אור ברסלב

אברהם יגל (על השולחן ערוך)· רבי אברהם הכהן מתוניס

או"ח · סימן תנד

סימן תנג

סעיף א:

אין יוצאין בפת סובין ולא בפת מורסן כתב המ"א ז"ל מוכח קצת דבא לידי חימוץ דהיינו הסובין דיוצאים בהם בפסח סובין ומורסן לדעת הרי"ף ואח"כ כת' דקליפת החיטים היינו הסובין אפש' דמחמץ וגם אי אפש' וכולי ועיין לה' ק"ן בפירושו על הרא"ש ז"ל דלא הבין כך בדברי המ"א ז"ל יע"ש והיינו טעמא דאין יוצאין בסובין משום דלא חזי לאכילה וכדתנן במסכת חלה וכולי ודלא כפרש"י ז"ל וכת' הפר"ח ז"ל דשאני הכא דכתי' לחם עוני ולחם סתמא לא מיקרי והביא ראיה מדאמרי' גבי כובא דארעא יעו"ש ר"ל דאף דאית לן ג"ש דלחם לחם מחלה דוקא דליהוי שלכם אבל לענין דפטור מחלה לא ילפינן דאוקי באתרין דהכא אהני לן עוני לרבות ולא מצינן למיגמר חלה מיניה דגילה קרא עריסותיכם דרך עיסה שנו כאן וכמ"ש הרמב"ם ולשיטה זו אם ניטל סיבה ואח"כ חזר לתוכה שפיר יוצא בה דלא דמיא ללחם חלה ומ"ש הפר"ח ז"ל על מה שמצא כתו' בס' כ"מ ז"ל ואין זה דעת הפוסקי' הוא לפי מ"ש דיש להחמיר כשיטת הפוסקים דילפי' מחלה לגמרי ואין כאן ספק הרב מ"א ז"ל ושייך לומר דהכי כונתו במה שרמז לדין חלה ועיין להר' מ"ק ז"ל אך מ"ש ראיה מכובא דארעא שייך לדחות דלא תימא כיון דאינו אלא לתענוג הוי מצה עשירה כיון דבלילתו רכה לאם עוני קרינן ביה וכההיא דפ' החולץ או יש לומר ציון דהוא דרך עניות דאופין בקרקע שפיר יוצא בו ודלא כמו שדחה הרב מ"ק זל דחלה תוכיח אף דמברכין במ"מ ולאו נהמא הוא חייב ודוחק לומ' דכונתו כמ"ש וגם מסברא הכי משמע וכן בגמ' דשבת אמרו שכן עני אוכל פתו בעיסה בלוסה ולכך כת' הרמב"ם דאין יוצאין בפת סובין אלא בעיסה בלוסה שזה הוא דרך עניות ואף מ"ש רש"י ז"ל פת קיבר שייך לפ' דהוא עיסה בלוסה לא דניטל הדרה דהיינו הסולת והשאר מעורב אך מדברי הרא"ש והטור ז"ל לא משמע הכי יעו"ש ועיין בס' הק"נ יעו"ש:

ומ"ש יוצאים במצה מסולת נקייה מהרמב"ם משמ' אף לכתחלה וכן מוכח מהברייתא דקתני יכול אינו יוצא אלא בפת הדראה ת"ל וכו' ואפי' כמצתו של שלמה וכ"כ המ"ק ז"ל וכן נמי מוכח מהברייתא דקתני יוצאין בפת נקיה ופת הדראה ובסריקין וכו' אעפ"י שאמרו שאין עושין ואי הברייתא אית לה דאין עושין פת נקיה אמאי לא תני אעפ"י שאין עושין וכן נמי מוכח מהא דאמר רבא מותר ללתות דתניא יוצאין בפת נקיה והיינו ע"י לתיתא ולא אמרי' דההיא בדיעבד איירי והא דלא הביא ראיה ממצתו של שלמה דאפשר דלאו ע"י לתיתא הוא אלא לוקח חטים נאים ולוקח הסולת שבהם אבל הא דקתני פת נקיה משמע אף דאינה סולת ואפילו סולת אינו נופל עליו לשון נקי אלא אם תאמר דשייך סולת שאינו נקי כגון דאינו מילתת והא דכתב המחבר מסולת נקיה לאו דוקא דהאידנא אין לותתין אלא מסולת דחטים נאים ולא דמיא לפת נקיה כמ"ש ועיין להפר"ח ז"ל סעיף ב' עיסת הכלבים בזמן שהרועים וכו' משנה בפ"א דחלה וסבר' הרמב"ם היא דאף דראויה היא בעי' שיתכוין לשם אדם כדי שיהא משומר לשם מצה וס' הר"ש ז"ל לדעת הגה' דאף דלא שמר אותה לשם מצה כיון דראויה לאדם וכו' והק' הפר"ח ז"ל מהך דחלות תודה יעו"ש והרב מ"ק ז"ל כת' דזה דמייא לעשאן למכור דכיון דאית ליה נבילה וכו' ולעד"ן דלא דמי דשאני התם מסתמא דמיכוין הוא בעת עשייתה אי לא מיזדבן ליהוי לדידיה דחייס על ממוניה שמא לא ימצא לקוחות ויהיה מוטל באשפה אבל הכא מסתמא לא עלה בדעתו דיוצא בהם דהא עשאה אותה לאכילת כלבים ולית ליה נבילה דיפייס הכלבים אלא משום דאית לן הואיל אמרינן דיעשה אותה בי"ט ולא איצטריכו לומר דאית ליה נבילה אלא למאן דלית ליה הואיל וכיון דמוכרח לומר לדעת המק' התם דאיירי בנתכוון נמי לשם אדם מנ"ל לומ' דלא קאי הכי לדינא גם מ"ש לחלק דוקא התם משום דבעי שמור לשם זבח וכו' אבל הכא דלא בעי שימור כלל לא בעי לשם מצה וכו' אינו כלום דגבי כלבים נמי בעי שימור מחמץ דהא קאי עליו בב"י וב"י בתוך הפסח וגם נמי אסור להאכילו לחיה ולבהמה וה"ה לכלבו והוי ממש דומיא דח"ת דקרא לא כתי' דבעי שימור לשם זבח אלא יהיו משומרין מחמץ שיהיו ראוים לזבח ה"נ יהיו משומרין מחמץ שיהיו ראוים לכלבו ולכך בעי נמי לשם אדם שיהיו לאכילת מצה וכמ"ש הפר"ח ז"ל וכת' המ"א ז"ל דלהרמב"ם אם כיון אפי' הוי פת קיבר יוצא י"ח ובאמת זה אינו דהא כתב הרמב"ם דאינו יוצא בפת סובין ובודאי אפילו כיון לשם מצה ולפי מ"ש לעיל דסובין לחור ופת קיבר לחוד אתי שפיר:

סעיף ג' חליטה וכו' הנה ראיתי להר' שה"ג ז"ל שכתב חלטן ברותחין ואפאן בתנור מז"ה אומר אין יוצאין בהם בפסח מפני שהיא עשירה ול"נ שמאחר שאין בהם שאר משקין אלא מים בלבד לחם עוני הוא ויוצאין בו בפסח וכו' יעו"ש ולכאורה הוא כנגד גמ' ערוכה בפ' החולץ ד"מ דקאמר לומר אע"ג דחלטיה מעיקרא כיון דהדר ואפייה בתנור לחם עוני קרינן ואדם יוצא י"ח בפסח וכן הביאה הרי"ף ז"ל ולומר דס"ל כס' התוס' דהתם בבלילתו רכה דהוי עוני אבל בלילתו עבה בהא הוא דמעטי' בפ' כ"ש מלחם עוני משום דהוי מצה עשירה והרב ז"ל דחה האי סברא משום דאף בלילתו עבה לא מיקרי עשירה כיון דאין בו משקין ומינה הך דבפ' כ"ש מיירי בחלטו במשקין כמו שכת' הרי"ף ז"ל עוד אפש' דכיון דלא היה בו משקה אין לאסור באפאו אח"כ והך דפ' כ"ש מיירי דלא הדר אפייה וכ"כ התוס' בפ' החולץ כמבואר בסוף לשונו אלא דכל זה צריך ביאור ולפי שיקשה לזה דכיון דלא נאפה אח"כ אינו קרוי לחם דאינו חייב בחלה וא"כ היכי ממעטי' מעוני דמשמע דהוי לחם ולכך כת' ונראה בעיני וכו' ר"ל דכיון דבלילתו עבה אף דדעתו אח"כ לחולטו ואינו אופה אותו בתנור חייב בחלה וכ"כ ר"ת ז"ל אלא שהוא ז"ל כת' טעם אחר משום דמשעת גלגול כבר נתחייבה וכו' ונ"ל משום דאזיל לשיטתיה דלא אזלינן בתר כונה אבל הרב שה"ג ס"ל כדעת הר"ש שהביא הרא"ש ז"ל דאזלינן בתר כונה דמיירי דדעתו בשעת גלגול לאפות אותה בתנור אבל אח"כ נמלך וכו' אבל אם בשעת גלגול דעתו הוא שלא לאפות פטורה ואהא קאמר אף דדעתו להכי מ"מ כיון דבידו לימלך חיישי' וחייב בחלה ושוב ראיתי בשיטת ר"י הא' שכתב דגריס בפ' החולץ לומר שמותר לאוכלו בפסח:

וראיתי לה' ז"ל שהביא לשון ריא"ז ז"ל שכת' בדבריו דהחלוק הוא בין נאפה ובין לא נאפה אלא דהוא ז"ל ס"ל כדעת הר"ש לגמרי דהיכא דנתכוון לחולטו ולא לאפותו אף דבלילתו עבה פטורה וצ"ל דהך דמעטינן בפ' כ"ש חלוט הוא מלחם וכדעת הרז"ה ז"ל עוד כתב דיוצאין במצה עשוייה באילפס אע"פ שהדביק וכו' נ"ל דאף דהדביק קודם שהרתיח לא חיישי' לחימוץ דבודאי דע"י הרתיחה מעט הוא נחפה מעט ואינו טריד להחמיץ ולא דמי למבושל במים דהמים ירתיחו קודם הקמח וכיון דהוי להו פושרין חוזרין ומחמיצין הקמח וכן פרש"י פ' כ"ש דט"ל ע"ב וכן הוא מבואר בגמרא בהא דמקשה הש"ס לר"ל מהך ברייתא דקתני יוצאין במצה עשוייה באילפס ומוקי לה בהרתיח וכו' ולפי מאי דס"ד דמיירי בהדביק וכו' היכי קתני יוצאין דהא חיישי' לחימוץ אלא ודאי כמ"ש:

וכתב הרא"ש ז"ל משם רב האי דהך דפ' כ"ש מיירי בחלטו בשמן הילכך אין יוצאין בו בלילה הא' וכו' וחלוטה שחלטו ברותחין יצא בו אם חזר ואפאו ע"כ וברור הוא דמ"ש אם חזר ואפאו אינו תנאי למ"ש יוצא בו דא"כ אמאי איצטרי' לאוקמיה הך דפסחים בשמן לוקמה בשלא חזר ואפאו אלא ודאי דבעי לומר אם חזר ואפאו לאפוקי מחלת המשרת דלא מיקרי לחם כלל הוא משום דלא חזר ואפאו וכן הוא דעת ר' אפרים זל והביאו הר"ן ז"ל ומעתה לא נתבארו דברי הרא"ש ז"ל שכת' עליו וצ"ל דהכא מיירי בבלילתו עבה וכו' דמה הוצרך לזה כיון דהחילוק מבואר בדבריו משום דלא חזר ואפאו וכו' ונ"ל משום דהוק' לו בדבריו דאמאי לא קאמר הך דחזר ואפאו כי אם בפ' החולץ ולא אהך דפסחים דמשמע אף דלא הדר ואפייה ולכך כתב דפשיטא ליה דמיירי בעבה אבל הך דפ' החולץ לא בעי לאוקמי בהכי משום דאהך דס"ד דמהני לכל המנחות קאמר דמהני לפסח והתם איכא דבלילתו רכה ולכך הוצרך לאוקמה בחזר ואפאו אבל ודאי אי בלילתו עבה מודה דלא בעי אפייה ודלא בהרפ"ח ז"ל שכת' דרב האיי ז"ל והרא"ש פליגי בהכי ולא ראה שהרא"ש ז"ל גופיה הסכים דברי רב האיי לדבריו וגם קשה דאיהו גופיה כתב דמוקי הך דחלת המשרת ברכה דממ"נ דאי חזר ואפאו אפי' רכה נמי ואי לא חזר ואפאו אפילו עבה כמי דלדידיה הכל תלוי באפייה ויש ליישב כוונתו דהוק"ל כדברי הרא"ש כמ"ש ולכך ר"ל דמשמע ליה דכולם מיירי באפייה ואפ"ה קאמר הך דחלת המשרת מיירי ברכה הרי אף דמיירי באפה אח"כ לא מקרי לחם ומ"ש בהך דהחולץ דמיירי אפי' עבה ט"ס וצ"ל אפי' דמיירי דוקא בעב' אך כבר כתבתי דזה לא יתכן דשם מיירי דוקא בעבה וגם ליכא מ"ד דאפייה בתנור לא מהני ברכה ובעיקר דברי הרא"ש אינו מוכרח וכאמור:

ודע דבירוש' קאמ' א"כ מה ת"ל לחם עוני פרט לחלת המשרת ולאשישה ובפ"ק דחלה אהך מתני' דהסופגנין וכו' קאמר מאי איסקריטין חלוט דשוק ומאי חלת המשרת חלוט דמוי ע"כ ומדקאמר בחלת המשרת דמוי משמע דחלוט דשוק הוא במשקין כדי שיקפצו עליו זביני וא"כ הדבר ברור דבפ' כ"ש דמיעטו חלת המשרת מלחם עוני הוא משום דהוא חלוט שלא כדברי רב האיי ז"ל ור' אפרים ז"ל והא דלא העמידה בחלוט דשוק דעשוי במשקה משו' דא"כ מאי איריא חלוט אפי' אפוי נמי ובריית' חידושא אתא לאשמעי' דלכך לא קתני הך דנילוש במשקה וכמו שאמרו שם דאינו יוצא בו יעו"ש:

ומ"ש הפר"ח ז"ל ראיה לדברי הרז"ה מכאן יש לדחות דמיירי בנאפה אח"כ דמה אולמיה מש"ס דילן דהעמידוה בהכי ואדרבה מצאתי ברייתא בתוספתא דפ"ג דפסחים הפך דבריו וז"ל אין לשין מצה ברותחין מפני שהן חולטין אין לשון בפושרין מפני דמחמצין והדבר ברור דמאי דקאמר מפני שהן חלוטין הוא לענין עוני דאלו לענין לחם כיון דבלילתו עבה וגם נאפה אח"כ בתנור כ"ע מודו דהוי לחם וגם זה הפך דברי ה"ר אפרים ז"ל דאף ברותחין קאמר דהוי עשירה וצ"ל לדעת הגאונים ז"ל דאין לשין דחיישינן כיון דנחלט אין חוזר ואפאו ולא הוי לחם ודאי וזה דוחק גדול אך לדעת ר"ת והרא"ש ז"ל יתיישב שפיר ולא עוד דמשמע מלישנא דבריית' דבלילתו עבה דומיא דאין לשין בפושרין ודו"ק:

סעיף ד' אין אדם יוצא ידי חובתו במצה גזולה וכתב הפר"ח דמ"ך בס' כ"מ דאם הוציא מצה מרשות לרשות אין יוצא בה י"ח והשיגו הרב דאיכא חילוק בין גזולה לזו כמ"ש התוס' בפ' לולב הגזול וכולי ועלה בדעתי לומר כדבריו דוקא גזילה דבשעה שהוא עושה מצוה הוא גמר המכירה שאינו יכול להחזיר אותה ודומיא למאי דאמרי' דאינו יוצא בטבל אבל האי בעת אכילתו אין כאן עבירה והא דלא כתבו התוס' הכי משום דהתם נמי דאף בשעת המצוה איכא עבירה דלא ידבק בידך אך מגמ' דירוש' משמע כדעת סבר' הכ"מ וכ"כ הפר"ח והמ"ק ז"ל כת' דפי' בתמיהא וכו' יעו"ש ולע"ד נר' דוחק ופי' הירוש' הוא דוקא גבי קריעה כיון דהיא מצוה דרבנן אמרי' האי חילוקא אבל גבי מצוה דאוריית' כיון דאיסורא דאוריית' הוא לא אמרי הכי שכך אני אומר דאם הוציא מצה מרשות לרשות אינו יוצא וכו' והכי איתא בגמרין בפ' אלו עוברין גבי הא דאמרי' אין מביאין נסכים מן הטבל משום איסורו מחמת גופו אבל מוקצה מחמת ד"א והוא הוא דעבר הרי חילוק הירוש' וא"ה מדייק הש"ס מכאן דאיסור מוקצה מדרבנן האי מדאוריית' ליכא. חילוק ואני תמיה על הרבנים שלא השגיחו בזה והתוספות דפ' לולב הגזול. נתחכמו שלא הביאו הך הירוש' לראייה לדבריהם משום. דהתם דאיהו לא עבר מדי ועין לקרבן העדה שם ושוב ראיתי להר' ב י"ד סו' ש"ם שהביא להירוש' הלז ופי' דבתמיהא קאמר יעו"ש:

תוכן העניינים

אברהם יגל (על השולחן ערוך)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה