אברהם יגל (על השולחן ערוך)· רבי אברהם הכהן מתוניס
או"ח · סימן תמ
סעיף א:
גוי שהפקיד חמצו וכו' זהו לשון הרמב"ם ז"ל וצ"ל דמיירי בקנין דאי לא"ה לא מיחייב דאין שמירה לגוי וכמו שפסק בח"מ סי' ש"א ס"ד וכת' הרמב"ם בפ"ב מה' שכירות והרי"ף בפ' הזהב ומהתימא מה' ש"ך סי' קכ"ג ס"א שכת' דאין הגוי קונה בחליפין מדהשמיטו הפוסקי' מלומר דמהני קנין וכו' יע"ש הן אמת מלשון הגמ' אין להוכיח כלום דאפש' לומר הא דקבל אחריות ר"ל דאמר לו הנח לפני ומחייב בפשיעה כדין שמירת הגוי דלא קביל דאמ' ליה הנה בית לפניך וכן מוכח לפ' הגמ' לפרש"י לפי דעת הר"ן אך זהו דוקא לשיטת הרמב"ם דפסק התם דחייב בפשיעה אך לס' הטור והרא"ש דס"ל דפטור אף מפשיעה ופסקו מור"ם שם בהג"ה לא יתכן לפ' הגמ' כ"א בקנין ולפי מ"ש לדעת הרמב"ם אינו מוכרח ושוב ראיתי להר' אורים ותו' שנדפס מחדש סס"י קע"א שתפס עליו מלשון הגמ' וכתב דמזה יליף הרמב"ם דאם הגוי היה אלם עובר דמדינא אין במציאות דתחייב אחריות לגוי וכו' ע"ש דמלשון הגמרא א"ל כמ"ש מעתה מ"ש הפר"ח דהרמב"ם יצא לו האי דינא מהא דאמרו לחלק בין קביל אחריות או לא אינו נר' דהא הרמב"ם הוא דס"ל דחייב בפשיעה ואפשר ליישב דא"כ למ"ל למימ' קביל אחריו' דאינו מוזכר בבריית' לימא הא דקבלו בפקדון הא דלא קבלו בפקדון ור"ל אפי' בסתם והכי דייק לשון הברייתא דקאמר יכול קביל פקדונות וכו' אלא ודאי בא לומר שיקבל אחריו' בפי' והיינו דגנב' ואביד' דאי אחריות דפשיעה אפי' בסתם אך להרא"ש ודאי דס"ל דמן הסתם פטור אפי' מפשיע' אין לדייק כלל מהכא דבעי' שיקבל גנבה ואבדה דהא ודאי בעי' שיקבל בפי' גם אחריות דפשיעה לכך הוצרך לדיוקי מהא דר"נ וכו' ועיין להמ"ק:
והנה ראיתי להר' מחנה אפרים ז"ל דס"ב ע"א שעמד בזה איך יתחייב ישראל בגנבה ואבידה כיון דאין בו דין שמירה ותירץ משם הריטב"א ז"ל דכיון דנתן המעות של השכירות הוי קנין להתחייב במה שהתנה ע"כ ובהכי נמי ניחא מה שהק' הר"ב אורים ותומים בסי' הנז' מהך דגבי הקדש וכו' יע"ש אמנם דזה לא יתיישב כ"א לפי שיטת הרמב"ם ורש"י דס"ל דגוי קונה בין בכסף בין במשיכה אך לדעת הטור והרא"ש ור"ת דס"ל דאינו קונה כ"א במשיכה לא יתכן פי' זה וכמבואר בדברי הר"ב ז"ל דנ"א ע"ב ועיין עוד בדברי הרב ד"ן ע"א ואף דחזינן דגוי קונה ומקני בכסף אינו אלא מנהג בעלמא לא שיהא קר קניינו כמ"ש הרב שם והן לא יהיה כ"א מתקנת חכמים מ"מ כיון דהכא אמרי' דעובר דאורייתא בעי' שיהא קניינו דאוריית' ואף למה שכת' התוספות בפסחים דל"ח בד"ה אבל לחד צד דכיון דאסור מדרבנן חל עליו איסור דאוריית' לא דמי להכא כלל דשאני הכא דכתי' לך דמיניה הוא דמרבי' אחריות דבעי' דבר הקנוי לך דאוריי' וכן ראיתי להר' גופיה די"א שכת' כעין זה יעו"ש:
והנה מתוך דבריו משמע דס"ל דלא מהני בגוי ק"ס דהא כת' שם דבקנין מהני להתחייב בגנבה ואבידה וא"כ מאי קשה ליה בתר הכי אלא ודאי גבי גוי לא מהני ק"ס אך מדבריו ד"ן ע"ד משמע דאזיל ומודה לדינו של ר"ת דמהני ק"ס בגוי וצ"ל דמק' בכאן להחולקים על ר"ת דס"ל דלא מהני קנין לגוי והוצרך לתרץ דקנה במעות ולכך לא הק' שם למ"ד דבעי משיכה דזהו דוקא לר"ת ולדידיה לק"מ דאיהו דס"ל דמהני ק"ס בגוי:
והנה להאי סברא דהרמב"ם ז"ל הכריח הפר"ח ז"ל מהא דאמרי' גבי מעשה דיוחנן חקוקאה דאמרו שם לס"ד אף שהן אבודין לא יגע בהן והיינו משום דאינו עובר עליו כיון דלא היו באחריות גנבה ואבידה ע"כ ולא ידעתי איך נחה דעתו בזה דעדין קשה לשיטת הרמב"ם דעובר עליו המפקיד מחויוב הוא למוכרו כדי שלא יעבור המפקיד דשמא לא ביטל אותו וכן הכריח הרב גופיה לקמן בסי' תמ"ג ס"ב ויותר נפלאתי על מ"ש שם דאחר שהעלה דאין מחוייב לבערו כיון דאין אחד משניה' עובר כת' דמזה הטעם השמיטוהו הרי"ף והרמב"ם ולא הביאוהו כ"א לגבי השבת אבידה והוא תמוה דהא הרמב"ם הוא מכת הסוברים דהמפקיד עובר גם למ"ש הרב כאן משם הר"ן ז"ל דאף דלא עבר מחייב לבעורי מדרבנן גם שם נמי מחייב לבערו דהא ודאי לא שוי מידי דלאחר הפסח אסור כמ"ש הר"ן ז"ל:
ובעיקר הקושייא לא קשה דא"ה צריך להניחו עד אחר איסורו ולשורפו וכ"כ המ"ק וכן ראיתי להמ"א ז"ל בה' מ"א דנ"ה ע"א שדחה כן יע"ש אבל מ"ש עוד דאין חייב הנפקד לבערו משום דכיון דנאסר או לא שוי מדי ואינו באחריותו וכו' אחר המחילה אינו נרא' דכיון דקודם איסורו אם נגנב חייב קים ליה מההיא שעתא ברשותיה להתחייב. עליו אח"כ ועוד דא"כ לא שייך נפקד לעבור בב"י אף באחריות וזה אינו דע"כ לא פליגי הגאונים והרא"ש שהביא הטור דבריהם אלא דוקא גבי מפקיד אבל גבי נפקד מודו דעובר וכן איתא בהדיא בפ' שור שנגח דמ"ה דלא פליגי תנאי התם אלא דאיתיה בעיניה אבל אי לא"ה כ"ע מודו דחייב לשלם ואף דנאסר בהנאה ושוב ראיתי דהרב עצמו תבריה לגזיזיה שם דס"ח:
גם מ"ש שם להוכיח כס' הרמב"ם ז"ל דכיון דנתנה במקום דראוי לשמירה שוב אין עליו שמירה משא"כ בשו"ש וכמ"ש הטור וכו' לע"ד אינו נר' דהתם דוקא לענין אם נגנב בעודו שם במקום המשומר יש חלוק בינו לש"ש דאף אם נגנב בעודו שם חייב אבל אה"נ יש עליו דין שמירה שישמור הדלת מלפתוח דהוי פשיעה אם נגנב בעודו פתוח וברור:
ואולם כבר כתבתי דעת הרמב"ם דיצא לו דין זה מהא דקאמ' דקבל אחריות וכו' וכמ"ש הפר"ח וכן משמע עוד מהא דאמרי' בפ' חלק דקי"ב אהא דאמ' רב חסדא פקדונות של עיר אחרת מותרין קאמר הב"ע דקיבל עליו אחריות כדידיה דמי ואי אחריות דפשיעה חשוב כדידיה מאי קאמר הב"ע דקיבל אפילו לא קיבל מיחייב באחריות פשיעה כיון דמופקד אצלו וה"נ קתני בברייתא הפקידו אצלו זקוק לבער והיינו משום דסתם פקדון הוא באחריות פשיעה אלא ודאי אף דבסתם יש בו אחריות פשיעה מ"מ לא חשיב כדידיה לעבור עליו עד שיהא באחריות גנבה ואע"ג דהתם אמרינן אף שהוא באחריות גנבה לא חשיב כדידיהו ומותרין דוקא התם דאימעיט משללה ולא שלל חברתה וכמ"ש הרמב"ם בה' עכו"ם אבל הכא אתא לא ימצא וריבה והא דפסק הרמב"ם בפ"ה מה' י"ט די"ג דפירות המופקדין כרגלי הנפקד אף שלא באחריות גנבה דוקא הכא משום דכתי' לך דמשמ' דוקא שלך ולכך כי אתא ריבוייא לא מוקמי' ליה אלא לאחריות גנבה דדמי ללך יע"ש:
ומ"ש בהג"ה ואפי' חזר והפקידו ביד גוי אחר כ"כ ריא"ז ז"ל הביאו הש"ג ז"ל והיינו דקבלו לרשותו באחריות ומההיא שעתא הוא דידיה ומחייב לבערו ולכך כי חזר והפקידו הוי חמצו של ישראל אצל גוי דמחייב עליו ולא דמי לדין ר"ת ז"ל דהתם לא קבלו לרשותו כלל דמתחלה ייחד לו בית ולכך אינו מצוי קרינן ליה ואף לפי מ"ש הר"ב המאור ז"ל בפ' כ"ש בהך שמעתא דב"ח למפרע וכו' וז"ל א"נ במייחד לו בית כל ימי הפסח דמשמע אף דקבלו לרשותו מותר דוקא התם דהחזיר לרשות הגוי בעל החמץ והיינו דכיון דברשות בעליו לא ניחא ליה בעליו דמהני אחריות שלו להבעיר ממונו וכן פסק המ"א ועוד דכיון דהחזירו לבעליו הוי כמו שלא קבלו כלל לא כן אם הפקידו אצל גוי אחר אבל מדברי הפר"ח ז"ל דהא בהא תלייא ולכך כתב דוקא לא אתי כי אם להרמב"ם אבל לר"ת אם הפקידו אצל אחר מותר ע"כ:
ולע"ד אחר המחילה דבריו לא האירו כלל דמ"ש דהרמב"ם הוא דס"ל הכי הוא משום דפסק דמפקיד אצל גוי עובר וממילא משמע דאף אם קיבל אחריות על חמצו של נכרי ברשותו של נכרי עובר וכמ"ש הר"ב עצמו לעיל מזה וזה אינו מוכרח דוקא התם משום דהוא גופיה בעל החמץ ולכך לא מהני הא דאיתיה ברשות הגוי אבל הכא דלא ליחייב עליו מצד אחריות משו' דקי"ל דלאו כממון דמי אלא משום דכתי' לא ימצא וכיון דאינו מצוי אצלו מותר ולא ידעתי דמה יענה לס' הרא"ש דס"ל כהרמב"ם ז"ל דהמפקיד עובר וגם ס"ל כר"ת דאם קבל על חמצו של כותי ברשותו מותר גם למ"ש דלדעת ר"ת אף אם הפקידו אצל גוי אחר מותר לא ידעתי איך נעלם מעיניו דברי ריא"ז ז"ל גופיה הביאו הש"ג דכתב האי סברא דר"ת וההוא אמר האי דינא דרמ"א זל אלא מוכרח לומ' דאיכא חילוק וכמ"ש ומה גם דהרב גופיה בסוף הסי' נסתפק בזה דאם הגוי הב' קיבל אחריות וכו' ולפי מ"ש כאן דלדעת ר"ת דהיא הנכונה מותר אין לספק כלל:
וראיתי לה' מחנה אפרים ז"ל בסי' הנז' דגם הוא דחה סברת הפר"ח שייחס דעת רש"י ז"ל להרמב"ם ז"ל והוא מהס' שכתבתי אבל לא זכר שהיא דעת הרא"ש ז"ל אך מ"ש שם דמותר להניחו אצל גוי אחר ולמד כן מס' דר"ת וכס' הפר"ח ז"ל הוא תמוה ועיין עוד בשו"ת הרב פנים מאירות ח"ב סי' מ"ג יע"ש:
כתב הרדב"ז ז"ל ח"א במחודשות סי' תק"ב וז"ל וא"ת כיון דטעמא הוי משום חומרא אמאי עובר עליו וי"ל דקבלת אחריות אינו מוציא אותו מרשות בעלים ומש"ה חמצו של ישראל ברשות גוי עובר עליו אבל של גוי ברשות ישראל אע"ג דעדין לא יצא מרשותו כיון דקבל עליו אחריותו החמירו עליו שיהיה זקוק לבער עכ"ל ולע"ד הוא תמוה והוא הפך גמ' ערוכה בפ"ק דפסחים דשם נאמר דאף בקבל אחריות על חמצו של גוי הוא עובר וקאמר בגמ' דלא מבעיא למ"ד כממון דמי דעובר אלא אפי' למ"ד לאו כממון דמי הכא שאני דכתי' לא ימצא פי' לא ימצא לך דהיינו שיהיה ברשותך לעשות בו כחפצך וכיון דקיבלו באחריות הרי זה מצוי אצלו דהא ברשותו הוא וכ"כ התוס' ז"ל בפסחים דף ל"א ע"ב בד"ה שקונה משכון דעובר עליו כיון שקבל אחריות יע"ש ומעתה אי חמצו של ישראל ברשות גוי נמי עובר דהא ברשותו הוא אף דהגוי קבלו באחריות אי בעי הישראל ליקחו ממנו לעשות בו כחפצו הרשות בידו ולכך מיקרי ברשותו ואני תמה על הרא"ש ז"ל שלא כת' האי סברא בפ"ק דפסחים ואף להגאונים ז"ל דס"ל דחמצו של ישראל ברשות גוי פטור היינו כיון דאינו ברשותו אין כוחו עליו מיקרי אבל בחמצו של גוי אצלו דכוחו עליו וברשותו פשיטא דעובר וצ"ע:
וכתב עוד וכיון דהר"י והרא"ש ז"ל דבתראי נינהו ס"ל דעובר הכי נקטינן ותמהני דהא הרב גופיה סי' ר"מ פסק להיפך וכת' וז"ל דהא קי"ל דחמצו של ישראל המופקד אצל הגוי מדרבנן הוא דצריך ביעור אבל מן התורה אינו עובר עליו כיון שאינו ברשותו וצ"ע:
סעיף ב' ואם אינו חייב באחריותו אינו חייב לבערו כן הוא לשון הרמב"ם והא דלא הביא דין יחד לו בית כתב הב"ח ז"ל דס"ל כפרש"י ז"ל וכולי ומזה מוכרח דס"ל כשיטת רש"י ז"ל דבקבל סתם חייב אף שאינו מבואר בדבריהם וכו' יע"ש והנה להאי שיטה שכת' הרב בפרש"י וכן היא שיטת הר"ן ז"ל מוכרח לומ' דס"ל לרש"י דאף דאין בגוי דין שמירה ה"ד לענין גנבה ואבידה אבל לענין פשיעה חייב וכן היא שיטת הרמב"ם ז"ל בפ"ב מה' שכירות ובהכי ניחא מאי דכת' הר"ן ז"ל הביאו הר"ב במקובצ' למציעא דק"ד גבי ר"מ דורש לשו' הדיוטות דש"ח אינו בפשיעה שכן כת' ואפילו לדברי האומרים דש"ח חייב בפשיעה וכו' משמע דלדידיה לא ס"ל וצ"ל דהכא קאמ' ליישב פרש"י ז"ל ואיהו מצי' למימר דהכי ס"ל כשיטת הרמב"ם ז"ל וה"נ כונת הרב"י שכת' ולדעת הר"ן וכו' הא דקאמר וקיבל אחריות לאו דוקא הוא קאי על פרש"י דכן נמי כת' בפי' הגמ' כלשון הטור אבל ודאי הטור ז"ל לא מצי סבר הכי דבהדיא פסק בח"מ סי' ס"ו וסי' ש"א דפטו' אף מפשיעה ועיין לה' מח"א דס"א ע"ב ומעתה לדעת הב"ח ז"ל הש"ע דלא הביא דין זה לא שייך לומר דאזיל בתר הרמב"ם דמפ' כפרש"י ז"ל וכו' דהא איהו ס"ל דאינו חייב אף בפשיעה גם מ"ש דהרמב"ם הכי ס"ל דהפקיד סתם חייב זה לא יתכן דהא כת' בהדיא דבעינן שיקבל עליו אחריות גנבה ואבידה ועיין בל"מ ז"ל וראיתי לה' שה"ג שכת' דהרי"ף והרמב"ם ס"ל כרש"י ואפשר דס"ל דייחד בלא אחריות מיירי ולאו דיקא ייחד וכמו שהביאו התוס' מדברי רש"י ז"ל אך עדין קשה מה שהק' התוס' ומ"מ סבירא להו כרש"י וכן דעת הרשב"א ז"ל ולע"ד נר' לומ' דהרמב"ם ז"ל יפרש כפי' התוספות דמיירי אף באחריות אך זהו דוקא אליבא דרב אשי אבל לרב פפא דמפ' הך קרא ארישא קאי לית ליה האי דינא דייחד וכו' כיון דשכירות לא קניא ולית ליה כמ"ש התוס' דמסברא ידעי' לה דהא ס"ד דמק' אף בקרא דלא ימצא לא מהני כיון דשכירות לא קניא לכך נ"ל דר"פ יפרש הברייתא בשלא קבל אחריות ואיצטרי' ייחד לו בית לומ' דאין זקוק לבער אף מדרבנן דחיישי' שיב' לאוכלו דכיון דייחד לו בית הוי היכר ולא יבא לאוכלו והשתא רב יהודא דקאמר עושה לו מחיצה בא לומר לאו דוקא ייחד לו בית אלא אם עשה לו מחיצה סגי והשתא פסק רבינו כרב פפא משום דסוגיא בעלמא כוותיה דאמרו שם לעיל הניחא למ"ד וכו' אלא למ"ד כממון לא ימצא למ"ל ולדעת ר"א מאי קושייא לימא דאיצטריך להכי להתיר בייחד לו בית אלא ודאי משמע ליה דאדרבה לא ימצא הוא לאיסו' ולא להתיר והיינו כר"פ ולכך הרמב"ם ז"ל לא הביא הך דייחד להלכה כיון דהביא דינא דרב יהודה דסגי במחיצה כנ"ל ודו"ק:
וכתב הרב"י ז"ל דהא דכת' הטור וכן פרש"י הנה בית לפניך הנח במקום שתרצה ולא פי' קרן זוית משום דפשיטא הוא דשרי ומאי אתא לאשמעי' ע"כ נ"ל דקאי לפרש"י ז"ל ור"ל כיון דבלא אחריות הוא וכשייחד לו קרן זוית הרי לא קבל עליו שמירה כלל וא"כ אמאי איצטרי' קרא להכי ומאי אתא לאשמעי' וכן הוא בהדיא בפ' משילין ד"מ ע"א דקאמר התם דכיון דייחד לו קרן זוית הרי לא קבל עליו נטירותא וכיון דאף בעלמא הדין כך מאי קאמר שאני הכא דכתי' לא ימצא לכך כת' דמיירי באומר לו הנה הבית לפניך ורבותא הוא דא"ה הוי ייחד כה"ג וכ"כ הב"ח ומעתה תמיהא לי על הרב ז"ל שהבין מדברי הב"י דקאי אף באחריות וז"א אלא עיקר כמ"ש ועיין לה' מח"א דכ"ג ע"א מה שהק' על הר"ן ז"ל ולפי מ"ש לק"מ ולזה נתכוון הב"י ז"ל:
וכתב בב"ח ז"ל בשם מהרי"ל וכו' וכיצד יעשה וכו' ואז אם נאבד או נפסד הוי של גוי וכולי ופי' הרב ז"ל דס"ל כר"ת וכו' ואינו מובן דא"כ אמאי הוי של גוי כשנאכל כיון דקבל עליו אחריות גם מ"ש דקאי אהיכא שלא קיבל אחריות הוא דחוק וגם מוכרח לומר דס"ל כשיטת רש"י ז"ל לומ' דבסתם חייב בפשיעה וזה אינו מוסכם מהפוסקי' כמש"ל ויותר תמיהא לי על הרב ז"ל דפסק כשיטת רש"י ז"ל דאית ליה אף בסתם חייב בפשיעה והוא גופיה בח"מ סי' ס"ו וסי' צ"ו כהרי"ף ז"ל וכהרא"ש ז"ל דפטור אף מפשיעה וצ"ע:
ופירוש מהרי"ל ז"ל נ"ל כפשוטו דקאי אגוי אלם דהוא כופה אותו להיות משומר אצלו כיצד יעשה יראה לו חדר ויאמר לו שישימנו לשם להראות לו דאף אם נאבד אין עליו כלום והוי כאלו התנה עמו דאם נאבד על הגוי כה"ג מותר דהא ההיא שעתא נתרצה הגוי לומר שאינו כופה אותו לשלם: עוד שם וצריך לעשות מחיצה י"ט כדפרש"י דאף דלא קבל אחריות בעי מחיצה משום היכר אבל המ"מ ז"ל כתב בשם הרמב"ן ז"ל דהא דבעי מחיצה דוקא היכא דקיבל אבל אם לא קיבל לא בעי מחיצה ולא שום היכר יע"ש ונ"ל דטעמו כיון דשל גוי הוא ובלא אחריות הוא בדיל מיניה והוי כהקדש אבל אם הוא באחריות הוי שלו ולא בדיל מיניה ובהכי ל"ק מה שהק' הפר"ח ז"ל אך דעת הרא"ש ור"ת אין בו הכרע דאפשר דס"ל כפרש"י מדלא פי' כלום ואפש' דכיון דרב הונא קאי אבריית' דייחד סתמו כפרושו דמיירי בקיבל אמנם מדברי הטור ז"ל יראה בהדיא דאף להרא"ש ור"ת אף בלא קיבל אחריות בעי מחיצה י"ט דהא אית ליה כסברתם דבייחד סגי ופסק הך דמחיצה אף בלא קיבל ונראה לי דהכריחו דא"ה אמאי קאמר רבא ואם של הקדש וכולי ליפלוג בדידיה אבל בלא אחריות אין צריך והוה ידעינן הקדש מכ"ש אלא ודאי אף בלא אחריות צריך מחיצה וה"ט דוקא הקדש דקאי עליה באיסור ולכך בדיל מיניה אבל בלא אחריות בחמצו של גוי כיון דליכא איסור לא בדיל מיניה וכן העלה הב"ח ז"ל בדע' הרא"ש ור"ת יע"ש דלא מטעמא דילן אבל מה שנתברר מדבריו דלדעת הרמב"ן ז"ל בעי' מחיצה עשרה דאורייתא אינו נראה מדבריו כך אלא דאף בלא מחיצה כיון דאתני דליהוי הך מקום החמץ רשות הגוי מהני וכ"כ ז"ל גבי דורון של נכרי וזהו דלא קתני בבריי' אלא ייחד וכ"כ הל"מ ז"ל אך מה שנראה מדבריו שכת' דעת הרא"ש וכו' דבלא קיבל לא בעי מחיצה הוא הפך דברי הטור ז"ל כמ"ש:
ואולם עדין קשה בדברי הטור שכת' ברמזים שלו ושל נכרי המופקד אצלו עושה לו מחיצה וסתם פקדון הוא ש"ח והוא ז"ל פסק דאף בש"ח מקרי באחריות משמע דבעי אחריות כן הק' הק"נ ז"ל ולע"ד לק"מ דהא דאמרי' סתם פקדון ש"ח דוקא בישראל אבל בגוי אם מסתמא לא הוי ש"ח כלל ואינו חייב אף בפשיעה וכמ"ש הטור סי' ש"א וא"כ מוכרח הוא מאי דפסק הטור דאף אם הוי ש"ח חייב הוא מיירי בקיבל בפי' ועל פי התנאים שכתבנו לעיל ומעתה מ"ש הרח"ש ז"ל מכאן ראייה דש"ח חייב לבער דסתם פקדון ש"ח הוא הדבר קשה לע"ד דודאי הוא דמיירי בקבל בפי' וכמ"ש וא"כ אין ראייה מזה כלל ואין לומ' דאף דעכשיו לא מיחייב מידי לגוי כיון דבדין ישראל מהני הך קבלה שיהא חייב עם ישראל חבירו שלו קרינן דזה לא ניתן ליאמר כלל וע"כ נ"ל לדחוק בכונת הרא"ש דלכך לא קתני ברייתא הך קבלת הישראל לגוי משום דהוא בסתם פקדון דעלמא ודו"ק:
כתב הב"ח ז"ל בחמץ של גוי כיון דאין עובר עליהן לא איצטרי' לאזהורי מעכבר ע"כ ונר' דהיינו דוקא בלא קבל אחריות אבל בקבל אחריות וייחד בית ודאי חיישי' לעכבר דיביאנו לרשותו ויעבור עליו אך נ"ל דלא חיישי' כ"א כשיטול עכבר בפניו והכא כיון דעשה לו מחיצה לא אפש' שיטול לפניו ועיין בסי' תל"ד ס"א:
סעיף ד' ישראל שהפקיד חמצו וכו' היא ס' הרא"ש ור"י בפ"ק דפסחים אבל שאר גאונים סוברים שאין המפקיד עובר עליו כיון שאינו ברשותו וכן היא ס' הרמב"ן בפי' התורה הביאו ה"ה ז"ל ופשוט הוא דמאי דכתבו וקבל הנפקד אחריות הוא קאי לחייב הנפקד אבל לפיטור המפקיד אף דלא קבל הנפקד אחריות פטור וכן הוא בהדיא במכלתא דמיירי דאף שאין בו אחריות דומיא דרישא דבחדא מחתא נינהו והכי משמע עוד מדקאמר יצא של ישראל ברשות גוי שהוא שלו ואינו ברשותו דמשמ' דעיקר כיון שאינו ברשותו וכן הוא בהדיא בהרא"ש שכת' וז"ל יש מן הגאונים וכו' וקיבל עליו הנפקד אחריות אין המפקיר עובד עליו דמשמע דהדבר תלוי בקבלת אחריות והוא תמוה ולכאורה נראה דס"ל להטור ז"ל דמאי דקאמר כיון שאינו ברשותו וכו' לאו היינו רשותו ממש דא"כ אמאי קאמר וקיבל הנפקד אחריות דאין ענין לו ורבותא הו"ל לומ' דאף שאין באחריות פטור וכו' אלא ודאי ז"א דהיינו דקאמר כיון שאינו ברשותו ר"ל דאין רשותו וכוחו עליו שיהא מצוי בידך לכל חפציך וכיון דכח אחר עליו איתרע ליה כח בעליו ממנו אך נרא' דזהו דוקא אם הוא מונח אצל הנפקד אבל אם הוא גבי המפקיד אלא שהוא באחריות על אחר חייב המפקיד והיינו כיון דהוא ברשותו והוא שלו אין בו כח יותר ממנו ודלא כהפר"ח ז"ל וזהו שהוצרך לומר ישראל שהפקיד חמצו ולא סגי ליה באחריו' ואין להק' דממ"נ מי הוא גור' החיוב דעיקר החיוב מן התור' הוא למי שיש לו כח בו וביארו לנו חכמים מי ההוא יקרא הכח בידו אבל לפי שיטה זו אם הפקידו בלא אחריות מיחייב המפקיד וזהו היפך המכילתא וכמש"ל ונ"ל עיקר בדברי הטור שמ"ש כיון שהנפקד קבל עליו אחריות לאו בדוקייא אלא ר"ל כיון שקבל הנפקד אחריות וחייב הנפקד עליו הרי אינו ברשות המפקיד ולכך אינו עובר עליו:
ובהכי ניחא לי מה שהק' הרב פנים מאירות ז"ל בתשו' מ"ו בח"ב על ס' הגאונים מהא דאמרו בפ' חלק מ"ד כדידיה דמי קמ"ל דעיקר בתר המפקיד יע"ש דהצריכו עיון ואני הצעיר הבאותיו לעיל יע"ש ובאמת לק"מ דהא ודאי בעלמא קי"ל דהגורם ממון לאו כממון ודוקא הכא דגלי לא ימצא כמבואר בש"ס וס"ד למילף מחמץ משום חומרא דע"ז קמ"ל ועיין במ"א סי' תקפ"ו ס"ק ח' ועוד דשאני הכא דאימעוט מבתיכם דעד שיהא ברשותו ויותר תמיהא לי דמחלוקת הגאונים והרא"ש ז"ל הם פלוגתא דאמוראי בסוף משילין ד"מ ע"א והרא"ש והרי"ף והרמב"ם כולם פסקו דהרי הם בתר הנפקד גרירו בס' הגאונים ז"ל אלא דמן האמור ליכא לא סייעתא ולא תיובתא ומעתה מוכרח לומ' דגבי עיר הנדחת דלא אמרי' בתר הנפקד גרירי משום דאימעוט משל לה כמש"ל משם הרמב"ם ז"ל אלא שיש לדקדק שס בסוגיא דקאמר הב"ע דקבל עליה אחריות ואמאי צריך לזה דאף דלא קיבל אלא בסתם פקדון אמרי' בפ' משילין דהוי כדידיה ואפשר דמתרץ שם לכ"ע:
אך קשה לשיטת הגאונים מהא דאמרו הגונב וכולי ולא מבית הקדש הרי דאף בהוא ברשות הנפקד לא אימעיט מבתיכם הפך המכילתא ולעד"ן דזהו מה שהוק' להר"י שהביא הרא"ש זל ודלא כמו שפי' הרב מ"ק ז"ל דהוק"ל להר"י מהא דקי"ל כרבנן דפטרי אף באחריות דמה לו להביא קרא ועוד דזה קושיית הגמ' ומתרץ דשאני הכא דכתי' וכו' ומ"ש דזוהי כונת הרא"ש מ"מ זה ודאי לא נעלם מהר"י ז"ל ומה גם דזה באמת לא דמי כלל להש"ס דהתם קאי לחייב הנפקד מקרא דכתי' לא ימצא ר"ל שיהא מצוי לכל חפציך וכמש"ל וכן פרש"י להדיא ד"ו ד"ה לעולם וא"כ מהאי טעמא לא איתרע כח המפקיד כיון דהוא שלו לגמרי אלא לאוסופי חיוב על הנפקד דאמרי' דהוא נמי יש לו בו כח מחמת האחריות והוי בכלל לא ימצא והיינו שלא הביאו הגאונים ראיה לדבריהם מהש"ס אלא מהך דמכילתא ואהא ק"ל להר"י דודאי הגמ' דידן לית ליה כמכילתא ונ"ל דוקא התם גבי הקדש דאמרי' כל היכא דאיתיה ברשות ביה גיזא דרחמנא איתיה ולכך אמרי' דרשות הקדש עליו משא"כ הכא אף דאמרינן כל היכא דאיתיה ברשותא דמריה איתיה גבי איסורא לא אמרי' הכי והכי משמע מהא דאמרי' בפ"ק דפסחים גבי משכיר בית לחבירו או דילמא על השוכר לבדוק כיון דברשותיה קאי ומאי קא מיבעיא ליה והא התם מיירי בחמץ שלו ובעלמא אמרי' דברשותא דמריה איתיה אלא ודאי דגבי איסורא לא ניחא ליה ביה לא אמרינן ברשותא דמריה איתיה ויש לדחות דהתם מיירי בביטול ומיבעיא ליה על טורח הבדיקה וה"נ מוכרח לפרש לשיטת הרא"ש ז"ל וכן כמי פי' רש"י ז"ל ועיין בשו"ת חכם צבי סי' קל"ט ועוד איכא למימר דהא דאמרי' כל דאיתיה ברשותא דמריה איתיה הוא מדרבנן אבל הך דאמרי' גבי הקדש הוא מדאוריי' כדמשמע בפ"ק דר"ה ד"ו ע"א יע"ש:
אתאן לשיטת הרא"ש ז"ל דס"ל דהמפקיד עובר משום דהנפקד השאילו ביתו א"כ אמאי קאמ' בש"ס הפקידו אצלו זקוק לו לבער לימא דהשאילו והוי כמו שייחד לו בית דאין זקוק לבער כן הק' הט"ז ז"ל ותי' החי' ז"ל דהתם כיון דהגוי בעל החמץ דאינו בר ביעור חל על הנפקד חובת ביעור כיון שהוא ברשותו כמבואר סי' תמ"ג ע"כ ואינו מובן דהתם דוקא דכיון דהחיוב על המפקיד רמייא ואינו כאן מחוייב הנפקד לבערו כדי להציל המפקיד מידי עבירה דעדיף מהשבת אבידה אבל הכא דמפקיד לאו בר הכי אמאי זקוק לבער כיון דאינו מחוייב אלא מחמת המפקיד ועוד לא ידעתי מה יענה להא דאמרינן יכול יקבל פקדונות מן הנכרי ת"ל לא ימצא ואמאי לא אמרי' דהשאילו ביתו והוא אינו מצוי אצלו:
ואולם נ"ל דודאי אף דהשאילו ביתו להמפקיד מ"מ ביתו של נפקד הוא ממש וזה להתחייב נמי המפקיד אמרי' דיקרא נמי ביתו כיון דהשאילו וכולי וכן מצאתי ברבינו ירוחם שכתב משם הרא"ש דעובר נמי המפקיד ודו"ק: