אברהם יגל (על השולחן ערוך)· רבי אברהם הכהן מתוניס
או"ח · סימן תמב
סעיף א:
תמ"ב תערובת חמץ עוברין בבל יראה כן הוא לשון הרמב"ם ז"ל ולשטתו אזיל שכ' דאף באין בו כזית בכדי א"פ עובר עליו כיון דיש בו שיעור איסור הוא מצורף ממילא ולכך עובר על קיומו בב"י ולפ"ז מוכרח לומר דס"ל כפירש"י ז"ל דאלו עוברין בב"י קאמר וכ"כ בפי' המשנה דאי כר"ת לא מחייב אלא בכזית בכא"פ דכיון דלא מצריך קרא לרבויי באכילה ודאי משמע דהרי הוא בכלל חמץ גמור דלוקין על אכילתו ועל שתייתו וכן נמי משמע ממ"ש הרא"ש ז"ל דלדעת ר"ת איכא חילוק בשהייה בין הטעמים ואח"כ כתב דבשכר המדי דיש בו כזית בא"פ אומר ר"ת דמחויב לבערו דמשמע אף לאידך טעמא דהחמירה תורה והיינו משום דעובר עליו והא דכתב ה"ה ז"ל דהרמב"ם ז"ל אית ליה כפי' רש"י ז"ל הוא לפי' הרמ"ך ז"ל כמ"ש הלח"מ ז"ל ודלא כמ"ש המ"ק ז"ל דכיון דליכא כרת אינו עובר ומה שהביא ראיה ממ"ש הב"י ז"ל דלר"ת ז"ל כיון דאינו אלא לאו וכו' לאו ראייה היא דהוא מיירי באין בו כזית בא"פ וכונתו כיון דאינו אסור באכילה אלא מרבוי דלאו וגם ממ"ש התוס' בריש מכילתון אין ראיה דההוא באין בו כזית בא"פ דעלי' קאמר ר"ת דמותר להשוהתו וכ"כ הסמ"ג בהדיא וז"ל ואומר ר"י שכר שלנו שהוא בב"י לכ"ע שיש בו כזית בא"פ וכו' יע"ש דאין לדחות משום דס"ל דיש בו כרת אבל להרמב"ם ז"ל דמיעטו מכרת אין עובר עליו בב"י דמנ"ל לה"ה ז"ל לחלק בכך וגם מלשונו משמע דאף לר"ת אין בו כרת יע"ש ועוד דאפי"ה שפיר הוכיח הלח"מ דאין להביא ראייה מה"ה דשייך לומר דקאי על פי' הרמ"ך ז"ל. איך שיהיה לדעת ר"ת דוקא על כזית בא"פ אבל לפי' רש"י אין חלוק דכיון דיש לאו באכילתו כ"כ יש לאו על ביעורו וסיפא דמתני' לא ארישא דמתני' מתנייא וההיא אוקימנא כר"א אבל ק' כיון דהוא מותר באכילה מן התורה איך אפשר שיחויב בערו דהא טעם כעיקר דרבנן ואף למ"ד דאורייתא גבי חמץ דאינו אלא לקיוהא מודו כמ"ש הטור ז"ל ולפסק המחבר לק"מ דלכך לא כתב זה גבי אכילה משום דסמך אכל איסורין שבתורה דכזית בא"פ הוי כולו איסור וכחכמים וא"כ כל מחמצת אתא לאסורא בעלמא כמ"ש התוס' ז"ל וכיון דמן התורה אסור לאוכלו ואינו לוקה דאין בו שיעור ולעניין קיום דיש בו שיעור עובר בב"י אך מ"ש הרב ז"ל על הכ"מ ז"ל ודאי ק' דהא כתב ז"ל לדעתו דאיצטריך קרא לפוטרו וא"כ לא ידעינן לאסור תערובת וכיון דאית ליה טעם כעיקר דרבנן לא יתכן לעבור בב"י ונ"ל דהרב ז"ל אזיל לטעמיה דהוא פסק כר"א דהחמירה תורה בחמץ אף דשריף ליה דלוקה ומינה דהחמירה נמי באין בו כזית בא"פ דאיסורא אית ביה כמ"ש בהדיא בפ"א מהל' חמץ יע"ש והכי משמע לי מדכתב הרמב"ם ז"ל אסור ואין לוקין עליו וכ"כ הכ"מ ז"ל בדעת הרמב"ם ז"ל ולכך לא חילק באיסור ב"י ובהכי ניחא לי מ"ש הטור ז"ל ופסק הרמב"ם כר"א שכ' תערובת חמץ עוברין עליו בב"י ולכאורה ק' דאף דמפרש כפי' הרמ"ך ז"ל מנ"ל דפסק כר"א דאף כרבנן אתי וע"כ לא פטרי רבנן אלא באכילה דאין בו שיעור אבל לענין ביעור מודו והב"י ז"ל כתב דפסק כסתם תנא דמתני' דהוא כר"א ואין לו מובן אך במ"ש אתי שפיר דלא שייך לומר דפסק כרבנן דאף דמורו בב"י כיון דהרמב"ם אית ליה דאין איסורו אלא מדבריהם איך אפשר דחמיר מן התורה לענין ב"י ולכך כתב דמדכתב דעוברין עליו בב"י משמע דפסק כר"א באכילה דאף דאין בו כזית בא"פ בטיבול מחייב ומש"ה יש סברא לומר דתערובתו מיהא אסורה מן התורה אך היינו דוקא אם בדשריף ליה אית ביה כזית בא"פ אבל אי לית ביה אפי' בדשריף ודאי אין בו איסור מן התורה דלעולם אינו בא לכלל מלקות והא דלא חילק הרמב"ם משום דאף סתם כותח דלית ביה בדרך טיבולו אית ביה בדשריף ליה וכדמשמע מהגמרא ועיין להמ"ק ז"ל ולהפר"ח ז"ל שתמהו על הר' המחבר ז"ל ומה שכתבו על הכ"מ ז"ל עיין עליהם:
אמנם דזה דוקא לס' ר"א אבל לרבנן דאינו אלא איסור בעלמא אין בו מלקות אבל מ"מ מחוייב לבערו ומעתה דברי הטור ז"ל תמוהים במ"ש דלרבנן מותר להשהותם נמי ומינה דלדעתו דלא מיעט כזית בא"פ מכרת א"כ קרא דכל אתא לתערובת ואיך אפשר דמותר לקיימו ולזה כתב הב"י ז"ל דס"ל כההוא טעמא משום דהחמירה תורה וכו' ודלא כהר' בעט"ז ז"ל דכתב לרבנן ליכא איסורא מדאורייתא וכ"כ ה' יד אהרן ז"ל אבל מ"ש עוד דאף לרבנן איכא איסורא דאורייתא מדין חצי שיעור ליתא דאין ח"ש אלא בעיניה למ"ד טעם כעיקר דרבנן ואף למ"ד דאורייתא אינו אלא לקיוהא ודוקא כתב הכ"מ לס' ר"א דהחמירה תורה וכ"כ ה' מ"ק ז"ל ולדעת רבנן מוכרח לומר דגלי. קרא ולהך טעמא דהחמירה תורה וכו' ס"ל להטור כיון דאין בו לאו באכילה אין בו לאו בשהייה וא"כ הא דכתב לס' ר"א אסור להשהותו עובר כס' הרמב"ם ורש"י ז"ל והשתא מק' שפיר דמר"ש דלא קניס משמע דאינו עובר ותי' וכן אבל המצא כתוב הוא הפך דבריו כן הוא כונה הב"י ז"ל אך במה דס"ל להטור דיש בו איסור דאורייתא איפכא שמעי' ליה ומוכרח לומר דס"ל דקרא לרבנן איצטריך לח"ש בעיניה כר"י דמחלב לא שמעי' ליה דאין לו שעת הכושר כמ"ש הש"ס במס' חולין ע"ש וזהו הכרח בדברי הרי"ק ז"ל דאינו אלא איסורא דרבנן ועיין לה' יד אהרן ז"ל אמנם מ"ש על הטור ז"ל דכתב מותר להשהות הוא להך טעמא דהחמירה תורה וכו' הוא מוכרח דאף דאין בו איסור אלא מדבריהם אסור להשהותו וכן משמע מדברי הרא"ש ז"ל דהא כתב לטעמא דדילמא אתי למכליה אסור להשהותו דאין לומר דהתם אליבא דר"א אבל לרבנן דליכא איסור אלא מדרבנן מותר דליתא כיון דאית ליה דהלכה כחכמים מאי נפקא ליה בס' ר"א כיון דאינו להלכה אלא ודאי דנפקא לן לס' רבנן דאף דאינו אסור אלה מדרבנן אסור להשהותו דדילמא אתי למכליה ולאו גזירה לגזירה הוא ומהתימא על הרב ב"ח ז"ל דדחה דברי הב"י ז"ל ולענד"ן דהב"י ז"ל לא כתב זה אלא מדקדוק לשון הרא"ש ז"ל אך הוא הבין דאיסורו מדאורייתא והוא מכח דהתורה החמירה וכו' ושייך לומר בהאי לא פליגי הרא"ש והטור ז"ל דלרבנן אינו אלא איסורא דרבנן ואפי"ה אסור להשהותו דדילמא אתי למכליה ושו"ר להפ"י ז"ל בסי' ט"ו שהק' על הב"י ז"ל מה שהק' ה' ב"ח ז"ל וכתב דאין ראיה לזה ממ"ש הרא"ש וכו' דאינו אלא לס' ר"א אבל לרבנן מותר להשהותו וא"ת מאי נ"ל מיניה י"ל דנ"ל לרבנן דמודו ליה בכזית בא"פ לרש"י ז"ל דקאי אבל יראה כי היכי דרבנן מחייבי אאכילה מחייבי נמי בב"י לכל הטעמים ולר"ת ז"ל דקאי אאכילה א"כ גם כזית בא"פ אינו אסור כי אם באכילה ולא בב"י עכ"ל ודבריו תמוהים וכנרא' דלא ראה סיום דברי הרא"ש ז"ל דכתב בשכר שלנו דיש בו כזית בא"פ אסור להשהותו והיינו ודאי לכל הטעמים וגם הסמ"ג כתב משם ר"ת ז"ל דעובר עליו כמ"ש לעיל ושו"ר לה' ק"ן ז"ל בפי' על הרא"ש ז"ל שתמה על הפ"י ז"ל ובמ"ש לא יתכן לסבול הדוחק דרצה לפרש בעדו. עוד ראיתי לה' הנז' דרצה לפרש דמ"ש הטור איסורא דרבנן הוא לנוקשה יע"ש והב"י ז"ל בעצמו פי' דאתי על התערובת וגם לשיטתו צ"ל דקאי לטעמא משום דהחמירה תורה כמ"ש הרא"ש ז"ל וא"כ הוי סתיר דידיה אדידיה וה' ז"ל הק' על הטור ז"ל מהרא"ש ז"ל ולא מדידיה ומוכרח לומר כמ"ש לעיל ודוק: