אברהם יגל (על השולחן ערוך)· רבי אברהם הכהן מתוניס
חו"מ · סימן רנט
סעיף ו:
מקום שרוב גוים ורוב טבחי ישראל בהמה או עוף הנמצא שם שחוט מותר והוא של מוצאו וכו' משמע דמותר הוא באכילה שכך כתב דמותר והוא של מוצאו אבל בסיפא לא כתב אלא של מוצאו והיינו משום דכיון דהוחוק לן דמונח אצל עוף אימור מרובא דעלמא אייתיה והוי נבילה אבל גבי נמצא דכיון דליכא ריעותא אמרי' כאן נמצא כאן היה וכיון דרוב טבחי ישראל הוא בתר רובא אזלינן ומותר אלא דאכתי איכא למידק דבשלמא גבי בהמה מהני הא דרוב טבחי ישראל אבל גבי עוף דנקט לא מהני וכמ"ש הרא"ש משם הראב"ד ז"ל בפ' אלו מציאות ולזה י"ל כמ"ש הרשב"א והר"ן ז"ל הובאו דבריהם בס' אסיפת זקינים שם דגם דגבי עופות נמי איכא רוב ציידי ישראל דדרכן של ציידין לשחוט כדי שלא יברחו ממנו וסיים עוד ומש"ה לא דקו עלה לימא הלכה כר"ש אפי' ברוב ישראל כדדייקי' הכי גבי גדי ודחי' ברוב טבחי ישראל דמידע ידע דבהא נמי איפש' לאוקמא בהכין ואפשר נמי דלא שרי אלא משום מציאה וכו' והא' נ"ל יותר דמדאמרינן ליה שקול לנפשך אפילו באכילה משמע עכ"ל:
וראיתי להרב הגדול ר' יעקב מוהראר זלה"ה בחי' למציעא כ"י וז"ל ואני אומר איפכא דאדרבא דתי' הב' הוא עיקר דאם איתא לתי' א' אדרבא הו"ל למידק ולתרוצי הכי כיון דגבי פורגיות לא שייך לו' רוב טבחי ישראל כדאמרי' גבי גדי משום דאין טבח לעופות וכיון דלא אסיק אדעתיה לומר רוב ציידי ישראל איך סמיך אמה שאמרו גבי גדי אלא העיקר בזה תרוץ ב' דאע"ג דפשטא דמלתא הוא לאכילה היכא דלא מצית לפרשו כפשוטו מתפרשת להנאה וכו' ובאמת דשייך לישנא דזיל שקול לנפשך אף להנאה כדאמר ליה רב לההוא גברא גבי בוכהא דמעצרתא בפ' אלו מציאות אלא דיש לדחות דבמידי דלאו אכילה אין לחוש אבל במידי דבר אכילה לא הו"ל לאהדורי ליה בהאי לישנא דפשוטו על האכילה ומכח זה כתב הש"ע כאן דמותר באכילה ואי כדבריו ז"ל הדין יוצא דאינו מותר אלא בהנאה ובעיקר קושייתו על הרשב"א זל ל"ק דכונת הרשב"א ז"ל דכיון דשייך המצאה אף ברוב גוים שייך רוב ישראל אצל שחיטה א"כ קל בעיניו למצוא המצאה אחרת ככל אופן שיהיה ועוד דהיינו הך דכיון דע"י רוב ציידי ישראל הוי רוב טבחי פורגיות הם ישראל אפשר דברור לו דרוב ציידי הם ישראל אלא דבאמת לא שייך זה אלא גבי פורגיות דאינם בבתים ואינם נתפסים כי אם ע"י צידה וכיון דרוב ישראל הם ציידים א"כ הוי רוב הפורגיות הנשחטים הם של ישראל ולכך הם מותרים אבל בשאר עופות הגדלים בבתים כגון התרנגולים דרוב מציאותם הוא אצל בעליהם ואינם של הפקר כדי שיצודו דכיון דהעיר רובא נכרים א"כ רוב הנשחטים מהן של הנכרים הן דהא אין טבח לעופות וכיון שכן אם נמצא מהן שחוט הוא אסור א"כ לא הו"ל להש"ע למיסתם דבמצא עוף שחוט מותר דמשמע אף תרנגולים בכלל זה ורואה אני שדברי הש"ע הם ש"ס ערוך דאמרי' בפ' אלו מציאות דמי שאבדו לו גדייו ותרנגוליו ומצאן שחוטין אמר ר"ח דמותרין משום שחיטה והיינו משום דרובא טבחי ישראל אף דרובא גויים נינהו ע"ש הרי אף גבי תרנגולים דלא שייך בהו רוב ציידי ישראל אפ"ה מותרים משום דאמרי' רוב טבחי ישראל דלא כהראב"ד ז"ל ולעד"ן דזהו שהכריחו להראב"ד ז"ל דלא ס"ל גבי פורגיות משום דרוב ציידי ישראל כמ"ש הרשב"א והר"ן ז"ל מכח הך דתרנגולים שהבאתי ולכך צ"ל דאיירי ברובא ישראל ואפ"ה מותר משום מציאה דהלכה כרשב"א אף ברובא ישראל אבל דעת הרשב"א והר"ן ז"ל דהך דאבדו גדייו ותרנגוליו מיירי שמצאן במקום שרובא ישראל או מיירי ברוב גנבי ישראל וכ"כ הרא"ש ז"ל בפ"ק דחולין ע"ש אבל הך דמצא פורגיות מיירי ברוב ציידי ישראל והיינו שדקדק בדבריו בי"ד סי' ג' גבי מי שאבדו גדייו ותרנגוליו שכת' דרובא ישראל ולא כת' דרובא גוים ורוב טבחי ישראל ומעתה תגדל התימא על הש"ע כאן שסתם:
שוב ראיתי לה' ש"ך שם שכת' אדהכא דמיירי בעוף גדול וכו' ואין הדעת סובלתו דבשר העוף אף שהוא גדול נמכר במוקלין דא"כ למ"ל לדחוקי הרשב"א ז"ל והר"ן ז"ל דמיירי ברוב ציידי ישראל הו"ל למימר דמיירי בפורגיות גדולים דהוי נמי כההוא תירוצא ממש דרוב טבחי ישראל דאין לומר דאין במינם גדולים הנמכר במקולין דא"כ אף בשאר עופות נמי הוי מילתא דלא שכיחא דבמינם גדולים כ"כ עד שנמכר במקולין:
גם ראיתי להפר"ח ז"ל שם שדרך בזה כדעת הש"ך גם כת' דהך דאבדו גדייו ותרנגוליו לצדדין קתני דגבי תרנגולים מיירי ברוב ציידי ישראל ואחר המחילה נר' דזה ליתא דא"כ מאי ק"ל להראב"ד ז"ל עד שהוכרח לפ' דהלכה כרשב"א תיקשי ליה לדידיה דאין טבח לעופות מהא דהתירו בברייתא תרנגולין וכמו שצ"ל דמיירי ברוב ציידי ישראל א"כ גם בפורגיות נמי אמרי' כן אלא וראי אדהתם לא ק"מ דמיירי ברובא ישראל לכ"ע דהא לאו במציאה קאי דבמכירן שהן שלו קאמר ועוד דכבר כתבתי דבתרנגולים לא שייך רוב ציידי ישראל:
ומעתה שרי ליה מאריה לה' מע"מ בחי' להרא"ש ז"ל בפ' אלו מציאות דאהא שכת' ובלבד שיהו רוב גנבי העיר ישראל כת' וז"ל ותמיהא לי דלמאי דמסקינן ברוב עכו"ם ורוב טבחי ישראל א"כ ה"נ אפי' רוב גנבי גוים אזלינן בתר רוב הטבחים משום דמסתמא הכל נותנין לטבחים למכור במקולין ע"ש שהניחו בקושי דהנה ה' ז"ל הבין דהא דמסקינן דמיירי ברוב טבחים ישראל הוא קאי אאבדו גדייו וכו' וזה ליתא דא"כ תיקשי להראב"ד ז"ל דס"ל דאין טבח לעופות אלא ודאי דהך דאבדו לא מיירי אלא ברובא ישראל לכ"ע והש"ס לא קאי אלא אהא דמצא גדי כמבואר בגמ' וכאמור:
אשר ע"כ נר' בדעת הש"ע דס"ל דהרא"ש והראב"ד ז"ל פליגי בהכי דלהרא"ש ס"ל דהא דאמרי' דרוב טבחי ישראל אשוחטין ממש קאמר דהיינו שרוב העיר אף הגויים מוליכין לשחוט אצל ישראל בין בהמה בין עוף אבל הראב"ד ז"ל ס"ל דלא קאי אלא אמקולין ולכך הוק' לו מה שהק' והיינו דכת' הרא"ש ז"ל גבי פורגיות והא דלא מדקדק וכו' ולוקי ליה ברוב טבחי ישראל איכא למימר וכו' הרי דכת' להדיא דגבי פורגיות משום דרוב טבחי ישראל ודלא כהראב"ד ז"ל ולכך סתם הש"ע בדעת הרא"ש דקאי אליבא דהילכתא ומהתימא על הש"ך והפר"ח ז"ל שנעלם מהם דברי הרא"ש דאף גבי פורגיות קאמר דרוב טבחי ישראל:
ואולם שראיתי להב"י בי"ד שם שכת' וז"ל וכתב הרא"ש משם הראב"ד דלגבי פורגיות וכו' לא מהני רוב טבחי ישראל כי אינם שוחטין אלא בשר הנמכר במקולין ולא שרי אלא ברוב ישראל ע"כ והדבר תמוה כיון דהרא"ש פליג עליה כמו שנתבאר איך הביאו להלכה וצ"ע:
אמנם דאכתי איכא למידק בדברי הש"ע שכת' דבמצאן שחוטין מותר באכילה ת"ל דאסור משום בשר שנתעלם מן העין ומה שתי' הסמ"ע ע"ש אינו נכון דא"כ העיקר חסר מן הספר אלא נ"ל בזה דהש"ע ס"ל דע"כ לא אסרינן משום נתעלם מ"ה אלא חתיכה אבל בהמה שלימה לא חיישינן לעורבין וכמ"ש הש"ך ז"ל בסי' ס"ג דלא כהרא"ש ע"ש וזהו דלא כתבו הש"ע שם אף למאי דמסיק כרב ומה"ט לא אקשו בגמ' בפ' אלו מציאות גבי גדי ופורגיות והאמרי בשר שנתעלם מ"ה אסור כמו שהק' גבי דיו וכ"כ הריטב"א ז"ל בשיטתו למציעא וז"ל גדי שחוט וכו' וק"ל איך התירוהו והא בשר שנתעלם מ"ה אסור שלא ראהו משנפל ואית דמתרצי דלאו דרכו של עוף דלשקול גדי שלם אלא חתיכה ע"כ אלא דק"ל על מ"ש שם גבי פרגיות וז"ל וליכא למימ' משום בשר שנתעלם מן העין דאיכא למימר בעומד ורואהו ע"כ דכיון דשייך למימר גבי מציאה עומד ורואהו שנפל משם אבל לה ידע ממי נפל א"כ אף גבי גדי נמי י"ל כך אלא ודאי כיון דהש"ס לא הק' ותירץ כמו גבי דיו משום דאית ליה תי' פשוט דלא שייך בדיו והן אמת הריטב"א ז"ל הבין בדעת המתרצים שתי' גבי גדי משום דשלם הוא מחמת כבידותן ולכך צריך למצוא טעם אחר בפרגיות אלא דלפ"ז הו"ל להמתרצים עצמם ליישב הך דפרגיות לשיטתם כיון דתי' לא מעלה ארוכה לפורגיות:
אשר ע"כ נ"ל דכונתם הוא דכיון שהוא שלם דאינו קרוב למאכלם עד שינתחוהו אין משגיחין בו ולכך כתבו אין דרכם אלא חתיכה ועוד נלע"ד דאף לס' הרא"ש ז"ל שם שדרך העורבים ליטול בהמה שלימה היינו דוקא אם היא מופשטת מהעורה שאין בה חיסור כלום וקרוב למאכלם אבל אם עדין מחובר בה העור וכן העוף שהוא בנוצה שלו כ"ע מודו דלא חיישינן לעורבים והא דקאמר בפ' גיד הנשה גבי רב דתלי חיותא מיירי דתלוי מופשט מהעור ולכך הכא דקאמר גדי שחוט ופרגיות שחוטין דמשמע דאין בהם אלא שחיטה כ"ע מודו דלא חיישינן להו כנ"ל:
ועל מ"ש גבי עוף וכו' הרי הוא של מוצאו כת' הסמ"ע דמיירי שחטף לפנינו בשר וכו' ומלבד דזה חסר מדברי הש"ע לא ידעתי מי הזקיקו לזה דדברי הש"ע הם מבוארים דלא מיירי. אלא לענין מציאה שכת' הוא של מוצאו ולא כת' דמותר כמו ברישא וכמ"ש וע"כ לא הקשו בגמ' גבי דיו אלא משום דקאמר ליה זיל שקול לנפשך דמשמע באכילה התירו ולכך הוצרך לאוקמה בעומד ורואהו אבל כל שלא. ראהו בודאי אסור וכן הוא הרמב"ם וכמ"ש הר' ז"ל ע"ש: