אברהם יגל (על השולחן ערוך)· רבי אברהם הכהן מתוניס
חו"מ · סימן סה
סעיף יח:
אפי' אם הוא כ"י הלוה או' המלוה עצמו וכו' הטעם הוא שמא הבינו המלוה באומרו שמא בין השמשות יזדמן לי לפרוע וכו' וכת' הש"ך ז"ל דוקא שכתוב בהעדאת עדים דאף דיודע לכתוב מ"מ חשש שמא לא יזדמן לו עדים אבל אם הוא הודאת עצמו וכו' מהני וכו' ע"ש ומדקאמר בין השמשות ולא נקט שמא יזדמן לו בלילה מבואר דאף בלילה כיון דיודע לכתוב ואינו מצטרך לשום אדם כגון הודאה מפי עצמו בודאי כשר הוא דהא לא חסר מידי אבל החשש הוא שמא יבא לפרוע בין השמשות דע"ש דאז אין יכול לכתוב דהיא מלאכה דאורייתא ולכך הכינו והכי דייקי לשון הסמ"ע שכת' ולא יהיה אז עת לכתו' וכו' הרי מבואר דאף גוף הכתיבה אינו יכול ולא כמ"ש הש"ך דלא יזדמן לו עדים ועוד אני תמיה דהא כת' הש"ע אפי' אם הוא כת' יד הלוה ר"ל וחתום בו המלוה דאי אפש' לומר בלא חתימה כלל דא"כ מאי אפי' דאף למאי דס"ד גבי סמפון שאין עליו עדים כלל ה"ד בכת' יד המלוה עצמו אבל אם הוא כ"י הלוה דאדרבה כיון שהביאו לו לחתום ולא חתם הוא משום דלא נפרע גם אין לומר דחתום כהעדאת עדים דא"כ הוי הטעם משום דלא יזדמן לו עדים ואינו תלוי בבין השמשות ועוד כיון דנתחברו יחד הלוה והמלוה בשעת הכתיבה והודאתו בפני עדים מ"ל עוד אצל המלוה היה לו להוליכו לעדים לחתום ולהניחו אצלו אלא ודאי דאמר ללוה לכותבו ולמוסרו לו לחתום עליו והרי הוא חתום א"כ הסברא נותנת שכבר פרע לו כיון דנתחברו יחדיו אפ"ה אמרי' דאמר לו לכתוב כדי שיהא מצוי אצלו בשעת נתינת המעות וכן הוא בסמ"ע הרי מבואר להדיא דאף אם הוא כתב הודאת עצמו אמרינן כן ועוד דא"כ דמאי מק' הגמ' ממתני' דיש עמהם סמפון וכולי לימא דאיירי בכתב הודאה אלא ודאי נראה עיקר דאין לחלק בזה:
עוד שם אלא א"כ שהשטר שהשובר עליו מונח בין שטרותיו וכו' זהו לפי' רבותיו של רש"י ז"ל אבל לרש"י ז"ל הוא קאי על השובר וכת' הש"ך ז"ל דפי' נכון הוא בש"ס וכן הקשה התוס' ז"ל על פי' רבותיו והעמידו כפירש"י ז"ל והביאם הריטב"א ז"ל כמו שמבואר בש"מ ע"ש ולע"ד נראה דאדרבה ריהטא דשמעתא אזלא דקאי על השטר דהא עיק' תירוצא דרב ספרא הוא קאי על הך קושיא דשבועות כמבואר בגמ' והתם ודאי לא מיירי אלא בשטר דאי אשובר הו"ל למימר שלא נמצא בין שטרות קרועים דהא קאי אשבועה שלהם שלא מצאנו שטר וכו' אמטו להכי כיון דעיקר תירוץ רב ספרא הוא קאי על השטר תו לא חש לבאר שנמצא השטר יותר ממה שאמרו דלעולם ישנה אדם בלשון רבו גם לפי פירש"י גם אם נמצא השטר בין שטרות קרועים לחוד הוי השובר כשר וכן העלה הריטב"א ז"ל דלדידיה בחד ריעותא סגי א"כ צריך ג"כ להשביע היתומים שלא מצאנו שטר בין הקרועים וצריך לדחוק ולומ' שלא מצאנו בין שטרותיו הקרועים דבר שממנו נודע ששטר זה פרוע וכולל כל מיני חששות וזה ודאי דוחק גדול שאין זה במשמע מהמשנה ולהכי נמי לא קאמר שנמצאו וכו' דהגמ' בא להודיע לך תירוצא דרב ספרא דקאמר על קושיא אחריתי כשנמצא וכו' ה"נ כאן ולא חש לדקדק ומה שהק' על פרש"י דקאמר שנמצא השטר הוא אזיל לשיטתיה וכו' שטר דקאמר הוא שובר ובאמת הוא דוחק ועיין במהרש"א ז"ל:
גם מה שהכריח הש"ך מהא דקתני דנמצא בין שטרותיו דמיירי בין שטרותיו קרועים ואשובר קאי וכו' אינו כלום דהא קתני נמי מצא שטר בין שטרותיו דעלה קאי כמו שפרש"י ואהא משני דהך שטר נמצא בין שטרותיו קרועים וכן פי' ר"ח ז"ל שהביא הריטב"א ז"ל גם מדברי בעל העיטור שהביא הרב ז"ל שסובר כפירש"י ז"ל לא משמע כן דא"כ מאי האי דקאמר יעשה מה שבסמפונות כיון דעסיק בסמפון והכי הו"ל למימ' אינו אלא כמשחק ופסול ואם נמצא בין שטרותיו קרועים כשר אלא ודאי ט"ס יש בדבריו וצ"ל ואם נמצא השטר בין שטרות קרועים יעשה מה שבסמפונות ונקט לישנא דמתני' ודוק: עוד שם הקרועים וכו' הוא ע"פ מ"ש הרמב"ם בה' גזלה וכמ"ש הב"י. ומהתימה על מהרש"ל ז"ל בהגהותיו למס' מציעא שהגיה פרועים במקום קרועים ע"ש ע"ש אפי' אין על השובר עדים וכו' כ"כ הרמב"ם והטור והיינו מדלא משני הש"ס גבי סמפון כשנמצא בין שטרות קרועים וכו' ומזה נשמע דאף לפירש"י ז"ל דקאי אשובר מ"מ הדין דין אמת דבנמצא השטר לחודיה בין הקרועים נמי וכמו שכת' הריטב"א ז"ל ואין לחלק בין כשהמלוה טוען ברי ובין יורשיו דא"כ מאי מק' הש"ס לימא דרב מיירי כשמלוה טוען ברי כדמשמע מהא דקאמר מתחת ידי מלוה אלא ודאי משמע דמתני' נמי איירי כשמלוה טוען ברי דקתני מצא שטר בין שטרותיו דקאי אמלוה גופיה ולע"ד נר' דזהו כונת רש"י ז"ל במ"ש בגמ' אמלוה קאי דקתני מצא שטר בין שטרותיו דלכאורה אינו מובן ומ"ש מהרש"א ז"ל דבא לאפוקי לוה וכונת רש"י ז"ל מצא דקתני מצא שטר בין שטרותיו דמשמע מצא שטר ההלואה שנעשה עליו הסמפון והיינו מלוה דאי מהא דקאמר בין שטרותיו אין להוכיח מידי דאפש' בין שטרותיו של לוה דאיהו נמי לאחרים הוא דוחק דמ"ל לרש"י ז"ל לאוכוחי להכי והא ודאי מלתא דפשיטא הוא גם מ"ש מהר"ם שיף ז"ל הוא דוחק דעיקר חסר מן הס' אמנם לפי האמור ניחא דהוק' לו ז"ל דילמא דרב איירי במלוה קיים וטוען ברי אבל במתני' איירי ביורשיו ולכך אמרינן דאיתרע כח השטר כ"ש דהלוה טוען ברי ולכך אמר דקתני מצא שטר בין שטרותיו משמע דהמלוה קיים דאל"כ בין שטרותיו של אביו הו"ל למימ' אלא ודאי מיירי במלוה גופיה ואפ"ה מתרץ בנמצא בין שטרות קרועים לחוד סגי וא"כ מינה בנמצא השטר לחוד סגי אף כשמלוה טוען ברי וכ"כ הריטב"א ז"ל וז"ל וה"ה אם נמצא שטר החוב בין שטרות קרועים דמפסיד בחזקה זו לבדה ע"כ ודוק בלשונו דכת' דמפסיד דקאי אמלוה דמשמע דאף דטוען ברי וא"כ הדרא קושייא לדוכתא אמאי לא משני גבי הך דסמפון בנמצא השטר בין שטרות קרועים לכ"ע אלא ודאי דאף דאין בו עדים מהני כיון דאיתרע השטר ע"י שנמצא בין קרועים ודלא כהש"ך ז"ל אלא דבאמת לדעת רש"י ז"ל אין כאן הכרח כלל דאי הך דסמפון מיירי בנמצא השטר בין הקרועים למ"ל סמפון כלל דהא ס"ל בנמצא שטר בין הקרועים לחוד מפסיד אלא ודאי לדעת רש"י ז"ל ליכא נפקותא:
אמנם עדין אנו צריכים למודעי לדעת רש"י אם השובר בלא עדים ומונח בין קרועים מה דינו דא"ל כיון דאין עליו עדים הוי חספא בעלמא והניחו בין קרועים או אפש"ל דהיה לו להניחו אצלו כדי שיהא מוכן לו בעת הפירעון לחותמו למוסרו ללוה אכן י"ל כיון דיש זמן בשובר ושוב אין העדים יכולין לחתום עליו לכך הניחו בין קרועים ומעיקרא כתבו לשמא יפרע לו ביום הכתיבה ולכך כיון שנתאחר שוב לא חזי למידי ולכך הניחו בין קרועים אך אם אין זמן בשובר צ"ע:
גם מה שהכריח הש"ך ז"ל לדעת רש"י דבעי' על השובר עדים דאל"כ חספא בעלמא הוא ולא שייך לומר שהיה של לוה והלוה שכחו ביד זה דהיאך יקח הלוה שובר בלא עדים שהוא חספא בעלמא ע"כ ע"ש בס"ק נ"ה וכנר' דנעלם ממנו דברי רש"י במשנה שם שכת' וז"ל ואעפ"י שהיה לשובר הזה להיות מונח ביד הלוה אמרי' האמינו הלוה ואומר מחר יתנו לי ושכח ע"כ הרי מבואר שלא בא כלל ליד הלוה דהאמין המלוה במאמרו שכת' השובר וזהו כונת רש"י ז"ל בגמ' שכת' בד"ה בין שטרותיו וכו' והשובר הזה אין צריך למלוה הזה אלא ללוה והלוה שכח ביד זה לפיכך וכו':
עוד שם אעפ"י שנמצא בין שטרות קרועים לא גרע וגובין בו וכו' הוא כס' הראשונה שהביא בעה"ת כמ"ש הב"י ז"ל אבל להחולקים ס"ל כיון דאיתרע השטר שוב אינם יכולים לגבות בו ע"ש ועיין לה' גי"ת שתמה עליהם מסוגיית הגמ' ומה שתי' הש"ך ז"ל אין נר' לע"ד דכבר כתבתי הכרח בהך דרב ספרא דלא קאי אלא אשטר ועוד כת' לדעת רש"י דאף בחזקת השטר לבדו שנמצא בין הקרועים מפסיד אף אם הוא טוען ברי וא"כ היכי שייך לומר דהך י"א ס"ל כרש"י ז"ל הא ס"ל דבחזקת השטר לבדו לא מפסיד וכמ"ש בעה"ת ז"ל ועוד א"כ הי"ל לבעה"ת ז"ל להביא ס' הי"א הלזו על עיקר הדין דפליגי בנמצא השטר וס"ל דנמצא השובר ולא להביאה בכאן דמשמע דאזיל ומודה בנמצא השטר ואפ"ל דהי"א ס"ל דלמסקנא דשובר מקויים כשר דאינו מקיימו אלא הלוה תו לא צריכין לדברי דב ספרא דאפ"ל דמשביעין להו שלא מצאו דבר שמבטל שטר ההלואה והיינו שובר מקויים אבל הי"א קמא ס"ל דלא שייך לאוקומי הך שבועה לענין השובר מקויים דזה חששא רחוקה דכבר נתנו ללוה לקיימו וחזר הלוה להפקידו אצל המלוה וכיון דחששא רחוקה אין נזקקין להשביעו ליורשיו ע"ז אבל הי"א בתרא ס"ל דכיון דאינו אלא גילגול שבועה משביעין על כל מה דאפשר וק"ל:
סעיף י"ט אם השובר ביד שליש ואמר שהוא פרוע נאמן וכו' ואפי' אין ע"ע ואפי' מת השליש כשר השובר ודוקא וכו' משמע מזה שהם שתי חלוקות הראשונה בשובר לחודיה בידו אבל יש עליו עדים ולכך כיון שאמר פרוע נאמן משו' מגו דיהביה ללוה אפי' ראהו כבר בב"ד בידו לא איתרע בהכי דאימור דבתר הכי פרעו ומסרו לו ואח"כ מתחיל החלוקה השניה ואפי' אין עליו עדים ואפי' מת וכו' וע"ז כת' ודוקא שהשט"ח בידו ר"ל דהשתא מיירי אפי' לא אמר שהוא פרוע אבל אמר שהמלוה מסרו לו ואח"כ כתב חידוש אחר דאפילו מת השליש ולא ידעי' מי מסר לו כשר השובר דחזקתו הוא בא מן המלוה ועל החלוקה זו כתב ודוקא שהש"ח בידו משום דע"י זה נעשה שליש דהא אין עליו עדים ואינו ניכר שלישותו מהשובר ודוק בלשונו הכל בבא אחת בא' כת' נאמן ובשניה כת' השובר כשר והיינו משום דלא אמר פרוע כ"כ הסמ"ע וכן נמי הב"י לא הקשה בהך חלוקה דמת למ"ל שובר כי אם על בעה"ת דכת' בהדיא דבעי' נמי שיאמר פרוע דהא כת' כי אמר פריעא הוא נאמן וכו' אבל על הטור לא קשה מידי ומשום דהוק' להב"י ז"ל מהיכא למד הטור כן לכך הביא לו סמוכות מדברי הרמב"ם ז"ל והיינו משום דהוק' להם קושיית הב"י דלמ"ל להברייתא דליתני שובר כלל כיון דאמר פרוע נאמן דהא השטר בידו ולכך תירצו אף דלא ידע שהוא פרוע מיירי ולכך בעי' שובר יוצא מתחת ידו אך מה שהק' בתר הכי הב"י ז"ל וקשה בעיני וכו' משמע דק"ל בדברי הטור והוא ממה שלא מפרש הכי דברי הטור כמ"ש ודו"ק: ואין להק' דא"כ מאי מק' הגמ' פ"ק דמציעא על רב ממתני' דאם יש עמהן סמפונות לימא דהתם מיירי בשליש דסליק מיניה ולכך אף דלא ידע נאמן די"ל דסתם סמפון הוא ביד המלוה אבל ביד השליש קרוי שובר כיון דנאמן אצל הלוה נמי הוי ידו כיד הלוה דהברייתא דקרי ליה סמפון גבי שליש אגב רישא דמיירי במלוה נקטיה אך עדין קשה דא"כ מאי קאמר בגמ' דהא הימניה מלוה וכו' ומאי מק' מהך ברייתא בפ' ז"ב דהא אין תלוי באמירתו כלל אלא כיון דיצא ממנו השטר והשובר יחד אמרי' ודאי דפרוע הוא וי"ל דס"ל כדעת ר"ת שהביא הגהת מדרכי בסוף פ"ק דמציעא וז"ל ואפי' אם אין השליש ידע אם פרוע אם לאו רק שזכור בדבר שמסר לו שובר אמרי' ליה מדמסר ליה השטר בודאי פרע ליה ע"כ וא"כ צ"ל דמיירי דהמלוה אומר שלא כתבו לו שובר מעולם והלה משיב שהמלוה מסרו לו נאמן כיון דהמניה מעיקרא ע"י שמסר לו השטר כ"כ הש"ך ז"ל:
ואולם עדין אנו צריכים למודעי דאמאי נאמן השליש בזה דאיכא למימ' דנתנו לו המלוה להזמינו אצלו כדי ליתנו ללוה בעת הפרעון איברא דר"ת ז"ל לא מיירי אלא בטענת המלוה שאמר לא מסרתי שובר מעולם ולכך כיון שאמר לו אתה מסרתיו לי נאמן כיון שהוכחש מפי השליש אבל בודאי אם אין המלוה בפנינו או טען עליו לאמר שהזמינו אצלו להיות מוכן לו בעת הפרעון והלה משיב איני יודע בזה כלום נאמן המלוה בזה ובהכי מיתרצא נמי קושיין דמה מק' הגמ' ממתני' דאם יש עמהן וכו' דמשמע ליה כיון דקאי אדסליק מיניה דאמרי' יהא מונח וכו' דהתם אין המלוה לפנינו א"כ דומיא דהכי נמי אם יש עמהן דסיפא מיירי בכה"ג והתם ודאי יהא מונח ולכך אוקמוה במלוה וכו' אבל מסתמיות הטור והמחבר ז"ל שלא אמרו שזוכר השליש שנמסר לידו מיד המלוה שניכר מזה טענת המלוה משמע שאין לחלק בזה אלא כיון שיצא שטר ושובר מיד השליש אמרי' שנפרע דהא מי שיצא ממנו השטר יצא ממנו השובר וא"כ ניחוש לשמא הזמינו לו וכו' לכך נר' ליישב דגבי שליש לא חיישינן להכי כלל דדוקא גבי מלוה ולוה דאין נאמן חד לגבי חבריה דזה לא יתן מעותיו כ"א בלקיחת השטר או השובר אמרי' הזמינו אצלו וכו' אך לגבי שליש דשניהם האמינוהו אין לו להזמינו כדי שיתן לוה מעותיו דהא נאמן אצלו מקודם אלא ודאי דהלוה פרע לשליש ע"מ ליקח השובר מיד המלוה וחשש לשמא ימצא השטר ביד המלוה או ביד יורשיו אחר מיתת השליש לכך יהא בידו או ביד יורשיו הך שובר לראיה והשליש לא ירד לכל זה לכך לקח מיד המלוה השובר אף בלא עדים דלדידיה א"צ לכל זה אלא לזכרון דברים לשמא ישכח גם הוא הפריעה והכי נמי כונת ר"ת במ"ש רק שזכור בדבר שמסר לו שובר ואם הדברים כפשוטן תיבת בדבר יתירה דהו"ל לומר שזכור שמסר לו שובר גם הו"ל לומר שזוכר ולא זכור אלא דהק' אפי' שאינו יודע בבירור שהוא פרוע או לאו אלא שזכור בפריעה ע"י שמסר לו השובר כאלו אמר איני זוכר אם פרע לפני או לא אלא אני זוכר שפרע ע"י השובר שנמסר לי עבור הלוה ובא לתרץ לזה דמש"ה צריך לשובר משום דלא ידע שפרוע כ"א ע"י השובר ואף דהמלוה מכחישו לומר שלא נתן לו שובר כ"א להזמנה בעלמא והיינו דקפריך הש"ס בפ' ז"ב ומעתה זכינו לדין דאף דיצא השובר אחר מיתת השליש נמי כשר השובר דהא לא הובא לו אלא מן המלוה אחר שפרעו דהא לא שייך גבי שליש הזמנה כלל מהטעם שכתבתי ואף דהברייתא נמי מיירי בהכי מ"מ מק' הש"ס שפיר וכאמור דאף דהמלוה צווח שמסרו לו להזמנה מ"מ כיון דאית לן דלא שייך הזמנה גבי שליש והיינו משום דנאמנותו של שליש גרמא דין א"כ ידעינן דנאמן שליש גבי מלוה ודלא בהש"ך ז"ל דלא ירד לזה וע"כ כת' דאם מת השליש אף ר"ת מודה דמאן לימא לן שהמלוה מסר לו השובר וכו' ע"ש ולפי מ"ש הדבר מוכרח מעצמו דהא לאו ברשיעי עסיקינן שכת' השובר השליש מעצמו גם מ"ש לתרץ לדעת הרמב"ם שכת' אם מת השליש וכו' כיון שלא קרעו וכו' אינו כלום דאינו יודע השליש שימות דמיתה לא שכיחא וכשהובא לידו בשביל הפירעון הוא בא:
אמנם דכבר כתבתי בדעת הרמב"ם ז"ל דהא דקאמר דכתב יוצא מתחת ידי שליש ר"ל כתב יד שליש וכתבתי שכן נר' מדברי ה"ה ז"ל והיינו דמפרש רבי' הכי בהך ברייתא משום דכיון דשלישות השטר בידו למ"ל לשלישות השובר גם לא יצטרך עוד לשובר כלל כיון דהשטר הוא מונח ביד השליש ואף אם השליש אומר שנאבד ממנו כבר נאבד השלישות ממנו ויכול להכחישו המלוה בכל מה דבעי ואף דמקודם היה מאמינו עכשיו אינו מוכרח להאמינו והראיה דנתן לו השובר בלא עדים שאין נר' לו להאמינו עוד אשר ע"כ נר' לי לפרש דמאי דקתני בברייתא ויוצא מתחת ידי שליש הוא קאי על כתב ידו אבל הב"י ז"ל לא הבין הכי בדברי הרמב"ם ז"ל:
סעיף ך' ואפי' במקצתו וכו' עיין בסמ"ע דפי' מקצתו למעלה ומקצתו למטה וכו' והיינו משום דאל"כ נאמן במגו דאי בעי גייזיה וכו' ע"ש ואינו מוכרח דאיכא למימר דכתוב לאחר חתימת העדים ממש דאי גזייה הו"ל לקיומי שטריה בלפופיניירא אחרינא כ"כ הרמ"ך ז"ל הובא בש"מ: