אור ברסלב

אברהם יגל (על השולחן ערוך)· רבי אברהם הכהן מתוניס

חו"מ

יו"ד

סימן לט

סעיף יג:

כותבין וכו' בד"א בשטר שיש בו קנין וכולי עיין בהרי"ף ז"ל בפ"ק דמציעא ועיין במה שפירש הרא"ש ז"ל בכונתו ועיין במה שהק' בש"ך ז"ל ולפע"ד לא קשה כלל דהנה התוס' ז"ל במציעא ד"ך בד"ה שובר כתבו וז"ל אע"פ ששטר המכירה נמסר ללקוחות תחלה אינו מועיל וטורף הבעל בדין וכן אמר לעיל גבי שחרורי עבדים וכו' ובתר כן הק' מהא דסבר אביי כר"א דאית ליה ע"מ כרתי וכו' ע"ש ואיכא למידק לכאורה דבריהם אך למותר דאביי דסבר בתחלת הסוגייא דעדיו בחותמיו זכין לו היינו אף דהמוסר שטר המכירה מתחלה ללקוחות אתי מלוה וטריף בדין וא"כ מה חידשו הכא דהן הן דברי אביי לעיל גם לא הביאו ראיה מדבריו לעיל כלל כי אם מדאמ' הש"ס גבי שחרור גם הך קושייא דאביי דס"ל כר"א אין כאן מקומה כ"א בתחלת הסוגייא:

אשר ע"כ נ"ל ברור דכונת התוס' היא דע"כ לא אמר אביי עדיו בחותמיו זכין לו אלא דוקא גבי שעבוד דע"י שטר דמטא לידיה דמלוה לא נתבטל שטר המכירה דהא שייך לסלקו בזוזי דהא אין לו עליו אלא שעבוד אבל היכא דמכר לאחד ולא מסר ואח"כ מכר ומסר לשני אף דמסר אח"כ לראשון לא קנה דהא ע"י מסירתו לראשון נתבטל השטר של שני לגמרי וכה"ג מודה אביי דלא אמרי' עבז"ל דאדרבא ע"י מה שמסר לשני בטל כח וזכות של השטר שכת' לראשון כיון דלא אפש' לקיומי תרווייהו וכיון שכן אתי שפיר מה דס"ל לאביי כר"א דע"מ כרתי וס"ל נמי הך דינא דהיכא דכתב ולא מסר ואח"כ מסר לשני זה שמסר לו קנה אך מהא דקאמ' אביי הכא גבי שובר דקנה הבעל למפרע ע"י מסירתו עתה ולבטל שטר המכירה של הלקוחות לגמרי ודאי זה החידוש עדין לא שמענו וזהו שכת' התוס' ואע"פ וכו' וגם הביאו ראיה משחררות דדמי להכא ממש ולכך הק' מהא דסבר אביי כר"א וכו' זה נר' לי ברור בכונת התוס' ז"ל:

ושוב ראיתי להגליון בש"מ שכ"כ ות"ל שכונתי לדעתו הרמה ואהא תירצו דאם הכתיבה והמסירה ביום אחד לא אמרי' ע"ב ז"ל וע"ז הק' דה"נ נימא דחיישי' שניהם ביום אחד ואז ל"א עבז"ל וע"כ הוצרכו לידחק דלא חיישי' ליום אחד גם לפ"ז דרבי אבא בר ממל לעיל לא ס"ל כותיה דאביי וכמ"ש התוספות שם וא"כ הו"ל לאקשויי הניחא וכו' וצריך לדחוק דעדיפא מינה פריך:

אשר ע"כ מכח הקושיות האלו תפס הרי"ף ז"ל דרך אחרת דמההיא דשובר לק"מ דהתם מדי דמחילה היא דהיא כתבה התקבלתי ממך כתובתי וכיון שכן אפי' לא מטא לידיה ההוא שטרא מעולם קנה הבעל ומעתה ל"ק קושיית התוספות דלעולם מודה אביי להיכא דמכר ונתן ואח"כ מסר ודאי לא אמרי' עבז"ל אלא הכא משום דמחלה גבי משעת כתיבה והראיה דלא בעייא דממטי ליה שטרא לידיה ומיירי ודאי באומרת התקבלתי ולא בשטר מחילה דכתבה ליה בשטר גוף המחילה דא"כ לא קני עד דמטי ליה שיטרא דאדעתא דהכי כתבה ליה אלא ודאי מיירי כמ"ש אך אמנם זהו דוקא לס' אביי דס"ל דאמרי' עבז"ל ולכך אמרינן כיון דעכשיו הודית שנפרעה ממנו הכתובה קנה הבעל משעת החתימה ונתבטל השטר דביני ביני אמנם להחולקים על אביי דס"ל ל"א עבז"ל אלא כיון דעברה ביני ביני תו פקע זיכוי החתימה דהא לא נגמרה זיכוי החתימה אלא אחר הודאתה שנפרעה הכתובה אבל אי לא"ה אין בהך מחילה כלום דאימור כתבה התקבלתי ולא נפרעתי וסמכתי על מה שאמר לי זיל כתוב שובר ואפרע לך דהא קתני בסיפא אין האשה מודה ר"ל שלא נפרעה עדין לא יחזיר וכיון דעדין אין הודאה כ"א אחר כתיבת שטר המכירה נמצא שעכשיו הוא שיכה הבעל בקנייה ואינו כלום כיון דקדם שטר המכירה דאימור לא נפרעה כ"א אחר המכירה אחר שנתבטל זיכוי החתימה או לא נפרעה כלל ולא דמי למ"ש מור"ם ז"ל בסי' מ' משם הריטב"א ז"ל דהיכא דכת' לו התקבלתי הויא מחילה אע"ג דידעי' דלא קביל דהתם מכי מסר השטר לוד המלוה זכו אבל הכא דנפל איתרע ואימור דלא בא ליד המלוה כלל ועוד דהתם לא ביטל השטר אבל הכא דביטל השטר ע"י מכירת הכתובה ודאי לא זכה והיינו דקאמר הש"ס ואביי לטעמיה וכו' ולכך פליג רבא וס"ל ש"מ דאיתא לדשמואל וכולי ומעתה מ"ש הריטב"א זל והובא בש"מ וזל אביי לטעמיה פי' ומיירי שהשובר הזה כעין שטר מקנה וכולי אבל בשוברים שלנו שהוא מוחל אי מודה לו ואין השטר אלא לראיה בעלמא אפי' רבא מודה דמשעה שמחל והודה נפסד הלה ע"כ הוא תמוה דהרי"ף ז"ל לא מיירי אלא בשוברים שלנו דאי בשובר דכתי' ביה גוף המחילה דהוי כשטר מקנה איך קאמר דאע"ג דלא מטא לידיה וגדולה מזו כת' הב"י ז"ל בסי' פ"א סעיף ל"ג דהכא מיירי דלא אמרה לעדים כתבו דאי אמרה לעדים כתבו איך קאמר דאע"ג דלא מטא וכו' אלא דתמהני דא"כ איך קאמר אין האשה מודה לא יחזיר והא כיון דהודית בפני עדים והם כתבו מאליהם ושוב אין בדבריהם ממש לומר לא נפרעתי וצ"ל דה"ק בזמן שהאשה מודה שנפרעה מקודם ואמרה בפני עדים התקבלתי והם כתבו מאליהם לראיה בידו יחזיר אבל אין האשה מודה וטענה היא שאמר כתוב לי שובר ואפרע לך כתובתיך והיא שאמרה לעדים כתבו לי שובר שהתקבלתי ועדין לא נפרעתי לא יחזיר וזהו דוחק גדול:

ולכך נלע"ד דאף דאמרה האשה כתבו לא דמי למ"ש בש"ע סי' רמ"ג דכל זמן שלא הגיע השטר לידו יכול לחזור דהתם שאני שבעל המתנה הוא דקאמר כתבו ולכך גלי דעתיה דלא הוי מתנה עד דמטא שטרא לידיה אבל הכא דהבעל הוא דמחזר על הכתיבה דליהוי בידו לראיה א"כ האי דאמרה האשה כת' הוא למלאות רצונו דבעל ולאו למימר דלא מהני עד דמטא לידיה דלדידה דאף בלא כתיבה גמרה ומקנייא ליה ולכך אמרינן דאף דלא מטא שטרא לידיה דקנה משעת חתימה כיון דהויא מחילה מעיקרא:

והשתא דאתית להכי יש ליישב נמי דברי הריטב"א ז"ל דהרי"ף מיירי נמי בשובר שכתוב בו גוף המחילה ואפ"ה כיון דלדידה בלא שטר נמי מחלה לו והאי דבעייא שטר הוא לרצות הבעל א"כ אף בלא נקיט ליה זכה דלא דמי למ"ש הרמב"ם בפ' כ"ז מה' מו"ל והביאו הטור סימן ס"ח דשטר מחילות כיון דאינו קונה כ"א בשטר לכך פסול בערכאות וכו' ע"ש וכאמור ומה גם לס' הריב"ש ז"ל שהביא הב"י ז"ל שם דאפי' בשטר מחילות שכתב בו גוף המחילה השטר כשר כיון דסוף סוף אינו אלא לראיה דהא אם מחל לו אפילו שלא בפני עדים מהני דלא איברי עדים אלא לשקרי וכו' ולא דמי למתנה דצריך קנין והוא הקנה לו בשטר ולכך כיון דאין קנייתו אלא בשטר לכך בעי' דמטא לידיה וגבי ערכאות פסול לא כן המחילה כאמור כנ"ל לדעת הסמ"ע ז"ל שם ועיין מ"ש שם:

וכן מסתמיות הרא"ש ז"ל הכי משמע שכת' וז"ל אבל כשזוכה בדבר שכבר תחת ידו זכה בשעת החתימה וכו' דהעיקר תלוי כשכבר תחת ידו ולא בכתיבת השטר והש"ך ז"ל הק' לזה מהא דאמרי' לעיל גבי הא דתנן מצא גיטי נשים וכו' דההיא בדלא מטא לידיה וכולי וקאמר בהדייהו שוברין ואני לא ידעתי אמאי לא קשה ליה מסיפא דברייתא דקתני אין האשה מודה לא יחזיר והא כיון דמחלה ליה כמו שמוכיח השובר כבר זכה משעת החתימה ולא כל כמינה אלא ע"כ דלא אמרינן דזכה משעת חתימה כ"א אחר הודאה שנפרעה א"כ משעת חתימה קמה ליה ברשותיה אבל אם אינה מודה שנפרעה אין כאן מחילה כיון דאיתרע בנפילה ואמטו להכי היינו דתנן מצא שוברין לא יחזיר כיון דנפל אמרינן דלכך לא נזהר לשומרו משום דלא נפרע והא דנקט לשון נמלך לדיוקא נקטיה לומר הא אמר תנו כותבין כדאמר בגמרא:

גם מה שהק' מהא דתנן בפ' ג"פ דכותבין שטר למוכר אעפ"י שאין ליקח עמו לאביי דלא מוקי לה בשטרי אקנייתא ניחוש וכו' וכנר' דאישתמיטתיה לה' דברי הב"י ז"ל שהק' משם הראב"ד ז"ל גבי הא דאמר נותנין ניחוש וכו' ותי' כיון דמילתא דלא שכיחא ודבר רחוק לכתחילה כותבין וכולי ע"ש פירוש דבשלמא גבי הא דמק' הש"ס בפ"ק דמציעא על הך דכותבין שטר ללוה אעפ"י שאין מלוה עמו מילתא דשכיחא ועבידא דאתי דהבטיחו ליתן ולא נתן ואח"כ מכר וכשילוה פעם אחרת מן המלוה יתן לו ההוא שיטרא משום פשיטי דסופרא אבל הך חששא דימכור ולא ימסור ומוכר אח"כ וימלך ויתן לראשון זה לא חיישי' כ"א בנפל דהשתא הוא דעביד קנונייא אבל לכתחילה לא חיישינן להכי ושוב ראיתי הדבר מפורש בש"מ בפ"ק דמציעא גבי הא דאמר הא בבריא הא בש"מ שהביא משם הר"ן ז"ל הך קושיא באריכות וג"כ הק' מהך מתני' דכותבין למוכר וכו' ותי' יעו"ש גם מה שהק' מהך דגט שחרור וכו' לק"מ דהתם נמי כיון דמוחזק העבד בגופו ניתן למחילה וזוכה משעת חתימה גם מה שהק' על הרי"ף ז"ל דמנ"ל האי חילוקא וכולי כבר כתבתי הכרח הרי"ף ז"ל:

ועל פי סברת הרי"ף ז"ל הלזו ישבתי דברי הר"פ ז"ל הובא בש"מ וז"ל הא דאמר אביי עבז"ל ה"ד כשחור בו מכי מטא גיטא לידיה וה"פ איכא למיחש שיחזור קודם דמטא לידיה שטרא אע"ג דמטא לידיה ע"כ והוא תמוה דא"כ לעיל נמי חיישינן שיחזור קודם דמטא לידיה וע"פ האמור ניחא:

סימן מט

סעיף ט:

מלוה וכו' והיו משולשים וכו' עיין בב"י ז"ל שהק' למה פסק הטור ז"ל כר"י דמתרץ הכי ולא כאביי דהוא בתרא והניחו בצ"ע ולדעתי נר' דכיון דסתמא דגמ' בפ"ק דמציעא ורב ספרא כולהו ס"ל כר"י לכך פסק דבריו להלכה ואדרבה יש תימא על הרא"ש י"ל שלא הביא הך תירוצא דר"י דכיון דסתמא דגמרא ס"ל הכי ובדוחק יש ליישב דהגמרא הביא ממנו סייעתא להמציא תירוץ זה בעולם והטור ז"ל לא ס"ל הכי:

עוד שם ונמצא אצל המלוה שובר מקויים וכו' הש"ך ז"ל תמה ע"ז דהא במקויים אין צריך שיהיה בין שטרות קרועים ולע"ד הוא תמוה דא"כ מאי מק' בגמרא בפ"ק דמציעא מהך מתני' על ר' ירמיה לימא דאיירי במקויים ובשלמא על הך מתני' דיש עמהם סמפונות לא מצי לתרוצי הכי משום דא"כ מאי אתא לאשמעי' גם אהך מתני' דשבועות לא מצי לאוקמא בהכי משום דכיון דחששא רחוקה דנתנו המלוה ליד הלוה לקיימו ואח"כ חזר והפקידו אצלו והאמינו עתה ולא קודם ע"כ אין נזקקין לו להשביעו ע"ז אבל באינו מקויים דאמר לו המלוה אני כתבתי ומחר אתננו לך עד ששכח וכמו שפרש"י ז"ל שם במשנה ע"ש לזה נזקקין דקרובה להיות אך בהך מתני' דשני יוסף וכו' שפיר איכא לאוקמא בהכי דאיירי במקויים כיון דתנא לא בא לאשמעי' על דין השובר כי אם על השני השטרות לומ' ששניהם פרועים:

אשר ע"כ נ"ל ודאי דאי במקויים אמאי לא יעשה שילוש בשוברו כמו בשטרו כיון שבא לידו עת הקיום אבל אם אינו מקויים כיון שהאמין המלוה במאמרו שכת' לו שובר לס"ד דלישייליה דודאי לא עשאו כ"א כדינו וכמשפטו בשילוש דהא קאי על שטרו שנעשה בשילוש ולהכי מק' הש"ס שפיר וכו' וא"כ מעתה תיבת מתקיים בדברי הטור ז"ל והמחבר ז"ל אין לה קיום ודלא כמו שהגיה הש"ך או נמצאו ואפ"ל בדוחק דזהו לפי הס"ד דמיירי בהשטרות ליתבהו ריעותא אבל לפי המסקנא דהשטרות נמצאו בין הקרועים א"כ תלינן לומר שבא ליד לוה לקיימו והא דלא עביד ביה שילוש משום דליהוי האי שובר אתרווייהו אך את זה לא יתכן כלל דקי"ל על בעל השובר להביא ראייה וא"כ איך ישמע לו זה בדברי הבל שלו אשר ע"כ נ"ל עיקר להגיה תיבת מקויים כמ"ש ודלא כמ"ש הש"ך ז"ל:

סימן סה

סעיף יח:

אפי' אם הוא כ"י הלוה או' המלוה עצמו וכו' הטעם הוא שמא הבינו המלוה באומרו שמא בין השמשות יזדמן לי לפרוע וכו' וכת' הש"ך ז"ל דוקא שכתוב בהעדאת עדים דאף דיודע לכתוב מ"מ חשש שמא לא יזדמן לו עדים אבל אם הוא הודאת עצמו וכו' מהני וכו' ע"ש ומדקאמר בין השמשות ולא נקט שמא יזדמן לו בלילה מבואר דאף בלילה כיון דיודע לכתוב ואינו מצטרך לשום אדם כגון הודאה מפי עצמו בודאי כשר הוא דהא לא חסר מידי אבל החשש הוא שמא יבא לפרוע בין השמשות דע"ש דאז אין יכול לכתוב דהיא מלאכה דאורייתא ולכך הכינו והכי דייקי לשון הסמ"ע שכת' ולא יהיה אז עת לכתו' וכו' הרי מבואר דאף גוף הכתיבה אינו יכול ולא כמ"ש הש"ך דלא יזדמן לו עדים ועוד אני תמיה דהא כת' הש"ע אפי' אם הוא כת' יד הלוה ר"ל וחתום בו המלוה דאי אפש' לומר בלא חתימה כלל דא"כ מאי אפי' דאף למאי דס"ד גבי סמפון שאין עליו עדים כלל ה"ד בכת' יד המלוה עצמו אבל אם הוא כ"י הלוה דאדרבה כיון שהביאו לו לחתום ולא חתם הוא משום דלא נפרע גם אין לומר דחתום כהעדאת עדים דא"כ הוי הטעם משום דלא יזדמן לו עדים ואינו תלוי בבין השמשות ועוד כיון דנתחברו יחד הלוה והמלוה בשעת הכתיבה והודאתו בפני עדים מ"ל עוד אצל המלוה היה לו להוליכו לעדים לחתום ולהניחו אצלו אלא ודאי דאמר ללוה לכותבו ולמוסרו לו לחתום עליו והרי הוא חתום א"כ הסברא נותנת שכבר פרע לו כיון דנתחברו יחדיו אפ"ה אמרי' דאמר לו לכתוב כדי שיהא מצוי אצלו בשעת נתינת המעות וכן הוא בסמ"ע הרי מבואר להדיא דאף אם הוא כתב הודאת עצמו אמרינן כן ועוד דא"כ דמאי מק' הגמ' ממתני' דיש עמהם סמפון וכולי לימא דאיירי בכתב הודאה אלא ודאי נראה עיקר דאין לחלק בזה:

עוד שם אלא א"כ שהשטר שהשובר עליו מונח בין שטרותיו וכו' זהו לפי' רבותיו של רש"י ז"ל אבל לרש"י ז"ל הוא קאי על השובר וכת' הש"ך ז"ל דפי' נכון הוא בש"ס וכן הקשה התוס' ז"ל על פי' רבותיו והעמידו כפירש"י ז"ל והביאם הריטב"א ז"ל כמו שמבואר בש"מ ע"ש ולע"ד נראה דאדרבה ריהטא דשמעתא אזלא דקאי על השטר דהא עיק' תירוצא דרב ספרא הוא קאי על הך קושיא דשבועות כמבואר בגמ' והתם ודאי לא מיירי אלא בשטר דאי אשובר הו"ל למימר שלא נמצא בין שטרות קרועים דהא קאי אשבועה שלהם שלא מצאנו שטר וכו' אמטו להכי כיון דעיקר תירוץ רב ספרא הוא קאי על השטר תו לא חש לבאר שנמצא השטר יותר ממה שאמרו דלעולם ישנה אדם בלשון רבו גם לפי פירש"י גם אם נמצא השטר בין שטרות קרועים לחוד הוי השובר כשר וכן העלה הריטב"א ז"ל דלדידיה בחד ריעותא סגי א"כ צריך ג"כ להשביע היתומים שלא מצאנו שטר בין הקרועים וצריך לדחוק ולומ' שלא מצאנו בין שטרותיו הקרועים דבר שממנו נודע ששטר זה פרוע וכולל כל מיני חששות וזה ודאי דוחק גדול שאין זה במשמע מהמשנה ולהכי נמי לא קאמר שנמצאו וכו' דהגמ' בא להודיע לך תירוצא דרב ספרא דקאמר על קושיא אחריתי כשנמצא וכו' ה"נ כאן ולא חש לדקדק ומה שהק' על פרש"י דקאמר שנמצא השטר הוא אזיל לשיטתיה וכו' שטר דקאמר הוא שובר ובאמת הוא דוחק ועיין במהרש"א ז"ל:

גם מה שהכריח הש"ך מהא דקתני דנמצא בין שטרותיו דמיירי בין שטרותיו קרועים ואשובר קאי וכו' אינו כלום דהא קתני נמי מצא שטר בין שטרותיו דעלה קאי כמו שפרש"י ואהא משני דהך שטר נמצא בין שטרותיו קרועים וכן פי' ר"ח ז"ל שהביא הריטב"א ז"ל גם מדברי בעל העיטור שהביא הרב ז"ל שסובר כפירש"י ז"ל לא משמע כן דא"כ מאי האי דקאמר יעשה מה שבסמפונות כיון דעסיק בסמפון והכי הו"ל למימ' אינו אלא כמשחק ופסול ואם נמצא בין שטרותיו קרועים כשר אלא ודאי ט"ס יש בדבריו וצ"ל ואם נמצא השטר בין שטרות קרועים יעשה מה שבסמפונות ונקט לישנא דמתני' ודוק: עוד שם הקרועים וכו' הוא ע"פ מ"ש הרמב"ם בה' גזלה וכמ"ש הב"י. ומהתימה על מהרש"ל ז"ל בהגהותיו למס' מציעא שהגיה פרועים במקום קרועים ע"ש ע"ש אפי' אין על השובר עדים וכו' כ"כ הרמב"ם והטור והיינו מדלא משני הש"ס גבי סמפון כשנמצא בין שטרות קרועים וכו' ומזה נשמע דאף לפירש"י ז"ל דקאי אשובר מ"מ הדין דין אמת דבנמצא השטר לחודיה בין הקרועים נמי וכמו שכת' הריטב"א ז"ל ואין לחלק בין כשהמלוה טוען ברי ובין יורשיו דא"כ מאי מק' הש"ס לימא דרב מיירי כשמלוה טוען ברי כדמשמע מהא דקאמר מתחת ידי מלוה אלא ודאי משמע דמתני' נמי איירי כשמלוה טוען ברי דקתני מצא שטר בין שטרותיו דקאי אמלוה גופיה ולע"ד נר' דזהו כונת רש"י ז"ל במ"ש בגמ' אמלוה קאי דקתני מצא שטר בין שטרותיו דלכאורה אינו מובן ומ"ש מהרש"א ז"ל דבא לאפוקי לוה וכונת רש"י ז"ל מצא דקתני מצא שטר בין שטרותיו דמשמע מצא שטר ההלואה שנעשה עליו הסמפון והיינו מלוה דאי מהא דקאמר בין שטרותיו אין להוכיח מידי דאפש' בין שטרותיו של לוה דאיהו נמי לאחרים הוא דוחק דמ"ל לרש"י ז"ל לאוכוחי להכי והא ודאי מלתא דפשיטא הוא גם מ"ש מהר"ם שיף ז"ל הוא דוחק דעיקר חסר מן הס' אמנם לפי האמור ניחא דהוק' לו ז"ל דילמא דרב איירי במלוה קיים וטוען ברי אבל במתני' איירי ביורשיו ולכך אמרינן דאיתרע כח השטר כ"ש דהלוה טוען ברי ולכך אמר דקתני מצא שטר בין שטרותיו משמע דהמלוה קיים דאל"כ בין שטרותיו של אביו הו"ל למימ' אלא ודאי מיירי במלוה גופיה ואפ"ה מתרץ בנמצא בין שטרות קרועים לחוד סגי וא"כ מינה בנמצא השטר לחוד סגי אף כשמלוה טוען ברי וכ"כ הריטב"א ז"ל וז"ל וה"ה אם נמצא שטר החוב בין שטרות קרועים דמפסיד בחזקה זו לבדה ע"כ ודוק בלשונו דכת' דמפסיד דקאי אמלוה דמשמע דאף דטוען ברי וא"כ הדרא קושייא לדוכתא אמאי לא משני גבי הך דסמפון בנמצא השטר בין שטרות קרועים לכ"ע אלא ודאי דאף דאין בו עדים מהני כיון דאיתרע השטר ע"י שנמצא בין קרועים ודלא כהש"ך ז"ל אלא דבאמת לדעת רש"י ז"ל אין כאן הכרח כלל דאי הך דסמפון מיירי בנמצא השטר בין הקרועים למ"ל סמפון כלל דהא ס"ל בנמצא שטר בין הקרועים לחוד מפסיד אלא ודאי לדעת רש"י ז"ל ליכא נפקותא:

אמנם עדין אנו צריכים למודעי לדעת רש"י אם השובר בלא עדים ומונח בין קרועים מה דינו דא"ל כיון דאין עליו עדים הוי חספא בעלמא והניחו בין קרועים או אפש"ל דהיה לו להניחו אצלו כדי שיהא מוכן לו בעת הפירעון לחותמו למוסרו ללוה אכן י"ל כיון דיש זמן בשובר ושוב אין העדים יכולין לחתום עליו לכך הניחו בין קרועים ומעיקרא כתבו לשמא יפרע לו ביום הכתיבה ולכך כיון שנתאחר שוב לא חזי למידי ולכך הניחו בין קרועים אך אם אין זמן בשובר צ"ע:

גם מה שהכריח הש"ך ז"ל לדעת רש"י דבעי' על השובר עדים דאל"כ חספא בעלמא הוא ולא שייך לומר שהיה של לוה והלוה שכחו ביד זה דהיאך יקח הלוה שובר בלא עדים שהוא חספא בעלמא ע"כ ע"ש בס"ק נ"ה וכנר' דנעלם ממנו דברי רש"י במשנה שם שכת' וז"ל ואעפ"י שהיה לשובר הזה להיות מונח ביד הלוה אמרי' האמינו הלוה ואומר מחר יתנו לי ושכח ע"כ הרי מבואר שלא בא כלל ליד הלוה דהאמין המלוה במאמרו שכת' השובר וזהו כונת רש"י ז"ל בגמ' שכת' בד"ה בין שטרותיו וכו' והשובר הזה אין צריך למלוה הזה אלא ללוה והלוה שכח ביד זה לפיכך וכו':

עוד שם אעפ"י שנמצא בין שטרות קרועים לא גרע וגובין בו וכו' הוא כס' הראשונה שהביא בעה"ת כמ"ש הב"י ז"ל אבל להחולקים ס"ל כיון דאיתרע השטר שוב אינם יכולים לגבות בו ע"ש ועיין לה' גי"ת שתמה עליהם מסוגיית הגמ' ומה שתי' הש"ך ז"ל אין נר' לע"ד דכבר כתבתי הכרח בהך דרב ספרא דלא קאי אלא אשטר ועוד כת' לדעת רש"י דאף בחזקת השטר לבדו שנמצא בין הקרועים מפסיד אף אם הוא טוען ברי וא"כ היכי שייך לומר דהך י"א ס"ל כרש"י ז"ל הא ס"ל דבחזקת השטר לבדו לא מפסיד וכמ"ש בעה"ת ז"ל ועוד א"כ הי"ל לבעה"ת ז"ל להביא ס' הי"א הלזו על עיקר הדין דפליגי בנמצא השטר וס"ל דנמצא השובר ולא להביאה בכאן דמשמע דאזיל ומודה בנמצא השטר ואפ"ל דהי"א ס"ל דלמסקנא דשובר מקויים כשר דאינו מקיימו אלא הלוה תו לא צריכין לדברי דב ספרא דאפ"ל דמשביעין להו שלא מצאו דבר שמבטל שטר ההלואה והיינו שובר מקויים אבל הי"א קמא ס"ל דלא שייך לאוקומי הך שבועה לענין השובר מקויים דזה חששא רחוקה דכבר נתנו ללוה לקיימו וחזר הלוה להפקידו אצל המלוה וכיון דחששא רחוקה אין נזקקין להשביעו ליורשיו ע"ז אבל הי"א בתרא ס"ל דכיון דאינו אלא גילגול שבועה משביעין על כל מה דאפשר וק"ל:

סעיף י"ט אם השובר ביד שליש ואמר שהוא פרוע נאמן וכו' ואפי' אין ע"ע ואפי' מת השליש כשר השובר ודוקא וכו' משמע מזה שהם שתי חלוקות הראשונה בשובר לחודיה בידו אבל יש עליו עדים ולכך כיון שאמר פרוע נאמן משו' מגו דיהביה ללוה אפי' ראהו כבר בב"ד בידו לא איתרע בהכי דאימור דבתר הכי פרעו ומסרו לו ואח"כ מתחיל החלוקה השניה ואפי' אין עליו עדים ואפי' מת וכו' וע"ז כת' ודוקא שהשט"ח בידו ר"ל דהשתא מיירי אפי' לא אמר שהוא פרוע אבל אמר שהמלוה מסרו לו ואח"כ כתב חידוש אחר דאפילו מת השליש ולא ידעי' מי מסר לו כשר השובר דחזקתו הוא בא מן המלוה ועל החלוקה זו כתב ודוקא שהש"ח בידו משום דע"י זה נעשה שליש דהא אין עליו עדים ואינו ניכר שלישותו מהשובר ודוק בלשונו הכל בבא אחת בא' כת' נאמן ובשניה כת' השובר כשר והיינו משום דלא אמר פרוע כ"כ הסמ"ע וכן נמי הב"י לא הקשה בהך חלוקה דמת למ"ל שובר כי אם על בעה"ת דכת' בהדיא דבעי' נמי שיאמר פרוע דהא כת' כי אמר פריעא הוא נאמן וכו' אבל על הטור לא קשה מידי ומשום דהוק' להב"י ז"ל מהיכא למד הטור כן לכך הביא לו סמוכות מדברי הרמב"ם ז"ל והיינו משום דהוק' להם קושיית הב"י דלמ"ל להברייתא דליתני שובר כלל כיון דאמר פרוע נאמן דהא השטר בידו ולכך תירצו אף דלא ידע שהוא פרוע מיירי ולכך בעי' שובר יוצא מתחת ידו אך מה שהק' בתר הכי הב"י ז"ל וקשה בעיני וכו' משמע דק"ל בדברי הטור והוא ממה שלא מפרש הכי דברי הטור כמ"ש ודו"ק: ואין להק' דא"כ מאי מק' הגמ' פ"ק דמציעא על רב ממתני' דאם יש עמהן סמפונות לימא דהתם מיירי בשליש דסליק מיניה ולכך אף דלא ידע נאמן די"ל דסתם סמפון הוא ביד המלוה אבל ביד השליש קרוי שובר כיון דנאמן אצל הלוה נמי הוי ידו כיד הלוה דהברייתא דקרי ליה סמפון גבי שליש אגב רישא דמיירי במלוה נקטיה אך עדין קשה דא"כ מאי קאמר בגמ' דהא הימניה מלוה וכו' ומאי מק' מהך ברייתא בפ' ז"ב דהא אין תלוי באמירתו כלל אלא כיון דיצא ממנו השטר והשובר יחד אמרי' ודאי דפרוע הוא וי"ל דס"ל כדעת ר"ת שהביא הגהת מדרכי בסוף פ"ק דמציעא וז"ל ואפי' אם אין השליש ידע אם פרוע אם לאו רק שזכור בדבר שמסר לו שובר אמרי' ליה מדמסר ליה השטר בודאי פרע ליה ע"כ וא"כ צ"ל דמיירי דהמלוה אומר שלא כתבו לו שובר מעולם והלה משיב שהמלוה מסרו לו נאמן כיון דהמניה מעיקרא ע"י שמסר לו השטר כ"כ הש"ך ז"ל:

ואולם עדין אנו צריכים למודעי דאמאי נאמן השליש בזה דאיכא למימ' דנתנו לו המלוה להזמינו אצלו כדי ליתנו ללוה בעת הפרעון איברא דר"ת ז"ל לא מיירי אלא בטענת המלוה שאמר לא מסרתי שובר מעולם ולכך כיון שאמר לו אתה מסרתיו לי נאמן כיון שהוכחש מפי השליש אבל בודאי אם אין המלוה בפנינו או טען עליו לאמר שהזמינו אצלו להיות מוכן לו בעת הפרעון והלה משיב איני יודע בזה כלום נאמן המלוה בזה ובהכי מיתרצא נמי קושיין דמה מק' הגמ' ממתני' דאם יש עמהן וכו' דמשמע ליה כיון דקאי אדסליק מיניה דאמרי' יהא מונח וכו' דהתם אין המלוה לפנינו א"כ דומיא דהכי נמי אם יש עמהן דסיפא מיירי בכה"ג והתם ודאי יהא מונח ולכך אוקמוה במלוה וכו' אבל מסתמיות הטור והמחבר ז"ל שלא אמרו שזוכר השליש שנמסר לידו מיד המלוה שניכר מזה טענת המלוה משמע שאין לחלק בזה אלא כיון שיצא שטר ושובר מיד השליש אמרי' שנפרע דהא מי שיצא ממנו השטר יצא ממנו השובר וא"כ ניחוש לשמא הזמינו לו וכו' לכך נר' ליישב דגבי שליש לא חיישינן להכי כלל דדוקא גבי מלוה ולוה דאין נאמן חד לגבי חבריה דזה לא יתן מעותיו כ"א בלקיחת השטר או השובר אמרי' הזמינו אצלו וכו' אך לגבי שליש דשניהם האמינוהו אין לו להזמינו כדי שיתן לוה מעותיו דהא נאמן אצלו מקודם אלא ודאי דהלוה פרע לשליש ע"מ ליקח השובר מיד המלוה וחשש לשמא ימצא השטר ביד המלוה או ביד יורשיו אחר מיתת השליש לכך יהא בידו או ביד יורשיו הך שובר לראיה והשליש לא ירד לכל זה לכך לקח מיד המלוה השובר אף בלא עדים דלדידיה א"צ לכל זה אלא לזכרון דברים לשמא ישכח גם הוא הפריעה והכי נמי כונת ר"ת במ"ש רק שזכור בדבר שמסר לו שובר ואם הדברים כפשוטן תיבת בדבר יתירה דהו"ל לומר שזכור שמסר לו שובר גם הו"ל לומר שזוכר ולא זכור אלא דהק' אפי' שאינו יודע בבירור שהוא פרוע או לאו אלא שזכור בפריעה ע"י שמסר לו השובר כאלו אמר איני זוכר אם פרע לפני או לא אלא אני זוכר שפרע ע"י השובר שנמסר לי עבור הלוה ובא לתרץ לזה דמש"ה צריך לשובר משום דלא ידע שפרוע כ"א ע"י השובר ואף דהמלוה מכחישו לומר שלא נתן לו שובר כ"א להזמנה בעלמא והיינו דקפריך הש"ס בפ' ז"ב ומעתה זכינו לדין דאף דיצא השובר אחר מיתת השליש נמי כשר השובר דהא לא הובא לו אלא מן המלוה אחר שפרעו דהא לא שייך גבי שליש הזמנה כלל מהטעם שכתבתי ואף דהברייתא נמי מיירי בהכי מ"מ מק' הש"ס שפיר וכאמור דאף דהמלוה צווח שמסרו לו להזמנה מ"מ כיון דאית לן דלא שייך הזמנה גבי שליש והיינו משום דנאמנותו של שליש גרמא דין א"כ ידעינן דנאמן שליש גבי מלוה ודלא בהש"ך ז"ל דלא ירד לזה וע"כ כת' דאם מת השליש אף ר"ת מודה דמאן לימא לן שהמלוה מסר לו השובר וכו' ע"ש ולפי מ"ש הדבר מוכרח מעצמו דהא לאו ברשיעי עסיקינן שכת' השובר השליש מעצמו גם מ"ש לתרץ לדעת הרמב"ם שכת' אם מת השליש וכו' כיון שלא קרעו וכו' אינו כלום דאינו יודע השליש שימות דמיתה לא שכיחא וכשהובא לידו בשביל הפירעון הוא בא:

אמנם דכבר כתבתי בדעת הרמב"ם ז"ל דהא דקאמר דכתב יוצא מתחת ידי שליש ר"ל כתב יד שליש וכתבתי שכן נר' מדברי ה"ה ז"ל והיינו דמפרש רבי' הכי בהך ברייתא משום דכיון דשלישות השטר בידו למ"ל לשלישות השובר גם לא יצטרך עוד לשובר כלל כיון דהשטר הוא מונח ביד השליש ואף אם השליש אומר שנאבד ממנו כבר נאבד השלישות ממנו ויכול להכחישו המלוה בכל מה דבעי ואף דמקודם היה מאמינו עכשיו אינו מוכרח להאמינו והראיה דנתן לו השובר בלא עדים שאין נר' לו להאמינו עוד אשר ע"כ נר' לי לפרש דמאי דקתני בברייתא ויוצא מתחת ידי שליש הוא קאי על כתב ידו אבל הב"י ז"ל לא הבין הכי בדברי הרמב"ם ז"ל:

סעיף ך' ואפי' במקצתו וכו' עיין בסמ"ע דפי' מקצתו למעלה ומקצתו למטה וכו' והיינו משום דאל"כ נאמן במגו דאי בעי גייזיה וכו' ע"ש ואינו מוכרח דאיכא למימר דכתוב לאחר חתימת העדים ממש דאי גזייה הו"ל לקיומי שטריה בלפופיניירא אחרינא כ"כ הרמ"ך ז"ל הובא בש"מ:

סימן סח

סעיף א:

אבל שטרי מתנות וכו' או שטרי מחילות וכו' כת' הסמ"ע דמיירי בשטר שכת' בו גוף המחילה וכו' דאי לאו הכי אינו לשטר אלא לראיה בעלמא וא"כ הוי כשטרי מו"מ דכת' בש"ע דכשרים בערכאות ואיך הרמב"ם והטור ז"ל כיילי ליה בהדי שטרי מתנה דאין הקנין אלא בשטר אלא ודאי דה"נ מיירי דגוף המחילה נכתב בשטר וכיון שכן לא מהני אלא בשטר ולכך פסול אבל הריב"ש ז"ל ס"ל דאף בכה"ג דגוף המחילה בשטר לא דמי למתנה דלא סגי בלא"ה אבל המחילה דאפשר אפי' בינו לבינו מהני דלא איברי סהדי אלא לשקרי ולכך בעי עדים א"כ אין השטר אלא לראיה כנ"ל לפרש דעתו אבל מהא דכת' הריב"ש ז"ל בסי' תצ"ג וז"ל בשטרי מחילה נמי אי לאו דחזו דמחל קמייהו לא מרעו נפשייהו ובדבור המלוה החוב נמחל ושטרא ראיה בעלמא ע"כ מבואר דהבין בדברי הרמב"ם ז"ל דשטרי מחילות לאו בנכת' גוף המחיל' אלא מיירי דמחל לפניהם ע"ת ולפ"ז אפ"ל דהרמב"ם מיירי בנכתב בשטר גוף המחילה ולכך כיון דלא מחל לו כלל כ"א בשטר הוי השטר עיקר הקנין ועוד אפ"ל דהרמב"ם איירי במלוה בשטר וכיון שכן צריך קנין במחילה כיון דלא החזיר לו שטר הלוה כמ"ש בסמ"ע סי' י"ב ס"ח ואמטו להכי הוי השטר הוא הקנין ובהכי כ"ע מודו ועיין ברמ"א ז"ל סי' רמ"א דלא ס"ל כסמ"ע ע"ש:

סימן עב

סעיף ב:

ה"ז ש"ש וכתב הרשב"א ז"ל אפילו אחר שפרעו ועיין להש"ך ז"ל שהק' למהרשד"ם ז"ל ממתניתין דפרק האומנים ומ"ש הוא ז"ל אינו נרא' לע"ד דהא דאמרינן שם טעמא דאומנים דנעשו ש"ש משום דתפיס אאיגריה הוא לס"ד דאמרי' שוכר ש"ח הוי ולכך מחלקינן ביניהם משום דתפיס וכו' אך אחר דקי"ל דשוכר הוי ש"ש משום דשביק כ"ע ומוגיר לדידיה א"כ אף האומנים נמי הוו ש"ש מטעם זה כמבואר שם בגמ' ד"פ ומהתימה שהרב גופיה כ"כ סי' ש"ו ע"ש ובעיקר הקושיא נ"ל דשאני התם דגילה בדעתו שאין חפץ עוד לשומרו וכיון שכלה זמן שמירתו דהיינו שגמרו וא"ל טול את שלך תו לא הוי ש"ש ומינה אף שקיבל עליו לעשותו לזמן אף שעבר הזמן כל זמן שלא אמר לו טול את שלך עדין חיוב השמירה מוטל עליו ודמיא לשואל לזמן אף דעבר הזמן עדין הוא ש"ש וכמו שפסק הש"ע לקמן סי' ש"מ ס"ח ע"ש:

סימן עג

סעיף יז:

והמותר יהיה מתנה הוי אסמכתא וכו' ועיין מ"ש בסמ"ע דכיון דמ"ש שיגבה מעצמו חובו הוי אסמכתא גם במותר הוי אסמכתא וכו' ע"ש ולעד"ן דכיון דגלי אדעתיה להקנותו במתנה ע"י מעכשיו א"כ ודאי דעתו להקנותו אף מה שכנגד חובו ואיכא למימר דהאי דנקט מעכשיו לבסוף אכולי קנין קאי וגדולה מזו כת' הב"י ז"ל בשם הרשב"א ז"ל בסי' ר"ז במחודשין מ"ו וז"ל ועוד כיון דהתנה וכו' ויודע באמת שיפרע חלק בנין העיר ולא ינטל מצד אסמכתא א"כ בדוקא התנה שבדבור א' אמרה ואין דיבור א' מתחלק לשנים ע"ש ועיין עוד להסמ"ע בסימן ר"ז סק"ב שכת' לדעת רש"י והרא"ש ז"ל דאף דלענין כולו הוי אסמכתא מ"מ לענין מה שיגבה חובו לא הוי אסמכתא ע"ש וא"כ ה"נ אף דלמקנה כנגד חובו הוי אסמכתא ויכול לסלקו בקרקע אחר מ"מ לענין מותר לא הוי אסמכתא וקנאו כיון דאמר ליה מעכשיו וכ"כ הש"ך ז"ל:

והש"ך דידיה אמר משום דלגבי קנס לא מהני מעכשיו והביא ראיה ממ"ש הנ"י ז"ל יעו"ש ולעד"ן דאינה ראיה כלל דהתם לא איירי במעכשיו אלא משום דס"ל דלגבי זביני לא הוי אסמכתא משום דקני משכון ולכך אם המר תזכה במשכוני ואני אתן לך וכולי א"כ לא הוי זבינא והוי אסמכתא אבל אם אמ' לו מעכשיו אזיל ומודה דלא הוי אסמכתא אף לגבי קנס משום דע"י מעכשיו קנייה להך משכון במתנה משעת הלואה והחוב עדיין עליו כדקאי קאי והיינו דאמרינן כיון דאמר ליה מעכשיו אמדינן דעתיה דכיוון להקנותו ולא הוי אסמכתא וכן הוא מבואר בשיטתו לנדרים גבי מתפיס זכותיה דהוי נמי קנס וכת' וז"ל ונמצא פסקן של דברים כל היכא דאיכא מעכשיו לית ביה אסמכתא וכו' ע"ש בדבריו גם ממקומו הוא מוכרח דאף לגבי קנס מהני מעכשיו דהא קאמר בסוף דבריו בכה"ג לאו זביני נינהו אלא ערבון וקנס כי האי דשמעיתין וכו' ולעיל סמוך ונר' גבי ערבון בת' דמהני מעכשיו גם הך ראייה שהביא מתוספות דע"י מעכשיו הוי כזביני ליתא לע"ד דאין כונת התוס' לומר דהוי כזביני דוקא אלא לאפוקי הלואה דאין בו איסור רבית והיינו כיון דאמר ליה מעכשיו נעשה כמי שהקנהו בשעת מתן מעות דאין כאן איסור רבית דהוי זביני אמנם לענין ביטול האסמכתא לא בעינן דהוי כזביני אלא כיון דגלי אדעתיה להקנותו ולא להסמיכו מהני:

ולעד"ן בכונת הרא"ש ז"ל דהא דלא מהני הכא מעכשיו משום דלשיטתיה אזיל דכתב בפ' א"נ דלא מהני מעכשיו אלא דוק' בהלוהו על שדהו וא"ל אם לא אפרע וכו' יהיה שלך כיון דתחלת המשכנת' הוי כעין מקח וכו' וגם עשה לו טובה מהני מעכשיו אבל גבי שאר אסמכתות לא מהני מעכשיו לחוד מדקתני בב"ד חשוב וכו' ע"ש ור"ל דכיון דקנין המשכון מתחיל משעת מתן מעות להשתעבד וכו' א"כ הוי מעכשיו לגמור הקנין ולהחזיקו לבטל האסמכתא אבל בשאר אסמכתות דלא היה בהם התחלת הקנין לא מהני מעכשיו וכמו ההיא דמתפיס זכותיה וא"כ ה"נ הך המותר לא היה בתחלת הקנין דהקנין אינו אלא מה שכנגד מעותיו דהא בירר לו בשעת הלואה דלא קני מהמשכון אלא כנגד מעותיו וכיון שכן הוי כשאר אסמכתות דבעי' קנין בב"ד חשוב והכי דייק לשון הרא"ש שהביא הטור שכת' דהוי טפי אסמכתא כיון שהזכיר מותר גלי דעתיה דלא קני במעות שלו כ"א קצת מהמשכון וא"כ לגבי המותר לא קני ליה כלל אבל אי לא הזכיר המותר אלא אמר ליה המשכון יהיה שלך כיון דא"ל מעכשיו קני כנ"ל ועיין בש"מ למציעא דמ"ח בשמעתא דערבוני יקון בד"ה והוי יודע דמשמע שם כמ"ש ע"ש:

אך אמנם דזה לא יתכן אלא לדעת הרא"ש אך לדעת הש"ע דפסק לקמן בסימן ר"ז סי"ד כהרמב"ם ז"ל דס"ל דלכל אסמכתא מהני מעכשיו הפך דעת הרא"ש איך הביא האי דינא דהרא"ש כיון דלשיטתיה אזיל וכאמור:

עוד שם ואם א"ל קנה מעכשיו אם לא אפדנו וכולי יש מ"ש דלא הוי אסמכתא וכו' הש"ך ז"ל הק' בכאן קושיא הראויה אליו דכיון דהוא ש"ס ערוך אין לומר יש מ"ש וכו' ובאמת משום דהגהות כתבו דרש"י חולק ע"ז לכך כתבו בשם יש מ"ש אבל קשה דאיך אפשר שיחלוק רש"י על סוגיא דפ' א"נ ולזה תירץ בב"י דרש"י מיירי דלא אמר מעכשיו והרב ז"ל דחה תירוץ זה דכיון דכתב רש"י וקנו בב"ד חשוב ודאי מיירי אף דאמר מעכשיו וכו' יעו"ש ולעד"ן דזה ליתא עם מה שנקדים להק' דכיון דהתם ומיירי בתפס א"כ מהו זה שכת' ואסמכתא ל"ק אי לא תפיס אלא ודאי דרש"י לשיטתיה אזיל שכת' בפ"ד דנדרים דהך פסקא דאמרו והילכתא אסמכתא קניא מיירי בלא תפיס ועליה קאמר שם דבעי' תרתי קנין ובבד"ח כמבואר שם וא"כ הוא היכא דתפיס סלקינן דרגא דלא בעי קנין ובב"ד חשוב אלא קנין לחודיה או מעכשיו לחודיה מהני וה"נ ראייתו בכאן דאמרי' בנדרים אי לא תפיס ולא קנו מיניה בב"ד חשוב לא קנייא וא"כ הכא אף דתפיס כיון דליכא קנין או מעכשיו לא קניא ומשם תראה ותבין דלא כמ"ש הש"ך ז"ל בכונת רש"י ז"ל דס"ל כמ"ש הר"ן יעו"ש דהא כת' בהדיא דבעינן ג' תנאים וכו' וקנין ובב"ד חשוב והיינו כמ"ש הר"ן שם בשם ר"ת יעו"ש וזהו שהכריחו לרש"י ז"ל בנדרים לפ' דהך פסקא מיירי בלא תפיס משום סוגייא דא"נ דקאמר מעכשיו לחוד מהני ולכך פי' דהתם דתפיס וכמ"ש שם בפ' א"נ בד"ה ואיבעית אימא וכו' וז"ל שע"מ מכר גמור החזיק בה מעכשיו וכו' דלא כהש"ך ז"ל דכת' לדעת רש"י הסוגיות פליגי:

ותגדל התימה על ההגהות והמרדכי שכתבו דרש"י ז"ל מיירי במעכשיו ואולי דס"ל בדעת רש"י ז"ל דכיון דבשעת העמדה בדין לא תפיס שמעון אלא דהמשכון אצל יהודא לא מהני כ"א קנין בב"ד חשוב והאי דבעי' תפיס הוא בשעת העמדה בב"ד אלא דמלבד דזה לא ניתן ליאמר כלל דודאי אם הך דתפיס מיירי בשעת העמדה בדין אינו מעלה ומוריד דאם הקנין היה בב"ד חשוב או לא וגם לא משמע כן בגמ' ולא בפוסקים אלא דא"כ מאי קאמרי ההגהות והמרדכי ז"ל דרש"י חולק על פס' מהר"ם דכיון דמהר"ם מיירי דתפיס אף בשעת העמדה בדין א"כ אף רש"י ז"ל מודה בזה ובאמת צע"ג מאי הבינו בכונת רש"י ז"ל וצ"ע:

סימן קב

סעיף ה:

קיימא עדית במקום עדי עדית וכו' ועיין בהש"ך ז"ל שכת' ודוחק לומר דבהש"ס היינו משום דא"ל בפירוש מעדי עדית לא מגבינא לך וכו' דלא משמע כן וכולי ולעד"ן דזה מוכרח דאמרינן בפ"ק דב"ק ד"ח דהיכא דבשעת הלואה היה לו עדית ובינונית וזיבורית ואח"כ מכר העדית לא אמרי' קיימא הך בינונית במקום עדית כיון דבשלו שיימינן ואינו גובה אלא מן הזבורית דכיון דבשעת הלואה היה לו עידית נשתעבדה לו הבינונית וכן פסק הטור והמחבר בסמוך ס"ד וכיון שכן א"כ היכי אמרי' כאן קיימא עדית במקום עידי עדית כיון דבשעת הלואה חל שעבודו על העדית אלא ודאי דוקא התם דאמ' ליה בפי' מעדי עדית לא מגבינא וכיון דקיימא ליה במקום עדי עדית לא מגביהו ממנה ואפש' דכיון דידע שיש לו עדי עידית והתנה עמו שיגבה לו עדית הוי כמאן דפי' לו שלא יגבה לו עדי עדית:

סימן קלח

סעיף ו:

בהג"ה וי"א וכולי עיין בב"ח שהשיגו והש"ך תירץ דהכא נמי ארישא קאי ע"ש ואחר המחילה ליתא דהכא ליתא להך רישא כלל דהא קאמר אע"פ שחזר וצווח וכו' אבל הטור כת' הב' דינים ולכך אפשר לומר דארישא קאי והיה נר' להכריח דבחזר וצווח והביא עדים דמהני מהא דקתני בברייתא אבל אם היתה מציאה יוצאה מתחת ידו הממע"ה ופרש"י ז"ל אם הביא עדים והעמידוה בגמ' בשתק ואח"כ צווח הרי דבצווח והביא עדים דמהני והא ליכא למימר דלפי המסקנא ליתא להאי דינא דא"כ הו"ל להק' והא קתני הממע"ה והיכא תיסק אדעתין לומר דמיירי בכה"ג אלא ודאי דאף למסקנא איתיה אלא דדחה לו דלא מיירי בהכי כלל וכן ראיתי להט"ז שהשיגו לרמ"א בזה אך מ"ש על הרא"ש ז"ל מסימן קכ"ו לק"מ דהתם מיירי שלא הודה בפני עדים אבל אם הודה לפנינו בודאי אפי' הביא עדים לא מהני:

גם מ"ש הש"ך דברי רמ"א. נראין אף אסיפא נראה דהוא סתיר דברי עצמו שכתב סימן ס' דכתב דהיכא דשתק מתחילה א"י לחזור ולתקוף ממנו ובשתק ולבסוף חזר יכול לתקוף ע"ש גם שם כת' דרמ"א קאי ארישא וכבר כתבתי דליתא ודו"ק:

סעיף ח' וזה טוען שכרתיה לו וכו' לשון הרמב"ם וזה טוען מכרתיה לו וכו' משום דגריס בגמ' אוגדתיה לו דהיינו מלשון גוד ואיגוד וכן גריס בגמ' תלמיד הר"י ז"ל ודוקא כשטען שכרתיה או מכרתיה או חטפה אבל אמר נתתיה לו לא מפני שאין זה דרכן של בני אדם אחר שידונו להם לריב ולתפוס זה בצד זה נאמן תלמידי הר"י ז"ל:

שם או נתגבר עלי וחטפה והטעם כת' הסמ"ע כיון דידע דהוא גזלן הו"ל להשמר וליקח עדים ע"פ ואין בזה טעם דאין דרך של בני אדם בכך אלא הטעם כמ"ש הרמב"ן ז"ל הובא במקובצת דכיון דעד השתא הוו תפיסי תרוייהו לא אמרי' השתא איברי האי וגבר מחבריה ותקפה ע"כ וכ"כ בנ"י ז"ל והריטב"א ז"ל כתב דכיון דהוחוק בב"ד והוי גזלן גמור לא מחזקינן ליה בגזלן ונ"ל לפי דעת הרמב"ם הוי הך ברייתא כפשטא דבכל גוונא אמרי' הממע"ה אבל לפי דעת הרמב"ן צריך להעמיד הברייתא בחד גוונא ואם כן הו"ל ליפלוג וליתניה בדידה:

שם הממע"ה נרא' היינו דוקא היכא שלא השביעו מתחילה דהיינו שמחלו השבועה זל"ז אבל אם השביעו אותם הדיינין ויצאו לחלוק דמיה שוב אינו נאמן לומר אודויי אודי לי והוי נשבע לשקר כ"כ הרדב"ז הובא במקובצת ונר' דהיינו דוקא לר' יוחנן דלא חייש למלוה ישנה אבל לאביי דחייש למלוה ישנה איפשר לומר דהך שבועה משום מלוה ישנה היא ועכשיו אודי ליה דהטלית שלי הוא ומחל לו בהך מלוה ולכך לא חילקו הפוסקים בזה דקי"ל כאביי והוי נפקותא בזה לענין דינא בין לאביי ור"י ועיין להרא"ש שם שכתב דליכא נפקותא לדינא ע"ש:

סעיף ד' וי"א שאפי' אם הוא מצרן מסלקו השותף ועיין בסמ"ע ומ"ש הש"ך ז"ל אינו נראה דהא הרא"ש ז"ל הוציא זה הדין מדברי רש"י וכן כתב בהדיא הב"י ז"ל וז"ל אף אם קנאו וכו' כ"כ הרא"ש בשם רש"י ע"ש גם מלשון הרשב"א ז"ל בתשו' שהביא הב"י זל משמע שאין שום חולק עליו בזה ולעד"ן דכת' הטור סנ"ו משם הר' יהודא גבי בעלים ראשונים דאם קדם המצרן וקנה אין מסלקו וכן לאשה וליתמי ולשותפי ע"כ הרי מבואר דהשותף אין מסלק המצרן ומוכרח דלאו היינו הר' יהודא מברצלוני שכת' הטור לעיל משמו בס"ה דשותף מסלק המצרן ואין לומר דהא דכתב הטור ז"ל משם ר"י ברצלוני דשותף מסלק המצרן הוא לפי פי' בשמעתא דביני אחי ושותפי אבל בהך שמועה דיתמי ושותפי הוא מפ' כפי' י"מ שהביא הרא"ש ולכך קאמר דאם קדם המצרן וקנה אין השותפין מסלקו דזה ודאי ליתא דהך שמועה דביני אחי ושותפי פי' בהדיא הר"י ברצלוני הך פי' די"מ הנ"ז גבי יתמי ושותפי דכת' הב"י ז"ל בס' כ"ד ע"ש ובהך ליכא משמעות להאי דינא כלל ולומר דכתב האי דינא משמיה דנפשיה ולא מלשון הגמרא דזה רחוק מן הדעת דמנ"ל הא ועוד למ"ל לגמ' לשנות הדין פעמים דכיון דהך דביני שותפי הוי נמי פירושו בהך גוונא ממש דיתמי ושותפי אלא וראי משום דמפ' הך דיתמי ושותפי כדפרש"י ז"ל ולפ"ז מוכרח מאי דכת' הטור משם הר' יהודא גבי יתמי ושותפי דאם קדם המצרן וקנה אין השותף יכול לסלקו הוא ודאי פליג אהאי דינא דר"י ברצולוני משום דס"ל כיון דקאמר בגמ' אשה ויתמי ושותפי בחדא מחתא הוי כולהו חד דינא דאם קדם המצרן אינו מסלקו אבל לרש"י והרא"ש ז"ל ור"י ברצלוני ז"ל דאינו מוכרח דשוו כולהו בדינייהו כיון דאין טעמם שוים ואמטו להכי כתב הטור ז"ל ואפי' אם קנאו כתב א"א הרא"ש ז"ל שהשותף מסלקו מדכתב בלשון כתב וכו' ולא כתבו בסתם משמע דאיכא מאן דפליג וכ"כ הב"י בס"פ וז"ל והיה נ"ל דכיון שכן אף אם קדם וכו' מסלקו למ"ד שותף מסלק המצרן ולכך כתבו בש"ע בלשון י"א:

סימן קעב

סעיף ט:

קנאה בר' ואינה שוה אלא מנה אם המצרן חפץ בה צריך ליתן ר' וכתב הטור ז"ל ולא אמרינן כיון ששלוחו לתקוני שדריה ולא לעוותיה ואין כאן שליחות ויתבטל המכר שאין זה עוות שפעמים אדם קונה שדה בהרבה יותר מכדי דמיה מפני שחפץ בה ע"כ וי"ל אמאי יתבטל המכר כיון שהלוקח חפץ בו ולומר דס"ד דיש אונאה ז"א דכבר פסק בב"י בסי' רכ"ט דאין אונאה עד פלגא ועוד דכיון דלוקח רוצה בו הרי גלי דעתיה דחפץ בשויו ונ"ל דזהו שהוכרח הרא"ש ז"ל לומר דאיירי שהלוקח חפץ להחזירו ור"ל דהלוקח מתנחם על קנייתו כשידע שהוא יותר משוויו והוא עצמו אינו יכול לחזור כיון דאין אונאה ולכך בא בעלילה על המוכר שהוא שליח בן המצר ואב בן המצר אינו חפץ בו כלל לית דין דחזרה דקנייא ללוקח אבל כיון דהמצרן חפץ בו א"כ נעשה שלוחו וקי"ל דבשליח יש אונאה וכמו שנתבאר בסי' רכ"ז ע"ש והיינו דכת' הרא"ש ז"ל וקאמר ר"י על מעשה כזה וכולי ור"ל דלא חידש לו דאין אונאה דאף לבני הישיבה נמי הכי ס"ל אלא דחידש לו דכה"ג לא מיקרי שליח וכמ"ש התוס' בפ' המקבל והטור ז"ל דלא כת' שהלוקח חפץ להחזירו קיצר במובן ועיין להט"ז שהצ"ע ולעד"ן כמ"ש:

גם מ"ש לעצמו דהוי דומיא לקלקל בשדה דחייב לשלם וכולי לעד"ן דלא דמי דהתם שאני כיון דידע דרשות המצר עליה הוי פשיעה באותו קלקול אבל הכא דס"ד דלא ימכור כ"א בשיווי זה ואגב חביבותיה לא איכפת ליה א"כ גם המצר נמי אגב חביבותיה לא איכפת ליה וק"ל:

סעיף י"ד אחד שלקח מב' שדה אחת וכולי אלא א"כ מסלקו מכולה או מניחו בכולה וכו' הוא לשון הרמב"ם פי"ג מה"ש וכת' הל"מ ז"ל דלמד זה ממ"ש בפי"ב גבי מכר כל שדותיו לאחר וכו' דאם בן המצר רצה לקנות כולם הרשות בידו ולכך כתב כאן דיכול להקנות כולה ולא חציה אך לפי מ"ש ה"ה משם הרמב"ן ז"ל דאף בן המצר אינו יכול להקנות כולה לא יתכן זה יע"ש ולא ראה מ"ש הש"ע סל"ז דין הרמב"ן וכאן פסק האי דינא אשר ע"כ נ"ל דהתם ה"ט כיון דאינו בן המצר לא לשדה אחת מן הדין אינו יכול לסלק הלוקח משאר שדות וא"כ אינו יכול לחלק הקנייה אבל הכא שהוא מצר לשדה כולה אלא שאין משיג לקנות כ"א חציה בלבד ודאי הדין אמת שאם בא להקנות כולה הרשות בידו גם לא ראה מ"ש הרא"ש הטעם של הרמב"ן משום דאין מצוי שיקנה כל שדותיו ולכך לא תיקנו דין בן המצר משא"כ הכא דאין כאן אלא שדה אחת דשכיחי לקנות ודאי יש בו דין בן המצר: סעיף ל"ד בהגה אם רוצה להקנות ועיין בסמ"ע ז"ל דקאי על אחד מקרוביו שרוצה להקנות בשבילו וכ"ה בהדיא במרדכי שלפנינו וז"ל או אחד מקרוביו או מאהביו חפץ לקנות וכו' והיינו שקונה בשבילו ושפיר השיג על הע"ש דמה שרוצה ליישב הש"ך ז"ל ל"נ דמאי איכפת לן בהודעת דעת המצרן שרוצה לקנות כיון שאין כאן מי שקונה בשבילו דהא אין לשהות וכו' והמוכר צריך למעות עכשיו:

סעיף ל"ז בהגה המצרן יכול לסלקו וכת' הש"ך הטעם דלא מיקרי בעלים ראשונים אלא כשמכרה המוכר לאותה שקנה ממנו דאל"כ אין לדבר סוף עכ"ל וכאן יהיה מקים קביעותו ולא כמו שלפנינו וק"ל:

סעיף מ"ב מכר כדי ליתן מנת המלך וכו' אין בי דין המצר וכו' וכת' הסמ"ע וז"ל מפני שלכל אלו צריך מעות במהירות וכו' עד חובות כאלו שייך לזה וכאן יהיה מקום כבודו ולא כמו שלפנינו גם הראיה שהביא מסי' ק"ט מוכיח זה וק"ל:

סימן רכג

סעיף א:

המחליף וכו' אפי' אם הלוקח טוען בריא ומוכר טוען שמא על הלוקח להביא ראיה וכו' ועיין בסמ"ע ז"ל ומה שהק' עליו הרב ט"ז ז"ל לק"מ דהגמ' לא הק' זה כ"א על המשנה דאמרה יחלוקו אבל הרמב"ם דכת' הלוקח מביא ראיה סתמו כפי' דהמוכר הוא מוחזק ולא בעי למימר מי שהולד בידו על הב' להביא ראיה הוא להשמיענו רבותא דאף במוכר טוען שמא וזה לא הוי כ"א במוחזק המוכר אבל אם מוחזק הלוקח לא מהני טענת שמא כיון דלא בא לידו כ"א אחר שנולד הספק וכ"כ התוס' בפ"ק דמציעא ד"ט בד"ה פטרי וכו' וכן מדוקדק בלשונם בפ' השואל שכת' וז"ל אבל אם טוען שמא סברא הוא שלא תועיל חזקתו מספק ע"ש וכ"ש לפי פשט לשון הש"ע שכ' ומשך בעל הפרה את החמור ועדיין הפרה בביתו וכו' דהרי ביאר בהדיא דהמוכר הוא מוחזק וא"כ מ"ש אח"כ אפי' אין הפרה והשפחה ברשות מוכר וכו' הוא דין אחר וכמ"ש הסמ"ע:

ולכאורה נ"ל דלא מהני חזקת מרא קמא להעמידה ברשות מוכר כ"א בטוען בריא אבל בטוען שמא לא מהניא חזקת מרא קמא דהוא עצמו תבריה לגזיזיה כיון שאינו תפוס וא"כ מוכרח הוא מאי דכת' אפי' המוכר טוען שמא מיירי בתפוס ומוחזק וכן הם דברי התוס' בפ' השואל ד"ק בד"ה וליחזי שכת' וז"ל אבל מוכר אם הוא מוחזק מועיל אפי' הוא טוען שמא ע"כ דלכאורה קשה למ"ל למימ' אם הוא מוחזק לישמועינן אפי' אינו מוחזק כיון שיש לו חזקת מרא קמא וכמו שהק' בגמ' ונוקמה ברשות מרא קמא אלא ודאי דוקא התם דטוען בריא אבל בטוען שמא בעי' שיהא מוחזק ואין להק' לפ"ז דלרבה דמוקי לה בשמא ושמא אמאי לא מוקי לה אפי' כרבנן דהתוספות אזלי לשיטתייהו דהך אוקמתא דעומדת באגם לא קאי ולכך לא מיתוקמא כרבנן ודלא כפי' ר"ש שהביאו התוס' שם מדלא אמר אלא משמע דלא הדר ביה ומודה סומכוס היכא דמוחזק וכו' ע"ש דא"כ לא תירץ הגמ' כלום דהא אית לן חזקה דמרא קמא ועלה משני הא מני סומכוס דלא אזיל בתר חזקה ואין לומר דהך חזקת מרא קמא לא הוי חזקה כ"א דוקא חזקת ממון דא"כ מאי מק' הגמ' דמנ"ל דפליגי רבנן וסומכוס בהך חזקה אלא ודאי דס"ל דחזקת מרא קמא חשיבה חזקה כחזקת ממון ולכך רבנן דס"ל דאזלינן בתר חזקה הוי חזקת מרא קמא בכלל ולכך משני הא מני סומכוס דלא אזיל בתר חזקה אמנם זהו דוקא היכא דטוען ברי:

סימן רנט

סעיף ו:

מקום שרוב גוים ורוב טבחי ישראל בהמה או עוף הנמצא שם שחוט מותר והוא של מוצאו וכו' משמע דמותר הוא באכילה שכך כתב דמותר והוא של מוצאו אבל בסיפא לא כתב אלא של מוצאו והיינו משום דכיון דהוחוק לן דמונח אצל עוף אימור מרובא דעלמא אייתיה והוי נבילה אבל גבי נמצא דכיון דליכא ריעותא אמרי' כאן נמצא כאן היה וכיון דרוב טבחי ישראל הוא בתר רובא אזלינן ומותר אלא דאכתי איכא למידק דבשלמא גבי בהמה מהני הא דרוב טבחי ישראל אבל גבי עוף דנקט לא מהני וכמ"ש הרא"ש משם הראב"ד ז"ל בפ' אלו מציאות ולזה י"ל כמ"ש הרשב"א והר"ן ז"ל הובאו דבריהם בס' אסיפת זקינים שם דגם דגבי עופות נמי איכא רוב ציידי ישראל דדרכן של ציידין לשחוט כדי שלא יברחו ממנו וסיים עוד ומש"ה לא דקו עלה לימא הלכה כר"ש אפי' ברוב ישראל כדדייקי' הכי גבי גדי ודחי' ברוב טבחי ישראל דמידע ידע דבהא נמי איפש' לאוקמא בהכין ואפשר נמי דלא שרי אלא משום מציאה וכו' והא' נ"ל יותר דמדאמרינן ליה שקול לנפשך אפילו באכילה משמע עכ"ל:

וראיתי להרב הגדול ר' יעקב מוהראר זלה"ה בחי' למציעא כ"י וז"ל ואני אומר איפכא דאדרבא דתי' הב' הוא עיקר דאם איתא לתי' א' אדרבא הו"ל למידק ולתרוצי הכי כיון דגבי פורגיות לא שייך לו' רוב טבחי ישראל כדאמרי' גבי גדי משום דאין טבח לעופות וכיון דלא אסיק אדעתיה לומר רוב ציידי ישראל איך סמיך אמה שאמרו גבי גדי אלא העיקר בזה תרוץ ב' דאע"ג דפשטא דמלתא הוא לאכילה היכא דלא מצית לפרשו כפשוטו מתפרשת להנאה וכו' ובאמת דשייך לישנא דזיל שקול לנפשך אף להנאה כדאמר ליה רב לההוא גברא גבי בוכהא דמעצרתא בפ' אלו מציאות אלא דיש לדחות דבמידי דלאו אכילה אין לחוש אבל במידי דבר אכילה לא הו"ל לאהדורי ליה בהאי לישנא דפשוטו על האכילה ומכח זה כתב הש"ע כאן דמותר באכילה ואי כדבריו ז"ל הדין יוצא דאינו מותר אלא בהנאה ובעיקר קושייתו על הרשב"א זל ל"ק דכונת הרשב"א ז"ל דכיון דשייך המצאה אף ברוב גוים שייך רוב ישראל אצל שחיטה א"כ קל בעיניו למצוא המצאה אחרת ככל אופן שיהיה ועוד דהיינו הך דכיון דע"י רוב ציידי ישראל הוי רוב טבחי פורגיות הם ישראל אפשר דברור לו דרוב ציידי הם ישראל אלא דבאמת לא שייך זה אלא גבי פורגיות דאינם בבתים ואינם נתפסים כי אם ע"י צידה וכיון דרוב ישראל הם ציידים א"כ הוי רוב הפורגיות הנשחטים הם של ישראל ולכך הם מותרים אבל בשאר עופות הגדלים בבתים כגון התרנגולים דרוב מציאותם הוא אצל בעליהם ואינם של הפקר כדי שיצודו דכיון דהעיר רובא נכרים א"כ רוב הנשחטים מהן של הנכרים הן דהא אין טבח לעופות וכיון שכן אם נמצא מהן שחוט הוא אסור א"כ לא הו"ל להש"ע למיסתם דבמצא עוף שחוט מותר דמשמע אף תרנגולים בכלל זה ורואה אני שדברי הש"ע הם ש"ס ערוך דאמרי' בפ' אלו מציאות דמי שאבדו לו גדייו ותרנגוליו ומצאן שחוטין אמר ר"ח דמותרין משום שחיטה והיינו משום דרובא טבחי ישראל אף דרובא גויים נינהו ע"ש הרי אף גבי תרנגולים דלא שייך בהו רוב ציידי ישראל אפ"ה מותרים משום דאמרי' רוב טבחי ישראל דלא כהראב"ד ז"ל ולעד"ן דזהו שהכריחו להראב"ד ז"ל דלא ס"ל גבי פורגיות משום דרוב ציידי ישראל כמ"ש הרשב"א והר"ן ז"ל מכח הך דתרנגולים שהבאתי ולכך צ"ל דאיירי ברובא ישראל ואפ"ה מותר משום מציאה דהלכה כרשב"א אף ברובא ישראל אבל דעת הרשב"א והר"ן ז"ל דהך דאבדו גדייו ותרנגוליו מיירי שמצאן במקום שרובא ישראל או מיירי ברוב גנבי ישראל וכ"כ הרא"ש ז"ל בפ"ק דחולין ע"ש אבל הך דמצא פורגיות מיירי ברוב ציידי ישראל והיינו שדקדק בדבריו בי"ד סי' ג' גבי מי שאבדו גדייו ותרנגוליו שכת' דרובא ישראל ולא כת' דרובא גוים ורוב טבחי ישראל ומעתה תגדל התימא על הש"ע כאן שסתם:

שוב ראיתי לה' ש"ך שם שכת' אדהכא דמיירי בעוף גדול וכו' ואין הדעת סובלתו דבשר העוף אף שהוא גדול נמכר במוקלין דא"כ למ"ל לדחוקי הרשב"א ז"ל והר"ן ז"ל דמיירי ברוב ציידי ישראל הו"ל למימר דמיירי בפורגיות גדולים דהוי נמי כההוא תירוצא ממש דרוב טבחי ישראל דאין לומר דאין במינם גדולים הנמכר במקולין דא"כ אף בשאר עופות נמי הוי מילתא דלא שכיחא דבמינם גדולים כ"כ עד שנמכר במקולין:

גם ראיתי להפר"ח ז"ל שם שדרך בזה כדעת הש"ך גם כת' דהך דאבדו גדייו ותרנגוליו לצדדין קתני דגבי תרנגולים מיירי ברוב ציידי ישראל ואחר המחילה נר' דזה ליתא דא"כ מאי ק"ל להראב"ד ז"ל עד שהוכרח לפ' דהלכה כרשב"א תיקשי ליה לדידיה דאין טבח לעופות מהא דהתירו בברייתא תרנגולין וכמו שצ"ל דמיירי ברוב ציידי ישראל א"כ גם בפורגיות נמי אמרי' כן אלא וראי אדהתם לא ק"מ דמיירי ברובא ישראל לכ"ע דהא לאו במציאה קאי דבמכירן שהן שלו קאמר ועוד דכבר כתבתי דבתרנגולים לא שייך רוב ציידי ישראל:

ומעתה שרי ליה מאריה לה' מע"מ בחי' להרא"ש ז"ל בפ' אלו מציאות דאהא שכת' ובלבד שיהו רוב גנבי העיר ישראל כת' וז"ל ותמיהא לי דלמאי דמסקינן ברוב עכו"ם ורוב טבחי ישראל א"כ ה"נ אפי' רוב גנבי גוים אזלינן בתר רוב הטבחים משום דמסתמא הכל נותנין לטבחים למכור במקולין ע"ש שהניחו בקושי דהנה ה' ז"ל הבין דהא דמסקינן דמיירי ברוב טבחים ישראל הוא קאי אאבדו גדייו וכו' וזה ליתא דא"כ תיקשי להראב"ד ז"ל דס"ל דאין טבח לעופות אלא ודאי דהך דאבדו לא מיירי אלא ברובא ישראל לכ"ע והש"ס לא קאי אלא אהא דמצא גדי כמבואר בגמ' וכאמור:

אשר ע"כ נר' בדעת הש"ע דס"ל דהרא"ש והראב"ד ז"ל פליגי בהכי דלהרא"ש ס"ל דהא דאמרי' דרוב טבחי ישראל אשוחטין ממש קאמר דהיינו שרוב העיר אף הגויים מוליכין לשחוט אצל ישראל בין בהמה בין עוף אבל הראב"ד ז"ל ס"ל דלא קאי אלא אמקולין ולכך הוק' לו מה שהק' והיינו דכת' הרא"ש ז"ל גבי פורגיות והא דלא מדקדק וכו' ולוקי ליה ברוב טבחי ישראל איכא למימר וכו' הרי דכת' להדיא דגבי פורגיות משום דרוב טבחי ישראל ודלא כהראב"ד ז"ל ולכך סתם הש"ע בדעת הרא"ש דקאי אליבא דהילכתא ומהתימא על הש"ך והפר"ח ז"ל שנעלם מהם דברי הרא"ש דאף גבי פורגיות קאמר דרוב טבחי ישראל:

ואולם שראיתי להב"י בי"ד שם שכת' וז"ל וכתב הרא"ש משם הראב"ד דלגבי פורגיות וכו' לא מהני רוב טבחי ישראל כי אינם שוחטין אלא בשר הנמכר במקולין ולא שרי אלא ברוב ישראל ע"כ והדבר תמוה כיון דהרא"ש פליג עליה כמו שנתבאר איך הביאו להלכה וצ"ע:

אמנם דאכתי איכא למידק בדברי הש"ע שכת' דבמצאן שחוטין מותר באכילה ת"ל דאסור משום בשר שנתעלם מן העין ומה שתי' הסמ"ע ע"ש אינו נכון דא"כ העיקר חסר מן הספר אלא נ"ל בזה דהש"ע ס"ל דע"כ לא אסרינן משום נתעלם מ"ה אלא חתיכה אבל בהמה שלימה לא חיישינן לעורבין וכמ"ש הש"ך ז"ל בסי' ס"ג דלא כהרא"ש ע"ש וזהו דלא כתבו הש"ע שם אף למאי דמסיק כרב ומה"ט לא אקשו בגמ' בפ' אלו מציאות גבי גדי ופורגיות והאמרי בשר שנתעלם מ"ה אסור כמו שהק' גבי דיו וכ"כ הריטב"א ז"ל בשיטתו למציעא וז"ל גדי שחוט וכו' וק"ל איך התירוהו והא בשר שנתעלם מ"ה אסור שלא ראהו משנפל ואית דמתרצי דלאו דרכו של עוף דלשקול גדי שלם אלא חתיכה ע"כ אלא דק"ל על מ"ש שם גבי פרגיות וז"ל וליכא למימ' משום בשר שנתעלם מן העין דאיכא למימר בעומד ורואהו ע"כ דכיון דשייך למימר גבי מציאה עומד ורואהו שנפל משם אבל לה ידע ממי נפל א"כ אף גבי גדי נמי י"ל כך אלא ודאי כיון דהש"ס לא הק' ותירץ כמו גבי דיו משום דאית ליה תי' פשוט דלא שייך בדיו והן אמת הריטב"א ז"ל הבין בדעת המתרצים שתי' גבי גדי משום דשלם הוא מחמת כבידותן ולכך צריך למצוא טעם אחר בפרגיות אלא דלפ"ז הו"ל להמתרצים עצמם ליישב הך דפרגיות לשיטתם כיון דתי' לא מעלה ארוכה לפורגיות:

אשר ע"כ נ"ל דכונתם הוא דכיון שהוא שלם דאינו קרוב למאכלם עד שינתחוהו אין משגיחין בו ולכך כתבו אין דרכם אלא חתיכה ועוד נלע"ד דאף לס' הרא"ש ז"ל שם שדרך העורבים ליטול בהמה שלימה היינו דוקא אם היא מופשטת מהעורה שאין בה חיסור כלום וקרוב למאכלם אבל אם עדין מחובר בה העור וכן העוף שהוא בנוצה שלו כ"ע מודו דלא חיישינן לעורבים והא דקאמר בפ' גיד הנשה גבי רב דתלי חיותא מיירי דתלוי מופשט מהעור ולכך הכא דקאמר גדי שחוט ופרגיות שחוטין דמשמע דאין בהם אלא שחיטה כ"ע מודו דלא חיישינן להו כנ"ל:

ועל מ"ש גבי עוף וכו' הרי הוא של מוצאו כת' הסמ"ע דמיירי שחטף לפנינו בשר וכו' ומלבד דזה חסר מדברי הש"ע לא ידעתי מי הזקיקו לזה דדברי הש"ע הם מבוארים דלא מיירי. אלא לענין מציאה שכת' הוא של מוצאו ולא כת' דמותר כמו ברישא וכמ"ש וע"כ לא הקשו בגמ' גבי דיו אלא משום דקאמר ליה זיל שקול לנפשך דמשמע באכילה התירו ולכך הוצרך לאוקמה בעומד ורואהו אבל כל שלא. ראהו בודאי אסור וכן הוא הרמב"ם וכמ"ש הר' ז"ל ע"ש:

סימן רס

סעיף ט:

ואם היה דבר שאין בו ואינו חויב להחזירו וכו' כ"ה לשון הרמב"ם ועיין להראב"ד והרמב"ן שהביא ה"ה ז"ל שהשיגהו בזה והש"ע לטעמיה אזיל שיישב בב"י דכיון דלא ניכר לו בעלים הרי הוא שלו והא דאמרי ישל"מ לא הוי יאוש הוא דוקא אם נתברר של מי הוא ולכך אף אם נתייאש אח"ך אינו כלום אבל כל זמן שלא נתברר של מי הוא יוכל זה לעשות בו מה שירצה כן פי' הש"ך דעתו ולע"ד אינו נר' דהא כת' ואינו חייב להחזירו מבואר דאף דנתברר בעליו ע"פ עדים כבר זכה בו ואינו חייב להחזירו דהא ודאי לא קאי אמקום שהיה מונח לשם דהו"ל לומ' לשם ועוד דכבר כת' ואסור לו להחזירו לשם גם אין לומר דהך דיאוש ש"מ איירי בידעי בעליו ולכך כיון דמעיקרא דידעי בעליו אתי באיסורא לידיה כיון שלא החזירו לו אבל אם לא הוכר לו בעלים כלל דמותר דזה ליתא דא"כ מאי מק' בגמ' כל הנך תיובתא אדאביי כיון דמיירי בלא הוכרו הבעלים:

ובסמ"ע כתב דהכא מיירי שנטלו אדעתא דלהחזירו וכו' פי' וכיון שכן לא מיקרי איסורא בא לידו ודלא כהש"ך ולכך יאוש מועיל בו ע"כ אלא דאדרבה הסברא להיפך כיון דנטלו אדעתא להחזירו הוי קאי ברשות בעלים שאין יאוש מועיל בו וכן כת' סברא זו הרמב"ן ז"ל בס' המלחמות בפ' אלו מציאות יע"ש ולדעת הרמב"ם כבר כתבתי ישוב לזה בפי"ד מה' גזילה שאינו מתיישב לדעת הש"ע ע"ש ועיין מ"ש בסי' רס"ב:

סימן רסב

סעיף ג:

אעפ"י שנתייאש אח"כ כיון שבא לידו קודם יאוש וכו' וז"ל הרמב"ם בפי"ד מה' גזילה דין ה' יאוש ש"מ וכו' הרי זה אינו יאוש עתה עד שידעו הבעלים שנפל וכו' מדקאמר אינו יאוש עתה עד שידעו הבעלים שנפל משמע דכל זמן שלא ידעו הבעלים אינו יאוש אבל כשאח"כ ידעו הוי יאוש והיינו דלא קאמר עד שידעו הבעלים כשנפל ולא בא לאפוקי אלא דלא יהיה להם ידיעה כלל כמו שמסיים אבל אם עדין וכו' ועיין מה שכתבתי שם ליישב שיטה זו ע"פ סוגיית הגמ' ומעתה תמיהא לי שלא הביאו הפוסקים סברא זו דהרמב"ם גם כבר כתבתי שם הכרח לזה מדברי הרמב"ם שם שכת' גבי נטלה ולא וכו' ואעפ"י שנתייאש והחזירה מתנה היא וכו' מדקאמר מתנה היא מבואר דקנה אותה ביאוש ע"ש שכתבתי דזה לא מיקרי באיסורא אתא לידיה הן אמת שראיתי להר' בעל המאור ז"ל שהק' זאת הקושיא על הרי"ף ז"ל שהביא לשון זה בדבריו ומה שתי' עיין להרמב"ן ז"ל בס' המלחמות שדחה אותו גם מה שתי' הרב ז"ל דהכא שאני שנטלה ע"מ לגזלה וכיון שכן הוי כמונחת ע"ג קרקע עד שנתייאש ולכך קונה אותה ביאוש פי' ולא דמי לגזילה ממש דלא אמרי' דהוי כמונח בקרקע עד שנתייאש והוי יאוש קודם שנטלה וקונה אותה ביאוש מדאוריית' דהכא שאני שאין איסור בנטילה דמחוייב הוא לנוטלה להחזירה לא כן גבי גזילה וכו' אבל גבי אבידה דלעולם לא קני ביאוש כיון שנטלה ע"מ להחזירה הוי ברשות הבעלים דלא שייך ביה יאוש כלל וכו' יעו"ש ולכאורה הוא תמוה דבפ' מרובה קאמר דגזילה לא דמיא לאבידה משום דאבידה בהיתרא אתא לידיה וכו' אלמא דקולא דאבדה מגזילה הוא משום דבהיתרא אתא לידיה וא"כ הכא דנטלה ע"מ לגוזלה דבאיסורא אתא לידיה ודאי לא מהני ביה יאוש וכן ראיתי להר"ן ז"ל הובא בש"מ שהק' עליו כן יעו"ש ואפש' ליישב דעת הרמב"ן ז"ל דהש"ס דמחלק בהכי הוא לגבי גזל גמור דהתם ודאי מיקרי באיסורא אתא לידיה שאין לו רשות לנוטלה כלל אבל גבי אבידה שמחוייב לנוטלה להחזירה לא מיקרי באיסורא אתא לידיה אף שעובר עליה משעת שנתכוון לגוזלה נמצא לדעת הרמב"ן ז"ל היכא דנתייאש הבעלים מקודם שנטלה הוי שלו מן התורה כיון שזכה זה מן ההפקר והיכא דנטלה אדעתא להחזירה לא מהני ביה יאוש כלל דמשעה שהגביהו הוי ברשות הבעלים והיכא דנטלה ע"מ לגוזלה מהני ביה יאוש דהא לא הוי ברשות בעלים והוי כמו דנתייאשו הבעלים קודם הגבהתו דמהני ביה יאוש כיון שיש לו רשות לנוטלה אבל גבי גזל גמור דאין לו רשות לנוטלה כלל לא מהני ביה יאוש:

סעיף י"ט שאלו נשפכו מהכלי היה נשאר מהם בתוכו מפני האוגנים וכו' וכת' הסמ"ע ז"ל בגמ' חילקו יכו' וכן פסק הרא"ש ז"ל לחומרא וכולי ע"ש שמכח זה תמה על מור"ם וכו' משמע דהבין בהרא"ש דפסק כהתוס' מדקאמ' רב פפא לא פליג אדרב זביד דלא כהב"י וכן השיג עליו ג"כ ה' מע"מ בחי' להרא"ש בפ' אלו מציאות ולעד"ן דהאי דקאמר הרא"ש דרב פפא לא פליג וכו' הוא בין לשיטת רש"י בין לשיטת התוספו' והוא דא"כ תיקשי לשיטת רש"י ז"ל הוו רב זביד ור"פ פליגי במציאות דלר"ז אפי' לא נשתייר חייב להכריז דפירי עבידי דשרקי ולר"פ לא עבידי דשרקי כולו וכו' ואין זו שיטת התלמוד שיבא ר"פ להפך דברי ר"ז וכמ"ש הריטב"א ז"ל אלא ודאי דר"ז לא מיירי אלא בצנא דאין דאין לה אוגנים ולכך חייב להכריז דאפש' דנפלי כולהו אבל מתני' מיירי בכובא דכיון דכיתנא לא שריק הוי כאלו אית ליה אוגנים וכיון דלא אישתייר הוי שלו ועיקר המכוון בתי' ר"ז הוא לחלק בין דבר שיש לו אוגנים לאין לו אוגנים אלא שאין נוח לו לחלק בדבר א' בין יש בו אוגנים לאין בו ולכך רצה להעמיד כולה בדבר שאין בו אוגנים אלא מצד הדבר המונח בו נעשה הכלי כמו שיש בו אוגנים ואמטו להכי אתא ר"פ וקאמר דא"כ שייך שפיר לאוקמה כולה בכלי שיש בו אוגנים אלא דאיכא חילוק בין אישתייר ללא אישתייר והיינו דכת' רש"י בדברי ר"פ דסתם צנא אית בה אוגנים וכו' ר"ל לאפוקי מתי' ר"ז דהתם מיירי באין בו אוגנים אבל בדברי ר"פ צ"ל דסתם צנא יש בו אוגנים ולכך כיון דלא אישתייר הוי שלו ובשנוייא בתרא דר"פ קאמר לחלק כתי' ר"ז בין יש בו אוגנים אף בצנא גופיה וכיון דלענין דינא לא פליגי ר"פ ור"ז נקיטינן כר"פ כמ"ש הרא"ש ז"ל ומעתה שפיר מתמה הב"י ז"ל על הטור ז"ל שכתב. דהרא"ש מסיק כהתוספות:

אלא דגם בזה נלע"ד דיצא לו להטור ז"ל מדסתם הרא"ש ז"ל גבי כובא ולא ביאר אי ס"ל כפירש"י והוי כצנא שיש לה אוגנים והוי שלו או כפי' התוס' דהוי כצנא שאין בו אוגנים וחייב להכריז משמע דס"ל כפי' התוספו' ז"ל ולכך סתם הדברים דאתי במכ"ש דאף בצנא ופירי שאינו דבוק וכל אחד נפרד מחבירו אמרי' דחייב להכריז כובא וכתנא לכ"ש ואפשר דזהו דעת הרי"ף והרמב"ם ז"ל שלא הביאו הך תירוצא דר"ז דס"ל בדעת התוספות כאמור:

ועוד אפש' לומר דס"ל כדעת י"מ שכתב הריטב"א ז"ל הובא במקובצת לשם וז"ל וי"מ דכולה מילתא תליא או בכובא או בצנא דה"ה כובא ופירי או צנא וכיתנא אלא דאורחא דמילתא נקט וכו' וא"כ היינו ממש תירוצא דר"פ ולכך כיון דהביאו תירוצא דר"פ לא היו צריכים להביא דר"ז ודלא כהב"י ז"ל ועיין בהל"מ ז"ל:

איברא מדברי הטור ז"ל בפסקי הרא"ש משמע דהרא"ש גופיה לא הכריע כס' הב"י ז"ל וראיתי להר' יעקב מוהדר ז"ל בחי' למציעא כ"י שכתב על תמיהת ב"י על הטור וז"ל ואני אומר שאין כאן תמיהא דמ"ש הטור וכ"כ א"א אין ר"ל וכ"כ א"א כדעת ר"י אלא דמ"ש וכ"כ א"א היינו ר"ל שהביא דברי שניהם במו שכתבתי ולא הכריע כדברי מי כמו שלא הכרעתי אני ור"ל דדבריו הם כדבריו שכת' בכ"מ דרכו של הרא"ש ז"ל כשמביא ב' דיעות מכריע ואומר מסתברא כדעת זו או יש ראייה לדעת זו ודו"ק ואף שאין זה במשמע לשון הטור כבר יש לו סמוכות ממ"ש בפסקים שכתבתי:

אמנם את זה לא ידעתי דמהיכא פסיקא ליה להטור ז"ל דפליגי רש"י והתוס' במציאות בהך דכוכא וכתנא דלעד"ן דלענין דינא לא פליגי כלל דלרש"י ז"ל היכא דהכיתנא עשוי חבילות דדרכו הוא להתגלגל מהכובא ולירד אה"נ דחייב להכריז ולהתוס' היכא דאינו עשוי חבילות אלא מונח זה ע"ג זה בודאי אין דרכו לירד כולו והוי שלו אלא משום דהתחיל וקאמר הא בכובא וכו' משמע ליה לרש"י בודאי דקאי אמתני' דהיא ברישא ולכך פי' דאיירי דהפשתן אינו עשוי חבילות ולכך מסתבך עם החבית ומתעכב שם ולכך כיון דלא נשתייר הוי שלו ולהתוס' דק"ל מלת פירות לכך פי' להפך והכתנא עשוי חבילות וכו' וכ"כ הרא"ש משם התוס' ז"ל וכ"כ הריטב"א והריצב"ש לדעת התוס' דמיירי בהכי וכיון שכן ליכא נפקותא כלל בין לדעת רש"י ובין לדעת התוס' ואמטו להכי לא הכריע הרא"ש ז"ל בהך דכובא כלל דאם היא עשויה חבילות אם כן הוי כצנא שאין לו אוגנים וחייב להכריז ואם אינה עשויה חבילות הוי כצנא שיש לו אוגנים והוי שלו:

גם לא ידעתי מהיכא פסיקא ליה להטור דבכובא אף דלא מהדר אפיה לגבי כתנא דחייב להכריז לדעת ר"י דלפ"ז הוי ר"ז ור"פ פלגי דהא ר"פ ס"ל דהיכא דלא מהדר אפיה אף דלית ביה אוגנים הוי שלו וז"א דכבר כתב הרא"ש ז"ל דר"פ ור"ז לא פליגי וראיה לזה ממ"ש הרא"ש ז"ל בדעת התוס' בתי' ר"ז בצנא ופירי דאית בה אוגנים וכובא דלית בה אוגני וכו' ולכאורה הוא תמוה דלמ"ל תרי טעמי גם התוס' לא כתבו אלא הך טעמא דהפירות נפרדי וכו' וכיתנא עשוי חבילות וכו' אלא ודאי משום דהוק' לו להרא"ש ז"ל דהא ודאי דהך כובא וכתנא מיירי במיהדר אפיה לגבי כתנא וא"כ היכי קאמר בצנא ופירי אף דמיהדר אפיה לגבי פירי הוי שלו כיון דלא נשתייר והא ר"פ קאמר בתי' הב' דאף דלא נשתייר כיון דמיהדר אפיה לגבי פירי חייב להכריז ולכך קאמר לתרץ זה דר"ז נמי איירי בדאית ביה אוגני ולכך אף דמיהדר אפיה לגבי פירי הוי שלו כיון דלא נתעכבו שם אגב אוגני הרי מבואר דס"ל להרא"ש ז"ל דבכובא נמי בעי' מהדר אפיה נמי ובדוחק י"ל דק"ל להטור ז"ל בהפך כיון דהחלוק בין כובא לצנא לר"ז אלא משום דצנא אית בה אוגני וכובא לית בה א"כ למ"ל להתוס' לומר הך טעמא דעשוי חבילות וכו' אלא ודאי לומר דאף דלא מהדר אפיה לכתנא חייב להכריז משום הך טעמא דמקושרות דע"כ לא אמר ר"פ דבעי' מהדר אפיה אלא בצנא ופירי דנפרדים ודרכן להשתייר ולכך לא מחייב אלא דמהדר אפיה אבל בכובא וכתנא דאין דרכן להשתייר משום דמקושרים א"כ חיישינן דנהפך הכלי ובא לאחוריו וא"ת דמנ"ל להתוס' דאיירי אף בלא מיהדר אפיה וי"ל דהכריחם לזה אמאי לא חילק בצנא גופיה בין אית לה אוגני לאין לה אוגני כמו שחילק ר"פ אלא צ"ל דבא לחדש אף דלא אהדר אפיה ולכך אוקמה בכובא וכתנא והא דהוצרך הרא"ש להך טעמא דאית ביה אוגני הוא משום דכיון דהך דכובא איירי בכל גוונא דחייב להכריז בין מהדר או לא מהדר א"כ גם הך דפירי וצנא נמי מיירי בכל גוונא דהוי שלו וז"א דהא ר"פ ס"ל דהיכא דמיהדר צנא לפירי חייב להכריז ולכך צ"ל דר"ז מיירי בצנא דאית בה אוגני כנ"ל לדעת הטור אף שהוא דחוק דלפי זה להו"ל להרא"ש ז"ל למיסתם בהך דינא כיון דלא דמיא לצנא ופירי וצ"ע:

ומעתה מ"ש הסמ"ע דהרא"ש פסק לחומרא הדין דין אמת מדסתם ולא הביא הך דכובא וכתנא כלל וכמ"ש דנפ"ל במכ"ש ודלא כהב"י ז"ל ודלא כה' מע"מ ז"ל מכח הא דכתב. הרא"ש הך מלתא דרב פפא לא פליג ר"ז וכו' וכיון שכן מעתה דברי מור"ם ז"ל בהגהתו בכאן הוא לאין צורך כיון דהרי"ף והרמב"ם והרא"ש ז"ל כולם מסכימים לדעת אחת דהיינו הך תירוצא דר"ז הוא תי' דר"פ וכאמור ודו"ק:

סימן שד

סעיף ה:

הסבל ששבר חבית של יין וכו' עמ"ש הסמ"ע ז"ל ומ"ש עליו הש"ך ז"ל מלשון הרא"ש ז"ל ולעד"ן דלא יישב כלום כמו שיראה המעיין אך נ"ל משום דסתמא דתלמודא דמיירי בהחזיר לו אחר כמה שווקים וקאמר דאם החזיר לו בשאר ימים והיה לו יין ביום השבירה יתן לו ארבעה ואמטו להכי מק' הרא"ש זל דאף דהיה לו יין ביום השבירה היה לו למוכרו בשוק שבא אחריו דהא אין לומר דמיירי ביש לו יין עד עכשיו בשעת החזרה דא"כ מה היה לו לתלות בהיה לו בשעת השבירה כמו שאומר אבעי לך לזבוני דמשמע אף שאח"כ לא הו"ל יין כיון דביום השבירה דהוא יום השוק הו"ל יין שוב אינו יכול לטעון עוד ולכך מק' שפיר דעדיין יש לטעון דימכור אותו בשוק שבא אחריו אמנם לשיטת הרא"ש ז"ל ניחא דהדבר תלוי בשעת החזרה וכו' ולכך כתב הסמ"ע ז"ל לדינא דאם היה לו יין מיום השבירה עד עכשיו ר"ל ד יש לו יין מהדר ליה חביתא דחמרא והיינו דקדוק לשונו שכ' אם היה לו יין עד הנה וכו':

וליישב שיטת רש"י אפ"ל דהאי דאמר ולא אמרן וכו' לאו איום השוק דשבירה קאי אלא איום השוק דחזרה קאי וה"פ אם מהדר ליה ביומא דשוקא דהיינו קודם שיגיע יום השוק מהדר ליה חביתא כיון שיכול למוכרה ביום השוק ומיירי כגון שהוא יום השוק יום רביעי ומהדר ליה ביום שלישי אבל אי מהדר ליה ביום שלאחריו דהוא יום חמישי מהדר ליה חמשה ועלה קאמר ולא אמרן דמהדר ליה ה' דלית ליה חמרא לזבוני וכולי אבל אית ליה וכו' מהדר ליה חביתא דחמרא דא"ל אבעי לך לזבוני דהשתא לא תקשה קו' הרא"ש ז"ל דאף דאית ליה חמרא ימכרנו בשוק הבא אחריו וכו' דהשתא נמי מהדר ליה וימכרנו בשוק הבא אחריו עם היין שניתותר לו ביום השוק שעבר והרמב"ם ז"ל מפ' כפירש"י ז"ל שכתב והוא שלא היה לו יין למכור ביום השוק אבל אם היה לו יין מחזירין לו שלשה דמשמע דקאי איום השבירה דאי איום החזרה כפי' הרא"ש ז"ל הול"ל איפכא דאם הי"ל יין מחזירין לו ארבעה דהוי כדידיה כשאר יומי כיון שיש לו יין אלא ודאי דקאי איום השבירה כפירש"י זל ולכך כיון שיש לו יין ביום השבירה אינו מחזיר לו כי אם שלשה דאמר ליה אבעי לך לזבוני ואמטו להכי כתב הטור ז"ל על פירש"י ז"ל וכ"כ הרמב"ם ז"ל דהקו' שהק' הרא"ש ז"ל על פירש"י ז"ל ק' נמי על הרמב"ם ז"ל וזה נ"ל פשוט ודלא כמ"ש הרב ל"מ ז"ל יע"ש:

סימן שז

סעיף ה:

והשאילה לאחר וכו' אם עבר על ציווי חכמים עכ"ל הסמ"ע ולעד"ן דזה מוכרח ודלא כמ"ש הש"ך ז"ל דמיירי כשנתן לו רשות וכו' דהא מדסיים המחבר ואם אמר לשוכר אם תרצה תשאילנה וכו' משמט דרישא מיירי כשלא נתן לו רשות ומ"ש בגמ' דמתני' איירי בשנתן לו רשות הוא דוקא אליבא דאביי דס"ל דטעמא דר"י הוא משום דאין רצוני וכו' אך לדעת רבא דס"ל משום דהאיך לו מהימן לי לא איצטרי' לאוקמא בהכי וכמבואר בגמר' שם ע"ב וגם לשיטת המק' צ"ל דאיירי באם עבר וכולי דדוחק הוא לומר דהומ"ל ולטעמיך ועוד דמאי מק' הש"ס שם לרבא דס"ל מלאך המות מ"ל הכא מ"ל התם מדאצטרי' לשנויי ר' אבא בר ממל בשנתן לו רשות וכולי ולא משני ליה דמ"ה מ"ל הכא וכו' דילמא משום דקושטא הוא דמתני' איירי בהכי משום דאין השואל רשאי וכו' גם לא ראה הש"ך ל מ"ש הרי"ף ז"ל בפ' המפקיד גבי הילכתא דשומר שמסר לשומר וז"ל דהא דאין השואל רשאי וכו' ה"מ לכתחילה אבל דיעבד לא מיקרי פשיעה דהא גבי השוכר פרה וכולי לא מחייב שוכר לשלומי אף על גב דהשאילה לאחר וכולי ע"ש ואי מיירי בנתן לו רשות מאי ראיה מהתם:

אמנם מדברי הרמב"ם בפיה"מ משמע דס"ל דלרבא נמי מתניתין איירי בנתן לו רשות אך ממה שהכריח דהא קי"ל שומר שמסר לשומר חייב הוא צ"ע דלרבא לא קשיא כלל וכמבואר בגמ' וכן תפס התי"ט על הרע"ב ולא ראה דהוא תפס לשון הרמב"ם וצ"ע:

תם ונשלם שבח לאל בורא עולם:

סוף הספר

תוכן העניינים

אברהם יגל (על השולחן ערוך)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה