אור ברסלב

אברהם יגל (על השולחן ערוך)· רבי אברהם הכהן מתוניס

או"ח · סימן תלט

סימן תלג

סעיף א:

בהג"ה מיהו אם הככר קטן דתלינן שאכלו אין צריך לבדוק והיינו משום דס"ס הוא ולא דמי לעכבר שנכנס כמ"ש בסי' תל"ז דצריך לבדוק אפי' ביטל דהתם כיון דודאי הוא לא אתי ס' ומוציא מידי ודאי אף מדרבנן ב"ח ז"ל וכת' הפר"ח ז"ל דלק"מ דהתם מיירי בככר גדול ולכך לא אמרי' אכליה אבל בככר קטן אתי ספק ומוציא מידי ודחי דרבנן וכו' ודבריו תמוהים דאף שכ"כ התוס' בתי' הא' מ"מ בתי' הב' הודו דאף בדרבנן לא אתי ס' ומוציא ודאי וכן מוכח מהא דכת' תינוק דמיירי שיש פירורין כדי כל הככר ואמאי צריך להכי כיון דאיכא פירורין אמרי' ודאי דזהו של תינוק מן הככר שהכניס והשאר אכלו התינוק אלא ודאי דאזלי ומודו דלא אתי ס' ומוציא מידי ודאי דרבנן דסתמא איירי אפי' בביטול דאי לא"ה לא מצריך ליה לאוקמיה בככר גדול דכ"ע דלא אתי ס' ומוציא ודאי דאורייתא וכ"כ הטור דבעי' שיש שם כדי כל הככר יע"ש גם לא ידעתי מהיכא פשיטא ליה להתוס' דכת' דמיירי בככר גדול הוא קאי למימרא דרבא שהוא מימרא בפ"ע הו"ל לומ' בהדי' במקומו אלא ודאי כיון דאיירי בודאי לא צריכין למדחק דאיירי בככר גדול ולתי' א' מיירי בלא ביטול דהוי ודאי דאורייתא וכן משמע מדקאמרי ואפי' לרשב"ג וכו' דאי בביטול מאי ק"ל כלל אך הב"ח ז"ל מקשה לדעת הטור דלא חילק בזה משמע דאף מדרבנן צריך לבדוק:

וראיתי להט"ז ז"ל שהק' לדברי הטור מהגמ' דמשמע דלא מהני ס"ס בזה כמו דלא מהני ספיקא דרבנן לקולא וכו' יע"ש ולא הבנתי דבריו דמה לו אצל הטור בזה דגם להרמב"ם קשה דהא ודאי דהא דלא מהני ספיקא דרבנן היינו דוקא היכא דנקבע איסורא דהיינו שראינו שנכנס לבית אבל היכא שאין האיסור קבוע כגון ב' בתים וכו' או בדק ונא מצא או בדק ומצא אמרי' בהו דספיקא דרבנן לקולא כמ"ש בהדיא והיינו טעמא דילפי' מתחילה שיש האיסור קבוע כיון דבכל השנה יש בהם חמץ וא"כ ה"נ שאין האיסור קבוע כיון שבדק כבר אמאי לא אמרי' ס"ס ולמאי איצטרי' הך טעמא דאין לדבר סוף ועוד קשה דאדרבה משם תיברא דמהני ס"ס גם גבי חמץ ולכך לא קאמר רבא אלא משום ודאי וס' ואין ס' וכו' דאי לסברת הט"ז הו"ל למימ' דהכא אפי' איכא תרי ספיקי אין להתיר משום דתחילתו על הס' הוא בא וצ"ל הרי מדורת הגויים יוכיחו דתחילתו על הס' ואפי"ה גבי ס"ס התירו וא"כ נפל יסודו של הרב דרצה לומר דהא בהא תליא ובהכי ניחא לי מאי דהוה קשה לס' המ"מ ז"ל שכתב משם הרז"ה ז"ל שאני בדיקת חמץ דתחילה החמירו על הס' א"כ מאי פריך בגמ' מהך מדורת הגויים דשאני בדיקת חמץ דמתחלה על הס' נתקנה אלא ודאי משום דגבי מדורת הגויים נמי דמתחילה תיקנו בדיקה משום ס' אפי"ה גבי ס' אכלתיה מהני לן דלא צריך בדיקה וא"כ מזה מוכח כשתירץ לו דהתם מהני בס"ס ה"נ מהני בס"ס דבחדא מחתא נינהו וע"כ הנר' דאף הרמב"ם מודה בזה דהיכא שהככר קטן דאמרי' אכלתיה ולעיקר הקושיא של הט"ז ז"ל לק"מ דהך טעמא איצטריך אף דחזינא דשקל וכדמשמע מדברי התוספות שם בד"ה ולא חיישינן וכ"כ מהרש"א ז"ל שם הן אמת להרמ"ל ז"ל שכת' דהרמב"ם אזיל בשיטת הרז"ה ז"ל דסוגיין כר' זירא דס"ל דבלחם משיירא ודאי אין להתיר אפי' בס"ס אבל ודאי כל הפוסקים לא ס"ל הכי למידחי רבא מהלכה חדא דגם ר' זירא לא קאמר דמשיירא ודחי וכ"כ התוס' שם ועוד דכבר כתבו התוס' דמיירי בככר גדול גם נר' מדברי המ"ל ז"ל גופיה שחזר בו מהאי סברא דס"ל להרמב"ם כשיטת הרז"ה ז"ל שהרי כת' לתרץ הקושיא של ה"ה על רבי' גבי ב' שבילין וז"ל ה"נ דבדיקה זו אין חיובא אלא משום ס' ואפי' ראינו שנכנס העכבר לבית אימור אכלתיה וכולו ואי ס"ל כהרז"ה לא שייך לומ' דאכלתיה כיון דהלחם משיירא כר"ז גם מדברי הרב המחבר שלא הביא טעם זה של הרז"ה לא בב"י ולא בכ"מ משמע דלא תריצא הוא וכבר כתבתי דלהך טעמא דה"ה מוכרח לומ' דמתיר בס"ס ודלא כהרב ב"ח ז"ל שכת' לדעת הרמב"ם לא חלק בין ככר קטן לגדול משום דבנדון דידן החמירו. על הס' שיחויב מזה דהא דכת' רמ"א מיהו וכו' אינו אלא לפרש ולא לחלוק והיינו שלא כתב דין הביטול אלא דאין צריך לבדוק משום דקאי בשיטת הש"ס אף אם ביטל חייב משו' דתחילה על הס' החמירו וכ"כ הע"ש ודלא כה' חק יעקב ז"ל:

והנה הראב"ד ז"ל בהשגות ס"ל כהטור ז"ל לענין ביטול אבל לענין בדיקה ספיקא דרבנן לקולא וכן היא סברת הרז"ה ז"ל ומחלפה שיטתיה דהראב"ד ז"ל דשם בס' תמים דעים השיג על המאור דאף לענין בדיקה נמי חייב וכת' שם טעם ה"ה משום דעל הס' נתקנה יע"ש שהתיר בס"ס וכמש"ל ובאמת לדעת זו אתי הש"ס כפשטיה דמיירי בכל גוונא אף בקודם איסורו דבידו לבטל אך לדעת הטור מוכרח לומ' דמיירי אחר איסורו ושוב אין לו תקנה כ"א בבדיקה וכ"כ הע"ש ודלא כהב"ח ז"ל בסי' תל"ח שפי' אף בקודם איסורו אבל הוא אינו רוצה לבטלו דודאי ע"י דאמרי' ליה דצריך לבדוק יבטל בלא. טירחא גם מדברי התוס' יש להוכיח כס' הטור ז"ל דכתב דמיירי בלא ביטל והנראה דאף לדעת הטור והתוספות מיירי אף בקודם איסורו אך מחלקינן בין ביטל כבר קודם שחל הס' דהוי ודאי דרבנן או חל הס' ועדין לא ביטל והטעם משום דכיון דחל הס' באיסור דאורייתא אין לו' לבטלו ולעשותו דרבנן כ"כ הכ"מ ז"ל משם הר"מ אך לדעת הרמב"ם דלא חילק משמע דאף בביטל כבר צריך לבדוק ולכך אצטרי' ה"ה לטעם הרז"ה והשתא ניחא דלא נקטו בלשונם החילוק בין קודם איסורו לאחר איסורו ובהכי ניחא ליה מאי דתנן בפ"ק דפסחים ומה שמשייר בצנעה כדי שלא יצטרך בדיקה אחריו ופרש"י זל מה שמשייר מאכילתו ולדעת הטור קשה דיבטל אותו דע"כ קודם איסורו הוא דלאחר איסורו כבר נשרף אלא ודאי כיון דמיירי בלא ביטל שוב אין לו תקנה בביטול כאמור ואף לדידן דמבטלינן בשעת בדיקה כתקנת רב יהודא מ"מ הך חמץ שמשייר לא היה בכלל ביטול דאין מבטלין בלילה אלא חמץ שאינו נראה וכמ"ש הטור סי' תל"ד וכ"כ הר"ן ז"ל דבחמץ שנכנס בו העכבר צריך לו ביטול ועיין להמ"א ז"ל סי' תל"ד:

וכתב המ"א ז"ל דגבי הך דעכבר נכנס וכו' ועכבר לא שייך ס"ס יע"ש ומצאתי ראייה ברורה מהא דאמרי' בפ"ק דפסחים ד"ט גבי בור שהטילה בו כמין נפל דטהור משום ס"ס משמע דוקא דהטילה כמין נפל אבל אם הוא וראי נפל לא ואמאי לא העמידה אפי' בודאי כשיטת המק' ומשום ס"ס דשמא אכלוהו ואפילו לא אכלוהו שמא גררוהו אלא ודאי דזה לא מיקרי ס"ס אלא ס' אחד אך שראיתי להמ"ל ז"ל בפ"ב מה' חו"מ הי"ג שהק' האי קושייא עצמה של המ"א וכו' ותירץ כיון דהיא ודאי לא מהני ביה הך ס' אכלתיה דהוא גרוע יע"ש ולפי דבריו מיתרצא נמי הך דפסחים שהבאתי אך התוס' שם כתבו דהך ס' אכלוהו הוי ס' הרגיל וחשוב דמהני לן אף ברה"י ואפש' דלא כתבו כן אלא גבי ס' ולא גבי ודאי אלא דלפי זה הוי המק' והמתרץ סברות חלוקות דלהמק' ס"ל דמהני ס' אכלתיה גרידא אף לגבי ודאי ולמתרץ לא מהני אף לגבי ס"ס גם התוס' הביאו ראיה לזה מס' המק' ואפש' לחלק בין חולדה ונפל לבין עכבר ולחם אמנם. בעיקר הקושיא נר"ל משום דלא נודעו הספיקות יחד דמשעה שנכנס חל הס' דשמא לא אכלו וחל חיוב הבדיקה ואח"ך כשראינו זה יוצא חל הס' הב' וכבר נתחייב בס' הא' דבמוכרח הוא דנתעלם מן העין דאל"כ אין כאן ס' וכמ"ש המ"א בסמוך משם ד"מ גופיה: וכתב הפר"ח ז"ל דנרא' לו עיקר כדעת הטור מהא דפסק הש"ע בי"ד וכו' ולפי דברי הרז"ה ז"ל אינה ראייה דוקא התם משום דספיקא דרבנן לקולא אבל גבי בדיקה דמתחלה תיקנוה על הס' משום דאתי לאכילה דהוא דאוריית' והעמידוה רבנן כס' דאורייתא א"כ השתא נמי הדרא למיעקרא דהא אזלא לה חזקת היתר כיון דאיתרע ע"י כניסה אך גבי ב' בתים דליכא ריעותא דלא החמירו רבנן ועשאוהו כס' דאורייתא אלא בנקבע האיסור בתחילתו אבל היכא דלא נקבע האיסור כההיא דב' בתים לא החמירו בו והוי כשאר איסורין דרבנן. ולכך הביאו ראייה מהך דב' קופות וכו':

עוד שם ואם פירש וכו' אין צריך לחזור ולבדוק דאין לבטל דאף בנמצא באכילה מותר אם נמצא כיון דמדמינן לט' חניות ואף שזה באיסור לאו וזה באיסו' כרת מ"מ הא אמרי' בפ"ב דיבמות דמה לי איסור לאו. מה לי איסור כרת ומשום דלאו מילתא פסיקא דזה לא שייך אלו במקומות שעושין המצה כעין החמץ אבל שאר מקומות שעושין שינוי בניהם ומינכר אם הוא מצה או חמץ לית דין זה לכך לא כת' הפוסקים ז"ל אך הח"י ז"ל כת' דלרש"י ז"ל אסור באכילה ולא ידעתי מנ"ל לחלק בין. רש"י והתוס' בזה ואף דחמיר לענין ביטול יותר משאר איסורין מ"מ אין לנו לגזור מדעתינו אם לא במקום שאמרו רז"ל בפי' ואדרבה מצינו לרז"ל שאין לחלק בזה מהא דאמרי' בפ"ק דפסחים ופסקו הש"ע סי' תמ"ו דהפת שעיפשה מותרת באכילה משום דילפי' ממעשר דאזלינן בתר בתרא וא"כ ה"ה כאן דילפי' דאזלי' בתר רובא אין לח' ביניהם ומותר באכילה וכ"כ הפר"ח ז"ל:

סעיף ב' ב' צבורין וכו' שם בגמ' וכת' התוספו' דלא אתי אלא לר"י ולא לר"ל דסבי"ל דבעי רבייה וכו' ועיין להש"ע י"ד סי' קי"א דאף לר"י בעי' תערובת חד בחד ועיין מ"ש בעניותין שם ועיין להפר"ח ז"ל שם: וכתב הפר"ח ז"ל דאם היה צבור א' של חמץ ולפניו ב' בתים א' בדוק וא' שאינו בדיק וכו' ומספק' לן אי עייל אי לא עייל כיון דאיכא תרי ספיקי אפי' ביטול לא בעי ע"כ ולפי מ"ש בסעי' א' משם המ"א יראה דזה לא מיקרי ס"ס כיון דמספקא לן אם נכנס לבית בדוק או לא אין זה כ"א ספק א' דמה לי נכנס לבית שאינו בדוק או לעלמא ומוכרח לומר להפר"ח ז"ל דוקא גבי עכב' נכנס דלא מהני ס"ס משום דהוא ודאי וכמש"ל משם המ"ל ז"ל ואפשר לומר דאף דעת המ"א ז"ל כן וטעמא טעים דלא אמרי' ס"ס זה גבי ודאי משום דמיקרי ספק א' וגבי ודאי לא שייכי תרי ספיקי לבד זה ולכך כייל לן דלא אמרי' גבי ודאי אבל גבי ספק מודה דאמרי' להו כנ"ד ושוב ראיתי דדבר זה במחלוקת הוא שנוי בין הרז"ה והראב"ד ז"ל דלהרז"ה ס"ל מהני ס"ס זה להתיר אף בלא ביטל וכמו שמפ' גבי ס' על ס' לא על ולהראב"ד לא מהני שכן כתב בספר תמים דעים סי' רמ"ה בהשגותיו וז"ל והנהו תרי ספיקי דפריש בהו האי לאו כלום הוא דלא דמו כלל לתרי ספיקי דבקעה וכו' ודברים כפשטן דוקא גבי בקעה דהס' הכ' בא להתיר אף אם נכנס אבל כאן דהשני ספיקו' אינן באות אלא בלא נכנס לבדוק והוי כחד ספיקא. וליישב דעת הרז"ה ז"ל נ"ל דהכא נמי בחצר שיש בו ב' בתים א' בדוק וא' שאינו בדוק ומעיקרא נסתפק לנו אם נכנס לחצר ואף אם נכנס לחצר נסתפק לנו אם לבדוק נכנס דהוי ממש דמייא להך דבקעה דעיקר האיסור תלייא בכניסתו לקבר או כאן לבדוק והשתא דאתית להכי דינו של הפר"ח ז"ל נמי מיירי בכה"ג ומהתימ' מה' דנעל' ממנו כל זה:

עוד שם ואחד שאינו בדוק דוקא דאיכא בית שאינו בדוק דתלינן דחמץ אזל ליה והוי ס' שאינו קבוע כמ"ש המ"מ ז"ל בפ"ב מה' חמץ אבל אי ליכא בית שאינו בדוק אלא בית בדוק וא' מהם ודאי נכנס הוי ס' קבוע וכיון דמעיקרא נתקנה בדיקה זו על הס' צריך לבדוק וכמש"ל ומכ"ש מס' על ס' לא על דצריך בדיקה וכ"כ הראב"ד זל בס' תמים דעים יע"ש אך לס' הטור וח"י ז"ל דאף בס' קבוע אזלי' לקולא א"כ הכא דאיירי בביטל אף דליכא בית שאינו בדוק תלינן דלא עייל אלא מצה וכההיא תוספת' דתרומות שהביא הפר"ח ז"ל לעיל וא"כ הו"ל לומר רבותא טפי דאף דליכא למיתלי אין צריך בדיקה ואפשר לחלק דוקא התם דאימור האיסור לא נעקר ממקומו כלל אבל הכא דנטלו ב' עכברים הרי יש קבע לאיסור עד דתלינן להיכי הלך ועוד הכא גבי חמץ כיון דנטלו שני עכברים צריכין בדיקה עכ"פ על העכבר שנטל החמץ ולכך כל המקומות צריכין בדיקה דאין להקל בזה המקום לומר דבזה נכנס המצה כדי להחמיר על מקום אחר כמ"ש התוס' בד"ה ס' ואי ראינו שאחד מהם יצא לחוץ היינו בית שאינו בדוק:

עוד שם וכן ב' בתים בדוקין וכו' כן הוא לשון הרמב"ם דכתב בסתם וכבר ה"ה ז"ל רצה לתת טעם לדבריו דדוקא גבי טומאה דאיכא טומא' ודאי ולכך החמי' משום דמיחזי כשקרא אבל הכא דלא מיחזי כשקרא דלהכי הצריכו ביטול כנ"ל כוונתו והכ"מ ז"ל הוק' לו בזה דא"ה עדיין צריך לבדוק כמצות חכמים והוצרך לומר כיון דעשה כבר תקנת חכמים ובדק לא הטריחוהו פעם אחר' וכתב עוד נ"ל היינו טעמא דכיון דהוא מדרבנן גבי בדיקת חמץ דרבנן העמידו דבריהם על דין תורה ר"ל דהכא נפל לנו הספק בבדיקה דהיא מדרבנן אבל התם גבי טומאה דהוא ס' דאורייתא אלא משום דהוא ספק בר"ה התורה. התירתו ואתו רבנן ועשאוהו כס' טומאה ברה"י דטמא אבל הכא גבי בדיקת החמץ דמיירי אחר הביטול אין ס' דאורייתא אלא עקר גזירת דרבנן דחיישי' שמא יבא לאוכלו ולכך כה"ג העמידו דבריהם על דברי תורה כנ"ל כוונתו ועיין במהרח"א בס' מ"ק ומעתה יש חילוק בין תירוץ הרב ובין ה"ה ולא ראי זה כראי זה ועיין להמ"ל ז"ל ועוד נראה דוקא התם דאם טמא ודאי אף שהוא בר"ה טמא מן התורה לכך גזרו רבנן הכא מכיון דאיכא טמא ודאי אבל גבי בדיקת חמץ אף שיש שם חמץ בודאי אין בו איסור דאורייתא כיון שביטל לכך לא החמירו בזה. ובהכי ניחא לי מ"ש המ"ל ז"ל מהא דאמרו שם גבי טומאה דרבנן כן דהתם שאני דאיכא דכוותא דאורייתא ולכך גזרו על שם טומאה וכעין זה איתא בעירובין דל"ו לא כן גבי בדיקה דליכא דכוות' איסור דאוריי' כיון שביטל:

עוד כתב הכ"מ ז"ל וז"ל וכיון דמדאורייתא אפילו בב"א בטומאה דרבנן שניהם טהורים ה"ה וכו' ר"ל דאף אם הוא ברה"י דאוריי' אם הוא טומאה דרבנן שניהם טהורים ולכך גבי בדיקת חמץ דאף דהוא ברשות היחיד כיון דהוא דרבנן וכו' ועיין למהרח"א ז"ל שהשיג חנם:

עוד כתב הכ"מ ז"ל א"נ משום דהוי ס"ס וכו' נ"ל דאף דאמרי' כל שאתה יכול להרבות ספיקי ברה"י טמא דוקא הכא דהוא קרוב לודאי שאכלו דעל כן נטפל בו וכ"כ התוס' בפ"ק דפסחים ד"ט יע"ש ועיין לה' יד אהרן ז"ל עוד נראה דהשתאנאיד הרב מהך תירוצא דהעמידו דבריהם על דברי תורה עד שהוצרך לומר כיון דהוא רה"י הו"ל להעמיד וכו' אלא דהשתא ס"ל דאין לדמותו לס' טומאה ברה"י וכו' ולא העמידו דבריהם על ד"ת ולעיקר הקושייא נ"ל דוקא הכא משום דהוי ס"ס וכו' וכן ראיתי להמ"ל ז"ל שתי' כן יעו"ש שהביא ראיה מהך דכתובות ולפי מ"ש הרמב"ם בה' איסורי ביאה יראה שהוא להיפך דוקא התם לא התירו אף שהוא מס' אלא משום דאית ליה מגו דאמרה לא נטמאתי יע"ש. גם לא ידעתי מה יענו להא דפסק הרמב"ם גבי ט' צבורין דצריך לבדוק ולא אמרי' דילמא אכלתיה והוי ס"ס אלא שלזה אפשר לומר דוקא התם כיון דקודם שנכנס נולד לנו ס' במקום קביעותו הוי הך פרוסה שבפה העכבר איסור גמור ולא מהני ביה לומר אכלתיה כיון דנעשה דבר איסור מכח קביעות אך מ"ש המ"ל ז"ל דלא צריך לס"ס דאף אם ראינו עכבר שנכנס לבית אימור אכלתיה הוא תמוה דהא ודאי כיון דהוחזק הבית בחמץ לא אתי ס' ומוציא מידי ודאי ואפי' מדרבנן וכמו שהוכיח הרב גופי' לעי' ועוד דכבר כתב הרב גופיה דהרמב"ם ס"ל כשיטת הרז"ה ז"ל דסוגיין כר"ז דבלחם משיירא וכיון שכן לא תלינן באכילה כלל וצ"ע. ועוד ק' לי מהא דכתב הרמב"ם גבי ס' נכנס ס' לא נכנס צריך בדיק' נמי נימא אכלתי' ויותר תמיהא לי על מ"ש הכ"מ ז"ל ומ"ש לכולהו וכו' ותירוצו בה הר"ן וכו' דתירוץ ה"ה לא שייך אלא לפי שיטתו אבל לדעת הרב דאמרי' ס' אכלתיה והוי ס"ס גם שם יחולו הב' ספיקות וצ"ע. ואפשר לומר דלא מהני ס"ס אלא הכא דאיכא בית ודאי דלית ביה חמץ אבל התם דהוחזק שם חמץ לא מהני ספק ספיקא:

ולעיקר הקושייא על רבי' ז"ל נ"ל דסמך בזה על מ"ש בעירובין דע"ו גבי ב' חצירות וביניהם ב' בתים שניהם לא קנו עירוב דפריך בגמרא מהא דאמר רבא וכו' שניהם קנו עירוב ומשני התם ספק יממא ס' ליליא לא מנכרה מלתא אבל הכא אי לגבי האי בית וכו' ופרש"י ז"ל לא מינכרא מילתא ולא הוו מילי דרבנן כי חוכא וטלולא אבל הנך בתים הא קיימא קמן ואי משום הכא הכי והכא הכי הוו חוכא וטלולא ע"כ הרי דלא מיקרי חוכא וטלולא כ"א במידי דקיימא קמן במוחש כמו גבי בתים וכמו כן גבי טומאה. דהב' בני אדם הם אצלנו והטומאה ודאי יש כאן קמן אבל הך דכ"ה והך בדיקת חמץ דדבר הס' מונח אצלנו ובהכי לא מינכרא מילתא ויש עוד להסביר הדברים כיון דהוא אינו קמן לא הוו מלי רבנן חוכא וטלולא דמימר אמרי דשמא אכלתיה ואף לפי האמת לא אמרי' שמא אכלתיה כמבואר בדברי רבינו כמ"ש מ"מ כיון דאינו אסור אלא משום חוכא וטלולא דהא אוקי גברא אחזקתיה וכמ"ש התוס' בנדה ד"ס ע"א הכא דאיכא סברא דלא הוו כי חוכא שפיר אמרינן ליה דאין צריך בדיקה ונ"ל להעמיס זה בכונת המ"ל ז"ל ולא קשה כלל ממה שהקשיתי לעיל אבל ודאי אין ראייה מהך דכתובות כלל דהתם מדינא הוא דהאיסור הוא איסור מספק אבל הכא הוי ודאי כיון דלא אמרי' אכלתיה אלא משום דלא מינכרא מלתא כ"כ הוא דשרינן ליה אך להטור ז"ל ס"ל כיון דהככר גדול דדבר רחוק שיאכלנו אין בזה כדי לתלות והוי כאיסור המונח אצלנו אמנם ודאי לא דמי להתם דהכא כל אחד ואחד יש בו חזקת טהרה ולכך בבאו זא"ז מטהרין אבל התם אין בו חזקה ואיכא העמד אדם בחזקת תחום ביתו ועיין בערובין דל"ו ועוד הכא מבואר אצלנו דחד מיניהו טהור ולכך כל אחד ואחד אמרי' זהו הטהור אבל התם הדין שוה בשניהם ועוד דהתם השני הדינים סתראי נינהו דאי אפש' לקיים את שתיהם ולכך אמרינן דשניהם לא קנו אבל הכא אפש' לקיים שניהם אלא משום ס' ומה ראית מטהרין ב':

עוד ראיתי להמ"ל ז"ל שהק' מהך דס' נכנס וכולי יע"ש שהניחו בקושי וכו' ולא ידעתי איך נעלם ממנו מ"ש ה"ה בזה גם מה שהביא ראייה מב' שבילין ברה"י אינה ראייה דוקא התם דלא תלינן בדאורייתא אבל בדרבנן תלינן שאני אומר זהו שלא נכנס בו ולעד"ן דיש הכרח מן הגמ' לזה דבס' על ס' לא על איצטריך ללמוד מהך דבקעה דתליא בפלגותא ואמאי אצטריך לזה והא במכ"ש אייתינן ליה מדינא דב' שבילין דלעיל מיניה ובודאי לא דמיא אלא לזא"ז ולא לב"א דהתם משום דאיכא ודאי ולכ"ע בזא"ז טהורים אלא ודאי משום דיש לחל' משום דאיכא תלייה וכו' ולפ"ז צ"ל דמיירי בביטול וכ"כ הרב גופיה וכ"כ הב"ח ז"ל והאחרונים ז"ל אך ממשמעות הכ"מ ז"ל בתי' הב' משמע דאף מדאורייתא סמכינן אס"ס אמנם נר' דזה התי' הוא קאי נמי אמ"ש מעיקרא דבדיקת חמץ דרבנן וכו' אלא דכונתו בזה לתרץ קושייתו שהבדיקה ברה"י ומן התורה ספיקו טמא וע"כ כתב דכיון דאיכא ס"ס דמדאורייתא טהור אף ברה"י שפיר אמרינן העמידו דבריהם אדברי תורה וסמכינן אס"ס באיסור דבריהם אבל ודאי מדאוריית' לא חשיבי הכא לתרי ספיקי והיינו משום שאינו חשוב וניחא השתא מה שהק' המק' ממ"ש הב"י דלא אמרי' ס' אכלתיה וכו' יע"ש דהתם אדאורייתא קאי ובלא"ה צ"ל כן דהא ודאי כל זה מיירי בככר גדול וכדמוכח מהך דב' ציבוריין וב' בתים דאמרי' שאני אומר בדרבנן ואי בככר קטן אף דאוריית' וג"כ הך דהניח בזוית זו ומצא בזוית אחרת והניח תשע ומצא עשר דאמרי' דצריך לבדוק מיירי בככר גדול וא"כ איך אמרי' אכלתיה אלא ודאי כלפי שאמר ברה"י וכו' כת' כיון דאיכא ס"ס כגון שהטיל לבור כמין נפל טהור לכך העמידו דבריהם אד"ת ואחשבוה לס"ס זה כמו ס"ס דאוריית' כיון דאיכא תלייה זב"ז והשתא ניחא דסיים ולא תקשי לכולהו תי' וכו' וניחא נמי מה שהק' המ"ל ז"ל דאמאי אצטרי' לס"ס ועוד אפש' לפרש דבריו כמש"ל בכונת המ"ל ז"ל:

אך הראב"ד ז"ל ספוקי מספקא לי אי מיירי דוקא לבדיקה או אף לביטול דומיא דטומאה וצ"ל דגריס בדברי ר"י טהורים כגירסת הר"ב המאו"ר ז"ל וכ"כ הל"מ זל אבל המ"ל ז"ל כתב דאיירי בזא"ז וכגירסתנו ופסק כר' וט"ס נפל בדבריו וצ"ל ופסק יע"ש אמנם מדבריו בס' תמים דעים יראה בהדיא דמיירי בבא לישאל עליו ועל חבירו דהוי ודאי טומאה ובהדיא כתוב שם דגריס בדברי ר"י טהורים ומעתה לא קשה מה שהק' המ"ל דוקא התם דס' בר"ה טהור משו"ה תולין זה בזה וכו' דהא מיירי בבא לישאל בב"א כפרש"י ז"ל דהוי ודאי טומאה ואפ"ה מטהר ר' יוסי דהלכה כוותיה לגביה ר"י כדאמרינן בפ' מי שהוציאוהו ואפי' שניהם נכנסו למקדש אין מביאין אשם תלוי והיינו דאיצטי' לפרש לסברא אחרונה דמיירי בביטול דגם בטומאה מיירי לאוכלי טהרות דהם מדרבנן ור"ל אבל לענין גופם צריכים טבילה והזאה וכולי אבל מדברי התוס' דאף בב"א שניהם טהורים מדאוריית' לכך כת' דצריכין טבילה דשמא ידעו באחד והוי ודאי טמא ובשנכנס למקדש יהא חייב וכן היא סברת הרז"ה ז"ל ועיין בר"פ ב' נזירין יע"ש:

ובענין בא לישאל עליו ועל חבירו נחלקו בו רש"י והתוס' ז"ל דלרש"י בפ"ק דפסחים פי' דנשאל על שניהם בב"א אבל אם נשאל בזא"ז כ"ע מודו דטהורים אך התוס' בפ"ב דכתובות ס"ל דאם נשאל בב"א כ"ע מודו דטמאים לא נחלקו אלא בשאלו זא"ז וכו' יע"ש ועיין להמ"ל ז"ל בפי"ט מה' א"ה דהאריך יעו"ש וכבר כתבתי בעניותי בחי' למס' פסחים בזה אך את זה ראיתי להפר"ח ז"ל שתמה על התוס' מהתוספת' שהביא' הרמב"ם יע"ש והתוס' שלפנינו אינה כן וכמו שהביאה הר"ש ז"ל אלא דהרמב"ם נקט המכוון היוצא ממנה לשיטתו שפסק בחיבורו כשיטת רש"י ז"ל יע"ש:

עוד כתב הפר"ח ז"ל ולפ"ז אפש' דאם שאל על עצמו וטיהרוהו ואח"כ שאל על חבירו דמס' לטהרו וכו' וכבר כתבתי דזה דעת רש"י ז"ל בפ"ק דפסחים ומה שהק' לזה מהך סוגיא דכתובות כבר כתבתי בחי' יע"ש ועיין להמ"ל ז"ל:

עוד שם וצבור אחד של חמץ וכו' והיינו כיון דליכא למיתלי היכן הלך האיסור כי אם באחת מהן אתה צריך בדיקה לב' דמה ראית לתלות בזה יותר מאחר ומה גם לדעת הרמב"ם דהחמירו בבדיקה שעל הס' נתקנה א"כ בזה אפשר אף בזא"ז יש להחמיר דגבי כל בית ובית יש לנו ספק אם נכנס בו החמץ או לא דלכך אצטרי' הש"ס לומר גבי ב' צבורין ב' בתים ולא סגי בית אחד וכמש"ל ואין לדחות דהכא דוקא משום דאיכא בית אין בו החמץ בודאי דאדרבה זיל לאידך גיסא כיון דאיכא בית שנכנס בו החמץ בודאי אכל בית אמרינן דזהו שנכנס בו החמץ כיון דתחילה על הס' נתקנה ולא דמי לצבור אחד דלא אמרי' הכי דהתם כיון דאיכא בית ודאי לא נכנס שם כלל הרי עומדת בחזקתה שהיא בדוקה ואין לנו לאסור אותה מס' כיון שאינו קבוע אבל הכא דבשניהם נכנס הרי אין כאן חזקה והוי ס' קבוע וכן ראיתי להב"ח ז"ל בי"ד סימן קי"א אדברי הטור ז"ל שכת' דאין חילוק בין שני בני אדם לאדם אחד וכו' כת' הרב ז"ל דוקא בב' נפילות וכו' אבל בנפילה א' מחלקינן וכו' והביא ראייה מכאן יע"ש והיינו דאיכא למימר מטעמא שכתב' ועיין לה' ט"ז והש"ך ז"ל שם שדחו סברא הלזו והעמידו דאף בזה איכא חילוק בין בב"א בין בזא"ז ובתוך דברי הש"ך שם ס"ק י"ט דהטור לא מחלק בהכי הוא מיירי באיסור דאורייתא ובעיני יפלא דבר זה דבהדיא כת' אפי' באיסור דרבנן ועליה קאמ' דאין חילוק וכו':

וראיתי להפר"ח ז"ל שם דגם הוא מסיעתו של הש"ך יע"ש ובכאן העמיד לדעת הרמב"ם דבב' צבורין מודה דצריך בדיקה וא"כ דעת הש"ע נמי הכי ס"ל כיון דאזיל בשיטת הרמב"ם וצ"ל דס"ל דוקא בב"א הוא דצריך לבדוק אבל בזא"ז לא וכההיא דב' שבילין אמנם ודאי זה דוחק גדול לדעת הרמב"ם כיון דהש"ס אינו רוצה לדמות לגמרי הך דצבור אחד לב' שבילין. א"כ לא הויא ליה למישבק הך דינא דב' ציבורים לדמותו לגמרי לב' שבילין ובשלמא לדעת הטור ניחא דהש"ס מייתי גוונא אחרינא לדמותה לב' שבילין וכ"ש הך גוונא דב' שבילין גופה ונרא' דאף להסוברים שם דיש לח' בין ב"א לזא"ז היינו דוקא התם דאם ספק נפל האיסור אזלינן לקולא ולכך כשבאו זא"ז כל אחד אית ביה ס' אם נפל או לא ואזלינן לקולא כדינו אבל הכא לדעת הרמב"ם דס"ל בס' נכנס ס' לא נכנס צריך בדיקה כ"ע מודו הכא דאף כשבאו זא"ז צריכים בדיקה דמכ"ש הכא דנפל לנו הספק במה שנכנס: אך לפ"ז להש"ע דס"ל בס' נכנס דלא כהרמב"ם שלא הביאו בפסקיו א"כ הוי כשאר איסורין ואי ס"ל גם בשאר איסורין איכא חילוק בין ב"א בין בזא"ז א"כ לא הו"ל לגמ' למיסתם מלומר הך דינא דשוה לב' שבילין לגמרי כיון דדינא דגמ' אינם דומים להדדי אך לדעת הסוברים דס"ל כהרשב"א ז"ל דאף בזא"ז אסרינן ניחא וכן משמע מפסקיו בי"ד סי' קי"א וסי' ק"ץ ס"ק י"ז וסמ"ט וכ"כ בב"י שם סי' קי"א דהטור ז"ל ס"ל כרשב"א ז"ל ולע"ד נרא' דזה מוכרח מן הגמ' דבעי' גבי ב' ציבורין ב' בתים ולא סגי בבית אחד בדוק וכו' וכמש"ל:

אך באמת שקשה לס' הרשב"א הלזו מסוגיא דפ"ק דפסחים דצבור אחד של חמץ וב' בתים בדוקים היינו ב' שבילין וכו' ואין לומ' דס"ל כמ"ש התוס' דמיירי בלא ביטל ומשום דאוקמה אחזקתה דכ"ש דאמרינן כן באיסור דרבנן ואמאי אסר אף בזא"ז אלא ודאי ס"ל כיון דאיסור ניכר לפנינו ונפל אחד מהם ליכא חזקה ובאמת מדברי הט"ז י"ד סי' ק"ץ ס"ק י"ז משמע דס"ל כפי' התוס' דאוריית' וכ"כ הרב כאן וכבר השיגו שם הש"ך ז"ל ועוד קשה היכי אתי דינא דב' שבילין לדעתו ותי' הט"ז משום דס' בר"ה להקל וגרע מספיקא דרבנן לקולא בשאר איסורי אלא שהק' לזה מהא דאמרו בירוש' על הך מתני' דאכל אחר וכו' הך פלוגתא דב' שבילין וכו' והניחו בצ"ע ולע"ד נרא' אי מהא לא אירייא דהתם מיירי לענין תשלומין דבעי לשלומי מה שאכל ולכך אמרי' המוציא מחבירו עליו הראייה וכן הוא משנה ערוכה בפ' המניח דל"ו ע"ב ובר מן דין לק"מ דהתם מייתי ראייה מר' יוסי דאסר התם בזא"ז וא"כ כ"ש כאן דאסור ותי' דבזא"ז אף ר"י מתיר ובאמת דלאו מהתם ילפי' לה ובזה נמי ניחא לי מה שהק' הרש"ך שם סי"ט מהא דאמרו בכתובות וכו' דהתם נמי מייתי מכ"ש דאסר ר"י בב"א וכמו שפירש"י ז"ל וגם לפי' התוס' שם דמייתי מכ"ע דאסרי אף לגבי ס' בר"ה ותי' דהכא משום דמעיקרא הוי ס' וכו' אך הדבר הקשה הוא מסוגיין דמדמי צבור אחד של חמץ לב' שבילין ונ"ל דס"ל כרמב"ם דלאו לגמרי מדמה להו דאף בב"א א"צ בדיקה וכפי הטעמים כאמור לעיל יע"ש:

אמנם עדין קשה להטור ז"ל דס"ל כהרשב"א ז"ל א"כ איך כת' כאן לחלק בין בב"א לזא"ז ובאמת לדעת הב"ח ז"ל שם דלא ס"ל כהרשב"א ז"ל אלא דוקא בב' נפילות ניחא אך לדעת הט"ז שם דאין לחלק בכך קשה דהא אזיל ומודה לדינו של הרשב"א ואפשר דאף שהעתיק שם ס' הרשב"א מ"מ לא נקבע להלכה כמותו וכ"כ הש"ך סי"ט ולע"ד להביא ראייה לזה ממ"ש הרט"ז סי' ק"ץ סי"ז לחלק בין ההיא דחמץ להך דכתב וכו' משום נכנס או לא אזלינן לקולא לכך מקילין בזא"ז וכו' ואי ס"ל כהרשב"א ז"ל והא החם דאף בס' נפל האיסור אזלינן לקולא אפי"ה החמיר בב' קדרות אף בזא"ז אלא ודאי לא ס"ל כהרשב"א ז"ל וכמו שהעתיק בס"ד הך גמ' יעו"ש אך להב"י ז"ל שהביא שם מחלוקת הרמב"ן והרשב"א ז"ל וכת' דרבינו דכת' ואין חילוק וכו' הוא לאפוקי מהרמב"ן ז"ל משמע דאף בנפילה אחת דפליגי ביה אפ"ה ס"ל להטור כהרשב"א וכ"כ מהרש"ל ז"ל בפ' ג"ה בהדיא דהטור מתיר אף בנפילה אחת וכו' יע"ש בסי' ט' וא"כ קשה איך התיר כאן הפך דעת הרשב"א ז"ל וכבר כתבתי דהרשב"א ס"ל כהרמב"ם ז"ל ואפשר להטור ז"ל דהנך טעמים דהרמב"ם לא מהני אלא להקל בזא"ז ולא בב"א דאפ"ה מיחזי כי חוכא והיינו דימוי הגמרא דליהוי כב' שבילין לגמרי:

אמנם עדין קשה לס' הרשב"א מהא דאמרי' בפ"ז דתרומות מ"ו נפלה אחת מהן לתוך חולין אינה מדמעתן וכו' נפלה אחרת לתוך אחר אינה מדמעתן וכו' וכת' הר"ש שם דזהו כבבא קמייתא ר"ל דמיירי בזא"ז אבל בב"א ודאי שניהם אסורין ולדעת הרשב"א ז"ל דהיכי שייך יהו מותרין וכן להב"ח ז"ל בדעת הטו"ר דג"כ הכא מיירי בב' נפילות ונ"ל דמיירי דנאכל הראשונה קודם שנפל השנייה וכיון שכן תלינן דמה שנאכל הוא האיסור וכעין זה במשנה בפ"ה דטהרות מ"ג דב' שבילין והלך באחד מהן ועשה וכו' ונאכלו והלך בשני ועשה טהרות וכולי ולכאורה דמשם נר' ברור דינו של הרשב"א דקתני סיפא אם קיימות אלו ואלו תלויות וכת' הר"ש דאפילו בשנים כשבאו לישאל בב"א טמאים וחד אפי' בזא"ז כב"א דמי ע"כ וכן ראיתי להמ"ל ז"ל בסוף הל' א"ה שתלה דין זה במחלוקת הרמב"ן והרשב"א ז"ל ולכך הק' להרמב"ן ז"ל אמאי לא פליגי ר"י ור"י כאן כמו בסיפא אבל להרשב"א ניחא ולא תיקשי מב' שבילין וב' אנשים וכו' ע"כ ר"ל דוקא היכא דאיסור מכח חד ולכך אמרי' בזא"ז אסורים אבל אם הטהרות אינם אסורים כי אם בשני אדם הרי דטומאתו של זה אינה של זה ובכל חד וחד הוי ספיקא ולקולא וכן הוא מבואר בדבריו שם הלכה א' בד"ה שוב וכו' יעו"ש ומיתרצא בזה קושיית הרמ"ז שהק' להרשב"א מהך דב' שבילין אך לפ"ז הכא גבי בדיקת חמץ דחמור צבור אחד של חמץ יותר מב' צבורין וזה דלא כהב"ח ז"ל דכת' להפך גם הפך דברי הטור שכת' על הך דב' נפילות ואין חילוק וכו' וכת' הב"י ז"ל דהוא נלמד מדינו של הרשב"א ז"ל ולפי דברי הרב אין ראייה משם:

אשר ע"כ נלע"ד דהכא אינו ענין למחלוקת הרמב"ן והרשב"א ז"ל דכיון דעל כל פנים דעשה השני טהרות והוי הוא עכשיו בחזקת טמא א"כ כששנים קיימות ודאי טמאים דהרי אין בהם חזקה דאיתרע חזקתיה ועל ידו דהרי טמא לפניך אבל בשני אנשים דלא נודע לנו באחד מהם שהוחזק טמא לכך אזלינן בכל חד לקולא אמנם הכא גבי מחלוקתם דלא איירי אלא בנפילת איסור לתוך קדרה ותו לא הרי האחרת נשארה בחזקתה כמות שהיא ולכך בזא"ז תלינן לקולא לומר שזו היא שעומדת בחזקתה ולהרשב"א כיון דאוסר חברתה לא תלינן בהכי ומזה נרא' דאף הרמב"ן ז"ל מודה דהיכא דהיו ב' נפילות דלא אזלינן בהו לקולא דהכא נמי לית ביה חזקה כיון שנפל בו דבר שהוא ס' איסור וכ"כ התוס' ביבמות דפ"ב וזהו מוכרח מדבעי לר"ל רבייה ולא דמי לב' שבילין דהתם איכא חזקת גברא וכמ"ש התוספות בריש נדה וכן מחלק הר"ש ז"ל בפ"ז דתרומות בין ב' שבילין להך דשתי קופות ומעתה אפי' להפוסקים דדחו שם ס' הב"ח ז"ל דאין לחלק בין נפילה אחת לשתי נפילות היינו דוקא לענין צירוף דאין סברא לחלק אבל הכא דעיקר טעמא דשבילין הוא משום דאזלינן בתר חזקה הכא דליכא חזקה לא אזלינן לקולא והשתא מדוקדק הש"ס לכ"ע דלא הביא הך דינא דב' צבורין וכו' ומעת' י"ל דמה שכת' הטור שם ואין חילוק וכו' משום דפוסק כר"ע דהא מיירי בב' נפילות אך אם הוא נפילה אחת מודה דאזיל לקולא כסב' הגמר' דחולין וכן הוא מדוקדק לשונו דרוצה ללמוד מב' שבילין ואפ"ה לא למד משם גוונא דב' שבילין ממש משום דאזיל ומודה דאסור כיון דלית ביה חזקה לא דמייא לשבילין והשתא יתיישב שפיר במה שחלק כאן הטור ז"ל בין בב"א לזא"ז דאי ס"ל כהרשב"א צריך לדחות כמש"ל והיא סברא ג' אך הב"י והב"ח ז"ל כת' שם דזה דלא כהרמב"ן ולא ידעתי מנין להם זה וצ"ע וזהו שלא כת' הטור סי' ק"ץ סמ"ט גבי ג' נשים שנמצא כתם ביניהם נטמאות אפילו זא"ז כמ"ש כאן סימן קי"א ואין חילוק וכו' וכן כתב הרשב"א הביאו הט"ז שם ע"ש:

עוד שם ונכנס אחריו ובדק ולא מצא וכו' כחכמי' דתלינן בעורב שאכלו ואף דהתם גבי טומאה דאורייתא ובדאוריי' לא תלינן וכמו שאמרו בפ"ק דפסחי' שאני הכא כיון דלא מצאו הוי ידים מוכיחות וכמו כן הכא דאף בלא ביטל תלי' שאכלו כ"כ התוס' ואע"פ שהככר גדול וכמ"ש התוס' דכולה שמעתא מיירי שהככר גדול כיון דלא מצאו אמרי' שחזר העכבר ואכל מה ששייר מיהו לפ"ז צ"ל דמיירי דיש בו שהייה קצת ולא נכנס אחריו מיד או שהבית גדול כ"כ שבשעה שהוא בודק זוית זו יש שם שהייה לאכילת העכבר בזוית אחרת ונראה שזה שהכריחו לרש"י ז"ל שפי' דמיירי בביטול ולכך כיון דמדרבנן הוא תלי' דנאכל אף שהוא גדול כיון דלא מצאו. ועוד נראה בדעת רש"י ז"ל דוקא התם כיון דהגיע לקרקע בתולה בודאי ידוע שאינו שם אבל הכא דאפשר שלא בדק יפה ולכך לא תלי' באכילה ומה גם דאם הוא קודם איסורו דבידו לבטל צריך לבטל אף לרבנן וזה נראה דעת הרמב"ם ז"ל דלא איתמר האי דינא אלא לענין בדיקה ולא לענין ביעו' ולכך כלל הך דינא עם הדיני' דלא נאמרו אלא לענין בדיקה:

ולעד"ן עוד הכרח להרמב"ם דהכא גבי עכב' חיישי' דגיררוהו לחורו ולכך כיון שהוא ברשותו עובר עליו ומה גם דאמרי' בפ"ק דפסחים נהי דשייורי משיירא מיגרר ודאי גיררום וכו' ואי אמרי' הכי לקולא כ"ש דאמרי' הכי לחומרא אך לענין בדיקה אין צרי' לחזור ולבדוק דתו לא חיישי' שיוציאנו העכבר והא דאמרי' בר"פ ב"ש דאי תנא חיה מיאת מצנע וכו' פי' ולא עבר עליו דוקא התם דאפשר דאכלו ולכך לא עבר עליה במזיד וכן כתב הפר"ח ז"ל סי' תמ"ג יע"ש אבל הכא דמיירי שהככר גדול דודאי משייר הרי עובר עליו במזיד ועוד נרא' דה"פ דאי משיירא מיאת מצנע וכיון שכן יתן לבו לבטלו אבל בהמה דחזי ליה לא יתן לבו כיון דבידו לבערו וזמנין דלא אסיק אדעתי' ומשהה עד לאח' איסו' ועבר עליה: ואדרבה מהתם קשה לס' התוס' ז"ל דכת' דפליגי ר"מ ורבנן בביטול דהא אמרי' דאינו עובר כיון שאינו מצוי כמ"ש התוס' שם וכ"ש הכא דבדק ולא מצא וא"כ לר"מ למ"ל ביטול כלל ויש לומר דהכא איירי בככר גדול דלא אפשר דלא משיירה כמ"ש וטעמייהו דרבנן כיון דבדק ולא מצא תלינן וכו' ועוד יש ליישב דעת התוס' דוקא דמעיקרא הונח לפניו לאוכלו ולכך אמרינן דשמא לא שייר אבל הכא לר"מ לא תלי' כלל באכיל' דשמא אין כוונתו לאוכלו כי אם אח"ך ועדיין הוא מונח שם אך לרבנן דתלי' באכי' ה"נ תלינן שאכלו ומעתה אפש"ל דאף בככר קטן ס"ל לר"מ דבעי ביטול אך יש לדחות דוקא התם דאין עורב לפנינו אבל הכא דהעכבר הוא דהכניס החמץ לפנינו תלי' שאכלו שכן הוא דרכו אם לא שהוא גדול אבל קשה לתירוץ התוס' דמיירי בלא ביטל א"כ לאחר איסורו דאין יכול לבטל איך יעשה לר"מ:

אשר ע"כ נראה לומר דלר"מ דצריך לבדוק פעמים ושלש יפה עד שהוחזק שאין בו חמץ ודוקא התם משום דאין עורב לפנינו כמ"ש וכן כתב הב"ח ז"ל בשם מהרש"ל ז"ל לתרץ קושיית התוס' וכן היא סברת הרמב"ם ז"ל וכן ס' רש"י ז"ל גם הר"ן ז"ל הכי ס"ל דלדידיה לא שייך תירוץ התוס' כמ"ש הפר"ח ז"ל אלא שלפ"ז קשה מאי דקאמר פלוגתא וכו' דהא אף לרבנן דמקילין התם דוקא בבדיקה אחרת דמגיע לקרקע בתולה אבל הכא אין צריך בדיקה כלל משום דהוא מדרבנן וא"כ לר"מ מנ"ל להחמיר והיינו שכתב רש"י הכא ליכא פלוגתא וכו' ואפשר ליישב דעת הרמב"ם דהוא בהררגות דרבנן דמקילין התם ע"י בדיקה אחרת הכא בדרבנן לא מצרכי בדיקה כלל אך לר"מ דלא מהני התם בדיקה הכא בדרבנן מהנייא אבל ודאי צריך בדיקה דלא תלי' שאכלו עד שיבדו' יפה כעין דאוריי' ועוד נר' דהרמב"ם יפרש דהך פלוגתא דר"מ ורבנן הוא כמי בדרבנן וכגון שהוא בר"ה ואפ"ה החמירו בו כיון שהוא ספק לכל ודמי לשדה שאבד בה קבר דאף שהוא בר"ה החמירו מה"ט וכ"כ הר"ש בפי"ח מאהלות מ"ג יע"ש ובהכי רהטא סוגיא דגמ' בנדה דס"א דקאמ' למ"ל למתני למה הדבר דומה ולא קאמר קושיא דהכחשה דהיכי מצי למתני וכו' דהתם דאורייתא והכא כתמים דרבנן יע"ש ועיין מ"ש בסמוך בס"ד והשתא אתי הש"ס כפשטיה דמיירי אף בביטול לדעת הרמב"ם אבל בלא ביטול צריך לחזור ולבדוק לר"מ אך היינו דוקא בככר גדול אבל בככר קטן כיון דבדק ולא מצא תלינן שאכלו וכן כתב ריא"ז הובא בשה"ג יעויין שם ואף דהתם לרבנן לא סגי עד שיבדוק משום דאין עורב לפנינו כמש"ל:

עוד שם או שבדק קצת ומצ' וכו' הוא כר' דאמר זהו שאבד זהו שנמצא כ"כ המ"מ ז"ל ומשמ' אף דלא ביטל וכן פסק הרב המאור והכריח זה מדין הניח עשר ומצא תשע דס"ל כר' וכו' וכ"כ הפר"ח ז"ל וכנראה דנעל' ממנו מדלא הזכירו וכן ס' הראב"ד ז"ל אך הטור סבי"ל דוקא בביטול אבל אם לא ביטל צריך לבדוק כל הבית וכתב הב"י דפס' כרשב"ג ונ"ל דס"ל דהא דאמרי' הלכ' כרשב"ג במשנתינו לאו דוקא דה"ה אף בבריית' ולכך אף דאמרי' דחכמים נמי ס"ל כר' וכמ"ש הרב המאור ז"ל מ"מ כיון דהא קי"ל דהל' כרשב"ג אף לגבי רבים שפיר פסקי' כוותיה אך הר"ב המאור ז"ל ס"ל דזהו דוקא במשנה אבל בבריי' לא פסקי' כוותיה אלא לגבי יחיד ולאו לגבי רבים והיינו שהוצרך לומר דחכמים כר' משום דס"ל דה' כרשב"ג אף בברייתא ואף דקי"ל דה' כר' מחבירו לא איתמ' לגבי רשב"ג כמו דלא איתמר לגבי ר"י:

אך קשה דהא פסק הטור בסי' תל"ג כרבנן דפליגי ארשב"ג וכת' הב"ח שם דס"ל הלכ' כרשב"ג דוקא במשנה ולא בברייתא הפך מזה וצ"ל דהתם דוקא לגבי רבים דהכי משמע דבריו שם אבל לגבי יחיד פסקי' אף בבריי' ומעתה קושיית הפר"ח ז"ל עדיין במקומ' דהכא נמי לגבי רבים דחכמים הכי ס"ל: ולע"ד נראה דלק"מ דהטור ז"ל מפרש דהך הניח עשר מיירי בביטול ולכך כ"ע מודו דתלינן דזהו שנאבד וכמ"ש כאן אבל הרב המאור ז"ל ס"ל דאף בלא ביטל קאמר ולכך צ"ל דס"ל כר' יע"ש והרמב"ם ז"ל משמע כדברי הטור דוקא בביטול מדכלל הדינים יחד כמ"ש הפר"ח ז"ל אלא שהוא ז"ל כת' משום דעכ"פ צריך לבטל מדרבנן ולפי מ"ש אין צריך לזה והיינו דלא הביא הך דינא דר' בפ"ט מה' ט"מ וסתם הדברים דמשמע לאסור אפי' מצא אח"ך וקצת נראה להביא ראיה דפס' כרשב"ג מהא דכת' בפ"ג מה' א"מ ה' י"ב דכל האסורין לגבי מזבח אסורין בכ"ש והתם קאי דמנה האסורין למזבח ובכללם בע"מ דמשמע דעליה נמי קאי והיכי שייך ביה תערובת כיון שנזכר שהוא בעל מום והש"ס בבכורות דף כ"ה ע"ב מכח קושייא זו העמידה בפלוגתא דרבי מאיר ורבנן או בפלוגתא דר' ורשב"ג ולומ' דכונת רבינו בפלוגתא דר"מ ורבנן זה לא שייך דבהדיא פסק כרבנן בפ"ט מה' ט"מ וצ"ל כלישנא בתרא דפליגי בפלוגתא דר' ורשב"ג ופסק כת"ק דאתי כרשב"ג ומעתה י"ל דה"נ כונת הטור דפסק כרשב"ג משום דאתי כת"ק דלישנא בתרא ואין צריכין נמי לחלק בין יחיד לרבים כמש"ל ועיין לה' כ"מ בפ"ג מה' בכורות הי"ג יע"ש וכ"כ ריא"ז דגבי בדיקה אמרי' זהו שנאבד ולא גבי ביטול דהוא מדאורייתא והיינו דפסק כרשב"ג אך מדברי ה"ה משמע דאף בלא ביטול קאמר וכבר כתבתי דמשמע מהרמב"ם דפסק כרשב"ג אמנם לפי מש"ל משם הר"ש דהך דשדה שאבד בו קבר אף בר"ה קאמר אתי שפיר דר' ורשב"ג לא מיירו אלא בר"ה ולכך קאמר ר' זהו שנאבד משום דבדרבנן תלינן שאני אומר אבל אם הוא דאוריית' איך תלינן שאני אומר והיינו שכת' ה"ה כר' משום דהרמב"ם מפרש דסוגיא כולה לענין בדיקה וכמ"ש ה"ה לעיל והשתא ניחא טפי מאי דפ' הטור בלא ביטל דצריך בדיקה הוא אפילו כר' דע"כ לא קאמר אלא בדרבנן דלעולם דאין הלכה כרשב"ג בברייתא אך מסוגיא דבכורות שכתבתי משמע דפליגי אף בדאוריית' ואפש' משום דכיון דהוא מעורב לא הוי אלא מדרבנן דמן התורה אף דחשיבי בטל ברוב וכ"כ הרשב"א בת"ה והביאו המ"ל ז"ל בה' מעילה וזהו דלא הביא הך דינא הרמב"ם בה' ט"מ דסמך אמאי דפס' בכ"מ דבדרבנן תלינן להקל אבל לפ"ז צ"ל דהרמב"ם בפ"ג מה' א"מ לא קאי אבעל מום ובהכי מיתרצא קושית הכ"מ בה' בכורות דלכך פסק כאוקמתא דרבא משום דאתי ת"ק כהילכתא אך לאוקמתות דר"י לא אתי כהילכתא כאמור:

תוכן העניינים

אברהם יגל (על השולחן ערוך)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה