אור ברסלב

אברהם יגל (על השולחן ערוך)· רבי אברהם הכהן מתוניס

יו"ד

או"ח

סימן קי

סעיף א:

כתב הרב ש"ך בכללי ס"ס סי' כ"א דאם איסו' דרבנן נתערב חד בחד ונאבד אחד הו"ל אחר בגופו של איסור יעו"ש והשע"ה ז"ל דחה זה הדין מהא דכתבו התוס' בפ' ב"מ וכו' יעו"ש בה' מקואות דע"ה ע"ב ואני הדיוט מצאתי להר"ש זל בפ"ה מטהרות מ"א שכת' כדעת הש"ך שכתב שם ואפשר דאם נודע לו שהוא בס' קודם שעשה טהרות אם היה עושה טהרות אח"כ היו טמאות ונראה דזהו כונתו דכיון דקודם שעשה בטהרות מטמאינן ליה מכח ס' הוי כמו טמא ממש שנגע בטהרות אך אם לא נודע כ"א אחר שעשה טהרות לא נתברר לו הטומאה ודאי כ"א ספק ואזלינן לקולא גבי טהרות כיון דלית בהן תקנה ולפ"ז נתברר דינו של הש"ך ז"ל דהוא ממש דינו של הר"ש ז"ל והשתא מוכרח לומר דהך דאמר ר"י דס' ליטמא ולטמא טהור הוא דוקא בנודע אחר שנגע ואפש' דבהכי הוא דקאמרי התוס' דאזלינן בתר חזקה דידיהו אבל אם נודע לו קודם דעשאוהו טמא ודאי וכגופו של איסור ונגע פשיטא להו דטמא ואף דנימא דהתוס' לא ס"ל כהר"ש היינו דוקא התם דכ"ע דמדינא נמי מותר דספיקא דרבנן לקולא אך אם אדם ס"ל דזהו דוקא בטהרות משום דליכא בהו תקנה אבל אדם דשייך בהו תקנה למיטבל כדאמרי' בפ"ב דע"ז דאמר להו ר' ינאי זילו טבילו בנהרא וכו' גזרו על גופו טומאה עד שיטבול אמנם בנ"ד דהוא מדינא אסור דעשאוהו כגופו של איסור לא שייך בו חזקה כיון דבודאי נפל איסור דאסור מדינא:

גם הך ראיה שכתב מהתוספתא והביאה הר"ש בפ"ג דמקואות גבי שני מקואות חסירים כו' קאמר ר"י דהטהרות טהורות מיירי נמי בנודע לו אחר שטבל ונגע בטהרות כאמור וראיתי לה' מש"ל בפ"י מה' מקואות דין ו' שהק' לדברי הר"ש שם דאיך יעלה על הדעת דאדם טמא והטהרות טהורין וכו' והשע"ה ז"ל שם דע"ט ע"א רצה לתרץ דהר"ש ס"ל כהתוס' דערובין דס"ל דגבי טהרות אמרי' אוקי טהרות אחזקתייהו וכו' יעו"ש והוא תמוה דהר"ש גופיה ס"ל דאם נודע קודם שנגע מודה דטמא הרי דלא אמרי' אוקי אחזקתייהו ואם נאמר דאף התוס' מודו בהכי ולא מיירו אלא בנודע לו אחר שנגע א"ש אבל אין ראיה לדינו של הש"ך ז"ל וכמ"ש ואפשר דהא דכת' דס"ל כהתוס' הוא לומר דאיכא למימר אוקי טהרות אחזקתייהו אך להר"ש איכא חילוק בין נודע ללא נודע מהסברא שכתבתי. ולעיקר הקושיא נ"ל דכבר כת' הר"ש טעמא משום דאף מדינא טהור אלא משום דאפש' לטבול וכו' משא"כ בטהרות:

סימן קיז

סעיף א:

כל דבר שאסור' מן התורה וכו' אסור לעשות בו מלאכ' וכו' כת' הט"ז דדברים המותרים מן התורה בפי' אין כח ביד חכמים לגזור בהם ע"ש ועיין לה' באר יעקב שהאריך ועיין לה' שע"ה ז"ל בה' יסודי התורה ד"ב ע"ג ועיין להתוס' בפ' א"נ דף ס"ד ע"ב בד"ה ולא שכת' וז"ל ולפי שהתורה התירה בהדיא לא רצו חכמים להעמיד שם דבריהם ע"ש וכדבריהם מצאתי בפ' א"נ דס"ז ע"ב מאן דאכיל בנכייתא מ"ד משדה אחוז' וכו' והא התם מאן דלא אכיל הוא משום דס"ל דהוי אבק רבית וכ"ש לפי מאי דאמרו שם וצורבא מרבנן לא ניכול דאינו אלא חומר' וא"כ מאי ראיה משדה אחוזה דמן התורה שרייא אלא ודאי משום דכיון דהתורה התירה בהדיא לא רצו חכמים להעמיד דבריהם ואפי' לעשות חומרא בעלמא וכ"כ שם בש"מ ע"ש אלא דמסיים שם וז"ל אלא דאכתי קשיא לי לרבה בר רב הונא וכו' דאפי' באתרא דמסלקי ובלא נכייתא מישרא שרי דבר תורה וכו' ובתי ערי חומה התירה התורה בפי' מפני מה אין מותרת להם לכתחלה ואפי' מדרבנן ולמה מחמירין בה ורבינא לא החמיר במה שהתורה התירה בהדיא וכו' וי"ל דע"כ לא שרייא אלא בנכייתא דמיחזי כעין אכילת פירות ומוזיל גביה אכל בלא נכייתא מיחזי כרבית וחיישי' דלא ליתי ליגע בשל תורה ברבית דעלמא ע"כ הרי מבואר דלא אמרי' האי כללא דהיכא דהתורה התירה אין להם לגזור וכו' אלא דוקא היכא דליכא גזרה בשל תורה אלא משום חומרא בעלמא בכי הא אמרי' כיון דהתורה התירה בפי' אין להחמיר אבל היכא דאיכא גזרה בשל תורה כגון רבית בלא נכייתא אף דהתורה התירה בפירוש אפילו הכי גזרינן:

אך קשה הא דאמרי' בערכין בבתי ערי חומה רבית גמורה והתורה התירתו ולא העמידו דבריהם שם ואמאי כיון דאיכא גזירה בשל תורה אלא ודאי דכונת התנא לומר דלא גמרינן מיניה אך דלא תני הכי בשדה אחוזה הוא משום דגמרינן מיניה למאן דאכיל בנכייתא ומאן דלא אכיל ס"ל דשאני התם משום דהקדש הוא ולא דמי לרבית כלל ולכך לא תני הכי שדה אחוזה:

סימן קיח

סעיף ו:

שאין סי' שחיטה סי' לסמוך עליו וכו' כ"כ הרשב"א ז"ל בת"ה לאפוקי מדעת בעל העיטור ז"ל שכת' דמותר דחיתוכה דישראל מידע ידיע וכבר דחו האי סברא מגמ' דאלו מציאות ע"ש וכן הובא ג"כ בנ"י ז"ל שם ע"ש והרב הגדול ר' יעקב מהודאר ז"ל ה"ה בחי' למס' מציעא כ"י כתב וז"ל ונר' ליישב דברי בעל העיטור דלאו קטיל קני באגמא שלא ירגיש בזה אלא שלא כת' כן אלא בשולח ע"י נכרי דהשתא כיון דכונתו לשלוח גדי שחוט ע"י נכרי עושה סי' בשחיטתו שעושה שינוי בשחיטתו משחיטת נכרי וכן ההיא דשולח ירך אבל בעלמא שאין כונתו לשלוח ע"י נכרי אין עושה שינוי בשחיטתי משל נכרי ודו"ק עכ"ל ואחר המחילה ליתא דאי הרב בעל העיטור מיירי בעשה שינוי בשחיטתו א"כ מאי צריך תו להך טעמא דחיתוכא דישראל וכו' ת"ל דעשה סי' גם הך דירך אינו ענין לכאן דהתם קאמר דשולח ירך משום דחיתוכא דידיה משונה משל נכרים מאליו ולאו משום דעביד איהו סי' משו' דכונתו לשולחו דא"כ מאי שנא ירך אפי' חתיכה ועושה בה סי' אלא ודאי משום דסי' ניכר מאליו ע"י חיתוך הגיד והכא נמי קאמר ה' ב"ה ז"ל דשחיטה דישראל היא משונה משל נכרים מאליו ולכך מתמה הרשב"א ז"ל שפיר דמהש"ס משמע דליכא חילוק בין שחיטת ישראל לשחיטת נכרים אם לא שנאמר דבזמן ההוא של ב"ה לא היו הנכרים שוחטין לא נוחרין וכו':

גם ראיתי להריטב"א ז"ל בפ' אלו מציאות גבי הא דהתירו לו משום שחיטה דהק' וז"ל והא בשר שנתעלם מן העין אסור ואית דמתרצי שהשחיטה סי' לכשרות ודחה הרב ז"ל כמו שדחה הרשב"א ז"ל יעו"ש:

סימן קנא

סעיף ה:

כתב הב"י ז"ל ולענין מה שקונסין אותו עד י' בדמיו וכו' לא היה צריך לכותבה משום דליתא בח"ל וכו' עכ"ל ותמהני איך נעלם ממנו מ"ש הטור ז"ל סי' רס"ז בענין המוכר עבדו שקונסין אותו וס"ל כדעת אביו הרא"ש ז"ל דהא דאין קונסין בח"ל היינו קנס שכתוב בתורה אבל קנס שעושין לעשות סייג עושין וק"ל:

סימן רכח

סעיף יד:

ומיהו כשיפרוט לאחד מן המתירין סגי והק' הרב כסא אליהו ז"ל דא"כ מאי מק' הגמ' גבי מאי דקתני מתני' בפ"א דיבמות חכם שאסר אשה על בעלה לא ישאנה שמא עיניו נתן בה ומק' הש"ס אי בג' אין אחר מעשה ב"ד כלום אפי' אי ב"ד מיירי דידע אחד הענין וכיון דאין צריך להודיע לחביריו והסכימו לדעתו הוו ג' ב"ד ובאמת לא אסרה כ"א אחד מהם ולכך אמרה מתני' לא ישאנה ולעד"ן דלק"מ דשאני התם כיון שיש לו תובע מירתת דחייש שמא ישאלו לו במה אסרת אותה על בעלה ומוכרח לומר האמת כמו שאמר הש"ס דבכורות דל' ע"ב וגדולה מזו כת' הרמב"ם סוף פ"ב דבכרות דאף דאיכא תובע דמירתת וכו' ומאחר שכן חשיב דין של ג' ולכך מק' הש"ס שפיר ובאמת הך ראייה שהביא מירושלמי ממעשה דר' בין לא מיכרע' דאפש' יחיד מומחה היה וראיה מסוף לשונו דאמר ברוך שבחר וכו' התרתיהו לך ועיין מ"ש בס"ד בהל' בכורות שכתבתי מזה הענין יע"ש:

סימן שכג

סעיף א:

אבל חלת א"י לא יאכל עד שיפריש וכו' נ"ל לאו דוקא עד שיפריש דה"ה אם נתן עיניו בצד זה ואכל מצד אחר מותר דהא מדמינן לה לתרומה ואף דאפשר לדמותה לתרומת מעשר כיון דהשתא אינה אלא מדרבנן אפשר לדמותה לתרומה גדולה אך קשה דהא פסק הש"ע בא"ת סי' תק"ו עיסה שנילושה בעי"ט אסור להפריש חלתה בי"ט ואמאי דמאי שנא מהא דאמרי' בפ' נוטל ר"י אומר אף מעלין את המדומע ואוקמוה בגמ' כיון דאפש' ע"י תיקון כרשב"א מותר להפריש ה"נ כיון דאפש' במחשבה יהא מותר ואין לומר כמו שכתבו התוס' בגיטין דל"א בד"ה כמחשבה דוקא במדומע שכבר הוא מתוקן וכו' דלא כתבו כן אלא גבי טבל בתרומה ומעשר אבל חלה כיון דאיכא חלה דמפרישין אותה בי"ט בודאי קיל מטבל וכן נראה לי מהא דאמרי' בפ"ק דביצה די"ג לימא דשמואל פליגא אדאבוה דאמר שמואל וכו' ופירש"י וא"כ הך הפרשה לא כל כמיניה כיון דאיכא תיקון בלא"ה ולדעת התוס' אמאי ל"ק אמתני' דאין מגביהין תרומות בי"ט כיון דאיכא תיקון בלא"ה דהיינו ע"י מחשבה מגביהין אלא ודאי נ"ל דהיינו דוקא בחלה ובמדומע אבל לא בטבל וכו' וא"כ הדרא קושייא לדוכתא ואפש' לומר משום דלא קיימא לא כר"י אלא כרשב"א בפ' נוטל דאית ליה כיון דאיכא תיקון אחד בלא הגבהה אין מגביהין וכתירוץ הש"ס בביצה והא דלא קאמר שמואל כ"א חלת ח"ל משום חידושא אתא לאשמעי' דאף דלא קבע לה מקום בעיניו אך ודאי בי"ט שרי ליתן עיניו בצד זה ואוכל בצד זה וכו' וכמ"ש התוס' בגיטין:

אמנם באמת לא ירדתי לסוף דעתם בזה דהא אמרי בברייתא הלוקח יין מבין הכותים בע"ש ולא קדש עליו היום מתנה עליו ואומר וכו' משמע דאם קדש עליו היום אין לו תקנה וכן כת' התוס' בגיטין דכ"ה ובסוכה יעו"ש ואם איתא אפי' בשבת יש לו תקנה ע"י מחשבה דישייר בשולי החבית התרומה והמעשרות דהא ונחשב קאי נמי חף על המשקה דתירוש ויצהר וכן נמי אמר ר"י בפ' בכל מערבין מתנה אדם על הכלכלה בא' לאוכלה בשני משמע דבא' אסור לאוכלה בכל אופן ואמאי והא שרי ע"י מחשבה וכן נמי אמרי' במס' דמאי אם היו לו תאנים טבל והוא בע"ש אומר וכו' משמע דאין בו היתר אכילה בשבת כי אם בזה האופן וגם מהנך משניות דפ"ז הכי משמע: אשר על כן נ"ל כוונתם לומר דוקא תרומה משום דכתי' בהו ונחשב אבל במעשרות דלא כתי' ונחשב לא מהני מחשבה ולכך בכל הני לא מהני לעשר ע"י מחשבה והכי נמי כונתם במ"ש דוקא התם משום דנתקן אבל תחלת תיקונו של טבל וכו' ר"ל דוקא התם כיון דנתקן כבר ואין בו איסור כי אם משום תרומה ואפשר ליתן עיניו בצ"ז וכו' ושרי אבל תחלת תיקונו של טבל לא שרינן להגביה תרומה משום דאיתה במחשבה כיון דעל כל פנים לא נתקן משום שאר מעשר כיון דע"כ צריך להפריש המעשרות ולכך צריך להתנות בע"ש משום דקריאת שם בשבת אסור וזהו דקדוק התוס' דלא הקשו כ"א על אין מגביהין תרומות וקשיא להו אמאי אין מגביהין אף דעל כל פנים לא נתקן משום דלא שייך להפריש המעשר ע"י מחשבה מ"מ אמאי אין מפרישין התרומה וליתנה לכהן והא דכת' התוס' בבכורות דנ"ט אמאי אין מגביהין תרומות ומעשרות כדי נסבה דהא ודאי דוקא תרומה והא דאמרו שם אף מעשר ניטל באומד דקרי תרומה הוא דוקא אליבא דר' יוסי ן' יהודא לא כן לאבא אליעזר ב"ג דמקשו עליה התוס' דקיימי רבנן כוותיה לית להו הכי איך שיהיה לפ"ז תרומה לחודא שריא להפרישה במחשבה וה"ה חלה שריא בי"ט כמ"ש:

ואולם עדין אני נבוך בזה מהא דאמרי' דערובין ד"ל ע"ב וליפרוש עליה ממקום אחר וכו' ומסיק דס"ל כרבנן דכל שהוא משום שבות גזרו עליו בין השמשות והוי בכלל אין מגביהין תרומות וכו' ולדעת התוס' אף בשבת חזי ליה ע"י מחשבה ואף מ"ש בכונת התוס' אינו מעלה ארוכה לזה דהכא מיירי דנטבל לתרומה לחודה שוב ראיתי לה' שע"ה ז"ל בפ"ד מה' תרומות די"ו שהק' קושייא זאת על התוס' ז"ל ונ"ל דלק"מ דהתוס' מפרשים דלא כפירש"י אלא דקאי על עיקר הקושיא דפריך תרומה אפש' דמיתשיל עליה ומשני דגזרו עליו משום שבות דאין נשאלין על נדרים בשבת ואף דאין מערבין אלא לדבר מצוה לא התירו למישאל אלא דוקא לצורך שבת כנזיר גם מה שהק' מהא דאמרו ביומא דפ"ג לרבי א"צ לעשר דאמאי הא אפש' לעשר ע"י מחשבה נ"ל דלא קשה דכיון דעל כל פנים לא נתקן מטבל דהא לא מהני הך מחשבה להפריש את המעשרות אינו מוסיף איסור על איסור:

אך מ"ש על הרב בש"מ למס' ביצה היא קושייא חזקה ועוד ק"ל דהא לא מהני הפרשת מחשבה במעשר אלא לחד לישנא אליבא דיוסי בן יהודא ולא קי"ל כוותיה ועוד ק"ל דהרב עצמו כתב כה"ג על הא דאמר דביתהו דרב מקלפא ליה בסיבסי ואכיל וז"ל מיירי דנתקן מערב דאל"ה אסור שאינו יכול לתקנו בשבת ע"כ אך דעת התוס' לעולם תרומה בשבת מהניא ע"י מחשבה וה"ה לחלה דמהנייא ע"י מחשבה אם לשה מעי"ט מותר לאכול ממנה ע"י שנותן עיניו בצדה:

אך אמנם עדין ק"ל מהא דאמר בירוש' דביצה הלש עיסה בי"ט מפריש וכו' לשה בעי"ט ושכח להפריש חלה אסור לטלטלה ואין צ"ל ליטול ממנה ע"כ ולפי מ"ש אמאי אסור לטלטלה והא שרי אף לאכול ממנה ע"י מחשבה וכו' ואפשר לדעת התוס' דחלה הוי דומיא לתרומת מעשר דלא מהני בה מחשבה ואפי' תאמר כיון דהשתא מדרבנן אפש' לדמותה לתרומה גדולה אבל תרומת מעשר דאף היא מדרבנן כעין דאורייתא תקון מ"מ לא מהנייא אלא לדיעבד וזה דוחק וגם כל הפוסקים מסתמיות דבריהם הכי משמע להו דלא מהני הך מחשבה להפריש בשבת דכיון דסוף סוף מתקן להו בשבת הוי מתקן ואין לחלק בין שתיקה לדיבור אשר ע"כ נרא' ודאי דבי"ט אין לו תקנה וכמ"ש בירוש' ועיין בתוס' דפ"ק דחגיגה ד"ח ע"א בד"ה משום בס"ד יעו"ש:

ובצפייתי צפיתי לה' קרית מלך רב ח"ב סימן ט' ושם ראיתי דעלה ונסתפק דאם שכח להפריש מעי"ט מהו לתקוני בשבת וכו' ובתוך התשובה הביא הרב זה הלשון של התוס' והק' עליהם ממה שהק' ורצה לומר בכונת התוס' כמ"ש ודחה אותו מהך דבכורות וכו' ולע"ד אין כאן קושייא כלל דלאיסי בן יהודא ודאי לא קשה להו דילמא דלית ליה הך מתני' דאין מגביהין וכו' אמנם קשיא להו לרבנן ולאבא אלעזר בן גמלא דקיימי בחדא סברא: ובזה ניחא לי מ"ש התוס' ביבמות דצ"ג ע"ב בד"ה אלו וז"ל ועי"ל דשרי לתרום וכו' כדי שלא יצטרי' לטרוח בשבת דכל זה עונג וכו' ולכאורה קשה יתן עיניו בצד זה ויאכל בצד אחר כדי שלא יטרח ולא יעשה איסור לתרום שלא מן המוקף ואף דתימא דאסור בשבת כדעת הפוסקים לא יהא איסורו חמור יותר מלתרום בידים בשבת אלא ודאי משום דזה דוקא לא מהני אלא בתרומה אבל במעשר לא חשיב הפרשתו כה"ג והוי טבל ודלא כאיסי בן יהודא ומלשון התוס' דבכורות הכי משמע דשם כת' ב' פירושים במחשבה ולא אקשו כי אם על פי' השני דהוא נותן עיניו לבד בלא דבור והיינו משום דפשיטא להו דדבור אסור בשבת ולא ידעתי אמאי לא ק"ל באמת על מ"ש התוס' בהדיא דבמעשרות לא מהנייא מחשבה דלא כתי' ונחשב מהך דבכורות וכו' אך מה שדחק לפרש כונת התוס' דאפי' מחשבה לא מהנייא בשבת כן הוא האמת מהך דחלה שכתבתי אמנם מפשטא דסיפרא לא משמע הכי איך שיהיה לנדון דידן דחלה אסור לתקנה בשבת:

עוד כתב דאף בחול לא שרי מחשבה כ"א כשמפריש בידים והכריח הדבר זה מתוס' דחולין יעו"ש וכ"כ השע"ה ז"ל דהתוס' דחולין פליגי אתוס' דגיטין וכו' ואני תמיה איך יצא דבר זה מפי קדושים דהא ודאי דע"כ לא כתבו התוס' דבודאי טבל מותר ע"י מחשבה כי אם בתרומה דכתי' בה ונחשב ולא במעשר כאמור וא"כ התם בחולין דקאמר פטור ממעשר מאי מק' הש"ס ודילמא נתן עיניו וכו' והא ודאי לא שרי זה כה"ג לקביעות מעשר וזה נר' לי להכריח מהא דכתבו התוס' וגבי דמאי אסור לתקן וכו' ואע"ג דשרי ליתן עיניו וכו' כדאמרינן בחולין וכו' ולכאורה קשה מה היה להם להביא סהדי דמרחקי והלא ממקומו הוא מוכרע דהא אפי' בודאי טבל מהני ע"י זה אלא ודאי דלית ראיה מכאן דוקא תרומה הוא דמהני אבל לגבי מעשר לא מהני ולכך אין מעשרין וכו' ואהא כתבו דודאי הך דחולין לא מיירי לא בכי ה"ג דמשמ' דבדמאי הקילו ועוד דהא הריטב"א ז"ל אית ליה בחולין כסברת ר"ת דלא מהנייא אלא בדמאי ובפ"ב דקידושין ס"ל כס' התוספות דבודאי טבל מהני על ידי מחשבה כאמור:

עוד הק' הרב ז"ל וז"ל וא"ת משום דפליגי רבנן אדר"א דבעינן אומד וכו' וא"כ מוכרח להיות דמאי דאחר שאכל אותו עלה ר"מ איך יכול לידע המשקל וכו' עכ"ל ומ"ש אליבא דרבנן לאו דוקא דהא תרומת מעשר דפליגי ביה לאו איהו מחוייב להפרישה אלא הלוי ואיהו מוזהר דלא להפריש מאומד אך במעשר דכ"ע מודו דלא מהני מאומד קשה ולע"ד נרא' דלק"מ דהא דבעי' במדה היינו בשעה שמפריש לא מפריש אלא במדה אמנם ר"מ הכי עביד דמחשב בעיניו במדה דמהני במעשר והא מונח בצד זה ומפריש במדה כדמוכח במתני' דהלוקח יין דנותן עיניו בצד זה וכו' והיכי הוה במעשר אחר דשיעורו מפורש אלא ודאי דזה לא מיקרי אומד דהא מחשב בדעתו דעשרה דמונחים בצד זה כאלו מפורשים ומאי שנא ע"י דבור או ע"י מחשבה כיון דמהני ולא ידעתי משקל דכתב הר"ב מאי ענייני' הכא דהכא במנין הוא דהיינו אגוד' ירק ור"מ נותן עיניו בשאר אגודות לקבוע עליהם מעשר ואכל עלה משאר אגודות ואין לומר דר"מ מעשר במשקל דהוא משובח דזה אינו ומוכרח לומר כמו שכתבתי משום דמחשבה לא מהנייא במעשר וכו' ולכך לא אוקמוה אלא בדמאי ומעתה תגדל התימה על מהרי"ט ז"ל דפירש דאיירי בודאי אף דהוא נגד התוס' דמעולם לא שמענו דזה מהני גבי מעשר ומה שהכריח לזה דלא תירץ לו בודאי איירי לא ידעתי כונתו דקושיית הגמרא היא דמנ"ל לרבי דאיירי בודאי לימא דאיירי בדמאי ונתן עיניו וכו' ולכך מתרץ לוה שפיר חזי מאן גברא וכולי ר"ל וידע שפיר דאכל בלא מעשר או דמיירי בודאי או דמיירי בלא נתן עיניו:

אך הא קשה לי מאי דאמרינן בירוש' בפ"ז דדמאי אר"ז זאת אומרת טבל שיש עליו תנאי מותר לטלטלו בשבת כיצד הוא עושה נותן עיניו במקצתו ואוכל את השאר ע"כ הרי אף דטבול למעשר מהני ע"י שמפריש במחשבה וכן פסקה הרמב"ם בפ"ט מה' מעשר יעו"ש ואין לומר דוקא התם משום דכיון דהוקבע למעשר מאתמול וקרא עליו שם הך הפרשה כמאן דליתא ולכך סגי בהכי וכ"כ התוס' בגיטין דף הנז' דשרי לאכול אף בלא הפרשה דזה אינו דודאי צריך הפרשה וכן פסק הרמב"ם גבי מי שיש לו תאנים וכו' כת' למחר צריך להפריש ויאכל ואף בלא הפרשה מהני ע"י שנותן עיניו וכו' יעו"ש בלשונו ובודאי הכי כונתו והיינו טעמא דכיון דלא קבע לו מקום משום דקאי בבין השמשות כמ"ש הר"ש על הך דהלוקח יין וכו' וא"כ אף דעשה תנאי הוי טבל וחולין מעורבין דאין ברירה עד שיקבע מקום למעשר וה"נ כונת התוס' דגיטין דשרי לאכול בלא הפרשה והיינו משום דקבע לו מקום אך בהך דהלוקח יין מן הכותי דלא קבע פליגי ואף קבע מקום משמע מהרמב"ם דלא מהני משום דבלילו אמנם בשאר דברים אם קבע מקום למעשרותיו סגי בלא הפרשה ומעתה האי דלא קבע לו מקום אינו נאכל עד שיפרש וגם מריהטא דהש"ס הכי משמע דקאמר כיצד הוא עושה וכו' ר"ל כדי לתקנו ומשני וכו': וראיתי למהרימ"ט ז"ל שרצה להוכיח דבקריאת שם סגי מלעבור על הטבל וכולי ולפי מה שכתבתי נראה דזה לא יתכן כ"א בדמאי דהוא דרבנן דכיון דקרא שם סגי דאמרינן יש ברירה אך בודאי טבל דהוא דאוריית' לא סגי עד שיקבע לו מקום והך ראיה דהביא מהתוס' ורש"י ז"ל דגיטין בענין ברירה דכתבו דשותה מיד דכיון דקרא שם יצא מידי טבל וכו' אחר המחילה לא מכרעא כלל דזה אליבא דר"מ דס"ל יש ברירה ולכך כיון דלבסוף מפריש הוא הוברר הדבר מתחילה כאלו הם מופרשים אך לדידן דאית לן אין ברירה כל שלא הוקבע המעשר באיזה מקום הו"ל טבל וחולין מעורבין עד שיפרש וכמ"ש גם מה שהק' על מ"ש התוס' בפ"ק דקדושין דלא חשוב הפרשה כ"א בקביעות מקום ממה שכת' כאן בפ' כל הגט דחשיב בלא קביעות וכו' וכמו ברייתא דלוקח יין וכו' אחר המחילה לק"מ כמ"ש:

אך מה שהק' מאי ראיה מייתו מהך תוס' דמ"ב הוא דקדוק אמת דדוקא לענין חילול הוא דלא מהני אף דחשיב הפרשה לאכילה כמ"ש התוס' עצמם ונ"ל ליישב דמק' לרש"י ז"ל דס"ל דלמ"ד יש ברירה ולא בעי קביעות מקים מהני נמי הך הפרשה לחילול דהוא אומר מעשר דאית בהאי הוא מחולל אהך דס"ל דבעי קביעות מקום דאזיל לשטתיה דלא חשיב הפרשה ע"י ברירה ולכך אינו מחולל עד שיחול עליו שם מעשר והשתא מק' התוס' שפיר דהא בעי קביעות מקום לענין חילול וודאי ס"ל דלא חשיב הפרשה דהא בהא תליא ואין לומר דרבן גמליאל ס"ל דיש ברירה ולא בעי קביעות מקום כמ"ש רבי' ישעיה מטראני ז"ל לדעת רש"י ז"ל דלכך הביאו התוספות הך עובדא דרשב"ג דס"ל דבעי קביעות מקום משמע דאף ר"ג הכי ס"ל והא דלא הביאו התוספות מהך מתני' דתרומות דהאומר תרומות הכרי בתוכו לא אמר כלום וכו' נ"ל דיש לדחות דוקא התם משום דכתי' ראשית ששיריה ניכרים לא כן גבי מעשר וזה היה נר' להכריח מהא דאמרי' בפ"ג דערובין לר"ש דאמר בתוכו קרא שם דאיכא סביביו והיכי אתי ר"ש דאמר בתוס' דמ"ב מ"ב שבחפץ זה מחולל דמשמע דלא בעי' קביעות מקום לכך צ"ל דוקא בתרומה וכו' ופליגי בקביעות מקום גופה ואף מדברי התוס' דיומא לא משמ' הכי יעו"ש דמק' מיניה לרש"י דיש לדחות וכו' ועוד מנין לך דר"ג ס"ל כחכמים וא"כ י"ל מעתה דבין לרש"י בין להתוס' ס"ל דבעי קביעות מקום ודלא כמסקנת הרב ז"ל דהא דמייתי ראייה מהך דמזגו לו וכו' אחר המחילה דלדעתו קשה לי הא דאמרי' בתוס' והביאו הרמב"ם ז"ל בפ"ז מה' מעשר דהוקבע מעשר בפיה לא ישתה משוליה דמשקים מעורבין יעו"ש וא"כ היכי תני כאן מה שקבע בשולי הכוס הוי מעשר וצ"ל בדמאי דהוא דרבנן הקילו ה"נ כיון דהוא דרבנן הקילו דאף בלא קביעות הוי מעשר אמנם מהירוש' לא משמע הכי דהק' אם באומר מכבר משקה מעורב הוא משמע דכיון דמעורבבין לא מהני קביעות מקום וכמו שפסק הרמב"ם והיינו כיון דעיקר תרומה ומעשר הוא מן התורה לא שייך לומר דרבנן וכמ"ש התוס' דערובין דל"ב ואפ"ה עיקר ראייתו איני מכיר דהך ודאי חשיב קביעות מקום כיון דאמר בשולי הכוס וגם שאר מעשר סמוך לו אין לך קביעות מקום כזה וכן הך דהלוקח מן הנחתום והך דרוצה להפריש תרומה וקביעות מקום כאחד הכי משמע דקאמר א' מק' הרי הוא בצד זה ושאר מעשר סמוך לו והכי קאמר בהדיא בהירוש' פ"ה דדמאי מהו תנאי ב"ד אר"י כדי שיהא קובע מ"א בצפון ומ"ב לדרומו וכו' וגם מהך דאומר תרומת הכרי בתוכו הכי משמע ומה שדחה הרב לומר וזל דשאני הכא דהוברר כשישייר אבל בתורם מעתה בעי קביעות מקום ע"כ ואיני רואה שום הפרש בניהם דאף בתורם נמי כשיתרום הוברר הדבר דזה היה בדעתו מתחילה ועוד איך פסק הרמב"ם דאם קבע בשוליה לא ישתה מפיה דמשקין מעורבין כיון דהוא רוצה להפריש בסוף אמרי' הוברר הדבר וכו' וכונתו היא ישתה ממנה ולכשישייר הוי מעשר ועוד כנראה דנעלם מעיני הרב ירוש' דתרומו' וכו' דשם נאמר על מתני' דאומר תרומת הכרי בתוכו טעמא דרבנן דכתי' ונחשב וכו' מה מחשבה במסויים אף התורם במסויים יעו"ש ועיין להר"ש ז"ל:

איך שיהיה העולה מן המדבר' ודאי דבעי' קביעות מקום לכ"ע וא"כ היכי אמרו בירוש' כיצד הוא עושה נותן עיניו במקצתו ואוכל את השאר והא ודאי זה לא מהני אלא בתרומה דכתי' ביה ונחשב אבל לא במעשר ואפש' לומר כיון דמאתמול קרא השם כדין המעשר מהני דההוא אמר הך קריאת שם דעבדינן לה אתמול להוי זה הצד וזה מוכרח דהא קביעות מקום הוי כמו הפרשה ואין מפרישין בשבת אלא ודאי דוקא הכא כיון דמאתמול קרא השם לית לן בה:

האמנם לאחר העיון נר' דלאו מילתא היא כלל דהא כתבו הר"ש והתוס' ז"ל על הך דהלוקח יין דלכך לא קבע מקום משום דאיירי בבין השמשות דאין מעשרין את הודאי והכי נמי איירי מתני' דהיו לו תאנים של טבל בכי האי גוונא דאי לא"ה אמאי לא קבע לו מקום וא"כ היכי קאמר הירוש' דקובע לו מקום והא אפי' בין השמשות אינו יכול לקבוע ועוד קשה לי לדעתם היכי קתני מתני' היו לו תאנים אומר מעשר וכו' ואמאי מהני זה אי למחר מפריש הא כתבו התוספות ז"ל ביומא דאין מפרישין לודאי ואפי' קרא שם עליו מע"ש ואי לאכלם הא בעי קביעות מקום ולזה י"ל דהך מתני' היא כסתם משנה דהלוקח יין דלא בעי קביעות מקום כ"א גבי חילול דס"ל יש ברירה וכו':

אך מההיא דירוש' קשה דקאמר כיצד הוא עושה משמע דס"ל בעי קביעות מקום והיכי שרי להפריש בשבת ואין לומר דוקא הכא משום דהוא קובע בעיניו שרי בשבת אך התם דאיירי שיאמר בצפונו וכולי אסור וא"כ הך תאנים אתי ככ"ע ע"י דנותן עיניו בשבת דזה אינו דאמרי' בירוש' על מתני' דהמזמן אר"י וצריך להחליט בשפתיו ר"ל בשעה שמפריש וכו' וכדפסק הרמב"ם בפ"ט מה' מעשר אך אפש' לומר דהתוס' אית להו דפי' הגמרא דקאמרה וצריך לרחוש וכו'. ר"ל בלא הפרשה ועוד שייך לומר דמפרשים אידחי תנא ר"ל נדתה דבריו מכח קושיא והא מתקן בשבת ולכך הכא בירוש' קאמר דנותן עיניו לבד וזה דוחק לכך נראה לי דאית להו כפירושם בסוכה דוקא אינו מותר להפריש כ"א מה שאכל:

ונראה לי עיקר דמיירי שקבע לו מקום מאתמול קודם בין השמשות אלא לא היה לו פנאי להפריש והא דאמר נותן עיניו במקצתו היינו שיכיר מקום קביעותו למעשר כדי שיאכל את השאר ודו"ק:

תוכן העניינים

אברהם יגל (על השולחן ערוך)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה