אברהם יגל (על השולחן ערוך)· רבי אברהם הכהן מתוניס
או"ח · סימן תסא
סעיף ב:
באלפס בלא מים וכו' כת' הפר"ח זל אף אם הרתיח המחבת יפה ואף בדיעבד יש לאסו' וכמ"ש הרמב"ם והמ"מ ז"ל יעו"ש והרואה לשם אין ראייה לאסור דיעבד דלא כת' שם אלא לכתחילה גם כיון דהרא"ש ז"ל כתב משם בה"ג דמותר לכתחילה וכמ"ש הטור ז"ל מקילינן דיעבד אך נרא' דזה דוקא בשמן דטבעו אין מכבה הרתיחה וזימנין דידלק השמן מרתיחת המחבת בשהיא נסיקת יפה אבל המים טבעו הוא מכבה ולכך אף אם הרתיח המחבת יפה בששופך בתוכה המים היא מצננת מהרתיחה ושוב אין בה כח לאפות אותו מיד וקרוב לחימוץ:
ומ"ש ויש אוסרי' וכו' כת' הפר"ח ז"ל דזו היא דעת ר"מ שכת' הטור ז"ל ודוקא לכתחילה אבל דיעבד מותר וכו' ע"ש וכת' המ"ק ז"ל וליתא דלר"י שרי לכתחילה וכו' ע"ש ונוראות נפלאתי איך תליא זה בפלוגתא דר"י ור"ל דהא לא איפליגו אלא לענין אם יוצא בו י"ח בפסח משום דהוי לחם או לא אבל לענין חימוץ כ"ע מודו גם מלשון הרמב"ם דפסק כר"י לא משמע אלא דיעבד ומ"ש מלשון ר"ע יראה דאף דיעבד אסור נרא' דהוא להיפך מדקאמר אם הדביק ואח"כ הסיק משמע דלכתחילה קאמ' וכאלו אמר אם בא להדביק ואח"כ בא להסיק וכולי וכן נמי הבין זה בדבריו הטור ז"ל דהא קאמר אבל להדביק תחילה ואח"כ להסיק אסור דמשמע מזה דוקא לכתחילה ובתר הכי קאמר והכי אמר ר"מ ז"ל וכו' ואי ר"מ קאמר אפי' דיעבד היכי מייתי מיניה ראייה לסתור והכי נמי משמע מדברי הטור שכת' לקמן יוצאין במצה האפוייה באלפס ולא חילק בין הדביק תחילה ללא הדביק וכו' אלא ודאי משום דהתם איירי דיעבד לכך אין לחלק גם מ"ש דר"מ פוסק כר"ל וכו' הוא תמוה דמנ"ל דהמק' ומתרץ פליגי בהכי כיון דהמקשה ס"ל דלא היה בו חימוץ כלל אלא ודאי לא איירי ר"מ אלא בדיעבד וה"נ כונת המק' דהברייתא דיעבד קאמר וכמ"ש הפר"ח ז"ל אבל הראב"ד ז"ל ס"ל דאף בדיעבד נמי אסור אלא א"כ כיסה את הכיסוי וכו' וברור הוא דהוצרך לזה ליישב דמאי דס"ד דמק' דהברייתא מיירי בדהדביק תחילה וכתב וכו' וכיון דהרי"ף והרמב"ם והרא"ש ז"ל ס"ל דמותר דיעבד הכי נקטינן וכ"כ המ"מ ז"ל וכדמשמע מהטור והש"ע ז"ל:
ודע דכל זה נעלם מהרב ק"נ ז"ל בפי' להרא"ש בפ' כ"ש סי' ט"ו שהק' על מ"ש הרא"ש משם בה"ג דאם נתן העיסה ואח"כ הרתיח המחבת מהא דס"ד דמק' דאף בהדביק תחילה ותי'. דמיירי בחלוט וכו' ע"ש ואין זה במשמע דהברייתא מיירי בחלוט ואף דלפי האמת מיירי בהרתיח חחילה מ"מ מהא דאמרינן בירוש' גבי מחלוקת ר"י ור"ל והביאו התוס' והרא"ש ז"ל שם ואדם יוצא י"ח אף בהדביק תחלה ולא אמר דמיירי בחלוט משמע בכל גוונא גם מדברי הפוסקים מבואר דבדיעבד מותר כאמור ואף לדברי הראב"ד זל הוצרך לומר דמיירי בכיסה וכו' גם הך ראייה שהביא מהרא"ש ז"ל לא מכרעא כלל דהתם מיירי במשקין לכך כשירתחו חוזרין ומחמצין גם מעכבין העיסה מלאפות עד זמן מרובה ולכך אם הדביק תחילה אסור אבל הכא דמיירי בלא משקה דבלאו הכי מודה ר"י דלא הוי לחם וכמ"ש התוס' והרא"ש ז"ל מודו כ"ע דמותר דיעבד וראיה לזה דהא הטור ז"ל פסק בהדביק באלפס דמותר דיעבד והביא הך פסקא דהרא"ש גבי טיגון בשמן דבה"ג דאסור דיעבד ועוד למה הביא הך דינא דהדביק משם אביו ז"ל גם הרמב"ם ז"ל אף דס"ל דהדביק מותר פסק בפ"ה גבי טיגון בשמן אף דהרתיח תחילה אסור וכמ"ש המ"מ ז"ל וכ"כ ריא"ז ז"ל הביאו השה"ג בפ' ועיין מ"ש בסי' תנ"ד: וראיתי לה' המאור ז"ל גבי מעשה אלפס שכת' משם ה"ר אפרים דנקטינן בחלה כר"י וגבי מצה כר"ל ע"ש ולא הבנתי כונתו דהא ילפי' מג"ש מהדדי ומאי אולמיה חומרא דפסח לענין לחם אם לא שנאמר משום חמוץ הוא וכונתו היא דפליגי המקשה והמתרץ בהכי דלס"ד דמק' דס"ל דמיירי בהדביק תחילה צ"ל דלא חיישינן לחימוץ אך למתרץ דמיירי בהרתיח א"כ חזרנו לדין דחיישינן לחימוץ ואין להק' א"כ אף לר"י נמי לימא דהדביק תחילה אסור והברייתא מיירי בהרתיח תחילה דז"א דא"כ הו"ל לבאר בעל הברייתא דמיירי בהכי כיון דאף הדביק קרוי לחם אך עדין קשה מהא דירוש' דאמר שם ר"ל דהדביק תחלה אין קרוי לחם ואין אדם יוצא י"ח ומאי איריא דאין יוצא בו י"ח וכו' ת"ל דאף בשאר ימים אסור משום חמץ אלא ודאי הדבר ברור דלא פליגי ר"י ור"ל אלא לענין לחם אבל לענין חימוץ כ"ע מודו וצ"ע:
ונ"ל דאם הרתיח המחבת מבפנים מודו כ"א דמותר דכיון דהחום שולט בפת בלי הפסק לא חיישינן לנתחמץ קודם שנאפה וגם ר"ל מודה בזה דמיחייב בחלה דהוי כתנור וכ"כ המרדכי בשם הרא"ם ז"ל דפלוגתא דר"י ור"ל הוא בתרתי לריעותא אבל גם בהרתיח מבפנים אף דהדביק בתחילה חייב לכ"ע כיון דאיכא חדא לטיבותא ע"ש ולפ"ז הש"ס דהק' לר"ל מהך ברייתא דאלפס הו"מ לתרץ בהרתיח מבפנים וחדא מינייהו נקט והכריחו לזה מהא דאמרי' שם בגמרא בעו מיניה מעולא הרתיח מבחוץ מהו ומאי מבעיא ליה דהאי פלוגתא דאימוראי במאי מוקי לה אלא ודאי ס"ד דפליגי בהרתיח מבפנים ומיבעיא ליה לר"י בהרתיח בחוץ מיחייב או לא והשיב ר"ז הי ניהו מעשה אלפס דפליגי ביה אבל הרתיח מבפנים כ"ע מודו ואפי' בהדביק תחילה דבהכי מיבעיא ליה אבל התוס' ז"ל ס"ל דאף דהשיב לו ר"ז הי ניהו מעשה אלפס לא נאיד מהך סברא דרבה אלא דחידש לו דפליגי נמי בהכי והיינו דק"ל דמאי מיבעי ליה לר"י באבוקה כנגדו וכו' כיון דפליגי בהרתיח מבפנים היינו אבוקה כנגדו ואי כדמסיק ר"ז דפליגי בהרתיח מבחוץ דוקא לא ק"מ אלה ודאי דס"ל דעדין קאי הך סברא דרבה למסקנא והיינו דלא קמיבעיא ליה לרבה בהרתיח מבפנים כמו דס"ד דפליגי בהרתיח מבפנים ועדין מבעיא ליה בהרתיח מבחוץ:
אמנם יראה דה"ד לפי הס"ד דמיירי באלפס כפירש"י ז"ל אך למסקנא דכת' דמיירי בתנור שפיר איכא למימ' דבהרתיח מבפנים כ"ע מודו ולא פליגי אלא בתרתי לריעותא כמ"ש הרא"ם ז"ל וכן ראיתי להרמב"ן ז"ל בס' המלחמות בפ' כ"ש שכ"כ והכריח מהך כובא דארעא יעו"ש וכ"ש דהתם מרי דשמעתא דקאמ' גיבלא בעלמא הוא דמשמע דוקא לענין ברכה אבל לחלה חיי' הוא רב יוסף ואיהו גופיה ס"ל כר"ל כדמוכח מההיא דמיבעיא ליה בפ' כ"ש גבי אבוקה כנגדו יע"ש בתוס' וגם הרמב"ן ז"ל כ"כ בסמוך ומכלל דבריו למדנו דבהרתיח מבפנים ליכא משום חימוץ וקאמר ואדם יוצא י"ח בו בפסח יעו"ש כמ"ש:
כתב הרי"ף ז"ל ואיכא מ"ד כר"י דאין לחם אלא האפוי בתנור בלבד אבל מעשה אלפס וכו' ואשכחן עליה פרכא וכו' אלמא אע"ג דחלטיה מעיקרא כיון דאפייה בתנור או באלפס לחם הוא ויוצא בו י"ח בפסח ועיין לה' המאור ז"ל שהשיב דהך פוסק מיירי כלישנא קמא והרמב"ן ז"ל השיב דכיון דלא פסק כיחדאה אלא משום טעמא דהוא רבא וכו' צ"ל כלישנא בתרא וכ"כ הר"ן ז"ל יע"ש ואני הדיוט תמיהא לי מלתא דאיך נחה דעת הגאונים בזה דהך פוסק ס"ל כלישנא בתרא דא"כ איך קאמר דמעשה אלפס אף דהרתיח תחלה לא הוי לחם והא ודאי הך לישנא היא לר"ל דס"ל דבהרתיח כ"ע מודו דחייבין וכמו שהעמיד הך ברייתא מעיקרא האי מאי דקאמר דכ"ע פטור אף בהרתיח תחלה אם כן הוי ריש לקיש כתנאי מהך ברייתא דקתני חייבין ועוד דאמאי לא קאמר דפליגי בהרתיח תחילה דת"ק מחייב דהוי כעין תנור ור"י פוטר דבעי' תנור ממש ולאו לדחוקי נפשיה לאוקמה בתנור אחד דהוא חסר בברייתא ועיקר ראיית הש"ס לומר דלר"ל הוי ככ"ע דבהדביק כ"ע מודו דפטורין ובהרתיח כ"ע מודו דחייבין גם בעיקר קושיי' הרי"ף ז"ל לא קשה כ"כ דהא דקאמר דבעי' תנור אחד לאו למעוטי חלוט דההיך לאו בכלל אפייה אלא בכלל בישול ולא קאי המיעוט אלא אאפייה דבעי בתנור אחד וכמ"ש בקרא ואפו בתנור אחד והך טעמא דר"י לא קאי בגמ' אלא באפו באלפס וחזר אפאו בתנור ופירש"י ולא פי' רק אחלוט דמוזכר בברייתא ועוד קשה לי דעדין תיקשי ליה להך פוסק מהך גמ' דהחולץ דקאמר בין באלפס היי לחם אלמא האילפס עשאו לחם ואיך פסק כר"י דאף בהרתיח תחילה לא הוי לחם ויותר תמיהא לי על ת' המאור שלא השגיח בזה:
אשר ע"כ נ"ל דזוהי כונת הרי"ף ז"ל בקושייתו מפ' החולץ וכונת הך פוסק הוא מלישנא קמא דבהכי אוקמא ר"י ולא משגחינן בהך אוקמתא דההיא אליבא דר"ל דלית הילכתא כוותיה לגבי ר"י ולהך לישנא צ"ל דלגמרי פטר ר"י אף בהרתיח תחילה דאי בהרתיח כ"ע מודו דחייבין א"כ הוו פלוגתא דאמוראי היא פלוגתא דתנאי אלא ודאי דלר"י פוטר אף בהרתיח ובעי תנור ממש ופליגי אימוראי בס' ת"ק דלר"י מחייב אף בהדביק ולר"ל לא מחייב אלא בהרתיח ואהא פטר ר"י אף בהרתיח ולא מחייב אלא בתנור וכיון דלהאי לישנא הוי ר"י כס' חכמים דבאידך מתני' דהם נמי נקטו לישנא דר"י נקטינן כותייהו והיינו דלא ק"ל להרי"ף ז"ל אמאי לא פסקינן כאידך אימוראי דר"י ור"ל משום דלפי האמת לא פליגי אלא בס' ת"ק והיינו דלא קאמרי הלכה כפלוני ואהא ק"ל להרי"ף ז"ל מפ' החולץ דהתם אמרינן אע"ג דחלטיה מעיקרא ולא הוי לחם כיון דהדר אפייה באלפס קרוי לחם ובשלמא למאי דפסק כר"ל לק"מ דהתם בהרתיח תחלה אך להך דפוסק דאף הרתיח מעיקרא פטרינן א"כ איך יתחייב באלפס גם אין לומר דמיירי בהרתיחו מבפנים ואף ר"י יודה דכמו דנתמעט הרתיח תחילה ממלת תנור בלבד ה"ה הרתיח מבפנים דהא כל מדי דלאו תנור אימעט כנ"ל דעת הרי"ף ז"ל בלי פקפוק:
וליישב דעת הפוסק אפש' לומר דהך דקאמר או באלפס לאו לאסוקי שמעתא הוא אלא דקאמ' להו אליבא דתנאי דלחד בתנור ולאידך אף באלפס דלהכי נקט תנור למינקט אף לר"י דפטר באלפס אך ראיתי להרשב"א ז"ל בחי' ליבמות שכת' דנקט אלפס משום מדאיצטרי' רחמנא למעטיה מכל המנחות ש"מ דלחם הוא אפי' הדר אפייה באלפס ע"ש משמע מזה דהוא מוסכם לכ"ע אמנם לא אוכל להתאפק מאי ראיה מהך דמנחות דהתם איירי בבלילתו עבה ולכך אף דאפייה לחם איקרי דהא התם מיירי באופהו במשקין ולכ"ע לא הוי לחם וכמו שאמרו בירוש' וכן כת' התוס' שם דמשם הביאו ראיה להיכא דבלילתו עבה אף דמטוגן בשמן מברך המוציא ע"ש:
איברא דביני ביני אשכחן פירוקא להך פירכא דהרי"ף ז"ל דהתם איירי בבלילתו עבה דדמיא להך דמנחות ולכך כיון דנעשה לחם מעיקרא אף דחלטיה בתר הכי ונתבטל מלחם הך אפייה דאלפס מיסתייה ליה לאהדורי למעיקרא או איכא למימר דהתם איצטרי' לאפיית אלפס לאקרויי ליה לחם עוני ולבטולי הך עשירות דחליטה ולאו לענין לחם הוא אלא כיון דבלילתו עבה נעשה לחם וה"ג בגמ' כיון דהדר באלפס לחם עוני קרינן ליה וכו' והך דמעטינן חלוט מעוני בפ' כ"ש הוא מיירי בלא אפייה והך חלת המשרת מיירי ברכה אבל הרי"ף ז"ל גורס שם לחם איקרי ולכך אוקי הך דפ' כ"ש מיירי בשמן ודע שלא היה כן בדברי הרי"ף ז"ל אלא הכניסו זה מדברי ה"ר אפרים ז"ל שהביא המאור ז"ל ועיין להרמב"ן ז"ל ע"ש אמנם לפי הך גירסא דמצאתי בשיטת ר' ישעיה הא' בפ' כ"ש לק"מ דשם כת' דגריס בפ' החולץ אמר רבינא לומ' דאע"ג דחלטיה מותר לאוכלו בפסח ועיין מ"ש בסי' תס"א:
סעיף ג' אין חוטין נמשכין וכו' כת' הפר"ח משם ב"ח ז"ל ומיהו בשליש אפייה סגי לאוכלו ועיין בסי' רנ"ד דשם החמיר לחצי בישול ועיין בתוספות דמנחות דנ"ו ע"ב דכת' דקרימת פנים הוי שיעור מאכל ן' דורסאי יעו"ש והפר"ח זל העלה דגם לענין חמץ בעי קרימת פנים והביא ראייה מהך דפ' כ"ש ע"ש וכן הביא המרדכי ז"ל בפ' אלו עוברין ע"ש ולא ידעתי דמה ראייה היא זו דהתם לענין לחם הוא דבעי' לחם באכילת מצה ודמיא למצה באלפס וגם בעי' לחם גבי תודה ואפילו בחלות חמץ קאמר ולכך לא פרש"י אלא לענין קידוש הלחם אבל לענין חמץ מכי נתבשל חצי בישולו סגי גם הך דשבת בעי' נמי הך שיעורא משום דבעי' ראוי לכל אדם אבל אינו קרוי חמץ משום דאינו ראוי לאכילה והוא משום חומרא דהחמירו גבי שבת דבעי' ראוי. לכל אדם וצ"ע אכן כת' התוס' במנחות דנ"א ע"א דהיינו שיעור מאכל ן' דורסאי וא"כ פחות מזה אינו נאפה כלל וחיישי' לחמוץ יע"ש: