אור ברסלב

אברהם יגל (על השולחן ערוך)· רבי אברהם הכהן מתוניס

או"ח · סימן תסב

סימן תסא

סעיף א:

מותר לאכול בפסח מצה שנילושה במי פירו' וכו' כתב הפר"ח ז"ל על מ"ש הרמב"ם דמצת מי פירות יוצא בה י"ח דוקא ביש בו מים דקרא כתיב ושמרתם דבעי' שיהא משומרין לשם מצה וכו' יע"ש שהביא ראיה מהירוש' אבל הל"מ ז"ל כת' דאף דלית בו מים יוצא בו י"ח ומוכרח לומ' דקרא דושמרתם הוא שישמרנה שמא יפלו עליהם מים וכדמשמע מלישנא דהרמב"ם דפ"ה דין ט' והראיה שהביא מהירוש' אינו ראיה דבגמ' דידן לא אמרו הכי דאמרו בפ' החולץ דאע"ג דחלטיה מעיקרא יוצא בו י"ח ואף דאמרי' בברייתא בפ' כ"ש אלו דברים שאין באים לידי חימוץ חלוט וכו' וקרא דלא תאכל עליו חמץ וכו' הוא למינו וכ"כ המ"א בריש סימן תנ"ד אך באמת נראה מהש"ס ופוסקים דבעי' שתהא משומרת בלישה לשם מצוה וגם מקרא דלא תאכל הכי משמע דהא אמר ר"ל בפ' כ"ש דברים דאין יוצא בהם י"ח אין חייבים על חמוצו כרת וכיון דדברים דיש במינן קאמרינן אמאי אין חייבים על חימוצו כרת ואין יוצאין בה דקרא גלי לחם עוני אלא ודאי דקרא לא מיירי אלא באותו דבר דיוצא בו בעי' דיהא בא לידי חימוץ ואף דאידחי סברת ר"ל לא נדחה סברת ההיקש ושוב ראיתי להרמב"ן ז"ל בס' המלחמות שהביא ראיה זו ומוכרח לומר מאי דאמרי' דיוצאין בחלוט משום דשייך בו שימור שלא יתן הקמח כי אם במים רותחין ולא במים פושרין ועוד שייך לומ' דמיי אחר דלש אותו במים חלט אותו ברותחין אבל אין לומר דאית ליה כרבא דקרא דושמרתם מיתוקם ללתיתה ושימור דלישה לאו שימור הוא דהא הש"ע אחר דפסק דאין לותתין פסק דהאידנא לא בקיאין לחלוט וכיון דאין לותתין מדינא אין לחלוט אלא ודאי כמ"ש ומעתה תמוהים דברי הפר"ח דשביק הש"ס דידן ונקיט מהירוש' וא"כ דין הרמב"ם מיירי ביש בו מים כמ"ש ה"ה ז"ל אבל תמה הפר"ח ז"ל דמנ"ל לחלק במי פירות ועוד מירוש' לא משמע לחלק מדלא תירצו דהאיך מיירי בשאר משקין עם המים וכו ע"ש וכתב המ"ק זל בסי' תע"א דגם לדידיה קשה הירוש' מדלא הביא קרא דלחם עוני מוכרח דאית ליה כר"י הגלילי דמעורב עם מים מיקרי לחם עוני וא"כ אמאי לא אוקמוה הך ברייתא דמתובלת במעורב עם מים ע"כ ומוכרח לומר דמשמע ליה דיוצאין לכתחלה קאמר ואף דלית ליה לחם עוני היינו לעיכוכא אבל למצוה אית ליה ולכך לא מצי למימר דמעורב עם מים ומתרץ ליה שפיר בשומשמין וכו' והיינו דכת' הרמב"ם בפ"ה מותר ליתן התבלין וכו' וכתב ה' המ"מ דהוא מתוס' וזה דלא כמ"ש המ"ק דחיליה דהרמב"ם מהך הירוש' דמתובלת בשומשמין וכולי דהא כת' הרמב"ם מצה שלשה במי פירות וכו' דמשמע דוקא דיעבד וכמ"ש מר"ן ז"ל ונרא' לי דזה כונת הראב"ד במה שהשיג עליו בהך דמצה שלשה במי פירות אע"ג דתוס' תני יוצאין במצה מתובלת וכו' ההיא משנאפת ע"כ ואמאי לא כת' דההיא דלא כהילכתא וכמ"ש ה"ה ז"ל אלא ודאי משום דאף ר"י הגלילי מודה דלמצוה נאמר וכמ"ש בירוש' ועוד אמאי לא אוקמה בתבלה בקצת שומשמין כמ"ש בירושלמי: אשר ע"כ נ"ל דכונת השגתו על הרמב"ם הוא על מצה שלשה במי פירות יוצא י"ח דהוי מ"פ ומים ומחמיץ ואע"ג דתני בתוס' ולא אסרו משום חימוץ הוא משנאפת ודלא כמ"ש המ"ק דלא השיג עליו בכאן וכן הבין הפר"ח ז"ל בסי' תנ"ה ומה שהק' המ"ק דאמאי לא השיגו לעיל לא ידעתי איך הונח לו דהא הראב"ד ז"ל כת' בהדיא בהשיגו להרמב"ם בפי"ב ממעה"ק משום איסור חמץ ואמאי לא השיגו כאן ומוכרח לומר דסמך על מה שהשיגו שם עוד הק' על מה שפירשו בתוספ' בתבלין שומשמין ממ"ש ה"ה ז"ל על מ"ש הרמב"ם מותר וכולי הוא תוספתא וא"כ מה חידשה פה ע"כ גם בזה לא ידעתי איך הונח לו דהא לא מצינו תוספתא אחרת אלא זו וא"כ איך רמז הדין בשם תוספתא אחר דהוא פירש אותה דלא כהילכתא אלא ודאי דמשמע ליה דמיירי בכל גוונא בין תבלה בשומשמין בין תבלה בשמן וכת' דהיא ר"י הגלילי דוקא לענין מצה עשירה אבל לענין חימוץ כ"ע מודו דלא מחמיץ והיינו דהוצרך לתרץ כר הגלילי ודלא כהראב"ד דא"כ מנ"ל להרמב"ם הך דמותר לתת תבלין מהך תוספת' כיון דמיירי באפוי ועוד עדיין ק' על פירוש ה"ה דהיא מיותרת דהא לעיל אמרו בתוספתא דיוצאין בסופגנין וההיא ודאי ליתא לכ"ע כיון דמטוגן בשמן ואין לומר דחד מהנהו לאשמעי' דאף דאין בו מים יוצא בו דהא ודאי ליתא לכ"ע דהא בעי' ושמרתם ולזה נ"ל דהאי דקאמר יוצאין בסופגנין הוא כובא דארעא דאמרינן בפ' כיצד מברכין וכן מבואר בירוש' מאי סופגנין הוא טרוקנין ועיין שם בהרא"ש ז"ל:

תוכן העניינים

אברהם יגל (על השולחן ערוך)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה