אור ברסלב

אברהם יגל (על השולחן ערוך)· רבי אברהם הכהן מתוניס

או"ח

סימן קלב

לרבי אברהם הכהן ז"ל:

סעיף ב:

בס"ד חדושים על הש"ע אורח חיים:

הגה"ה. וחיישינן שמא ידלג א' מסממני' וכו'. והב"י ז"ל כתב דאין חיוב מיתה אקטורת אלא אביא' ריקנית וכ' המ"א ז"ל משם הרב ב"ש ז"ל דהוא הפך גמ' דיומא דקאמר כגון ששגג בביאה והזיד בהקטרה ע"ש וראיתי להרב פני יצחק ז"ל שכ' דפי' הגמ' כיון דהזיד בהקטרה א"כ חייב אביאה ריקנית אבל על חיסור הקטור' לית לן בה וכמו שפירש"י ז"ל בחומש על פסוק ובמתכונתו דבעי' שלימה וכו' ע"ש ואינו נ"ל דא"כ למ"ל מיתה גבי קטורת כיון דאינו מחייב אלא אביאה וקושיית הגמרא במקומה עומדת ועוד כיון דשגג בביאה איך יתחייב עליה ועוד מה יענה לתירוץ ב' של הגמ' דעייל אחת שלימה ואחת חסרה דלא אפשר להתחייב אביאה ומה שהביא ראיה מפי' רש"י ז"ל אינה כלום דהתם אעשיה קאי דלא יתחייב כי אם על השלימה ואדרבה משם ראיה להיפך דכיון דבמקדש לא יתחייב אלא על השלימה אבל חסרה פטור אם כן אעשיה נמי פטור כיון דאינה ראויה למקדש וק"ל:

סימן קס

סעיף ג:

הגה"ה וה"ה מים שהנחתו' מדיח בהם ידיו וכו' כן הוא סברת התוס' בסוטה דט"ו ע"ב ד"ה מה מים וכו' ע"ש והתימה על הרבנים דנעלם מהם עיין בט"ז ואדרבה לס' הרמב"ם ז"ל ק"ל מאי מיבע"ל בזבחים דכ"א מהו לקדש בתוכו וכו' כיון דעשה בהם מלאכה מקידוש אחד הרי כבר נפסלו ואפשר בקידוש א' מיבע"ל ועוד שאני התם דכתי' ירחצו ממנו אהרן ובניו דמשמע לאחר קידוש א' לא הוי כשופכין ועוד דוקא הכא דמסיר הליכלוך שבידיו ולכך חשיב מלאכה ודו"ק:

סימן קצו

סעיף ג:

וה"ה לשלשה שמודרי' הנאה וכו' שאינם מצטרפין כ"כ התוס' בפ' ג' שאכלו יע"ש וכ' בכ"י וטעמא דאין יכולים לישאל על נדרם נ"ל משום דא"כ כי כהנים אכלי תרומה ת"ל דזר נמי מצי אכיל דאי בעי מיתשל וכו' עכ"ל. וקשה לי דהא אמרינן בנדרים דתרומה ביד כהן לא מצי למיתשל עלה ועוד דמסיק התם דוקא תרומה לא אמרי' בה אי בעי מיתשל משום דלאו מצוה היא לאתשוליה אבל גבי קונם ונדר דמצוה לאיתשולי' שפיר אמרי' האי טעמא וכמו כן קשה על הרשב"א ז"ל שנשאל בתשו' והביאה הר"ב הגה"ה בסי' תרמ"ט ס"ב וז"ל היכא דאסר על עצמו לולבו מהו שיצא בו י"ח משום דאי בעי מיתשל וכו' והשיב דאינו יוצא דא"כ אף באתרוג של תרומה טמאה ביד ישראל יוצא בה דהא אי בעי מיתשיל וכו' ע"כ ומאי ראיה מתרומה אחר דהש"ס מחלק ביניהם וראיתי לה' שער אפרים בתשו' ל"ה חלק א"ח שהק' עליו כן גם הק' עליו דגבי תרומה אף דמיתשל עלה הדרא לטבלה ולא שייך להפריש עלה עוד דהא ביו"ט הוא ואסור להפריש תרומות ומעשרות ביו"ט וכו' יע"ש ולזה אפשר לומ' דכיון דראוי לו בזמן שיהיה חשיב דידיה ויוצא בו וכן ראיתי להשע"ה ה' לולב דף צ"ו ע"ב שכ"כ והכריח הדבר מהא דאמרי' של דמאי יוצא בו מטעמא דאי בעי מפקר ואף דאין מפקירין ביו"ט כמ"ש הריטב"א זל יע"ש. אך אחר העיון נ"ל דליתא אחר המחי' מלבד דמצד עצמו הוא חלוש דלכם בעי' ביום א' עוד נ"ל דהוא הפך סוגייא דעירובין דאמרי' התם דף ל' ע"ב דלסומכוס אף דאמרי' דאי בעי מיתשל וחזי ליה כיון דכבר קידש היום דהא כרבנן ס"ל דעשו אותו כשבת וכו' ולפי דברי הרב מאי משני דהא כיון דראוי לו באיזה זמן שיהיה חשיב דידיה לענין זה ומה שהכריח מהש"ס דסוכה נ"ל דל"ק דכבר כתבו התוס' דהך טעמ' קאי דאיכא טעמ' אחרי' הואיל וחזי לעני ואף דאמרו הכי בעירובין אף דליכא הך. טעמא לסומכוס לק"מ דוקא הכא דלא חיישי' יכתוב דאין כוונתו לזכות בו אחרים וכ"כ הרב ז"ל עצמו בסמוך ונראה על דברי הריטב"א ז"ל ומעתה שפיר תירץ מהר"מ ן' חביב לדעת רש"י דאין פודין ביו"ט ולא אמרינן מגו. דאי בעי פדי ליה וכו' ולעיקר הקושייא על הרשב"א לק"מ משום דס"ל כדעת הרמב"ן דיוצא ביה וכ"כ בהדייא בחי' לסוכה יעו"ש גם הקושייא ראשונ' לק"מ ולא ידעתי אדקשי' ליה על הרשב"א אמאי לא ק"ל על הש"ס בעירובין דקאמר ואילו גבי נזיר ל"פ מ"ט משום דמיתשל ק"נ בתרומה איבעי מיתשל וכו' ומאי קושייא דוקא גבי קונמו' דמצוה לאיתשולי אבל גבי תרומה דלית ביה מצוה לא אמרינן האי טעמא ומעתה לא שייך לומר תירוצו דאדרבא כיון דמצוה לאיתשולי ולא איתשיל קיים לנדריה דהא באמת טעמא דסומכוס בנזיר דמותר ביין הוא משום דאיבעי. מיתשיל וכוונת הגמ' דכיון דבידו להתירו הו"ל דבר שיש לו מתירין אך דוקא דאיכא מצוה בשאלה אבל גבי תרומה דליכא מצוה בשאלה לא אמרי' ה"ט ומאי מק' ומוכרח לומר דכוונת הש"ס דכיון דבעי למיעבד מצוה אנן סהדי דלא ניחא ליה בקיום נדרו ושפיר אמרי' אי בעי מיתשיל ובהכי נמי ל"ק להרשב"א ז"ל ושו"ר להר' ז"ל שתירץ כן משם י"מ ודחה הרב דמנ"ל זה ולע"ד הדבר מוכר' מהש"ס כמו שכתבתי אך מ"ש דמיירי דאין לו אתרוג אלא מתרומה טמאה מגמ' לא משמע הכי דא"כ מאי מקשה לסומכוס לימא דמיירי דאפשר לו למיעב' בחולין והכי דייקא לישנא דקאמר בחולין ועוד מדרבנן נשמע לסומכוס דהא רבנן מתירין אף דאית להו חולין ועלייהו קאי סומכוס אלא ודאי כיון דבעי למיעבד מצוה אף דשייך בחולין שפיר אמרינן וכו' והיינו טעמא משום דגבי תרומה דאמרי' אי בעי מיתשיל משום דאנן סהדי דניחא ליה הכא נמי כיון דהוא רוצה לעשות המצוה בתרומה גלי דעתיה דלא ניחא ליה בקיום נדרו:

מעתה נתיישבו גם דברי הב"י שכתבתי אך קושייא ראשונה קשה להשיב ובס' אליה רבה כתב דוקא הכא משום דמצטרפי לא אמרי' הואיל וכו' וליתא דהא אמרי' דאוכל דמאי אף לכתחלה משום טעמ' דהואיל ולע"ד נראה דכוונת דברי התוס' דלא אמרי' הואיל משום דאיירי לענין דמזמנין עליו לכתחלה והאי טעמא לא מהני להתיר לכתחלה כיון דהוא תלוי במעשה וכ"כ התוס' בפ' כ"ש דל"ה ע"ב בד"ה יוצאין על מגו דאי בעי מפקיר והא דאמרי' בשבת דמפנין לכתחלה דמאי וקאמר דאי בעי מפקר כבר כתבו התוס' דסמך על טעמא אחרינא הואיל וחזי לאחריני דלית ביה מעשה והכא דקאמר דמזמנין על דמאי משום דאי בעי מפקר משום דאיכא טעמא אחרינא דהואיל ובעי לאכול חולין עם אחיו אך צ"ל דאם שלשה אוכלים דמאי אין מזמנין וכו' דהשתא ליכא למימר הך טעמא דאי בעי מפקר אך קשה הא דאמרי' בעירובין דמערבין בדמאי משום טעמא דאי בעי מפקר וראיתי לה' ב"ח שתי' בעירובין הקילו וכתב הר"ב אליה רבה ז"ל דלק"מ דוקא התם משום דאיכא טעמא אחרינא דחזי לאחריני וכו' וליתא דהתם אליבא דסומכוס נמי קאמר דלית ליה האי טעמא:

אמנם הא ק"ל הא דאמרי' בפ' לולב הגזול אתרוג של תרומה טמאה פסול ואמרי' טעמ' משום דלית ביה היתר אכילה ואמאי לא אמרי' כיון דאי בעי מיתשיל וחזי לאכילה השתא נמי לכם קרינא ומתני' סתמא. קתני אף שנטמאת ביד ישראל דיכול לישאל. ונ"ל דלק"מ דלא אמרי' הכי אלא בתרומה טהורה דהשתא מיהא חזי לשום אדם אבל טמאה דלא חזייא לא אמרי' הכי וכה"ג מחלקין התוס' בעירובין דף ל' ע"ב בד"ה וליפרש יעו"ש אך מדברי הרשב"א ז"ל בתשו' שהבאתי לעי' לא משמע הכי דא"כ מאי מייתי ראייה דלא אמרי' אי בעי. מיתשיל בנדר מלולבו מההיא דתרומה טמאה דוקא התם דלא חזי אבל גבי נדר מלולבו על עצמו דחזי לאחריני שפיר אמרינן בעי מיתשיל וצ"ל דשאני תרומה טמאה כיון דחזייא מיהא בהנאה של כילוי לכהן דדמייא לאכיל' שפיר אמרי' אי בעי מיתשיל ומותר באכיל' קרינן ביה ויוצא בו ולכך מייתי שפיר הרשב"א מינה דלא אמרי' אי בעי מיתשיל ונ"ל דה"ט דכיון דאמרי' דאין נשאלים על הנדרים בשבת ה"ה ביו"ט דהא אמרי' אין בין יו"ט לשבת אלא אוכל נפש בלבד וכל שבות דאסרינן בשבת כמו כן ביו"ט וכדאמרי' בביצ' וכיון דמיירי ביו"ט לא שייך לומר אי בעי מיתשיל כיון דאיסורא הוא ובהכי ניחא מאי דאמרי' של תרומה טהורה אם נטל כשר, וטעמא דהואיל וחזייא לכהן ופי' לכם דקרא מקצת מכם ואמאי לא קאמר משום דאי בעי מיתשיל וחזי לגופיה וכן נמי אמרי' בפסחים דאין יוצא ישראל בחלה ובתרומ' ואמאי לא אמרי' אי בעי מיתשיל וכן נמי מעשר ב' חוץ לירושלים אינו יוצא בו ולא אמרי' אי בעי מיתשיל והיינו טעמא כיון דאיסורא הוא לא אמרי' הכי ואולם הא ק' לי הא דאמרי' בפ' אלו עוברין דמ"ו ע"ב פליגי ר"א ור"י בהואיל ואי בעי מיתשיל והא כיון דמידי דאיסור' הוא לא אמרי' אי בעי מיתשיל ודוחק לומר משום דלחומרא הוא בשלמא לדעת התוספות לק"מ דלעולם אף ביו"ט נשאלים על הנדרים וה"ט דלא אמרי' גבי אתרוג של תרומה הכי הוא משום דס"ל דאין יוצא בטבל וא"כ אף דאמרי' דמיתשיל עלה הדרא לטבלה ואין מגביהין תרומות ביו"ט: ומעתה תמיהא לי על התו' דפ' אלו עוברין שהק' בד"ה הואי' מהך דאמרי' לר"מ אין יוצאין במע' ב' דאמאי לא אמרי' אי בעי מיתשיל וכולי ומאי קושייא והא הדרא לטבלה אך להרשב"א ז"ל דס"ל כדעת הרמב"ן ז"ל דיוצא בטבל וכדכתב בהדיא בחידושיו לסוכה ומייתי מינה ראייה לתשו' השואל ק' אמאי באמת לא אמרי' הכי ויוצא בו אשר ע"כ נ"ל דס"ל להרשב"א ז"ל דל"ג הכי בפ' אלו עוברין והכי כתב רש"י ז"ל בסוף הסוגייא שם ע"ש עוד נ"ל להכריח מהא דאמרי' בקדושין דס"ב דמידי דלאו בידו כגון גר דבעי תלתא לאו בידו מיקרי דמי יימר דמזקקי ליה וכתבו שם התוס' דהאי תלתא לאו מומחין הם וא"כ קשה מהך דפ' אלו עוברין דאמרי' אי בעי מיתשיל והא מי יימר דמזקקי ליה תלתא להתיר לו נדרו ועיין לה' קול יעקב בחידושיו למס' קדושין שהניח קושייא זו בצ"ע והנה מצד זה מוכרח לומר דלא גרסי' לה אך עדיין קשה מהך דאמרינן בעירובין גבי מערבין לנזיר ביין משום איבעי מתשיל וכו' ונ"ל דודאי דוקא התם משום דחכמים הם ולכך אמרינן מי יימר דמזקקי ליה אבל ג' הדיוטות לשאלת הנדר דמצויים הם בכל מקום מזדקקי ליה וגבי גר ודאי מומחין הוא דלא בעי אבל חכמים מיהא בעי דלא ממעטינן מלדורותיכם אלא מומחין והיינו דלית לן סמיכה והכי משמע מדכתב רש"י ז"ל ביבמות דמ"ו ע"ב בד"ה דבעינן מומחין כי הנך רבנן רברבי וכו' משמע דחכמים בלא סמיכה מיהא בעי וראייה לזה מהא דאמרי' התם וב' ת"ח עומדין על גביו ומודיעין וכו' והק' בש"ס הא בעי שלשה ומאי קושייא הא כיון דת"ח אינון לא ליבעי שלשה וכמו התרת נדרים וגבי גר כיון דמתורת עדות הם ליבעי ב' חכמים אלא ודאי אף שלשה הם חכמים וסברא הוא כיון דבעי לאודועי ליה מקצת מצות ודאי הוו חכמים: ושוב ראיתי להרשב"א בחידושיו ליבמות דפ"ח שעמד על תירוץ זה דבגר בעי מומחין אבל גבי שאלת נדר לא בעי אלא ג' הדיוטות ובודאי דמ"ש מומחין לאו דוקא דהא בהדיא אמרי' שם דמ"ו דלא בעי מומחין אלא ר"ל חכמים ודלא כמו שהבין הר"ב הנז':

ועוד קשה לי הא דאמרי' בנדרים דפ"ה ע"א קונם כהנים נהנים לי יטלו בע"כ וקאמר טעמא משום דשוייא כעפרא בעלמא וכו' ואמאי לא אמרי' אי בעי מיתשיל על נדריה והוי טובת הנאה דממון הוא לבעלים וראיתי להרשב"א ז"ל שם שכ' דכיון דהשתא מיהא לא איתשיל לאו ממוניה הוא ונ"ל דס"ל דוקא כשעושה מצוה כגון עירובין מסתמא ודאי ניחא ליה דלא ותקיים נדריה אבל שלא במקום מצוה לא אמרי' הכי אלא להחמיר עליו כההיא דפ' אלו עוברין וכההיא דאמרי' בנדרים דאי בעי מיתשיל כדי דנהוי דשיל"מ דאוסר בכל שהו דהא דאמרי' בפ"ז דנדרים דמיקרי דשיל"מ משום אי בעי מיתשיל לאו למימר' אע"ג דלא מיתשיל הו"ל כאילו איתשיל אלא הכי פירשו כיון דאית לן דשיל"מ לא בטיל האי מיקרי דבר שיל"מ כיון דמצוה עליו להתיר נדרו הו"ל ישל"מ ונאסר עד דיתשיל נדרו:

אך עדיין ק"ל מהך דפ' אלו עוברין וצ"ל דוקא התם להחמיר עליו הוא דאמרי' הכי וכן ראיתי להתוס' שם בד"ה הואיל שכת' כן יע"ש מטעם דלא שכיח אך מה שהביאו ראייה מהא דאמרי' שם גבי לחם הפנים דלא אמרי' איבעי פריק לע"ד נראה דלא דמי דוקא התם משו' דאסור לפדות בי"ט וכן כת' רש"י ז"ל בביצה דכ"ז ע"ב בד"ה בבהמת קדשים יע"ש ועוד קשה מהא דאמרי' בפ"ז דנדרים דגבי תרומה משום דלאו מצוה הוא לא אמרינן אי מיתשיל ואפי' להחמיר עליו לאסור אותו בכל שהו גם מ"ש משום דלא שכיח וכו' קשה לי דהא אמרינן דיוצא בדמאי מגו דאי בעי מפקר וכו' אף דלא שכיח ולזה נראה דוקא התם בדיעבד הוא וק"ל:

סימן רצח

סעיף ו:

או ישראל מגוי כו' כת' המג"א ז"ל דעל התוס' דהיתירא הוא מברך ואינו מוכרח דע"כ לא אמרו בגמרא כן אלא להך ברייתא דמוציא שלהבת חייב אמנם לדינא דמוציא שלהבת פטור שפיר אמרי' דקמא אזיל והרי כולו היתרא:

סימן שח

סעיף לא:

בשר חי וכו' עיין בט"ז ז"ל שכת' לחל' למאן דאית ליה מוקצה בעינן שיחזיק לו כו' ע"ש ולדבריו צ"ל דר"ח ס"ל דבשר תפל אסור לר"י והא דקאמר בשר חי מותר הוא במליח וזהו שכת' הרי"ף ז"ל בשר חי בין מליח בין אינו מליח והך ברייתא דתני בשר תפל ומליח מותר לטלטלו אתיא כר"ש ודג תפל אסור דאינו ראוי לבהמה ודלא כה' ק"נ ז"ל שהשיג עליו גם מ"ש בתי' א' דר"ח דס"ל תפוח אסור משום דס"ל כר"י דמוכן לאדם לא הוי מוכן לבהמה ע"ש הוא תמוה כיון דסרוח לא הוה מוכן לאדם כלל ואולי כונתו דנסרח בשבת והוייא דומייא ממש דנבלה דאיירי ביה ר"י גם מ"ש לדעת רש"י דבשר לא חזי לאומצא ואזיל לשיטתיה דפי' הך דנשברה מפרקת לקודרה אינו ר"ל להכחיש הדין משום דלא חזי לאומצא אלא דפי' לפי גרסתו בגמ' ואני תמיה איך רש"י ז"ל יכחיש שהרי בפ"ק דחולין די"ד גבי הא דאמרי' דאסור לאוכלה ליומא פירש"י ז"ל לאוכלו חי גם בדט"ו שם קאמר בהדיא דשרי לאוכלו באומצא גם משנה מפורשת בפ"ג דביצה גבי בהמה מסוכנת קאמ' ר"ע אף לאכול כזית בשר חי מבית טביחתא ע"ש דע"כ לא פליגי רבנן עליה אלא משום דלא הוי שמחת י"ט בהכי:

אמנם מדברי התוס' ז"ל דביצה דל"ג בד"ה כו' משמע דאין לחלק בהכי שהק' לפרש"י מהא דאמרי' בשר חי כו' והתם מיירי במליח הנאכל מחמת מלחו אבל תפל דלא חזי אלא לאומצא שפיר ס"ל לרבא דאסור לטלטלו וכאמור אבל בני מעיים אין נאכל אף במליח בי"ט:

שם סעיף ל"ה אלא א"כ נותן לתוכם מים וכו' והק' הב"י ז"ל הא ל"א ככר ותינוק אלא למת בלבד תי' המ"א ז"ל לכלי מותר ואינו נראה דוקא התם תורת כלי עליו אבל הכא דנמאס אין עליו תורת כלי ונ"ל דוקא ככר ותינוק דלא שייך לאותו דבר הוי הערמה אבל מים לא הוי הערמה כיון דשייך לכלי:

שם סעיף ל"ו כדי להוציא כשימאס והט"ז ומ"א ז"ל כתבו כגון מזמן גוי בשבת יע"ש ותמוהים דבריהם דהא פסק לקמן דמותר לזמן גוי בשבת ועוד דמלת כדי אינה מובנת ונ"ל דמקור דין זה הוא סוף פ' נוטל גבי גרעיני ארמייתא דקאמ' רב הונא עביד להו גרף של ריעי ופרש"י עושה אותם צוברין כדי שיהיו גרף ויוצא אותם והך מזמן לגוי לא הוי גרף של ריעי משום דאפש' דליכא שיורי כוסות כלל ולא מיקרי עושה לכתחלה ועוד דאיהו לא עשה כלום ונעשה ממילא:

סימן שי

סעיף ה:

אבל אם אינם ראויים וכו'. כתב הט"ז ז"ל סק"ד וז"ל תמרים שנותנים עליהם מים בגיגית מע"ש ואינם ראוים ובשבת נעשה ראוים מותרים בשבת ע"כ ולע"ד אין נ"ל דא"כ מאי ק"ל להב"י ז"ל דכיון דב"ה לא חזו צריך לטעמא דגמרו בידי אדם דודאי כיון דנתקלקלו התמרים ב"ה הוו כגרוגרות וצימוקים וכ"כ רש"י ז"ל בפ' כירה דף מ"ה ע"א ד"ה וכן אתה אומר וכו' ועוד דכיון דאינו ראוי ב"ה לא מהני דגמרו בידי אדם כמ"ש התוס' שם דף מ"ג ד"ה בעודן ע"ש גם לא ידעתי פי' דהכל בו כתב בהדיא אי חזו להו בתר הכי בליל שבת או בליל יו"ט שלקחו טעם היין מותר לשתותן ביום שגמרו בידי אד אם שהו כפי הצורך וכו' ונ"ל דבלילה חזו לשתייה כיון דנתן טעם היין אבל אם שהו כל הצורך נתקן היין לגמרי ונעשה יין גמור ולכך הק' הב"י ז"ל כיון דב"ה הוא חזי הוי כשאר פירות דלא הקצו כלל ועוד דהני ודאי לאו גמרו בידי אדם והיינו כאמור כיון דלא חזו וק"ל:

סימן שצד

סעיף ג:

אלא א"כ עשה מלאכה גמורה כו' אבל הטור כת' אף דהוא מחיצה דרבנן כגון סידור לבנים אסור וכו' בשבת אינו עירוב בי"ט הר"ז עירוב והק' המ"א זל לפי מ"ש סי' תקי"ח דאף בי"ט אסור לסותרו וליטלו וכו' ותי' דכיון דמותר לטלטל משום אוכל נפש כמ"ש התוס' הכא דצריך לעירוב דמימנע משמחת יו"ט התירו לו לסותרו אבל התם דלא צריך לפירות כ"כ ולא מימנע משמחת יו"ט לא התירו לסותרו ע"כ ולפ"ז מאי דקאמרי בגמ' הא מני ר"מ היא דאמר פוחת וכו' משום דקאמר האי דינא בהדיא אבל דודאי אף לרבנן אתי האי דינא דבעירוב הקילו ואתי שפיר פסק הרא"ש דשם בביצה פסק כת"ק ובעירובין הביא הך משנה דאוקי בגמ' כר"מ ובזה לא קשה מה שהק' בס' הק"נ בביצה על המ"א ע"ש גם מה שתי' הרב ז"ל דס"ל כרבי דכל דבר שהוא שבות לא גזרו עליו וכו' הוא תמוה דהא הרא"ש שם חילק בין יו"ט לשבת ואי כרבי אפי' בשבת מותר דלא גזרו וכמו שכתב הרמב"ם בפ"י מה' עירובין אלא ודאי דס"ל כרבנן דרבי דגזרו עליו ב"ה וגם הטור אזיל בשיטת אביו ז"ל כמ"ש המ"א ז"ל:

סימן שצז

סעיף י:

שנים שלקחו בהמה בשותפות וכו' הרי כל הבשר כרגלי שניהם וטעמא משום דיונקים האיברים מהדדי ואפי' שמתבטל ברוב היתר כמ"ש הרשב"א ז"ל בס' עבודת הקודש כיון דדשלי"מ הוא לא בטיל ול"ד למ"ש בסי' ש"ך ס"ב דאם נתן ענבים בגיגית ונתבקעו מותרים וכת' הסמ"ק כיון דלא ניכר האיסור לא הוי דשי"מ הכא שאני כיון דחלק אחד מהם נתגדל מכח חלק האחר הרי האיסור ניכ' כ"כ השע"ה ח"א דנ"ט ע"ש וליתא דה"נ נתגדל יין שבגיגית מכח יין שכענבים ואדרבה דהתם לא ניכר האיסור כיון שכל א' נתגדל מחלק חבירו לא כן הכא היין שבגיגית הולך וגדל כיון דלא חיסר ממנו כלים ונ"ל דשאני הכא דניכר האיסור מעי"ט בעודה בחייה שכל חלק גסה מהם אסור על חבירו אבל התם לא היה איסור כלל דהיין שבגיגית והענבים הם מותרים ולעיקר הקושיא לא ק"מ דכבר כתבו התוס' בביצה דט"ל בד"ה משום דבתחומין החמירו ואל תשגיח במ"ש התוס' בעירובין דמ"ה ע"ב בד"ה איכא דבתחומין הקילו אפי' בדבר שיל"מ דכתבו כן לס"ד בגמ' דבעי למימר בס' דבריהם הקילו בתחומין ולא קאי במסקנא וכן פס' בש"ע סי' שכ"ה סק"ט וכן פי' בפסקי תוס' דדבר שיל"מ לא בטיל אפי' שלא במינו ועיין להמחנה ראובן ז"ל:

סימן תכב

סעיף ב:

וקורין כו' כתב המ"א ז"ל וז"ל כהב"ח משם רי"ו וז"ל אע"פ שיצא מוציא ודוקא מי שאינו יודע לענות אבל אם יודע לענות אינו מוציא אא"כ עונה אחריו הללויה ע"כ וצ"ע היכי איתא בגמ' עכ"ל וכת' במ"א רישא דמילתא הוא ש"ס ערוך בד"ה וסיפא דמלתא הוא משנה בסוכה וכו' והרב קרבן נתנאל בפי' להרא"ש בפ"ג דסוכה כת' וז"ל ולא עיין יפה דהא במתני' לא מיפליג בין בקי לשאינו בקי בין שיצא או לא יצא צריך לענות הללויה ואינו מוכרח דשייך לפרש ותבא לו מארה שעשה שלוחים כאלה ולעולם בבקי הוא אבל אם אינו בקי אינו צריך לענות גם מ"ש דהך דר"ה לענין ברכות אבל לענין קריאת הלל לא דבר שם כלום יראה דלא ראה סיום הפרק לשם דאמרו שם ובהלל ובמגילה אע"פ שיצא מוציא הרי דקאי אף אקריאת הלל אבל מעיקרא אני תמיה דאמאי בעי' עד שאומר אח"כ הללויה דזה לא הוי מחרף ומגדף כיון דמוציא אחרים י"ח דהא מתני' איירי בין יצא ללא יצא ואפ"ה אמרי' שמע ולא ענה יצא וגם כתבו התוס' דאם אינו יודע אינו צריך לענות זו היא כונת הב"י ז"ל:

סימן תלב

סעיף א:

יברך על ביעור חמץ וכו' הטעם שיברך על ביעור ולא לבער כת' הח"י משום דעל ביעור הוא לשון רבים הכולל ביטול וכו' ר"ל כיון שהוא שם דבר כולל מיני ביעור אבל לבער דהיא א מורה על הפעולה אינו אלא על הוצאת החמץ מן הבית לבערו ועיין להר' ברכי יוסף הי"ו אבל הרמב"ם כת' כיון דעיקר הביטול והוא כבר נעשה מברך בעל משמע אם אינו נעשה שייך לברך בלמ"ד וכן משמע מהרא"ש דאף שכת' דאין מברכין על הבדיקה משום דכולל נמי ביטול הוצרך לתת טעם נמי למה שאין מברכין בלמ"ד והנה מדברי כולם למדנו שאין לברך על בדיקת חמץ משום דעכשיו נמי איכא ביעור לחמץ שאינו ידוע דהוא ביטול וכן כתבו כל המפר' ז"ל ועיין במ"ש מור"ם בהג"ה בי"ד סי' כ"ח סכ"א שרצה לדמויי הך דכסוי הדם להכא ולפי האמור אין דימוי וע"ש בש"ך:

שם הגה"ה יברך כ"ז שלא סיים בדיקתו משמע מזה דאם סיים כל בדיקתו הפסיד הברכה ולא יברך אף שעה חמישית וכ"כ הפר"ח ז"ל וכן פסק הב"ח ז"ל והביא ראייה מהרמב"ם שכתב דאין לברך אחר שנעשית המצוה וכו' יע"ש ותמה המ"א ז"ל דהרי כת' כל מצוה שיש לה משך זמן חייב לברך יע"ש ואחר המחילה לא דמי כלל דהתם דבשעת תיקון הברכה קאי. על לבישתו כל היום אבל הכא לא תיקנו הברכה כ"א בשעת הבדיקה ולא על שעת ביעור ולא ידעתי דמה יענה למ"ש הרמב"ם שם דמברך על ביעור משום דהמצוה כבר נעשית וכיון דיש לה משך זמן מברך בלמ"ד כמו שכת' שם לעיל גבי עטיפת טלית ותפלין וישיבת סוכה אלא ודאי דזה לא מיקרי משך זמן כמ"ש והר"ב מ"ק ז"ל כתב דבנדון דידן כ"ע לא פליגי וליתא כאמור ולעד"ן דזה דמי לברכת הקידושין שעיקר תכלית המצוה הוא לפריה ורביה ואמרה תורה לא תקח אשה אלא בקדושין וכת' הרמב"ם בפ"ג מה"א דאם לא ברך קודם הקידושין שוב לא יברך והיינו דלא תיקנו אותה כ"א בשעת הקידושין ואין לומ' דוקא התם דלשון הברכה הוא מקדש ע"י וכו' והוא על הקידושין אבל הכא דהוא על ביעור ונגמר בשעה ה' שייך לברך ליתא דעל ביעור קאי על ביטול דשעת בדיקה:

אך ראיתי להיפ"ת בחידושיו לי"ד שפסק עיקר להך הגהות אשירי יע"ש שפסקיו סתראי נינהו והך ראייה שכת' הש"ך מש"ס דפסחים דחה הפר"ח דא"כ אמאי נקט טבילה וראיתי למהרח"א בס' עץ החיים בס' שלח דפ"ד ע"ג שכת' וז"ל וליתא דא"ה אימא דטבילה לכתחילה יברך אח"כ אך שאר מצות רשות נתונה בידו יע"ש ונ"ל דראייה היא לגבי שופר והכי ריהטא דגמ' דמעיקרא קאמרי בירב חוץ מן הטבילה ושופר ולבסוף מסיק דוקא טבילה מדלא תני בברייתא שופר דאפי לכתחילה אין לברך כ"א אחר עשויה כטבילה אבל אה"נ לא נחית הכא לשאר מצות מדלא הביא הך ברייתא ארב יהודא דהוא מרי דשמעתא ודו"ק:

והנה משמע מלשון הש"ע שאין לברך שהחיינו והיינו משום דכיון דרשות הוא כמ"ש ב"י ז"ל אבל הרא"ש ז"ל כת' דסמכינן אזמן דרגל בסוכה ועיין מה שהק' מהר"של ותיר' בב"ח ז"ל דהאי דהצריכו בדיקה משום שמא יבא לאוכלו במועד וכו' יע"ש ודבריו תמוהים דאף איסור אכילה הוה עליו משעת זביחה וכמו שפסק הרא"ש גופיה ולכאורה נרא' לומ' דס"ל להר' ז"ל כמ"ש המרדכי והר"ן ז"ל דעיקר התקנה היא שלא יבא לאוכלו במועד דאית ביה כרת וזה לא שייך משעת זביחה אבל ודאי זה לא יתכן בדברי הרא"ש שכת' בפ' אלו עוברין להך טעמא דשמא יבא לאוכלו אין להשהות חמץ נוקשא אבל לטעמא דהחמירה תורה וכו' חמץ נוקשה דאין עובר עליו לא ואי הך טעמא דשמא יבא לאוכלו הוא משום דאית ביה כרת גבי לכל הטעמים חמץ נוקשה מותר להשהותו ואין להק' לדעת הר"ן ז"ל דכת' בפ' אלו עוברין דח"נ אסור להשהותו משום דלא בדילי מיניה דא"ה החמירו חכמים וכמ"ש הרשב"א בריש מכילתין להך טעמא דהחמירה תורה וכו' יע"ש ועיין להמ"א סי תמ"א סק"ה:

וראיתי להר' ק"נ ז"ל שתי' דס"ל להרא"ש כהמרדכי וכו' יע"ש ולפ"ז מוכרח לומ' דטעם הרא"ש דא"ה מפני מה דסמכינן אזמן דרגל משום דשייכי לה כסוכה ועדין איכא חילוק מהרש"ל במקומו עומד גם מ"ש דה"ט דלא מברכינן זמן אזביחת פסח אינו מוכרח דכבר כת' מורם בהג"ה בי"ד סי' כ"ח משום דמזיק לבריה ואפש' דהרב מסביר אף לפי הטעם של הש"ך משום דרשות הוא א"כ הכא דהוא חובה אמאי לא מברכינן והוצרך לתרץ משום דהוא בא בשותפות ומעתה בשאר זבחים של מצוה מברכין עליהם ומהש"ס דברכות ול"ח משמע דוקא מנחות ולא זבחים והיינו מטעם דמזיק לבריה:

שוב ראיתי הדבר מבואר בתוספתא דברכות דמברך על שחיטת קדשים שהחיינו דקאמר היה עומד ומקריב זבחים מברך שהחיינו וכשהוא בא להקריב אומר אשר קדשנו וכו' להקריב ומדתני כשהוא בא להקריב וכו' משמע דהא דמברך מעיקרא שהחיינו הוא קאי על הזביחה והתוס' במנחות דע"ו הביאו התוספ' הלזו ע"ש ולדברי המ"א צ"ל דקאי אקבלה וזריקה שהם עבודות ולא אשחיטה שאינה עבודה ודתני כשהוא בא להקריב קאי על הקטרה:

אבל יש לדון לטעם הרב ק"נ זל אמאי לא מברכינן על חגיגה של ט"ו שהיא חובה ומוכרח לומר כיון דהיא באה לצורך המועד דזה הוא זמנה סמכינן ארגל ומהאי טעמא נמי דלא מברכינן אאכילת מצה ומרור שהחיינו א"כ היינו טעמא דפסח נמי דאף דעשייתו הוא קודם הרגל כיון דאינו נאכל דאין עיקר מצותו אלא במועד הוי כסוכה ממש דכ"ע סמכינן לה לרגל: וראיתי לה' פר"ח ז"ל שהביא ראייה ממ"ש הר"ן דאם בירך זמן בביתו וכו' הרי דאין זמן דרגל פוטר אמצוה שנעשית וכו' והמ"ק ז"ל דחה דוקא התם דאין ברכה של עכשיו פוטרת של מחר ע"כ ולע"ד דעדין יש להביא ראייה דלא אמרי' דסמכינן אזמן דרגל כ"א בעשיית תכלית המצוה ברגל ולכך הך זמן שעשה בביתו אינו פוטר זמן עשיית סוכה ודכוותה הכח גבי ביעור והכי כוונת הפר"ח ז"ל:

סימן תלג

סעיף א:

ואם עבר וכו' לא יבדוק לאור החמה אלא לאור הנר משמע אם בדק יום י"ג לא מהני אף בדיעבד אך מלשון הר"ן משמע בדיעבד אם בדק יצא שכת' אם בא להקדים אינו רשאי וכן משמע בירוש' דקאמר מהו שיהא צריך לבדוק בתחלה לאור הנר ומשני וכו' משמע דוקא לכתחילה ונ"ל זהו לדעת המק' אבל להמתרץ אפי' דיעבד לא מהני והיינו כיון דל"א כמה דמנהר וכו' חיישינן שמא יש שם חמץ שלא יראה רק באור מבהיק ולכך לא תירץ לו מטעם דאין לחלוק בין ביעור לביעור כמו דמשני התם בתר הכי דהאי טעמא לא מהני אלא לכתחילה וכדמשמע מהך דנדה כהנת דודאי אם טבלה. בלא חפיפה אין צריכה לחפוף ראשה ולטבול אח"כ כיון דאינו אלא משום גזרה דמפני הרואין דלא מצינו דמשום גזרה אסור אפי' דיעבד ונ"מ אם בית אפל דאור הנר מבהיק בו כמו לילה ובדקו לאור הנר ליום י"ג אין צריך לחזור לבדוק ליל י"ד כיון דלא הוי טעמא אלא משום דלא תחלוק בין ביעור לביעור ודלא כהב"ח ז"ל שכת' דצריך לחזור ולבדוק והביא ראייה מירוש' דאפי' בית אפל כמ"ש בסי' תל"א וכו' יע"ש דאין הנדון דומה וכמ"ש אך אמנם מדברי המרדכי ז"ל שהביא הר"ב ז"ל מבואר כדבריו וצ"ע ומ"מ הדין אמת דאפי' בית אפל כ"כ אין אורו מבהיק כמו הלילה ולכך לא מהנייא הך בדיקה וכ"כ הפר"ח ז"ל מהאי טעמא:

עוד שם ואכסדרה שאורה רב אם בדקה לאור החמה דיו זהו לשון הרמב"ם והוא תימא דכיון דאיירי באם לא בדק בלילה א"כ אפי' לכתחילה בודק לאור היום כמ"ש לאורה נבדקת וכן הק' הגהות מימוני' ולפי מ"ש ה"ה דהך דקאמר הרמב"ם אין בודקין וכו' מיירי שרוצה לבדוק מבע"י א"ש דודאי לכתחילה בודקין אותה בלילה וא"כ מוכרח מאי דקאמר רבא לאורה נבדקת איום י"ד קאי וזהו מה שהוצרך ה"ה לומר א"נ וכו' דמה לו להביא תירוץ מלבו שאינו מוזכר וכו' אך את זה לא יתכן בלשון הש"ע לכן נ"ל דסמכו בזה על מה שאמרו בירוש' גבי בתי כניסיות מהו שיהא צריך לבודקן בתחילה ביום. לאור הנר ר"ל דכיון דאורן רב ואין עושין הנר רק שלא תחלוק בין בדיקה לבדיקה ולא שייך בכאן לא כמה דמנהר וכו' כיון דאין הנר צריך לו לא דמי להך מבואות אפילות ומותר לבדוק ביום י"ג או לא וכו' ומשני א"ה כדי שלא לחלוק וכו' הרי בביאור אפי' במקום שאורו רב בעי אור הנר וכדי שלא נאמר דפליגי גי אש"ס דידן צ"ל דמאי דקאמר לאורה נבדקת לאו דוקא ועיין בב"ח ז"ל ולפי דרך זה יש לפרש דזהו כונת המרדכי במ"ש מיהו בתלמוד יש אכסדרה לאורה נבדקת אך מדברי רש"י ז"ל נר' ברור דאף ביום י"ג בודק לכתחלה לאורה וס"ל הא דקאמר בגמ' בשעה שבני אדם מצויים בבתיהם היינו דוקא למעוטי יום י"ד כדי שלא יפשע ולא יבדוק ולכך מחוייב הוא לבדוק בלילה דלא יסמוך לבדוק ביום אבל ודאי אם הוא בטל ורוצה לבדוק ביום י"ג רשאי אם לא משום דהנר יפה לבדיקה בלילה וכן כת' בהדיא הרמב"ן ז"ל בס' המלחמות יע"ש ולכך הכא דאינו צריך לנר קאמר רשאי לבדוק לאור היום ועיין להרפ"ח ז"ל ואולי דהבין הר"ב בפרש"י ז"ל דמיירי בי"ד ור"ל דאין צריך לבדוק אלא מניח ליום ובודק ואמטו להכי מותיב שפיר מהא דמצויים בבתיהם אבל זה אינו עולה על הדעת כלל דהיכי שייך לומר דקאי בעת התקנה שתיקנו חכמים ואור הנר יפה לבדיקה מפקרינן כולי האי ואדרבה כל כמה לאהדורי ולעשות המצוה כתיקנה מהדרי' ועוד מאי קאמר. אין צריך להביא לה אור הנר בלילה כיון דבלילה קאי אי אפש' שאינו בנר אבל משום דקאי ביום י"ג קאמר דאין צריך להמתין בלילה כדי להביא לה אור הנר וכן כת' הב"ח ז"ל דדעת רש"י ז"ל אף ביום קאמר אך מ"ש דזהו דעת הרי"ף ז"ל אינו מוכרח וכ"כ הפר"ח ז"ל גם מ"ש הפר"ח ליישב לשון דיעבד דלכתחילה בעי לבודקה בלילה וכ"כ הכ"מ ז"ל משם הר"מ ז"ל אינו מדוקדק בלשון הש"ע:

עוד שם לאור החמה משמע דוקא בחמה ממש אבל לא לאור הבא מן החמה ולזה כתבו המ"א דאכסדרה על גבי עמודים דע"י כך זורחת החמה בכל קרקעית האכסדרה אך המ"א העלה בסמוך מלשון. שה"ג דאף דאין דחמה זורחת בודק לאור היום וכ"מ לאורה נבדקת אבל מ"מ בעי' שהחמה זורחת בעיר אף שאינו מגיע להך ארובה דאל"כ לא חזי מידי והוי כיומא דעיבא:

עוד שם ולא בנר של שמן וכ' המ"א ז"ל דאסור אף בדיעבד ועיין להק"נ ז"ל בפי' להרא"ש יע"ש דמתיר דיעבד וכן מסיק הב"ח והפר"ח ז"ל: עוד שם בהג"ה ודוקא נר יחידי אבל שתי נרות כו' דינם כאבוקה צ"ע דא"כ אמאי לא קאמר בגמ' גבי מאי ואומר דאי מהתם הו"א שתי נרות מותר ולכך ילפי' מנר דבעי' שהוא יחידי ובפשטא דשמעתא ל"ק דג"ש היא דכי היכי דמצי' חיפוש דאית גביה נרות הכא נמי כאלו כתיב גביה נרות דהך נר אקב"ה קאי וכמ"ש התוס' וכן הוא האמת גם מ"ש רש"י ז"ל שם דכתי' בנר יחידי לאו לאסוקי טעמא הוא דהא סיים לקמיה פריך וכו' ועוד א"כ הו"ל לומר דכתי' נר יחידי אלא כונתו היא דכתי' בנר של יחידי וקושטא קאמר שכן דרכו בכ"מ ויש ליישב דזה פשיטא ליה דהאי נרות הוא שם דבר דמחפש ירוש' בנרות דבכל מקום נר אחד:

סעיף ו' וכן אמצעה של חצר וכ"כ הרמב"ם וכת' בב"ח ז"ל דאתא למעוטי חורין שבצדדין דצריך בדיקה לאור הנר כיון דאין החמה שולט שם שאין לתלות שם בעופות וכו' ולפי דבריו דזה גרע מאכסדרה דשם אור החמה מאיר בה וא"כ לא בעי אור הנר אבל כאן בחורין אף דמאור החמה יכול לבודקו כיון שאין החמה מגעת בתוכו אינו מאיר כ"כ והוי דומיא לצדדין שבהחדר ממש ומהתימא על הל"מ שכת' למעוטי צדדין ולא כת' חורין ועיין להבח"י ז"ל דכנרא' שלא דקדק בדברי הב"ח ז"ל שכת' בחורין שבצדדין יע"ש אמנם זה הדבר הק' לדברי הב"ח ז"ל אמאי חורין שבאמצע החצר א"צ כיון שאין לתלות בעופות שיאכלו מה שבחורין ומדברי הר"ן משמע דבא למעט חורין אף שבאמצע החצר ומ"מ א"צ בדיקה לאור הנר כיון דאור החמה עליו כאכסדרא דמי אך את זה לא יתמעט ממילת אמצע החצר ולכך פי' הפר"ח ז"ל דבא למעט חורין שבכותל אבל חורין שבאמצע החצר אף העופות אכלוהו ול"ד לרפת של בקר שכת' מהרי"ל ז"ל ובאמת דדברי המ"א ז"ל בסמוך דהא דקאמר מפני שהעורבים מצויים דאתו מעלמא וכו' יתבאר היטיב דלמעוטי צדדין אתא דכיון דלא קפדי בחצר אינם אוכלים אלא מה שהוא באמצע החצר מפני יראתם והשתא ניחא דלא שייך להק' לוקמה הך ברייתא בצדדין דהא ודאי דלא גרע מאכסדרה דא"צ לאור הנר אבל הרמב"ם דמיירי באין צריך בדיקה כלל הוצרך למעט צדדין דבדיקה מיהא לאור החמה:

שם וה"מ מספק החמץ אבל ודאי חמץ לא ועיין מ"ש בב"ח ז"ל דהיינו טעמא דאין ס' מוציא מידי ודאי וכ"כ הפר"ח ז"ל ודחה המ"א ז"ל דודאי גיררוהו אמרינן כמבואר בגמ'. ולע"ד אין ראייה כלל דהתם מיירי בחתי' אחת כגון נפל אבל הכא דיש חתיכות הרבה אימור לא גיררוהו אלא מקצתו והיינו דאמרי' שמא יניח עשר וימצא. תשע וא"ש מ"ש בסמ"ק אבל ודאי לא ומ"ש דלא תלינן שאכלוהו ואם העופות מצויים שם צריך לבדוק אבל אם העורבין באין וכו' אינו מובן דכנראה מדבריו דמיירי דאין העורבין מצויי' שם ולכך לא תלי' וכו' דזה אינו דהא קאמ' הא דחצר א"צ בדיקה היינו בס' אבל ודאי לא ואפי' בהך גוונא דרבא דמיירי בעורבין דבאין ממקום אחר ועוד. דאי הכי חזרה הקושייא למקומה דמאי מקשה הגמ' וכו' ולכאורה דהא דלא משני הכי משום דקתני אין בודקין דמורה על הס' כמ"ש הר"ן ז"ל גבי יוצא בשיירא מדקאמר זקוק לבדוק ולא אמר לבער מיירי בס' וכ"כ הפר"ח ז"ל בסי' תל"ו ס"ז אבל אחר העיון אינו נר' דהא הכא דקאמר א"צ בדיקה מיירי בודאי כת' הגהות מיי' דרבא מיירי בודאי חמץ ואפ"ה קאמר אינו צריך בדיקה והיינו משום דכיון דאיכא תלייה בעופות א"ש לשון בדיקה אף על הודאי ולא דמי להך דהר"ן והפר"ח ז"ל דליכא תלייה והשתא דאתית להכי מאי דכ' הסמ"ק הא דחצר וכו' בספק חמץ הוא אפי' ודאי אך כיון דאינו נר' מיקרי ס' דאימר אכלתיה אבל בודאי חמץ ר"ל דחמץ הנר' צריך לבערו ושוב ראיתי לה' ח"י ז"ל שפי' כן בדברי הסמ"ק יעו"ש שכ' שהאחרונים ז"ל שגגו בזה שהב"י קיצר בלשון וכו' ראה ולא ידע דהב"ח ז"ל הביא לשון זה כדמותו ואפ"ה לא ניחא ליה בזה דאין פשט הלשון מורה ע"כ גם לא ידעתי מה יענה להא דאמרי' דאין ס' מוצא מידי ודאי דא"ל כמ"ש המ"א ז"ל גם דמה יענה להא דכת' הסמ"ק דבודאי צריך וכו' והגהות כת' דמותר להשליך וכ"ש שאין לבער ומוכרח לומר דאיירי אחר איסורו זהו כמ"ש המ"א ז"ל הרי דבכלל דבריהם דבריו ואפש' דכיון דעורבין תדירי באמצע החצר אמרי' שאכלוהו ודאי כמו לולין של התרנגולים אפי' ודאי מותר ודלא כהב"ח ז"ל שכת' דוקא בסתם ויש לדחות דוקא לולין שהוא מקום דירתן שאי אפש' להעלם החמץ מהם לא כן הכא דמפוזר אנא ואנא ועוד התרנגולים של בעל הבית דחיותם עליו ומניח אותם לאכול אמרי' ודאי שיאכלוהו ומהאי טעמא כתבו הרשב"א ז"ל דקרקע הבית אינו צריך בדיקה מפני שהתרנגולים יאכלוהו והיינו משום דאינם יראים מלאכול אבל עופות דעלמא אף שהם מצויים בחצר מ"מ יש להם יראה כ"כ שאין יכולים להשתהות שם כדי שיאכלו כל מה שהוא שם והוי ממש דומה לחולדה דאמרי' ס' אכלתיה:

אך מדברי הב"ח נרא' דהא דכת' הרשב"א ז"ל דא"צ בדיקה הוא במקומות שאין רגילים אבל אם רגילים לאכול שם הוי כודאי חמץ ולא תלינן וכו' ולע"ד אינו נר' דמסתמא בכל הבית רגילים לאכול ולכך צריך בדיקה וכן משמע מדברי מהרי"ו הביאו המ"א ז"ל ס"ח שכתב וז"ל ובמקום שאוכלים כל השנה וליכא שם תרנגולים צריך לבודקו וכו' הרי ברור אי איכא תרנגולים אינו צריך בדיקה אף מקום שאוכלים בו כל השנה והיינו דכיון דהתרנגולים זהו מלאכתם וחיותם לחפש אחר אכילתם תלינן שאכלו כולו דהוי ספק הרגיל ומוצא מידי ודאי כמ"ש התוספות ד"ט דאמרי' אף לגבי איסור דאוריית' יע"ש וכ"ש הכא דבלאו הכי מכבדין את הבית תו אין צריך בדיקה ואל תשגיח במה שנר' מדברי המ"א ז"ל דאזיל ומודה לדין הב"ח דבודאי חמץ צריך לבדוק אלא דחלק עליו אם הוא קודם הפסח וכו' דז"א דהא כת' איהו גופיה הך דינא דמהרי"ו אלא דמיירי שאין התרנגולים שם ואפ"ה אם הוא קודם הפסח לא הוי ודאי ואין צריך בדיקה וזהו דלא נקט בלשונו גבי ספיקי טובא דתרנגולים אכלוהו:

אמנם ממ"ש הרמב"ם גבי לולין אם הכניס חמץ צריך בדיקה משמע דלא תלי' גבי תרנגולים דודאי שאכלוהו וכ"כ הב"ח ז"ל ודלא כמ"ש המ"א דלא דק בלשונם דקאי על אוצרות וכו' אלא דקאי נמי על ראש הדין הך דחורין הגבוהין וכו' וכן הוא מבואר בירושלמי הדא אמרה שלא נשתמש שם חמץ אבל אם נשתמש שם חמץ צריך בדיקה אפי' גבוה מאה אמה ע"כ. וא"כ מוכר' הוא מאי דכת' הרמב"ם אלא א"כ הכניס שם אבבא כולה קאי ואפשר משום דאין רגילים להכניס שם חמץ כי אם תבואות ובהך איכא ס"ס דשמא לא נתחמץ ואפי' נתחמץ שמא אכלו ונ"ל לחלק דוקא התם דודאי מסתמ' כיון דנותנין להם חמץ הרבה לאכילתם אפשר דמשיירין ואינו נאכל אבל הכא דודאי לא יפלו חמץ בעת אכילה פרוסות גדולו' ויניחו אותם שם אלא פתיתן וההיך ודאי לא משיירין ואפ"ה יש לדחות דבלול שיש בו ניוול התרנגולים ודאי נפסד החמץ ונאבד ואין לך ביעור יותר מזה הילכך נראה דהא דכתב הרמב"ם אלא א"כ הכניס שם חמץ לא קאי אלא אה"ט דאין משתמשין שם חמץ ולא מטע' דתלינן באכי' דההי' אפי' בודאי א"צ בדיקה וכדעת המ"א ז"ל:

סימן תלט

סעיף א:

בהג"ה מיהו אם הככר קטן דתלינן שאכלו אין צריך לבדוק והיינו משום דס"ס הוא ולא דמי לעכבר שנכנס כמ"ש בסי' תל"ז דצריך לבדוק אפי' ביטל דהתם כיון דודאי הוא לא אתי ס' ומוציא מידי ודאי אף מדרבנן ב"ח ז"ל וכת' הפר"ח ז"ל דלק"מ דהתם מיירי בככר גדול ולכך לא אמרי' אכליה אבל בככר קטן אתי ספק ומוציא מידי ודחי דרבנן וכו' ודבריו תמוהים דאף שכ"כ התוס' בתי' הא' מ"מ בתי' הב' הודו דאף בדרבנן לא אתי ס' ומוציא ודאי וכן מוכח מהא דכת' תינוק דמיירי שיש פירורין כדי כל הככר ואמאי צריך להכי כיון דאיכא פירורין אמרי' ודאי דזהו של תינוק מן הככר שהכניס והשאר אכלו התינוק אלא ודאי דאזלי ומודו דלא אתי ס' ומוציא מידי ודאי דרבנן דסתמא איירי אפי' בביטול דאי לא"ה לא מצריך ליה לאוקמיה בככר גדול דכ"ע דלא אתי ס' ומוציא ודאי דאורייתא וכ"כ הטור דבעי' שיש שם כדי כל הככר יע"ש גם לא ידעתי מהיכא פשיטא ליה להתוס' דכת' דמיירי בככר גדול הוא קאי למימרא דרבא שהוא מימרא בפ"ע הו"ל לומ' בהדי' במקומו אלא ודאי כיון דאיירי בודאי לא צריכין למדחק דאיירי בככר גדול ולתי' א' מיירי בלא ביטול דהוי ודאי דאורייתא וכן משמע מדקאמרי ואפי' לרשב"ג וכו' דאי בביטול מאי ק"ל כלל אך הב"ח ז"ל מקשה לדעת הטור דלא חילק בזה משמע דאף מדרבנן צריך לבדוק:

וראיתי להט"ז ז"ל שהק' לדברי הטור מהגמ' דמשמע דלא מהני ס"ס בזה כמו דלא מהני ספיקא דרבנן לקולא וכו' יע"ש ולא הבנתי דבריו דמה לו אצל הטור בזה דגם להרמב"ם קשה דהא ודאי דהא דלא מהני ספיקא דרבנן היינו דוקא היכא דנקבע איסורא דהיינו שראינו שנכנס לבית אבל היכא שאין האיסור קבוע כגון ב' בתים וכו' או בדק ונא מצא או בדק ומצא אמרי' בהו דספיקא דרבנן לקולא כמ"ש בהדיא והיינו טעמא דילפי' מתחילה שיש האיסור קבוע כיון דבכל השנה יש בהם חמץ וא"כ ה"נ שאין האיסור קבוע כיון שבדק כבר אמאי לא אמרי' ס"ס ולמאי איצטרי' הך טעמא דאין לדבר סוף ועוד קשה דאדרבה משם תיברא דמהני ס"ס גם גבי חמץ ולכך לא קאמר רבא אלא משום ודאי וס' ואין ס' וכו' דאי לסברת הט"ז הו"ל למימ' דהכא אפי' איכא תרי ספיקי אין להתיר משום דתחילתו על הס' הוא בא וצ"ל הרי מדורת הגויים יוכיחו דתחילתו על הס' ואפי"ה גבי ס"ס התירו וא"כ נפל יסודו של הרב דרצה לומר דהא בהא תליא ובהכי ניחא לי מאי דהוה קשה לס' המ"מ ז"ל שכתב משם הרז"ה ז"ל שאני בדיקת חמץ דתחילה החמירו על הס' א"כ מאי פריך בגמ' מהך מדורת הגויים דשאני בדיקת חמץ דמתחלה על הס' נתקנה אלא ודאי משום דגבי מדורת הגויים נמי דמתחילה תיקנו בדיקה משום ס' אפי"ה גבי ס' אכלתיה מהני לן דלא צריך בדיקה וא"כ מזה מוכח כשתירץ לו דהתם מהני בס"ס ה"נ מהני בס"ס דבחדא מחתא נינהו וע"כ הנר' דאף הרמב"ם מודה בזה דהיכא שהככר קטן דאמרי' אכלתיה ולעיקר הקושיא של הט"ז ז"ל לק"מ דהך טעמא איצטריך אף דחזינא דשקל וכדמשמע מדברי התוספות שם בד"ה ולא חיישינן וכ"כ מהרש"א ז"ל שם הן אמת להרמ"ל ז"ל שכת' דהרמב"ם אזיל בשיטת הרז"ה ז"ל דסוגיין כר' זירא דס"ל דבלחם משיירא ודאי אין להתיר אפי' בס"ס אבל ודאי כל הפוסקים לא ס"ל הכי למידחי רבא מהלכה חדא דגם ר' זירא לא קאמר דמשיירא ודחי וכ"כ התוס' שם ועוד דכבר כתבו התוס' דמיירי בככר גדול גם נר' מדברי המ"ל ז"ל גופיה שחזר בו מהאי סברא דס"ל להרמב"ם כשיטת הרז"ה ז"ל שהרי כת' לתרץ הקושיא של ה"ה על רבי' גבי ב' שבילין וז"ל ה"נ דבדיקה זו אין חיובא אלא משום ס' ואפי' ראינו שנכנס העכבר לבית אימור אכלתיה וכולו ואי ס"ל כהרז"ה לא שייך לומ' דאכלתיה כיון דהלחם משיירא כר"ז גם מדברי הרב המחבר שלא הביא טעם זה של הרז"ה לא בב"י ולא בכ"מ משמע דלא תריצא הוא וכבר כתבתי דלהך טעמא דה"ה מוכרח לומ' דמתיר בס"ס ודלא כהרב ב"ח ז"ל שכת' לדעת הרמב"ם לא חלק בין ככר קטן לגדול משום דבנדון דידן החמירו. על הס' שיחויב מזה דהא דכת' רמ"א מיהו וכו' אינו אלא לפרש ולא לחלוק והיינו שלא כתב דין הביטול אלא דאין צריך לבדוק משום דקאי בשיטת הש"ס אף אם ביטל חייב משו' דתחילה על הס' החמירו וכ"כ הע"ש ודלא כה' חק יעקב ז"ל:

והנה הראב"ד ז"ל בהשגות ס"ל כהטור ז"ל לענין ביטול אבל לענין בדיקה ספיקא דרבנן לקולא וכן היא סברת הרז"ה ז"ל ומחלפה שיטתיה דהראב"ד ז"ל דשם בס' תמים דעים השיג על המאור דאף לענין בדיקה נמי חייב וכת' שם טעם ה"ה משום דעל הס' נתקנה יע"ש שהתיר בס"ס וכמש"ל ובאמת לדעת זו אתי הש"ס כפשטיה דמיירי בכל גוונא אף בקודם איסורו דבידו לבטל אך לדעת הטור מוכרח לומ' דמיירי אחר איסורו ושוב אין לו תקנה כ"א בבדיקה וכ"כ הע"ש ודלא כהב"ח ז"ל בסי' תל"ח שפי' אף בקודם איסורו אבל הוא אינו רוצה לבטלו דודאי ע"י דאמרי' ליה דצריך לבדוק יבטל בלא. טירחא גם מדברי התוס' יש להוכיח כס' הטור ז"ל דכתב דמיירי בלא ביטל והנראה דאף לדעת הטור והתוספות מיירי אף בקודם איסורו אך מחלקינן בין ביטל כבר קודם שחל הס' דהוי ודאי דרבנן או חל הס' ועדין לא ביטל והטעם משום דכיון דחל הס' באיסור דאורייתא אין לו' לבטלו ולעשותו דרבנן כ"כ הכ"מ ז"ל משם הר"מ אך לדעת הרמב"ם דלא חילק משמע דאף בביטל כבר צריך לבדוק ולכך אצטרי' ה"ה לטעם הרז"ה והשתא ניחא דלא נקטו בלשונם החילוק בין קודם איסורו לאחר איסורו ובהכי ניחא ליה מאי דתנן בפ"ק דפסחים ומה שמשייר בצנעה כדי שלא יצטרך בדיקה אחריו ופרש"י זל מה שמשייר מאכילתו ולדעת הטור קשה דיבטל אותו דע"כ קודם איסורו הוא דלאחר איסורו כבר נשרף אלא ודאי כיון דמיירי בלא ביטל שוב אין לו תקנה בביטול כאמור ואף לדידן דמבטלינן בשעת בדיקה כתקנת רב יהודא מ"מ הך חמץ שמשייר לא היה בכלל ביטול דאין מבטלין בלילה אלא חמץ שאינו נראה וכמ"ש הטור סי' תל"ד וכ"כ הר"ן ז"ל דבחמץ שנכנס בו העכבר צריך לו ביטול ועיין להמ"א ז"ל סי' תל"ד:

וכתב המ"א ז"ל דגבי הך דעכבר נכנס וכו' ועכבר לא שייך ס"ס יע"ש ומצאתי ראייה ברורה מהא דאמרי' בפ"ק דפסחים ד"ט גבי בור שהטילה בו כמין נפל דטהור משום ס"ס משמע דוקא דהטילה כמין נפל אבל אם הוא וראי נפל לא ואמאי לא העמידה אפי' בודאי כשיטת המק' ומשום ס"ס דשמא אכלוהו ואפילו לא אכלוהו שמא גררוהו אלא ודאי דזה לא מיקרי ס"ס אלא ס' אחד אך שראיתי להמ"ל ז"ל בפ"ב מה' חו"מ הי"ג שהק' האי קושייא עצמה של המ"א וכו' ותירץ כיון דהיא ודאי לא מהני ביה הך ס' אכלתיה דהוא גרוע יע"ש ולפי דבריו מיתרצא נמי הך דפסחים שהבאתי אך התוס' שם כתבו דהך ס' אכלוהו הוי ס' הרגיל וחשוב דמהני לן אף ברה"י ואפש' דלא כתבו כן אלא גבי ס' ולא גבי ודאי אלא דלפי זה הוי המק' והמתרץ סברות חלוקות דלהמק' ס"ל דמהני ס' אכלתיה גרידא אף לגבי ודאי ולמתרץ לא מהני אף לגבי ס"ס גם התוס' הביאו ראיה לזה מס' המק' ואפש' לחלק בין חולדה ונפל לבין עכבר ולחם אמנם. בעיקר הקושיא נר"ל משום דלא נודעו הספיקות יחד דמשעה שנכנס חל הס' דשמא לא אכלו וחל חיוב הבדיקה ואח"ך כשראינו זה יוצא חל הס' הב' וכבר נתחייב בס' הא' דבמוכרח הוא דנתעלם מן העין דאל"כ אין כאן ס' וכמ"ש המ"א בסמוך משם ד"מ גופיה: וכתב הפר"ח ז"ל דנרא' לו עיקר כדעת הטור מהא דפסק הש"ע בי"ד וכו' ולפי דברי הרז"ה ז"ל אינה ראייה דוקא התם משום דספיקא דרבנן לקולא אבל גבי בדיקה דמתחלה תיקנוה על הס' משום דאתי לאכילה דהוא דאוריית' והעמידוה רבנן כס' דאורייתא א"כ השתא נמי הדרא למיעקרא דהא אזלא לה חזקת היתר כיון דאיתרע ע"י כניסה אך גבי ב' בתים דליכא ריעותא דלא החמירו רבנן ועשאוהו כס' דאורייתא אלא בנקבע האיסור בתחילתו אבל היכא דלא נקבע האיסור כההיא דב' בתים לא החמירו בו והוי כשאר איסורין דרבנן. ולכך הביאו ראייה מהך דב' קופות וכו':

עוד שם ואם פירש וכו' אין צריך לחזור ולבדוק דאין לבטל דאף בנמצא באכילה מותר אם נמצא כיון דמדמינן לט' חניות ואף שזה באיסור לאו וזה באיסו' כרת מ"מ הא אמרי' בפ"ב דיבמות דמה לי איסור לאו. מה לי איסור כרת ומשום דלאו מילתא פסיקא דזה לא שייך אלו במקומות שעושין המצה כעין החמץ אבל שאר מקומות שעושין שינוי בניהם ומינכר אם הוא מצה או חמץ לית דין זה לכך לא כת' הפוסקים ז"ל אך הח"י ז"ל כת' דלרש"י ז"ל אסור באכילה ולא ידעתי מנ"ל לחלק בין. רש"י והתוס' בזה ואף דחמיר לענין ביטול יותר משאר איסורין מ"מ אין לנו לגזור מדעתינו אם לא במקום שאמרו רז"ל בפי' ואדרבה מצינו לרז"ל שאין לחלק בזה מהא דאמרי' בפ"ק דפסחים ופסקו הש"ע סי' תמ"ו דהפת שעיפשה מותרת באכילה משום דילפי' ממעשר דאזלינן בתר בתרא וא"כ ה"ה כאן דילפי' דאזלי' בתר רובא אין לח' ביניהם ומותר באכילה וכ"כ הפר"ח ז"ל:

סעיף ב' ב' צבורין וכו' שם בגמ' וכת' התוספו' דלא אתי אלא לר"י ולא לר"ל דסבי"ל דבעי רבייה וכו' ועיין להש"ע י"ד סי' קי"א דאף לר"י בעי' תערובת חד בחד ועיין מ"ש בעניותין שם ועיין להפר"ח ז"ל שם: וכתב הפר"ח ז"ל דאם היה צבור א' של חמץ ולפניו ב' בתים א' בדוק וא' שאינו בדיק וכו' ומספק' לן אי עייל אי לא עייל כיון דאיכא תרי ספיקי אפי' ביטול לא בעי ע"כ ולפי מ"ש בסעי' א' משם המ"א יראה דזה לא מיקרי ס"ס כיון דמספקא לן אם נכנס לבית בדוק או לא אין זה כ"א ספק א' דמה לי נכנס לבית שאינו בדוק או לעלמא ומוכרח לומר להפר"ח ז"ל דוקא גבי עכב' נכנס דלא מהני ס"ס משום דהוא ודאי וכמש"ל משם המ"ל ז"ל ואפשר לומר דאף דעת המ"א ז"ל כן וטעמא טעים דלא אמרי' ס"ס זה גבי ודאי משום דמיקרי ספק א' וגבי ודאי לא שייכי תרי ספיקי לבד זה ולכך כייל לן דלא אמרי' גבי ודאי אבל גבי ספק מודה דאמרי' להו כנ"ד ושוב ראיתי דדבר זה במחלוקת הוא שנוי בין הרז"ה והראב"ד ז"ל דלהרז"ה ס"ל מהני ס"ס זה להתיר אף בלא ביטל וכמו שמפ' גבי ס' על ס' לא על ולהראב"ד לא מהני שכן כתב בספר תמים דעים סי' רמ"ה בהשגותיו וז"ל והנהו תרי ספיקי דפריש בהו האי לאו כלום הוא דלא דמו כלל לתרי ספיקי דבקעה וכו' ודברים כפשטן דוקא גבי בקעה דהס' הכ' בא להתיר אף אם נכנס אבל כאן דהשני ספיקו' אינן באות אלא בלא נכנס לבדוק והוי כחד ספיקא. וליישב דעת הרז"ה ז"ל נ"ל דהכא נמי בחצר שיש בו ב' בתים א' בדוק וא' שאינו בדוק ומעיקרא נסתפק לנו אם נכנס לחצר ואף אם נכנס לחצר נסתפק לנו אם לבדוק נכנס דהוי ממש דמייא להך דבקעה דעיקר האיסור תלייא בכניסתו לקבר או כאן לבדוק והשתא דאתית להכי דינו של הפר"ח ז"ל נמי מיירי בכה"ג ומהתימ' מה' דנעל' ממנו כל זה:

עוד שם ואחד שאינו בדוק דוקא דאיכא בית שאינו בדוק דתלינן דחמץ אזל ליה והוי ס' שאינו קבוע כמ"ש המ"מ ז"ל בפ"ב מה' חמץ אבל אי ליכא בית שאינו בדוק אלא בית בדוק וא' מהם ודאי נכנס הוי ס' קבוע וכיון דמעיקרא נתקנה בדיקה זו על הס' צריך לבדוק וכמש"ל ומכ"ש מס' על ס' לא על דצריך בדיקה וכ"כ הראב"ד זל בס' תמים דעים יע"ש אך לס' הטור וח"י ז"ל דאף בס' קבוע אזלי' לקולא א"כ הכא דאיירי בביטל אף דליכא בית שאינו בדוק תלינן דלא עייל אלא מצה וכההיא תוספת' דתרומות שהביא הפר"ח ז"ל לעיל וא"כ הו"ל לומר רבותא טפי דאף דליכא למיתלי אין צריך בדיקה ואפשר לחלק דוקא התם דאימור האיסור לא נעקר ממקומו כלל אבל הכא דנטלו ב' עכברים הרי יש קבע לאיסור עד דתלינן להיכי הלך ועוד הכא גבי חמץ כיון דנטלו שני עכברים צריכין בדיקה עכ"פ על העכבר שנטל החמץ ולכך כל המקומות צריכין בדיקה דאין להקל בזה המקום לומר דבזה נכנס המצה כדי להחמיר על מקום אחר כמ"ש התוס' בד"ה ס' ואי ראינו שאחד מהם יצא לחוץ היינו בית שאינו בדוק:

עוד שם וכן ב' בתים בדוקין וכו' כן הוא לשון הרמב"ם דכתב בסתם וכבר ה"ה ז"ל רצה לתת טעם לדבריו דדוקא גבי טומאה דאיכא טומא' ודאי ולכך החמי' משום דמיחזי כשקרא אבל הכא דלא מיחזי כשקרא דלהכי הצריכו ביטול כנ"ל כוונתו והכ"מ ז"ל הוק' לו בזה דא"ה עדיין צריך לבדוק כמצות חכמים והוצרך לומר כיון דעשה כבר תקנת חכמים ובדק לא הטריחוהו פעם אחר' וכתב עוד נ"ל היינו טעמא דכיון דהוא מדרבנן גבי בדיקת חמץ דרבנן העמידו דבריהם על דין תורה ר"ל דהכא נפל לנו הספק בבדיקה דהיא מדרבנן אבל התם גבי טומאה דהוא ס' דאורייתא אלא משום דהוא ספק בר"ה התורה. התירתו ואתו רבנן ועשאוהו כס' טומאה ברה"י דטמא אבל הכא גבי בדיקת החמץ דמיירי אחר הביטול אין ס' דאורייתא אלא עקר גזירת דרבנן דחיישי' שמא יבא לאוכלו ולכך כה"ג העמידו דבריהם על דברי תורה כנ"ל כוונתו ועיין במהרח"א בס' מ"ק ומעתה יש חילוק בין תירוץ הרב ובין ה"ה ולא ראי זה כראי זה ועיין להמ"ל ז"ל ועוד נראה דוקא התם דאם טמא ודאי אף שהוא בר"ה טמא מן התורה לכך גזרו רבנן הכא מכיון דאיכא טמא ודאי אבל גבי בדיקת חמץ אף שיש שם חמץ בודאי אין בו איסור דאורייתא כיון שביטל לכך לא החמירו בזה. ובהכי ניחא לי מ"ש המ"ל ז"ל מהא דאמרו שם גבי טומאה דרבנן כן דהתם שאני דאיכא דכוותא דאורייתא ולכך גזרו על שם טומאה וכעין זה איתא בעירובין דל"ו לא כן גבי בדיקה דליכא דכוות' איסור דאוריי' כיון שביטל:

עוד כתב הכ"מ ז"ל וז"ל וכיון דמדאורייתא אפילו בב"א בטומאה דרבנן שניהם טהורים ה"ה וכו' ר"ל דאף אם הוא ברה"י דאוריי' אם הוא טומאה דרבנן שניהם טהורים ולכך גבי בדיקת חמץ דאף דהוא ברשות היחיד כיון דהוא דרבנן וכו' ועיין למהרח"א ז"ל שהשיג חנם:

עוד כתב הכ"מ ז"ל א"נ משום דהוי ס"ס וכו' נ"ל דאף דאמרי' כל שאתה יכול להרבות ספיקי ברה"י טמא דוקא הכא דהוא קרוב לודאי שאכלו דעל כן נטפל בו וכ"כ התוס' בפ"ק דפסחים ד"ט יע"ש ועיין לה' יד אהרן ז"ל עוד נראה דהשתאנאיד הרב מהך תירוצא דהעמידו דבריהם על דברי תורה עד שהוצרך לומר כיון דהוא רה"י הו"ל להעמיד וכו' אלא דהשתא ס"ל דאין לדמותו לס' טומאה ברה"י וכו' ולא העמידו דבריהם על ד"ת ולעיקר הקושייא נ"ל דוקא הכא משום דהוי ס"ס וכו' וכן ראיתי להמ"ל ז"ל שתי' כן יעו"ש שהביא ראיה מהך דכתובות ולפי מ"ש הרמב"ם בה' איסורי ביאה יראה שהוא להיפך דוקא התם לא התירו אף שהוא מס' אלא משום דאית ליה מגו דאמרה לא נטמאתי יע"ש. גם לא ידעתי מה יענו להא דפסק הרמב"ם גבי ט' צבורין דצריך לבדוק ולא אמרי' דילמא אכלתיה והוי ס"ס אלא שלזה אפשר לומר דוקא התם כיון דקודם שנכנס נולד לנו ס' במקום קביעותו הוי הך פרוסה שבפה העכבר איסור גמור ולא מהני ביה לומר אכלתיה כיון דנעשה דבר איסור מכח קביעות אך מ"ש המ"ל ז"ל דלא צריך לס"ס דאף אם ראינו עכבר שנכנס לבית אימור אכלתיה הוא תמוה דהא ודאי כיון דהוחזק הבית בחמץ לא אתי ס' ומוציא מידי ודאי ואפי' מדרבנן וכמו שהוכיח הרב גופי' לעי' ועוד דכבר כתב הרב גופיה דהרמב"ם ס"ל כשיטת הרז"ה ז"ל דסוגיין כר"ז דבלחם משיירא וכיון שכן לא תלינן באכילה כלל וצ"ע. ועוד ק' לי מהא דכתב הרמב"ם גבי ס' נכנס ס' לא נכנס צריך בדיק' נמי נימא אכלתי' ויותר תמיהא לי על מ"ש הכ"מ ז"ל ומ"ש לכולהו וכו' ותירוצו בה הר"ן וכו' דתירוץ ה"ה לא שייך אלא לפי שיטתו אבל לדעת הרב דאמרי' ס' אכלתיה והוי ס"ס גם שם יחולו הב' ספיקות וצ"ע. ואפשר לומר דלא מהני ס"ס אלא הכא דאיכא בית ודאי דלית ביה חמץ אבל התם דהוחזק שם חמץ לא מהני ספק ספיקא:

ולעיקר הקושייא על רבי' ז"ל נ"ל דסמך בזה על מ"ש בעירובין דע"ו גבי ב' חצירות וביניהם ב' בתים שניהם לא קנו עירוב דפריך בגמרא מהא דאמר רבא וכו' שניהם קנו עירוב ומשני התם ספק יממא ס' ליליא לא מנכרה מלתא אבל הכא אי לגבי האי בית וכו' ופרש"י ז"ל לא מינכרא מילתא ולא הוו מילי דרבנן כי חוכא וטלולא אבל הנך בתים הא קיימא קמן ואי משום הכא הכי והכא הכי הוו חוכא וטלולא ע"כ הרי דלא מיקרי חוכא וטלולא כ"א במידי דקיימא קמן במוחש כמו גבי בתים וכמו כן גבי טומאה. דהב' בני אדם הם אצלנו והטומאה ודאי יש כאן קמן אבל הך דכ"ה והך בדיקת חמץ דדבר הס' מונח אצלנו ובהכי לא מינכרא מילתא ויש עוד להסביר הדברים כיון דהוא אינו קמן לא הוו מלי רבנן חוכא וטלולא דמימר אמרי דשמא אכלתיה ואף לפי האמת לא אמרי' שמא אכלתיה כמבואר בדברי רבינו כמ"ש מ"מ כיון דאינו אסור אלא משום חוכא וטלולא דהא אוקי גברא אחזקתיה וכמ"ש התוס' בנדה ד"ס ע"א הכא דאיכא סברא דלא הוו כי חוכא שפיר אמרינן ליה דאין צריך בדיקה ונ"ל להעמיס זה בכונת המ"ל ז"ל ולא קשה כלל ממה שהקשיתי לעיל אבל ודאי אין ראייה מהך דכתובות כלל דהתם מדינא הוא דהאיסור הוא איסור מספק אבל הכא הוי ודאי כיון דלא אמרי' אכלתיה אלא משום דלא מינכרא מלתא כ"כ הוא דשרינן ליה אך להטור ז"ל ס"ל כיון דהככר גדול דדבר רחוק שיאכלנו אין בזה כדי לתלות והוי כאיסור המונח אצלנו אמנם ודאי לא דמי להתם דהכא כל אחד ואחד יש בו חזקת טהרה ולכך בבאו זא"ז מטהרין אבל התם אין בו חזקה ואיכא העמד אדם בחזקת תחום ביתו ועיין בערובין דל"ו ועוד הכא מבואר אצלנו דחד מיניהו טהור ולכך כל אחד ואחד אמרי' זהו הטהור אבל התם הדין שוה בשניהם ועוד דהתם השני הדינים סתראי נינהו דאי אפש' לקיים את שתיהם ולכך אמרינן דשניהם לא קנו אבל הכא אפש' לקיים שניהם אלא משום ס' ומה ראית מטהרין ב':

עוד ראיתי להמ"ל ז"ל שהק' מהך דס' נכנס וכולי יע"ש שהניחו בקושי וכו' ולא ידעתי איך נעלם ממנו מ"ש ה"ה בזה גם מה שהביא ראייה מב' שבילין ברה"י אינה ראייה דוקא התם דלא תלינן בדאורייתא אבל בדרבנן תלינן שאני אומר זהו שלא נכנס בו ולעד"ן דיש הכרח מן הגמ' לזה דבס' על ס' לא על איצטריך ללמוד מהך דבקעה דתליא בפלגותא ואמאי אצטריך לזה והא במכ"ש אייתינן ליה מדינא דב' שבילין דלעיל מיניה ובודאי לא דמיא אלא לזא"ז ולא לב"א דהתם משום דאיכא ודאי ולכ"ע בזא"ז טהורים אלא ודאי משום דיש לחל' משום דאיכא תלייה וכו' ולפ"ז צ"ל דמיירי בביטול וכ"כ הרב גופיה וכ"כ הב"ח ז"ל והאחרונים ז"ל אך ממשמעות הכ"מ ז"ל בתי' הב' משמע דאף מדאורייתא סמכינן אס"ס אמנם נר' דזה התי' הוא קאי נמי אמ"ש מעיקרא דבדיקת חמץ דרבנן וכו' אלא דכונתו בזה לתרץ קושייתו שהבדיקה ברה"י ומן התורה ספיקו טמא וע"כ כתב דכיון דאיכא ס"ס דמדאורייתא טהור אף ברה"י שפיר אמרינן העמידו דבריהם אדברי תורה וסמכינן אס"ס באיסור דבריהם אבל ודאי מדאוריית' לא חשיבי הכא לתרי ספיקי והיינו משום שאינו חשוב וניחא השתא מה שהק' המק' ממ"ש הב"י דלא אמרי' ס' אכלתיה וכו' יע"ש דהתם אדאורייתא קאי ובלא"ה צ"ל כן דהא ודאי כל זה מיירי בככר גדול וכדמוכח מהך דב' ציבוריין וב' בתים דאמרי' שאני אומר בדרבנן ואי בככר קטן אף דאוריית' וג"כ הך דהניח בזוית זו ומצא בזוית אחרת והניח תשע ומצא עשר דאמרי' דצריך לבדוק מיירי בככר גדול וא"כ איך אמרי' אכלתיה אלא ודאי כלפי שאמר ברה"י וכו' כת' כיון דאיכא ס"ס כגון שהטיל לבור כמין נפל טהור לכך העמידו דבריהם אד"ת ואחשבוה לס"ס זה כמו ס"ס דאוריית' כיון דאיכא תלייה זב"ז והשתא ניחא דסיים ולא תקשי לכולהו תי' וכו' וניחא נמי מה שהק' המ"ל ז"ל דאמאי אצטרי' לס"ס ועוד אפש' לפרש דבריו כמש"ל בכונת המ"ל ז"ל:

אך הראב"ד ז"ל ספוקי מספקא לי אי מיירי דוקא לבדיקה או אף לביטול דומיא דטומאה וצ"ל דגריס בדברי ר"י טהורים כגירסת הר"ב המאו"ר ז"ל וכ"כ הל"מ זל אבל המ"ל ז"ל כתב דאיירי בזא"ז וכגירסתנו ופסק כר' וט"ס נפל בדבריו וצ"ל ופסק יע"ש אמנם מדבריו בס' תמים דעים יראה בהדיא דמיירי בבא לישאל עליו ועל חבירו דהוי ודאי טומאה ובהדיא כתוב שם דגריס בדברי ר"י טהורים ומעתה לא קשה מה שהק' המ"ל דוקא התם דס' בר"ה טהור משו"ה תולין זה בזה וכו' דהא מיירי בבא לישאל בב"א כפרש"י ז"ל דהוי ודאי טומאה ואפ"ה מטהר ר' יוסי דהלכה כוותיה לגביה ר"י כדאמרינן בפ' מי שהוציאוהו ואפי' שניהם נכנסו למקדש אין מביאין אשם תלוי והיינו דאיצטי' לפרש לסברא אחרונה דמיירי בביטול דגם בטומאה מיירי לאוכלי טהרות דהם מדרבנן ור"ל אבל לענין גופם צריכים טבילה והזאה וכולי אבל מדברי התוס' דאף בב"א שניהם טהורים מדאוריית' לכך כת' דצריכין טבילה דשמא ידעו באחד והוי ודאי טמא ובשנכנס למקדש יהא חייב וכן היא סברת הרז"ה ז"ל ועיין בר"פ ב' נזירין יע"ש:

ובענין בא לישאל עליו ועל חבירו נחלקו בו רש"י והתוס' ז"ל דלרש"י בפ"ק דפסחים פי' דנשאל על שניהם בב"א אבל אם נשאל בזא"ז כ"ע מודו דטהורים אך התוס' בפ"ב דכתובות ס"ל דאם נשאל בב"א כ"ע מודו דטמאים לא נחלקו אלא בשאלו זא"ז וכו' יע"ש ועיין להמ"ל ז"ל בפי"ט מה' א"ה דהאריך יעו"ש וכבר כתבתי בעניותי בחי' למס' פסחים בזה אך את זה ראיתי להפר"ח ז"ל שתמה על התוס' מהתוספת' שהביא' הרמב"ם יע"ש והתוס' שלפנינו אינה כן וכמו שהביאה הר"ש ז"ל אלא דהרמב"ם נקט המכוון היוצא ממנה לשיטתו שפסק בחיבורו כשיטת רש"י ז"ל יע"ש:

עוד כתב הפר"ח ז"ל ולפ"ז אפש' דאם שאל על עצמו וטיהרוהו ואח"כ שאל על חבירו דמס' לטהרו וכו' וכבר כתבתי דזה דעת רש"י ז"ל בפ"ק דפסחים ומה שהק' לזה מהך סוגיא דכתובות כבר כתבתי בחי' יע"ש ועיין להמ"ל ז"ל:

עוד שם וצבור אחד של חמץ וכו' והיינו כיון דליכא למיתלי היכן הלך האיסור כי אם באחת מהן אתה צריך בדיקה לב' דמה ראית לתלות בזה יותר מאחר ומה גם לדעת הרמב"ם דהחמירו בבדיקה שעל הס' נתקנה א"כ בזה אפשר אף בזא"ז יש להחמיר דגבי כל בית ובית יש לנו ספק אם נכנס בו החמץ או לא דלכך אצטרי' הש"ס לומר גבי ב' צבורין ב' בתים ולא סגי בית אחד וכמש"ל ואין לדחות דהכא דוקא משום דאיכא בית אין בו החמץ בודאי דאדרבה זיל לאידך גיסא כיון דאיכא בית שנכנס בו החמץ בודאי אכל בית אמרינן דזהו שנכנס בו החמץ כיון דתחילה על הס' נתקנה ולא דמי לצבור אחד דלא אמרי' הכי דהתם כיון דאיכא בית ודאי לא נכנס שם כלל הרי עומדת בחזקתה שהיא בדוקה ואין לנו לאסור אותה מס' כיון שאינו קבוע אבל הכא דבשניהם נכנס הרי אין כאן חזקה והוי ס' קבוע וכן ראיתי להב"ח ז"ל בי"ד סימן קי"א אדברי הטור ז"ל שכת' דאין חילוק בין שני בני אדם לאדם אחד וכו' כת' הרב ז"ל דוקא בב' נפילות וכו' אבל בנפילה א' מחלקינן וכו' והביא ראייה מכאן יע"ש והיינו דאיכא למימר מטעמא שכתב' ועיין לה' ט"ז והש"ך ז"ל שם שדחו סברא הלזו והעמידו דאף בזה איכא חילוק בין בב"א בין בזא"ז ובתוך דברי הש"ך שם ס"ק י"ט דהטור לא מחלק בהכי הוא מיירי באיסור דאורייתא ובעיני יפלא דבר זה דבהדיא כת' אפי' באיסור דרבנן ועליה קאמ' דאין חילוק וכו':

וראיתי להפר"ח ז"ל שם דגם הוא מסיעתו של הש"ך יע"ש ובכאן העמיד לדעת הרמב"ם דבב' צבורין מודה דצריך בדיקה וא"כ דעת הש"ע נמי הכי ס"ל כיון דאזיל בשיטת הרמב"ם וצ"ל דס"ל דוקא בב"א הוא דצריך לבדוק אבל בזא"ז לא וכההיא דב' שבילין אמנם ודאי זה דוחק גדול לדעת הרמב"ם כיון דהש"ס אינו רוצה לדמות לגמרי הך דצבור אחד לב' שבילין. א"כ לא הויא ליה למישבק הך דינא דב' ציבורים לדמותו לגמרי לב' שבילין ובשלמא לדעת הטור ניחא דהש"ס מייתי גוונא אחרינא לדמותה לב' שבילין וכ"ש הך גוונא דב' שבילין גופה ונרא' דאף להסוברים שם דיש לח' בין ב"א לזא"ז היינו דוקא התם דאם ספק נפל האיסור אזלינן לקולא ולכך כשבאו זא"ז כל אחד אית ביה ס' אם נפל או לא ואזלינן לקולא כדינו אבל הכא לדעת הרמב"ם דס"ל בס' נכנס ס' לא נכנס צריך בדיקה כ"ע מודו הכא דאף כשבאו זא"ז צריכים בדיקה דמכ"ש הכא דנפל לנו הספק במה שנכנס: אך לפ"ז להש"ע דס"ל בס' נכנס דלא כהרמב"ם שלא הביאו בפסקיו א"כ הוי כשאר איסורין ואי ס"ל גם בשאר איסורין איכא חילוק בין ב"א בין בזא"ז א"כ לא הו"ל לגמ' למיסתם מלומר הך דינא דשוה לב' שבילין לגמרי כיון דדינא דגמ' אינם דומים להדדי אך לדעת הסוברים דס"ל כהרשב"א ז"ל דאף בזא"ז אסרינן ניחא וכן משמע מפסקיו בי"ד סי' קי"א וסי' ק"ץ ס"ק י"ז וסמ"ט וכ"כ בב"י שם סי' קי"א דהטור ז"ל ס"ל כרשב"א ז"ל ולע"ד נרא' דזה מוכרח מן הגמ' דבעי' גבי ב' ציבורין ב' בתים ולא סגי בבית אחד בדוק וכו' וכמש"ל:

אך באמת שקשה לס' הרשב"א הלזו מסוגיא דפ"ק דפסחים דצבור אחד של חמץ וב' בתים בדוקים היינו ב' שבילין וכו' ואין לומ' דס"ל כמ"ש התוס' דמיירי בלא ביטל ומשום דאוקמה אחזקתה דכ"ש דאמרינן כן באיסור דרבנן ואמאי אסר אף בזא"ז אלא ודאי ס"ל כיון דאיסור ניכר לפנינו ונפל אחד מהם ליכא חזקה ובאמת מדברי הט"ז י"ד סי' ק"ץ ס"ק י"ז משמע דס"ל כפי' התוס' דאוריית' וכ"כ הרב כאן וכבר השיגו שם הש"ך ז"ל ועוד קשה היכי אתי דינא דב' שבילין לדעתו ותי' הט"ז משום דס' בר"ה להקל וגרע מספיקא דרבנן לקולא בשאר איסורי אלא שהק' לזה מהא דאמרו בירוש' על הך מתני' דאכל אחר וכו' הך פלוגתא דב' שבילין וכו' והניחו בצ"ע ולע"ד נרא' אי מהא לא אירייא דהתם מיירי לענין תשלומין דבעי לשלומי מה שאכל ולכך אמרי' המוציא מחבירו עליו הראייה וכן הוא משנה ערוכה בפ' המניח דל"ו ע"ב ובר מן דין לק"מ דהתם מייתי ראייה מר' יוסי דאסר התם בזא"ז וא"כ כ"ש כאן דאסור ותי' דבזא"ז אף ר"י מתיר ובאמת דלאו מהתם ילפי' לה ובזה נמי ניחא לי מה שהק' הרש"ך שם סי"ט מהא דאמרו בכתובות וכו' דהתם נמי מייתי מכ"ש דאסר ר"י בב"א וכמו שפירש"י ז"ל וגם לפי' התוס' שם דמייתי מכ"ע דאסרי אף לגבי ס' בר"ה ותי' דהכא משום דמעיקרא הוי ס' וכו' אך הדבר הקשה הוא מסוגיין דמדמי צבור אחד של חמץ לב' שבילין ונ"ל דס"ל כרמב"ם דלאו לגמרי מדמה להו דאף בב"א א"צ בדיקה וכפי הטעמים כאמור לעיל יע"ש:

אמנם עדין קשה להטור ז"ל דס"ל כהרשב"א ז"ל א"כ איך כת' כאן לחלק בין בב"א לזא"ז ובאמת לדעת הב"ח ז"ל שם דלא ס"ל כהרשב"א ז"ל אלא דוקא בב' נפילות ניחא אך לדעת הט"ז שם דאין לחלק בכך קשה דהא אזיל ומודה לדינו של הרשב"א ואפשר דאף שהעתיק שם ס' הרשב"א מ"מ לא נקבע להלכה כמותו וכ"כ הש"ך סי"ט ולע"ד להביא ראייה לזה ממ"ש הרט"ז סי' ק"ץ סי"ז לחלק בין ההיא דחמץ להך דכתב וכו' משום נכנס או לא אזלינן לקולא לכך מקילין בזא"ז וכו' ואי ס"ל כהרשב"א ז"ל והא החם דאף בס' נפל האיסור אזלינן לקולא אפי"ה החמיר בב' קדרות אף בזא"ז אלא ודאי לא ס"ל כהרשב"א ז"ל וכמו שהעתיק בס"ד הך גמ' יעו"ש אך להב"י ז"ל שהביא שם מחלוקת הרמב"ן והרשב"א ז"ל וכת' דרבינו דכת' ואין חילוק וכו' הוא לאפוקי מהרמב"ן ז"ל משמע דאף בנפילה אחת דפליגי ביה אפ"ה ס"ל להטור כהרשב"א וכ"כ מהרש"ל ז"ל בפ' ג"ה בהדיא דהטור מתיר אף בנפילה אחת וכו' יע"ש בסי' ט' וא"כ קשה איך התיר כאן הפך דעת הרשב"א ז"ל וכבר כתבתי דהרשב"א ס"ל כהרמב"ם ז"ל ואפשר להטור ז"ל דהנך טעמים דהרמב"ם לא מהני אלא להקל בזא"ז ולא בב"א דאפ"ה מיחזי כי חוכא והיינו דימוי הגמרא דליהוי כב' שבילין לגמרי:

אמנם עדין קשה לס' הרשב"א מהא דאמרי' בפ"ז דתרומות מ"ו נפלה אחת מהן לתוך חולין אינה מדמעתן וכו' נפלה אחרת לתוך אחר אינה מדמעתן וכו' וכת' הר"ש שם דזהו כבבא קמייתא ר"ל דמיירי בזא"ז אבל בב"א ודאי שניהם אסורין ולדעת הרשב"א ז"ל דהיכי שייך יהו מותרין וכן להב"ח ז"ל בדעת הטו"ר דג"כ הכא מיירי בב' נפילות ונ"ל דמיירי דנאכל הראשונה קודם שנפל השנייה וכיון שכן תלינן דמה שנאכל הוא האיסור וכעין זה במשנה בפ"ה דטהרות מ"ג דב' שבילין והלך באחד מהן ועשה וכו' ונאכלו והלך בשני ועשה טהרות וכולי ולכאורה דמשם נר' ברור דינו של הרשב"א דקתני סיפא אם קיימות אלו ואלו תלויות וכת' הר"ש דאפילו בשנים כשבאו לישאל בב"א טמאים וחד אפי' בזא"ז כב"א דמי ע"כ וכן ראיתי להמ"ל ז"ל בסוף הל' א"ה שתלה דין זה במחלוקת הרמב"ן והרשב"א ז"ל ולכך הק' להרמב"ן ז"ל אמאי לא פליגי ר"י ור"י כאן כמו בסיפא אבל להרשב"א ניחא ולא תיקשי מב' שבילין וב' אנשים וכו' ע"כ ר"ל דוקא היכא דאיסור מכח חד ולכך אמרי' בזא"ז אסורים אבל אם הטהרות אינם אסורים כי אם בשני אדם הרי דטומאתו של זה אינה של זה ובכל חד וחד הוי ספיקא ולקולא וכן הוא מבואר בדבריו שם הלכה א' בד"ה שוב וכו' יעו"ש ומיתרצא בזה קושיית הרמ"ז שהק' להרשב"א מהך דב' שבילין אך לפ"ז הכא גבי בדיקת חמץ דחמור צבור אחד של חמץ יותר מב' צבורין וזה דלא כהב"ח ז"ל דכת' להפך גם הפך דברי הטור שכת' על הך דב' נפילות ואין חילוק וכו' וכת' הב"י ז"ל דהוא נלמד מדינו של הרשב"א ז"ל ולפי דברי הרב אין ראייה משם:

אשר ע"כ נלע"ד דהכא אינו ענין למחלוקת הרמב"ן והרשב"א ז"ל דכיון דעל כל פנים דעשה השני טהרות והוי הוא עכשיו בחזקת טמא א"כ כששנים קיימות ודאי טמאים דהרי אין בהם חזקה דאיתרע חזקתיה ועל ידו דהרי טמא לפניך אבל בשני אנשים דלא נודע לנו באחד מהם שהוחזק טמא לכך אזלינן בכל חד לקולא אמנם הכא גבי מחלוקתם דלא איירי אלא בנפילת איסור לתוך קדרה ותו לא הרי האחרת נשארה בחזקתה כמות שהיא ולכך בזא"ז תלינן לקולא לומר שזו היא שעומדת בחזקתה ולהרשב"א כיון דאוסר חברתה לא תלינן בהכי ומזה נרא' דאף הרמב"ן ז"ל מודה דהיכא דהיו ב' נפילות דלא אזלינן בהו לקולא דהכא נמי לית ביה חזקה כיון שנפל בו דבר שהוא ס' איסור וכ"כ התוס' ביבמות דפ"ב וזהו מוכרח מדבעי לר"ל רבייה ולא דמי לב' שבילין דהתם איכא חזקת גברא וכמ"ש התוספות בריש נדה וכן מחלק הר"ש ז"ל בפ"ז דתרומות בין ב' שבילין להך דשתי קופות ומעתה אפי' להפוסקים דדחו שם ס' הב"ח ז"ל דאין לחלק בין נפילה אחת לשתי נפילות היינו דוקא לענין צירוף דאין סברא לחלק אבל הכא דעיקר טעמא דשבילין הוא משום דאזלינן בתר חזקה הכא דליכא חזקה לא אזלינן לקולא והשתא מדוקדק הש"ס לכ"ע דלא הביא הך דינא דב' צבורין וכו' ומעת' י"ל דמה שכת' הטור שם ואין חילוק וכו' משום דפוסק כר"ע דהא מיירי בב' נפילות אך אם הוא נפילה אחת מודה דאזיל לקולא כסב' הגמר' דחולין וכן הוא מדוקדק לשונו דרוצה ללמוד מב' שבילין ואפ"ה לא למד משם גוונא דב' שבילין ממש משום דאזיל ומודה דאסור כיון דלית ביה חזקה לא דמייא לשבילין והשתא יתיישב שפיר במה שחלק כאן הטור ז"ל בין בב"א לזא"ז דאי ס"ל כהרשב"א צריך לדחות כמש"ל והיא סברא ג' אך הב"י והב"ח ז"ל כת' שם דזה דלא כהרמב"ן ולא ידעתי מנין להם זה וצ"ע וזהו שלא כת' הטור סי' ק"ץ סמ"ט גבי ג' נשים שנמצא כתם ביניהם נטמאות אפילו זא"ז כמ"ש כאן סימן קי"א ואין חילוק וכו' וכן כתב הרשב"א הביאו הט"ז שם ע"ש:

עוד שם ונכנס אחריו ובדק ולא מצא וכו' כחכמי' דתלינן בעורב שאכלו ואף דהתם גבי טומאה דאורייתא ובדאוריי' לא תלינן וכמו שאמרו בפ"ק דפסחי' שאני הכא כיון דלא מצאו הוי ידים מוכיחות וכמו כן הכא דאף בלא ביטל תלי' שאכלו כ"כ התוס' ואע"פ שהככר גדול וכמ"ש התוס' דכולה שמעתא מיירי שהככר גדול כיון דלא מצאו אמרי' שחזר העכבר ואכל מה ששייר מיהו לפ"ז צ"ל דמיירי דיש בו שהייה קצת ולא נכנס אחריו מיד או שהבית גדול כ"כ שבשעה שהוא בודק זוית זו יש שם שהייה לאכילת העכבר בזוית אחרת ונראה שזה שהכריחו לרש"י ז"ל שפי' דמיירי בביטול ולכך כיון דמדרבנן הוא תלי' דנאכל אף שהוא גדול כיון דלא מצאו. ועוד נראה בדעת רש"י ז"ל דוקא התם כיון דהגיע לקרקע בתולה בודאי ידוע שאינו שם אבל הכא דאפשר שלא בדק יפה ולכך לא תלי' באכילה ומה גם דאם הוא קודם איסורו דבידו לבטל צריך לבטל אף לרבנן וזה נראה דעת הרמב"ם ז"ל דלא איתמר האי דינא אלא לענין בדיקה ולא לענין ביעו' ולכך כלל הך דינא עם הדיני' דלא נאמרו אלא לענין בדיקה:

ולעד"ן עוד הכרח להרמב"ם דהכא גבי עכב' חיישי' דגיררוהו לחורו ולכך כיון שהוא ברשותו עובר עליו ומה גם דאמרי' בפ"ק דפסחים נהי דשייורי משיירא מיגרר ודאי גיררום וכו' ואי אמרי' הכי לקולא כ"ש דאמרי' הכי לחומרא אך לענין בדיקה אין צרי' לחזור ולבדוק דתו לא חיישי' שיוציאנו העכבר והא דאמרי' בר"פ ב"ש דאי תנא חיה מיאת מצנע וכו' פי' ולא עבר עליו דוקא התם דאפשר דאכלו ולכך לא עבר עליה במזיד וכן כתב הפר"ח ז"ל סי' תמ"ג יע"ש אבל הכא דמיירי שהככר גדול דודאי משייר הרי עובר עליו במזיד ועוד נרא' דה"פ דאי משיירא מיאת מצנע וכיון שכן יתן לבו לבטלו אבל בהמה דחזי ליה לא יתן לבו כיון דבידו לבערו וזמנין דלא אסיק אדעתי' ומשהה עד לאח' איסו' ועבר עליה: ואדרבה מהתם קשה לס' התוס' ז"ל דכת' דפליגי ר"מ ורבנן בביטול דהא אמרי' דאינו עובר כיון שאינו מצוי כמ"ש התוס' שם וכ"ש הכא דבדק ולא מצא וא"כ לר"מ למ"ל ביטול כלל ויש לומר דהכא איירי בככר גדול דלא אפשר דלא משיירה כמ"ש וטעמייהו דרבנן כיון דבדק ולא מצא תלינן וכו' ועוד יש ליישב דעת התוס' דוקא דמעיקרא הונח לפניו לאוכלו ולכך אמרינן דשמא לא שייר אבל הכא לר"מ לא תלי' כלל באכיל' דשמא אין כוונתו לאוכלו כי אם אח"ך ועדיין הוא מונח שם אך לרבנן דתלי' באכי' ה"נ תלינן שאכלו ומעתה אפש"ל דאף בככר קטן ס"ל לר"מ דבעי ביטול אך יש לדחות דוקא התם דאין עורב לפנינו אבל הכא דהעכבר הוא דהכניס החמץ לפנינו תלי' שאכלו שכן הוא דרכו אם לא שהוא גדול אבל קשה לתירוץ התוס' דמיירי בלא ביטל א"כ לאחר איסורו דאין יכול לבטל איך יעשה לר"מ:

אשר ע"כ נראה לומר דלר"מ דצריך לבדוק פעמים ושלש יפה עד שהוחזק שאין בו חמץ ודוקא התם משום דאין עורב לפנינו כמ"ש וכן כתב הב"ח ז"ל בשם מהרש"ל ז"ל לתרץ קושיית התוס' וכן היא סברת הרמב"ם ז"ל וכן ס' רש"י ז"ל גם הר"ן ז"ל הכי ס"ל דלדידיה לא שייך תירוץ התוס' כמ"ש הפר"ח ז"ל אלא שלפ"ז קשה מאי דקאמר פלוגתא וכו' דהא אף לרבנן דמקילין התם דוקא בבדיקה אחרת דמגיע לקרקע בתולה אבל הכא אין צריך בדיקה כלל משום דהוא מדרבנן וא"כ לר"מ מנ"ל להחמיר והיינו שכתב רש"י הכא ליכא פלוגתא וכו' ואפשר ליישב דעת הרמב"ם דהוא בהררגות דרבנן דמקילין התם ע"י בדיקה אחרת הכא בדרבנן לא מצרכי בדיקה כלל אך לר"מ דלא מהני התם בדיקה הכא בדרבנן מהנייא אבל ודאי צריך בדיקה דלא תלי' שאכלו עד שיבדו' יפה כעין דאוריי' ועוד נר' דהרמב"ם יפרש דהך פלוגתא דר"מ ורבנן הוא כמי בדרבנן וכגון שהוא בר"ה ואפ"ה החמירו בו כיון שהוא ספק לכל ודמי לשדה שאבד בה קבר דאף שהוא בר"ה החמירו מה"ט וכ"כ הר"ש בפי"ח מאהלות מ"ג יע"ש ובהכי רהטא סוגיא דגמ' בנדה דס"א דקאמ' למ"ל למתני למה הדבר דומה ולא קאמר קושיא דהכחשה דהיכי מצי למתני וכו' דהתם דאורייתא והכא כתמים דרבנן יע"ש ועיין מ"ש בסמוך בס"ד והשתא אתי הש"ס כפשטיה דמיירי אף בביטול לדעת הרמב"ם אבל בלא ביטול צריך לחזור ולבדוק לר"מ אך היינו דוקא בככר גדול אבל בככר קטן כיון דבדק ולא מצא תלינן שאכלו וכן כתב ריא"ז הובא בשה"ג יעויין שם ואף דהתם לרבנן לא סגי עד שיבדוק משום דאין עורב לפנינו כמש"ל:

עוד שם או שבדק קצת ומצ' וכו' הוא כר' דאמר זהו שאבד זהו שנמצא כ"כ המ"מ ז"ל ומשמ' אף דלא ביטל וכן פסק הרב המאור והכריח זה מדין הניח עשר ומצא תשע דס"ל כר' וכו' וכ"כ הפר"ח ז"ל וכנראה דנעל' ממנו מדלא הזכירו וכן ס' הראב"ד ז"ל אך הטור סבי"ל דוקא בביטול אבל אם לא ביטל צריך לבדוק כל הבית וכתב הב"י דפס' כרשב"ג ונ"ל דס"ל דהא דאמרי' הלכ' כרשב"ג במשנתינו לאו דוקא דה"ה אף בבריית' ולכך אף דאמרי' דחכמים נמי ס"ל כר' וכמ"ש הרב המאור ז"ל מ"מ כיון דהא קי"ל דהל' כרשב"ג אף לגבי רבים שפיר פסקי' כוותיה אך הר"ב המאור ז"ל ס"ל דזהו דוקא במשנה אבל בבריי' לא פסקי' כוותיה אלא לגבי יחיד ולאו לגבי רבים והיינו שהוצרך לומר דחכמים כר' משום דס"ל דה' כרשב"ג אף בברייתא ואף דקי"ל דה' כר' מחבירו לא איתמ' לגבי רשב"ג כמו דלא איתמר לגבי ר"י:

אך קשה דהא פסק הטור בסי' תל"ג כרבנן דפליגי ארשב"ג וכת' הב"ח שם דס"ל הלכ' כרשב"ג דוקא במשנה ולא בברייתא הפך מזה וצ"ל דהתם דוקא לגבי רבים דהכי משמע דבריו שם אבל לגבי יחיד פסקי' אף בבריי' ומעתה קושיית הפר"ח ז"ל עדיין במקומ' דהכא נמי לגבי רבים דחכמים הכי ס"ל: ולע"ד נראה דלק"מ דהטור ז"ל מפרש דהך הניח עשר מיירי בביטול ולכך כ"ע מודו דתלינן דזהו שנאבד וכמ"ש כאן אבל הרב המאור ז"ל ס"ל דאף בלא ביטל קאמר ולכך צ"ל דס"ל כר' יע"ש והרמב"ם ז"ל משמע כדברי הטור דוקא בביטול מדכלל הדינים יחד כמ"ש הפר"ח ז"ל אלא שהוא ז"ל כת' משום דעכ"פ צריך לבטל מדרבנן ולפי מ"ש אין צריך לזה והיינו דלא הביא הך דינא דר' בפ"ט מה' ט"מ וסתם הדברים דמשמע לאסור אפי' מצא אח"ך וקצת נראה להביא ראיה דפס' כרשב"ג מהא דכת' בפ"ג מה' א"מ ה' י"ב דכל האסורין לגבי מזבח אסורין בכ"ש והתם קאי דמנה האסורין למזבח ובכללם בע"מ דמשמע דעליה נמי קאי והיכי שייך ביה תערובת כיון שנזכר שהוא בעל מום והש"ס בבכורות דף כ"ה ע"ב מכח קושייא זו העמידה בפלוגתא דרבי מאיר ורבנן או בפלוגתא דר' ורשב"ג ולומ' דכונת רבינו בפלוגתא דר"מ ורבנן זה לא שייך דבהדיא פסק כרבנן בפ"ט מה' ט"מ וצ"ל כלישנא בתרא דפליגי בפלוגתא דר' ורשב"ג ופסק כת"ק דאתי כרשב"ג ומעתה י"ל דה"נ כונת הטור דפסק כרשב"ג משום דאתי כת"ק דלישנא בתרא ואין צריכין נמי לחלק בין יחיד לרבים כמש"ל ועיין לה' כ"מ בפ"ג מה' בכורות הי"ג יע"ש וכ"כ ריא"ז דגבי בדיקה אמרי' זהו שנאבד ולא גבי ביטול דהוא מדאורייתא והיינו דפסק כרשב"ג אך מדברי ה"ה משמע דאף בלא ביטול קאמר וכבר כתבתי דמשמע מהרמב"ם דפסק כרשב"ג אמנם לפי מש"ל משם הר"ש דהך דשדה שאבד בו קבר אף בר"ה קאמר אתי שפיר דר' ורשב"ג לא מיירו אלא בר"ה ולכך קאמר ר' זהו שנאבד משום דבדרבנן תלינן שאני אומר אבל אם הוא דאוריית' איך תלינן שאני אומר והיינו שכת' ה"ה כר' משום דהרמב"ם מפרש דסוגיא כולה לענין בדיקה וכמ"ש ה"ה לעיל והשתא ניחא טפי מאי דפ' הטור בלא ביטל דצריך בדיקה הוא אפילו כר' דע"כ לא קאמר אלא בדרבנן דלעולם דאין הלכה כרשב"ג בברייתא אך מסוגיא דבכורות שכתבתי משמע דפליגי אף בדאוריית' ואפש' משום דכיון דהוא מעורב לא הוי אלא מדרבנן דמן התורה אף דחשיבי בטל ברוב וכ"כ הרשב"א בת"ה והביאו המ"ל ז"ל בה' מעילה וזהו דלא הביא הך דינא הרמב"ם בה' ט"מ דסמך אמאי דפס' בכ"מ דבדרבנן תלינן להקל אבל לפ"ז צ"ל דהרמב"ם בפ"ג מה' א"מ לא קאי אבעל מום ובהכי מיתרצא קושית הכ"מ בה' בכורות דלכך פסק כאוקמתא דרבא משום דאתי ת"ק כהילכתא אך לאוקמתות דר"י לא אתי כהילכתא כאמור:

סימן תמ

סעיף א:

גוי שהפקיד חמצו וכו' זהו לשון הרמב"ם ז"ל וצ"ל דמיירי בקנין דאי לא"ה לא מיחייב דאין שמירה לגוי וכמו שפסק בח"מ סי' ש"א ס"ד וכת' הרמב"ם בפ"ב מה' שכירות והרי"ף בפ' הזהב ומהתימא מה' ש"ך סי' קכ"ג ס"א שכת' דאין הגוי קונה בחליפין מדהשמיטו הפוסקי' מלומר דמהני קנין וכו' יע"ש הן אמת מלשון הגמ' אין להוכיח כלום דאפש' לומר הא דקבל אחריות ר"ל דאמר לו הנח לפני ומחייב בפשיעה כדין שמירת הגוי דלא קביל דאמ' ליה הנה בית לפניך וכן מוכח לפ' הגמ' לפרש"י לפי דעת הר"ן אך זהו דוקא לשיטת הרמב"ם דפסק התם דחייב בפשיעה אך לס' הטור והרא"ש דס"ל דפטור אף מפשיעה ופסקו מור"ם שם בהג"ה לא יתכן לפ' הגמ' כ"א בקנין ולפי מ"ש לדעת הרמב"ם אינו מוכרח ושוב ראיתי להר' אורים ותו' שנדפס מחדש סס"י קע"א שתפס עליו מלשון הגמ' וכתב דמזה יליף הרמב"ם דאם הגוי היה אלם עובר דמדינא אין במציאות דתחייב אחריות לגוי וכו' ע"ש דמלשון הגמרא א"ל כמ"ש מעתה מ"ש הפר"ח דהרמב"ם יצא לו האי דינא מהא דאמרו לחלק בין קביל אחריות או לא אינו נר' דהא הרמב"ם הוא דס"ל דחייב בפשיעה ואפשר ליישב דא"כ למ"ל למימ' קביל אחריו' דאינו מוזכר בבריית' לימא הא דקבלו בפקדון הא דלא קבלו בפקדון ור"ל אפי' בסתם והכי דייק לשון הברייתא דקאמר יכול קביל פקדונות וכו' אלא ודאי בא לומר שיקבל אחריו' בפי' והיינו דגנב' ואביד' דאי אחריות דפשיעה אפי' בסתם אך להרא"ש ודאי דס"ל דמן הסתם פטור אפי' מפשיע' אין לדייק כלל מהכא דבעי' שיקבל גנבה ואבדה דהא ודאי בעי' שיקבל בפי' גם אחריות דפשיעה לכך הוצרך לדיוקי מהא דר"נ וכו' ועיין להמ"ק:

תוכן העניינים

אברהם יגל (על השולחן ערוך)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה