אבני צדק (טייטלבאום) חלק ב· רבי יקותיאל יהודה טייטלבוים
חלק יו"ד · סימן קנד
עוד לגיסי הרב הגאון הנ"ל:
מכתבו שנית הגיעני ולאחזוקי דבורי הוא עביד ואתמי' קא מתמה עלי אמרתי ארוצה נא דברי להסיר תלונותו ומאת ה' אשאל עזר הוא יתן חלקנו בתורתו.
ואען ואומר ראשית דבריו להסביר שוב שנית דברי הרמ"ה ז"ל נמטי' אפריון יאשר כחו וגם הגאון ישועות יעקב באו"ח סי' תמ"ב מסביר דברי הרמ"ה בד"א וכן הגאון ברוך טעם שער הכולל ידעתי מזה ידעתי ואין רצוני חלילה לבלי להבין דברי קדמוני' כי כל דבריהם מאירת עינים ואשר כתב מה שתמהתי צד תמו' במקומה עומדת דשאני מה שאחשבי' בעצמו ואינו ענין לזה שהתורה אחשבי' כמו בגיה"נ וכת"ר כתב מי יימר דהטעם משום דהתורה אחשבי' דילמא משום דהוא עצמו אחשבי' הנה אם כדבריו מה חילוק יש בין אם אוכל גיד שלם או כזית ממנו או פחות מזה [כצ"ל לדעתי כי או פחות מזה חסר במכתבו] אלא ע"כ דהכי אגמרי' רחמנא למשה והיינו דהאיסור בעצמו אחשבי' וכו' ומעתה דעת לנבון נקל הואיל ואחשבי' לאכילה לגבי גיד ממילא גם לענין מוקדשין וכל חד כדינו לעונשו כנ"ל וגם מה שהשיב כת"ה להוכיח דלא א' מיגו מקילתא לחמירתא נפלאתי על עוצם חכמתו בשנותו את טעמו תחת לשונו וכ"ת החליף ומשוה קולא לחומרא שהביא מהר"ן והפנ"י מה דקשי' להו איך נימא מיגו דהוי דופן לסוכה תהי' דופן לשבת להקל במה שאינו מחיצה לשבת דעלמא הנה הם המדברי' יפה יפה שהוא דבר הקשה דכי משום שאנו מדמין לענין סוכה הוי דופן נקל לענין שבת החמור זה ראוי לעורר. וכת"ה הוכיח מזה נגד מה שאמרתי לחומרא הואיל דהוי אכילה לגיד הוי אכילה לענין הקדש ולחומרא ולעונשו כדינא דא חדא. ועוד שנית תמי' לי שיצא מפה קדוש ואמר כיון דלא קיי"ל כר"א ולא קי"ל כסברת הגמ"ר שהוא מתרץ שיטת רבא ואנן קיי"ל כר"ת וצבאו דא"צ לקשור בכ"י מכח ראיתם דאל"כ הוי קשר של קיימא ונמצא סברת הגמ"ר נדחה מהלכה דלא קיי"ל הך מיגו ומזה למד כ"ת גם לענין שלא א' מיגו לחייב כרת במוקדשין לא ידענא מה קאמר וכי פלוגתתן סובב הולך אם נימא מיגו מקולא לחמירא הרי לשיטת ר"ת דסובר אף דהוי קשר לענין תפילין מ"מ אם נימא דצריך לקשור בכ"י ל"ה קשר לענין שבת כלל דקשר שאינו ש"ק פטור ומותר א"כ למ"ד לענין גיד דכתבו הפוס' ובראשם הרשב"א דמיגו דהוי אכילה לענין גיד הוי אכילה להקדש וזה לכ"ע א"כ ממילא דן מנה ומנה ואוקי באתרי' כ"א לפי ענשו וז"פ וברור עכ"ל:
ואען ואומר אם כי לישנא הוא דאתקיל לי אבל כוונת הדברים הנה נכון ואפרש שיחתי באר היטב שורש דברי טעמא דר"ש דכ"ש למכות משום אחשבי' ולזה אמרתי דמשום אחשבי' לא חייבי' רחמנא רק במלקות ולא כרת וכ"כ אני אומר בטעם דחייבי' רחמנא על גיד הנשה הגם דאין בו טעם כיון דעכ"פ טעם קליש אית בי' כמ"ש הרשב"א בפרק ג"ה אהא דפליגו אי יש בגידין בנו"ט או לא דבטעם קליש לא סמכי' אקפילא עיי"ש וא"כ משו"ה אף דבאמת קיי"ל אין בו בנו"ט כיון דעכ"פ טעם קליש אית בי' אי אכלי' אחשבי' אכילה וחייב מלקות ולא כרת אפי' אכלו במזיד וממילא אף בג"ה של עולה דא' מיגו והוי אכילה גם לענין הקדש עכ"פ אינו חייב מלקות ולא כרת כמו בכ"ש לר"ש דבחלב שכזית יש בו כרת ובכ"ש דאינו רק מכח אחשבי' אינו חייב במזיד רק מלקות ולא כרת ועתה אביא דוגמא לזה מהא דפסק הרמב"ם בפרק א' מחמץ ובש"ע סימן תמ"ב במג"א בתערובות חמץ שיש בו כזית בכדי אכילת פרס חייב מלקות מכל מחמצת לא תאכלו ולא כרת אפי' מזיד ומפרש הכס"מ והב"י שאכלו שלא בטיבול שאין דרך בני אדם לאכלו כך ואפי"ה חייב מלקות אבל לא כרת וכ"כ להרבה פוס' בנוקשה דנוקשה אינו ראוי לאכילה לגמרי רק קצת ראוי לאכילה כמבואר במג"א שם אי אכלו הרי זה באזהרה ולא ענוש כרת אפי' מזיד והרי כותח ונוקשה אינו ראוי לאכילה רק קצת והא דחייב כתבו הפוס' משום דכשאכלו אחשבי' באכילתו ועיין ישועות יעקב או"ח סי' תמ"ב או משום דהתורה אחשבי' אכילה וחייב מלקות ולא כרת ואפי' מזיד הרי לך דמכח דאינו ראוי לאכילה רק קצת אינו חייב כרת רק מלקות אף דהתורה קראו אכילה משום אחשבי' מכש"כ בגיד דאינו ראוי לאכילה כלל ואינו חייב רק מכח אחשבי' או שהתורה אחשבי' נמי אינו חייב כרת על אכילתו אף דהתורה קרא אכילה אפי' אתרמי בי' כרת כמו בשל מוקדשין ולא מטעם דמוקדשין איסור אחר היא בוודאי לענין אכילה אין לחלק והוי אכילה גם לגבי מוקדשין אלא כיון דאינו חייב רק מכח אחשבי' לית בי' חיוב כרת וכ"ת כיון דמכח אחשבי' לחייב גם על כ"ש ז"א דא"כ גם בנוקשה ותערובות דחייב מכח אחשבי' למה אינו חייב רק בכזית ולא בכ"ש א"ו ליתא דלא אחשבי' התורה לזה אכילה באינו ראוי לאכילה רק במה דהוי אכילה בכ"מ דהיינו בכזית לדידן אבל לא על כ"ש אף דאחשבי' דתרתי אחשבי' על שאינו ראוי לאכילה רק קצת וגם על כ"ש הא לא אמרי' רק באוכל כזית דהיא אכילה בכ"מ לדידן הכא חייב מלקות ולא כרת. ובזה סרה מהר השגתו מעלי דכמו דלהר"ן לא א' מיגו מסוכה לשבת להקל אף דאי הוי מחיצה לזה הוי מחיצה לזה מ"מ לא אמרי' להקל משו"ה לענין שבת כ"כ י"ל להיפך אף דהוי אכילה בגיד לענין לאו למלקות לא הוי אכילה להחמיר לענין כרת היכי דאתרמי כגון גבי מוקדשין דחומרא זו לחייבו כרת קולא היא דוהצילו העדה כתי' כמ"ש הרמב"ן במלחמות פ' א"ע בסוגי' דהואיל דאי אמר הואיל לחומרא הו"ל למימר אינו לוקה דהצלה הוי חומרא ורחמנא אמר והצילו העדה אבל לשיטת ר"א דסובר מיגו דהוי קשר לתפילין אף שאינו של קיימא הוי קשר לשבת וקשה נהי דאמרי' מיגו והוי קשר גמור לשבת אכתי לא מצינו באינו של קיימא דהוי קשר רק לענין קיום עשה דתפילין אבל לא לחייב על קשר זה מלקות ומיתה וכרת ובגמ' דעירובין משמע דקשירה גמורה היא וחייב עלי' וכפירש"י שם דהוי אב מלאכה עיי"ש אע"כ סובר דאין לחלק בהכי א"כ גם כאן כיון דהוי אכילה לגבי גיד וחייב עליו מלקות א"כ מנה כיון דהוי אכילה לגבי מוקדשין חייב נמי כרת [ואין סובר סברתי הנ"ל לר"ש] ונוקשה ותערובות שאני דאימעט בהדי' מקרא מכרת כדאיתא בפ' א"ע או דבתערובות חמץ ונוקשה לא אזיל בשיטת הרמב"ם ופוס' הנ"ל אלא כשאר פוסקים שבטור וב"י סי' תמ"ב לענין תערובות ונוקשה עיי"ש. אמנם לר"ת החולק על ר"א או דסובר נהי דאמרי' מיגו בקשר שאינו ש"ק בתפילין אכתי לא מצינו בי' מלקות וכרת ובגמ' משמע דקשר גמור הוא וחייב או דסובר דלא א' התם מיגו כלל משום נהי דהוי קשר לגבי תפילין אפי' אינו של קיימא הוא איהו לא אזיל בתר שמא שנקרא קשר אלא סובר אי כשיטת ר"א דהתם סגי באינו של קיימא דקשר מקרי כל זמן שאינו מתירו אף שעומד להתיר מ"מ עתה קשור הוא ובתפילין סגי בהך וכך הכשירו לר"א אבל לענין שבת דבעי' מלאכת מחשבת שהי' במשכן מלאכה חשובה קשר אמיץ וחזק שיש בו טורח כדי שיתקיים הוי מלאכה אבל קשר קל העומד להתיר אינו מלאכה ופטור משום שבת אבל בנידן דידן דלענין אכילה אין לחלק בהכי ואי הוי אכילה לגבי גיד הוי נמי אכילה לגבי מוקדשין והיינו לחייב מלקות ולא כרת לא מטעם דהקדש הוא איסור אחר אלא אפי' דהוי כאיסור גיד עצמו כיון דאין חיוב עליו רק מכח אחשבי' אין בזה חיוב כרת כמו על כ"ש לר"ש בחלב דבכזית חייב כרת ובכ"ש מלקות ולא כרת וכן בחמץ גמור חייב כרת בתערובות הנ"ל ונוקשה חייב רק מלקות ולא כרת כ"כ הכא והדברים ברורים וגם על מ"ש בדעת הגהמ"ר דלר"י הוא דאמרי' מיגו באהל וה"ה בקשר של תפילין מיגו וכו' אבל ר"מ אינו סובר סברא זו ובהא תלי' הנהו תרי לישנא בעירובין וע"ז כתב וכת"ר העלים עין דסברא זאת דקרי' רחמנא אהל לר"י זה היא מימרא דרבא בסוכה וא"כ דרבא המציא סברא זו לר' יהודא למה בעירובין לא ניחא לי' לפרש טעמי' דר"י דאסור בחדשים מפני הקשירה עכ"ד הנה חשד בכשרי' כי לא העלמתי עין מזה וידעתי אחי ידעתי דהתם מימרא דרבא והכא לא מוקי רבא בהכי וטעם הדבר מובן עפי"מ שכתב רמב"ן במלחמות בשיטת רי"ף ורמב"ם שהבאתי בתשובה הקודמת בזה ניחא דלתי' דאביי הוי הילכתא כר"מ א' חדשות וא' ישנות דקשר שאינו של קיימא לא הוי קשר רק לתפילין ולא לשבת ולר"מ דלא א' מיגו ולא כסתם מתני' משו"ה מוקי לי' באוקימתא אחריתא דלפי"ז קי"ל כר"י וכמתני' ומפני כך טרחתי והעתקתי כל דברי הרמב"ן שבזה מובן הענין היטב שזה טעמא דרבא דנאיד מאוקימתא דאביי ואוקי לי' בטעמא אחרינא וזה ברור
עוד כתב ובמש"כ גיסי נ"י דגם בגירושין שייך מצו' בו דפשיטא לי' דבשחיטת חולין נמי אמרי' מצו' בו וכו' כמו בהפרשת תרומה אתמהה מה ענין שחיטה להפרשה לא כן מבואר בט"ז יו"ד סי' א' דגוף הפרשה מצו' משא"כ בשחיטה דברכת השחיטה אינה באה על השחיטה דאם אינו רוצה לאכול אינו מצוה לשחוט עכ"ל הנה מה שאמרתי בשחיטה א' מצוה בו וכו' לא מלבי אמרתי אלא כתבתי שכן נראה מתוך דברי המקנה שהבאתי בתשו' הקודמת דבתרומה ושחיטה א' מצוה בו דבתרומה מפורש בגמ' נדרים מצוה דילי' והמקנה מדמי' לי שחיטה עיי"ש. והדין עמו דשחיטה דמי ממש להפרשת תרומה דגם בטבל אינו חייב להפריש תרומה בעוד שאינו רוצה לאכלו ודברי הט"ז תמוהין בזה וכבר השיגו הפר"ח במקומו והעלה דתרומה ושחיטה כי הדדי נינהו וכדברי ב"י עיי"ש. וגם בעצי לבונה השיג על דברי הט"ז הללו מדברי תוס' יעוי"ש ועי' בגמ' גיטין דף נ"ב אפטרופסין תורמין ומעשרין להאכיל ולא להניח עיי"ש ברש"י להניח למה לי עשורי כו' וביד אפרים או"ח סי' תל"ב שכ' גם לדבר פשוט לענין הפרשת תרומה שאם אינו רוצה לאכול אינו חייב עליו כלל וכ"ז נעלם מעיניו וכיון דבתרומה א' מצוה בו ממילא ה"ה בשמיטה והרי הרב הגאון הקדוש זלה"ה מבוטשאטש הי' שוחט לעוף של עצמו ומעשים בכ"י אותן רבנים ות"ח היודעים לשחוט שוחטין בעצמן ואין נותני' לאחרי' לשחוט מה"ט דמצו' בו יותר:
ומה שתמה אם כדברי אם א' רוצה לשחוט בהמה או עוף וקדם אחר ושחט הכי יצטרך ליתן לו שכר המצוה שגדל ממנו כמו בכסוי ומילה עיין בסמ"ע במקומו שכ' דשאני מצוה שנצטוו לעשותה כגון כיסוי הדם דלאחר ששחט א"א להפטר מכיסוי דוקא קנסי' משא"כ שחיטה דאי לא רצה לאכול אינו מחויב לשחוט עכ"ל ר"ל בזה לא קנסו חכמים אבל מ"מ אם שחט עוף של עצמו או ברשות בעה"ב ודאי מצוה קעביד מדמברכין עליו וכן מבואר בתבו"ש סי' א' ס"ק נ"ט דהשוחט מקיים מ"ע וזבחת תדע דאפי' שהחיינו הו"ל לברוכי עיי"ש וא"כ וד אמרי' בי' מצוה בו וכו' וכ"כ בגירושין הגם שאינו מחויב לגרשה אפי' אם זינתה אלא שלא תשמשנו מ"מ אם לשלחה להתירה לעלמא אז מצוה עליו שיכתוב גט ויתן בידה כמו בקדושין שאסרה לעלמא ומייחדה אליו מצו' עליו ע"י קידושין כ"כ להתירה לעלמא מצוה עליו ע"י גט ואמרי' בי' מצוה בו וכו' וכמו שכתבתי כן היא ואקוה כי יודה על האמת דברי גיסי ומחותנו הדו"ש. יקותיאל יהוד' טייטלבוים