אברהם יגל (על השולחן ערוך)· רבי אברהם הכהן מתוניס
או"ח · סימן תס
סעיף ד:
אין עושין סריקין וכולי כן פסק הטור והרא"ש ז"ל אבל הרי"ף והרמב"ם זל לא פסקו להתיר משו' דמעשה רב אף שהוא נגד רבים ומ"ש הרא"ש דמ"ש מהך מעשה דר"ע דקאמר אי לאו עובדא וכו' נ"ל דשאני התם משום דר"ע דמריה דפלוגתא הוא דעבד מעשה והסכים עמו ר"א ור"י וכיון דר"א לית הילכתא כותיה אף לגבי יחיד לא חיישינן ואף דר"י הסכים עמו מ"מ הו"ל מעשה יחיד אבל הכא מעשה דרבים הוא וכולהו בני הילכתא נינהו ועוד דאפשר כיון דהוא זריז טפי לכך שתקו עליו ואין למידין ממנו לקבוע הלכה לשאר בני אדם אף דזריזין כ"כ וכן פי' הראב"ד ז"ל בפ"ה מה' חו"מ יעו"ש דודאי עיקר האי מילתא תליא בזריזות ולכך הביא ראיה מעובדא דריב"ל דאמר לבנייה וכו' והא ודאי לא הוו זריזין כמו כ"ע ועוד דהו"ל לחוש לפחות אי לאו דס"ל דהוי כמים אבל הכא דקאמר ליה משום דלא אסרו כלל בשל נחתומין ועבד עובדא שפיר פסקינן כוותיה זהו לדעת הרא"ש ז"ל אבל הר"ן ז"ל ס"ל דגם הרי"ף פסק כחכמים דאין לחלק בין נחתום לשאר כל אדם ודלא כראב"ץ יעו"ש בפי' לשם ודלא כה' מ"ק ז"ל שהבין דברי הר"ן לכ"ע יעו"ש אלא שקשה לזה דהר"ן זל גופיה בסוף פ"ק גבי י"ד שחל להיות בשבת כת' דמעשה רב אף לנגד רבים יעו"ש ומ"ש הכא דפסק כחכמים נגד מעשה ועוד קשה דמה לו להביא כלל הך דשל נחתומין דהוי אשור מדינא או לא כיון דדברי ת"ק הוא לאסור הכל וליישב דברי הר"ן נר' בדוחק דהרי"ף ודאי ס"ל דהך מעשה דר"נ הוא קודם למה שאסרו חכמים לבן זונן משום דיאמרו כל הסריקין וכו' וכיון דלא אמרו מעיקרא אלא בשל כל אדם לכך עבד עובדא בנחתומין אך לאחר דאסרו חכמים לבן זונן אף בדפו' משו' דכל הסריקין וכו' אסרו ג"כ אף הנחתום אלא דלפ"ז גירסת הב"י ז"ל אין לה קיום יעו"ש בהמ"ק ז"ל:
אמנם מדברי ה"ה ז"ל נרא' דהרי"ף ז"ל כהרמב"ם ס"ל דפסק כהך עובדא דראב"ץ ונרא' דאף ראב"ץ נמי מודה בהך דיאמרו כל הסריקין וכו' דהא בע' כ"ה דק"ו ילפי' מינה לאיסור ב' אחים המפקידין לענין בשר וגבינה משום דיאמרו כל הסריקין וכיון דעובדא דראב"ץ דהילכתא כותיה ס"ל דלא גזרינן משום דיאמרו קשה היכי מייתי הש"ס התם הך מילתא דלא כהילכתא אלא ודאי דאף ראב"ץ נמי ס"ל דאמרי' ליה גבי שאר כל אדם דאסורים משום שהייה דגזרו אף בדפוס משו' דיאמרו וכו' אבל לא גזרינן נחתומין אטו שאר כל אדם כיון דמסויימין דבקיאי לא טעי בהו והיינו דקא מדמה הש"ס התם להך דהכא דהתם אמרי' כשאין מכירין מותר במכירן אסור דחיישי' שמא יאכל של חבירו ולכך כשאין מכירין מותר דהו"ל גזרה לגזרה דגבייהו לא שייך עיקר גזרה אך אי במכירין כגון אחין אף דמקפידין אסור משו' דאמרי' יאמרו כל הסריקין וכו' ואדרבה מהתם משמע היפך דעת הרא"ש והר"ן ז"ל דאף לרבנן דס"ל הך דיאמרו כל הסריקין וכו' מחלק התם בין מכירין לאין מכירין וק' ואמאי לא מחלקינן הכא בין בקיאי לאין בקיאי אלא דאפשר לומר דשאני התם דרובא אין מכירין ולכך אין לאסור הכל אבל הכא דרובא אין בקיאין אסרי' אף הבקיאין כיון דמיעוט' נינהו: אך ראיתי להירוש' שהביאו הך ברייתא דשאל בן זונן לר"ג וחכמים וכו' והשיבו דיאמרו כל הסריקין וכו' הרי ברור דאף ר"ג הכי ס"ל וא"כ היכי אתיא הך עובדא דראב"ץ אלא ודאי דהך מלתא דרבנן גופייהו לא קאי אלא אשאר בני אדם וכ"כ הרפר"ח ז"ל אלא דלפ"ז ללישנא קמא דאסרי בנחתום הוי בן זונן נחתום וללישנא בתרא הוי בע"ה ונ"ל דזהו דהוק' לו להרא"ש ז"ל דלא מצי לפ' הכי ועוד מלישנא דקאמרי מפני שהאשה שוהה ומחמצתה משמע בבע"ה מיירי גם בן זונן מסתמא לא היה נחתום דאביו ממונה של בית ר"ג היה כמ"ש בש"ס דמ"ט וכיון דללישנא קמא צ"ל פליגי ארבנן ה"ה ללישנא בתרא כנ"ל כונתו ודלא כה' מ"ק ז"ל שכת' דאמרו סת' כל הסריקין וכו' דהך לאו סתמא הוא דכיון דהך דאמרו אעפ"י שאין עושין מיירי כה"ג בבע"ה וגם בן זונן דשאיל לא שאל אלא בבע"ה דודאי ראה בבית ר"ג דשל נחתום מותר לא חשו להאריך כל הסריקין דבע"ה וכולי דעסיקי ביה ושפת יתר הוא אך נראה כמו שכתבתי ועיין לה' ק"נ ז"ל יע"ש:
אמנם דעת הרי"ף והרמב"ם ז"ל כיון דירוש' ס"ל דלא פליגי וגם בש"ס ללישנא בתרא מסכים לזה הכי נקטינן אלא דעדיין קשה לזה הא דאמרו בירוש' גבי כהנים דנילושו בפושרין אסורין אף דלענין מנחות אמרי' דזריזים הם גזרינן גבי מצה כדי שלא לחלוק בין מצה למצה ואמאי שרינן לשל נחתום ולא אמרינן משום דלא נחלוק וכו' וי"ל משום דהתם אסרינן דיעבד ולכך מחמרינן אף הכהנים אבל הכא דאין כאן איסור אלא לכתחילה הוי כעין גזרה לגזרה ולא מחמרינן כולי האי ועוד שאני התם דאיכא מהכהנים גופייהו דלא הוו זריזין כגון דלא הוו בר עבודה ואינהו ודאי אסירי ולכך לא חילקו כדי שלא תחלוק וכו' אבל הכא בנחתומין דלא הוי נחתום עד דהוה בקי במלאכה ולכך לא גזרו אטו שאר כל אדם ועיין לה' מ"ק ז"ל:
ודע דמלישנא דהרי"ף ז"ל דכתב אבל של נחתומי דבקיאי לא שהו בהו משמע אף בלא דפוס מותרין וכ"כ הטור משם הר"י ז"ל וכ"כ הרמב"ם ז"ל המרדכי כת' לדעת הרי"ף ז"ל דשל נחתומין שיש להם דפוס יעו"ש:
סעיף ח' אין עושין פת עבה כת' המ"א ז"ל דלמסקנא דמוקי בפת מרובה א"כ שרי לעשות פת עבה. ונרא' משום דלא פליגי ב"ש וב"ה אלא לעשות חררין חררין אבל לעשותן פתין גדולים כ"ע מודו דשרי אף בפסח ואף לפי' התוס' ז"ל הא דאסר ב"ש הוא משום גזרה כמ"ש בירוש' וכן לפי' הר"ן ז"ל משום טירחא דאותו הפת מרוב גודלה יעו"ש והא דלא מוקי לה בפת עבה כפשטה דברייתא משום דלפ"ז העבוי אינו גורם האיסור כדמיעקרא אלא הגודל ולכך קרי לה מרובה אלא דממילא שמעי' למאן דמתיר אף שהיא עבה וכן מדברי התוס' דפ"ב דביצה דבין גריצין ובין רקיקין שוין הם בעבין ע"כ אבל המ"ק ז"ל כת' משום דמצא ברייתא וכולי וז"א דהש"ס הוא דמצא לו סייעתא מהברייתא אך ודאי לא ידעי' אם עובי טפח מותר ויש לדקדק מדלא קאמר אלא משמע דהדין אמת אלא משום דנקט בי"ט בפסח דחיקא ליה לאוקמא לענין חמוץ דמאי איריא בי"ט ולכך אוקמה לטירחא וקרא בפסח קאי אך יש לדחות דאף לס"ד נמי לרבותא לב"ה קאמר בי"ט ולא חיישי' לטירחא ואמטו להכי לא אמר אלא והיינו דלא קאמר נמי במסקנא והבריית' לענין טירחא כיון דאף לס"ד נמי מודה לטירחא אלא משום דהוק' לו על פת עבה לכך מוקי לה בפת מרובה:
אמנם לא יתכן זה כ"א לפי' התוס' והר"ן ז"ל אך לפי' רש"י ז"ל הוי טירחא דס"ד לא דמיא למסקנא דהך דס"ד מיירי משום פת גדולה אך למסקנא משום פת קטנה דהוי לישה ועריכה לכל אחת ונראה דהכריחו לזה דקאמר פת מרובה ר"ל פת הרבה איך שיהיה מהש"ס דילן אין ראייה כ"כ דמתיר לכתחילה בעובי טפח גם מירוש' אין ראיה לכתחילה והא דלא קאמר אעפ"י שאין עושין כמו גבי סריקין התם לישנא דברייתא אבל הכא פשיטא ליה דיעבד כיון דחום התנור גדול כ"כ ודלא כהמ"ק ז"ל דכת' לכתחילה קאמר דהירוש' ס"ל לקמן הך חי' דכהנים זריזין וכו' וא"כ אין ראיה מלחם הפנים להתיר לכתחילה ודמיא נמי להך דקאמר יוצאין במצה נא דפי' לדיעבד וכ"כ הפר"ח זל ומ"ש לאיסור דיעבד ממים פושרין אין ראייה כ"כ דהתם כיון דהמים פושרין אין בו כח לאפות וחוזרין ומחמיצין אבל הכא מכח חום התנור שהוא גדול חמימותו זו היא אפייתו ועיין לה' ז"ל בסמוך בד"ה עוד כת' א"ח וכו' גם כיון שהמים בלועין בתוכו אין ממהר להחמיץ ודמי להא דפסק הרמב"ם בפ"י מה' חמץ דמצה העשויה באילפס אף דהדביק ואח"כ הרתיח מותר וכ"ש הכא דחום התנור הוא גדול וקדם לו דשהייה מועטת מועלת לו לאפותו ואין בו שיעור כדי להחמיץ ואני תמיה דהפר"ח גופיה העלה שם אף לאוסרים יתירו דיעבד וכ"ש הוא כאמור: כתב הפר"ח ז"ל אע"ג דאמרי' וכו' דפי' פת עבה הוי דנפישא בלישה כלו' והתנור גדול וכל אשה לשה כשיעור חלה ואין במשמע לשון נפישא בלישה דהעיסה גדולה היא וכן פירש"י עבה היא העיסה כשהיא כולה ביחד ע"כ גם תירוצו הב' אינו מובן דגבי פסח נמי קאמר לישנא דעבה דלא קאי אלא לאפייה דהלישה לא שייך דהא אמר רב קבא מלוגנאה לפסחא גם הרי"ף ז"ל לא זכר מזה כלום גם לא ראה מ"ש הרמב"ן ז"ל דהך לישנא דקאמר משום דנפישא בלישה לא קאי כס' רב דס"ל קבא מלוגנאה לפיסחא וכו' יעו"ש אלא שקשה לי לדבריו דהא עיקר האי תירוצא הוא מפומיה דרב היה לתרי הלשנות ולדידיה מתרץ משום דנפישא בלישא גם ביותר תמיהא לי דהרי"ף גופיה הביא הך לישנא דנפישא בלישא בפ"ב דביצה ולוה י"ל משום דהתם איירי לענין יו"ט שפיר אתי הך לישנא אך הא דכת' הרמב"ן ז"ל שם דהרי"ף גריס בהדיא בהך ברייתא די"ט פת מרובה ולכך הביא אותו בקיצור הוא תמוה דהא איצטריך לתרץ שם משום דנפישא בלישא והא דקאמר הכא פת מרובה הוא מפירושו ולא מגירסתו בגמ' ולעיקר הקושיא נלע"ד דמיירי שכבר לשו אותה יותר משיעור זה דאיהו מותר בדיעבד וכמו שכת' הרא"ש והר"ן ז"ל וכמו שפסק ח"י ז"ל סי' תנ"ו ע"ש ובהא איפליגו תנאי באפיין אך בהך ברייתא די"ט שפיר מיירי אף לכתחלה בלישה ולכך כת' דזה דוקא בשאר י"ט אבל בפסח אסור ללוש לכתחילה ואין להק' לזה דמאי קאמר משום דתנא בפסח קאי לימא דאיצטריך לאשמעינן דמתירין לאפותו כיון דנפישא בלישא ולא אמרינן דאסור דיעבד די"ל דמתרץ ליה אף ללישנא דלאו נפישא וכאתריה דהך תנא וכו':