל"ה אלא אבק ריבית ואיכפל לכתוב (בסי' קע"ב) וי"א כו' בא לחלוק ע"ד המחבר אע"ג (שבסי' קע"ד) השמיט וי"א אלו ובפרט שהמחבר בחו"מ (סי' ר"ז) הביא כבר ב' הדיעות. ואין לומר שהרמ"א בא רק לחלוק כבוד שכבר כבדם המחבר בהבאת דבריהם. ועיין בכללי תפיסה שבס' נה"מ (אות כ') שי"ל קים לי כי"א שברמ"א ועכ"פ ספיקא הוה ועיין בש"ך (סי' נ"ב) בשם הגי"ת דבריבית דרבנן גם בכללו עם הקרן גובה מן משועבדים דלא גזרו בדרבנן ועכצ"ל דניתן לכתוב הגם שבס' שער המשפט (סי' מ"ג סט"ו וסי' מ"ה סט"ז וסי' נ"ב) דחה דברי הגי"ת דבדרבנן שייכא נמי גזרה מ"מ אין הכרע דס"ל דבדרבנן לא ניתן לכתוב ואף שי"ל דהא בהא תליא מ"מ הנה"מ לא נחית לחלוק על הש"ך בשם הגי"ת ולכמה רבוותא בשטמ"ק ל"מ טעם דלא ניתן לכתוב לענין ב"ח. וא"כ כיון דלהרמב"ן בשטר שיש בו ריבית לא שייך לומר שלא ניתן לכתוב ועיין ש"ך דבתפס י"ל קים לי כהרמב"ן ואפי' בתפס ממשעבדי ולהסוברים דלא הוה אלא אבק ריבית ולדברי הגי"ת שהביא הש"ך נמי גבי ממשעבדי ואפי' להחולקים עכ"ז מ"מ לענין ב"ח לכמה רבוותא לא איכפת לן במה דלא ניתן לכתוב וא"כ לא הו"ל להחליט דנאמן לומר פרעתי נגד כל הני ספיקא דלכמה רבוותא לא ס"ל הכי:
ובנ"ד שבחיי שמעון היה טענתו נגד השטר לענין בני חורין והשתא נמי אע"ג שנפלו נכסים קמי יורשיו טענת הפרעון נגד השטר הוה נמי לענין בנ"ח דלכמה רבוותא לא מהני טעמא דלא ניתן לכתוב וגם י"ל דראובן חשיב מוחזק בבית אע"ג שאלמנת שמעון ויורשיו דרים בהבית ומקבלים שכר דירה מהבית מ"מ יכול ראובן לכוף אותם על פרעון שכר דירה ואם ישרף הבית יגבה דמי בטחונו ולא יצטרך להקריב משפטו לפני ערכאות מה"ט י"ל אע"ג שצריך להשפט עמם אם ירצה להוציאם מן הבית מ"מ חשיב מוחזק ויכול לומר קים לי כרמב"ן כהכרעת הש"ך הביאו התומים:
עוד נלענ"ד דגם הנה"מ לא הסביר כן בדברי הסמ"ע כי אם אהא (דסי' ר"ז סעי' ו) שהיה התנאי שכ"ז שיביא מעותיו יחזירנו לו ולעולם יש זמן לזה דשייך איסור ריבית לעולם י"ל חשיב השטר לא ניתן לכתוב אבל בסעי' ה' שהיה תנאי החזרה בזמן פלוני ולאחר הזמן לא יהיה בידו לכופו להחזירה שפיר הוה השטר ניתן לכתוב דאפי' נאמר שגם לאחר הזמן כייפינן ליה להחזירה למוכר משום דהוה אסמכתא מ"מ כיון דאי בעי מוכר מצי לגלויי דעתיה דלאו מטעם אסמכתא משאירו בידו אלא משום דקא מחיל לתנאי בזכות החזרה מחמת שכבר עבר הזמן ממילא הוה שטר ניתן לכתוב כי היכא דחשבי' שטר מכר שדה שנמצאת שאינה שלו ניתן לכתוב משום דאי בעי קני לה ואע"ג דבעי' למיעבד עובדא למיהדר לקנותה מכש"כ הכא שאינו מחוסר מעשה עוד ובגלויי דעתא בעלמא סגי אלא דיש לדחות דשאני התם שעומד לכך למיהדר עלה ולמיקני לה כי היכא דלא נקרי' גזלנא או דליקו בהימנותא אבל הכא אין עומד לכך שיגלה דעתו שמוחל תנאו בלב שלם. ועי' בקצה"ח (סי' ר"ז סק"א) שהעלה כהב"ח דמה"ת אסמכתא קניא ומדרבנן הוא דלא קני מעתה י"ל נהי דהשתא דאמור רבנן דלא קני ממילא ל"ק מה"ת כמ"ש הקצוה"ח מ"מ לענין הפירות דהוה אבק ריבית לכמה רבוותא י"ל דהוה כתרי דרבנן דהוה כדבר שאין לו עיקר מה"ת וכמו שהראה אאמו"ר הגאון זצ"ל משמעות דברי המשל"מ (פ"ה הל' ט"ז) מהל' נדרים. וי"ל דגם הגאון שער המשפט מודה לדברי הש"ך וגי"ת דלא גזרינן בתרי דרבנן וממילא הדרי' למילתא דשטר הזה ניתן לכתוב ולא נאמן לומר פרעתי נגדו. עוד נלענ"ד דדוקא בשטר שנכתב סתם ותנאי החזרה היה בע"פ או בשטר אחר שע"פ שטר זה יזכה בפירות שהם עליו באיסור חשיב שטר המכירה לא ניתן לכתוב לשיטת הנה"מ בשם הסמ"ע אבל בנ"ד שתנאי החזרה מפורש בתוך השטר גופיה וממילא לא יזכה ע"י בפירות שבתוך הזמן אין לומר דשטר לא ניתן לכתוב אפי' לשיטתם ובשגם שלא נזכר בתוכו מענין הפירות כלל ולא שייך לומר דלא ניתן לכתוב משום איסור ריבית כיון דאין לריבית שום זכרון בשטר ההיא. והתנאי של החזרה שבתוכו מונע אותו מבא באיסור ריבית וחשיב שפיר שטר שניתן לכתוב:
והנה בנ"ד שכתב שמוכר לו מכירה גמורה ומחזיקו בה מעכשיו אלא שיש לו בה זכות חזרת קני' משך ג' שנים עדיפא (מסי' ר"ז סט"ו) ועי' חות דעת (סי' קע"ד) ונה"מ (סי' ר"ז ס"ק וי"ו) ושכ"כ המחנה אפרים דבעל מנת שתחזירהו שצריך קנין חדש לא שייך איסור ריבית. ומה שדחה החכם דברי מדברי רש"י ב"מ (דף סה:) שכ' ואמר ליה מוכר ע"מ כן לענ"ד י"ל דשלא בדיקדוק נקיט רש"י ז"ל לשון ע"מ ומכש"כ בנ"ד שנכתב בפירוש שמקנה לו מעכשיו ומה שהנה"מ דחה דברי המח"א והעלה כמהרי"ט היינו לענין מטלטלין ולא לענין קרקע שי"ל דלענין מטלטלין הוה חזיא מנהגא לכוף ולבטל המכירה ולא בקרקע ואפי' תימא שתוך ג' שנים אסור ללוקח לאכול הפירות מ"מ, לאחר הג' שנים אגלאי מלתא שהפירות ללוקח היו שקנה למפרע ועי' בקצה"ח (סס"י ע"ג) דבכה"ג מהני גם לרש"י ז"ל ועי' בשו"ת שמש צדקה (סי' ס"ב) שדחה פסק השואל והעלה דלאחר זמן החזרה נתגלה שקנה הלוקח הפירו' למפרע:
ועיין בתומים שם ולפ"מ דקיי"ל להמחבר דמהני מעכשיו לבטל אסמכתא גם במקום שיש הזלה כדי ביטול המקח מהני מעכשיו וגם בש"ע מהגאון מוהרש"ז והנוב"י לא מיירי אלא בשיש לו זכות לחזור ולקנותו לעולם אבל בשזכותו לחזור ולקנותו עד זמן ידוע וכבר עבר הזמן מודים דאין עוד צד ריבית בדבר וכל הפירות היינו השכר דירה משעת כתיבת השטר ללוקח הם וממילא ע"כ השטר ניתן לכתוב:
ומה שהחכם החזיק לבאר ולאמץ טענת האלמנה דעכצ"ל שמעולם לא היה שום מדובר לצד מכירה כי אם להלואה ולבטחון בעלמא נכתב השטר בלשון מכירה דמי פתי ימכור בית בשוה שליש או רבע דמיו ולא די שאין לראובן זכיה בפירות אלא דהדרי' למילתא קמייתא דכיון שלא ניתן לכתוב על המכירה היה שמעון נאמן לומר פרעתי לענ"ד לא הועיל בזה כלום דאפי' לפי דבריו אי תימא שלשון המכירה נכתב רק לפנים לבטחון והמעות נתנו בהלואה בעלמא עכצ"ל שבתורת היתר עיסקא ניתנו דהא ידוע מילתא דראובן שתמיד לוה ומלוה מעות לאינשי ועפ"י היתר ותיקון חכמז"ל הוא עושה מעשהו כידוע לכל אנשי העיר ומסתמא השתא נמי בדין קא עביד וכמו שטוען שעשה בשט"ח שי"ל על שמעון גופיה מסך צ"ט רו"כ. וא"כ זוכה בדין בפירות של מעותיו ע"פ היתר וביטול טענת הפירעון כבר ביארתי. ותו דכיון דאמרת שהשטר נכתב לבטחון ההלואה ע"כ נכתב שלא יוכל לטעון נגדו. ויהיה לו הכח יותר מאילו היה בידו שט"ח בח"י ואי"ל ולטעון פרעתי נגד שטר זה מה תימא נהי שלכל מעשה ראובן ע"פ תיקון חכז"ל קא עביד מ"מ השתא מיהא מיטעא קא טעי וסבר כיון שנכתב שטר מכירה לבטחון לא בעי להיתר עיסקא לפי שהפירות הבית שקנה הוא אוכל עתה בהיתר. א"כ ע"כ בעית לומר שהיה המדובר בחד צד על מכירת הבית ג"כ ולא הוה הלואה גרידתא. דאם לא היה כי אם הלואה בעלמא ולא נדברו ע"ד מכירה רק שענין המכירה נכתב לפנים ולבטחון בלבד לא היה טועה שא"צ להיתר עיסקא וכיון שעכצ"ל שהיה מדובר שלבטחון הפרעון כותבין השטר באמת ותמים שבאם לא יפרענו יוחלט הבית לאחר הזמן שמה"ט הוא דאפשר לומר שטעה וסבר שא"צ להיתר גם לתוך הזמן א"כ איפוא עתה אחר שעבר הזמן קנה למפרע דכיון שנכתב שהקנהו לו מעכשיו והחזיקו בדרכי העולם והטבע נסתלקה האסמכתא וקנה. ולפי דברי ראובן שתבע את שמעון לדין לפני הרב אב"ד והי' הפס"ד בתורת פשרה שאם יחזיר הדמים ישלם בעד הזמן שעבר רק ר"מ זהו' לשנה ואם יתברר שכנים דבריו עכצ"ל שהי' המדובר ביניהם בפירוש שאם תתבטל המכירה י יהיו המעות ביד שמעון בתורת עיסקא וזכה בפירות מעותיו גם בתוך הזמן ומה שדחה דמשעה שמת שמעון בטלה העיסקא. הן לא מצאתי דבר זה ביו"ד (סי' קע"ז סל"א) ש ובחו"מ (סי' קע"ו סעי' י"ט) אלא שהברירה לבטל העיסקא:
אבל אם נשאר המעות בידי היתומים והתעסקו בו ודאי יש לו חלקו בריוח ועי' בס' עצי לבונה (סי' קע"ז) שדחה מנהג הדיינים שדנו כן וגם הדיינים ההם י"ל דוקא בהניח הנותן מעותיו בידי היתומים ולא תבעם. אבל בכעין נ"ד שאם נאמר שלא הי' מכירה כי אם הלואה ועל בטחין הפרעון נכתב בענין מכירה הרי חזינן שעוד בחיי אביהם התחיל לתבוע ע"ד פרעון מעותיו ואביהם וגם היתומים עכבו הפרעון שלא לרצונו. גם הדיינים ההם יודו שיש לו חלק הריוח שלו ע"פ היתר עיסקא עד יום הפירעון. ואין יכולים לטעון לא הרוחנו שהרי בעצמם התנצלו שאחרי מות שמעון לא נשאר רכוש. ואדרבה נשאר בע"ח רבות לאחרים ואחרי מותו שילמו חובות והשיאו יתומות שנשארו אחריו והוציאו הרבה לצורכן וידוע שכל הב"ב התפרנסו עד עתה בכל צורכי האדם אם כן ע"כ שהרויחו בעסקיהם ומגיע לראובן כל חלקו ומכ"ש בנ"ד כפי מה שטוען ראובן שלקח שמעון המעות לקנות הבית משאר אחיו יורשי אביו ושכר הבית הי' הריוח. א"כ אין יכולין לומר לא הרוחנו. וגם אין לומר שמיתת שמעון תגרום ביטול זכות ראובן מכח העיסקא כיון שהיתומים לא חדשו דבר בעסק זה כלל. והעסק נמשך עוד ממעשה שמעון בעצמו שעסק בחייו. ובכעין זה לא יעלה ע"ד שום דיין לדון כן שהמיתה תבטל העיסקא:
והנה למה שעתה בא ראובן ליפרע מיתומים קטנים:
לענ"ד כיון דאין נפרעין מהם משום שמא יש להם ראי' ששוברים בה השטר (בסי' ק"ח סעי' ג') בנ"ד אחר שישבע ראובן אין לחוש עוד שהרי שמעון לא טען שיש לו ראי' או שהי"ל ונאבדה ומהיכן יבוא הראי' לידם ואולי י"ל כמו בנתנדה ומת בנידוייו דנפרעין מיתומים קטנים אע"ג שדרך לשלם אחר הנידוי כדי שיתירו לו אמרי' כיון דלא ידעי' שפרע נפרעים מהם אפי' מלוה ע"פ דלא שייך שטרך בידי מאי בעי מכש"כ בנ"ד כיון שאין דרך לפרוע מבלי שטר אחר נפרעין גם מיתומים קטנים ולפי טענת ראובן שמעותיו נלקחו לקניית הבית בלא"ה מותר לגבות מיתומים קטנים כמבואר (בסעיף ד) וצ"ע אם א"ל נהי דב"ד אין נפרעין מיתומים קטנים הבע"ח שיודע האמת מותר לתפוס וה"ה שמותר לכוף על הפרעון בערכאות.