אבני צדק (טייטלבאום) חלק ב· רבי יקותיאל יהודה טייטלבוים
חלק יו"ד · סימן קנג
לאהובי גיסי הגאון המופלג וכו' מוה' יואל אשכנזי אבד"ק זלאטשוב:
ע"ד מה שכתבתי בס' ייטב לב פ' וישלח לתרץ דעת רבינו הרמב"ם ז"ל לענין גיד הנשה של עולה חייב שתים ושם נאמר דמ"ש הריטב"א בשם רבינו מאיר ז"ל דכ"ש למכות ולא א' כזית אלא לקרבן דבמדד אחשבי' אבל בשוגג לא שייך אחשבי' זה דוחק דנהי דסובר שהוא מותר מ"מ כיון דליכא אלא כ"ש אחשבי' אכילה אלא הטעם דמשום אחשבי' לא חייבי' רחמנא אלא מלקות ולא כרת משו"ה פטור מקרבן בשוגג וכ"כ י"ל לענין גיד דהתורה חייבי' משום שאכלו הרי אחשביה אכילה והיינו לענין גיד דאינו אלא בלאו ולא לענין כרת בג"ה של עולה ול"ח איסור חמור עכ"ד. ונאמנים פצעי אוהב מר גיסי הגאון נ"י בהשגתו ע"ז שהוא הסביר דברי רמז"ל עפ"י דקיי"ל בחו"מ סי' רל"ד המוכר דבר איסור דאורייתא לחבירו ולא הודיעו צריך המוכר להחזיר דמיו דאכילת איסור לא שמי' אכילה דאדרבא דמצער הוא בכך ולכן בשוגג לא שייך אחשבי' אכילה דמצער הוא בכך משו"ה פטור מקרבן משא"כ באוכל כזית חייבי' רחמנא משום הנאת גרונו ומעיו דכך הוא הלל"מ עכ"ד. ואני אומר לישרי לן מר גיסי נ"י דאכתי לא נמלט מדוחק דאם מדמינן לי' להא דסי' רל"ד הלא התם אפי' אכל כל הבהמה בשוגג המוכר מחזיר הדמים דל"ש אכילה משום הצער וא"כ אמאי חייב הכא קרבן בשוגג באכל כזית אע"כ אע"ג דמצער על אכילתו אין זה מכפר עליו לפוטרו מקרבן כ"א חייבי' רחמנא כיון דהוי אכילה לפ"מ שהי' סבור שהיא היתר א"כ ה"נ נימא באכל כ"ש אף דעתה מצטער חייבי' רחמנא משום דאחשבי' לפ"מ שהי' סבור שהיא היתר ומה שמצטער עתה אינו פוטר אותו מקרבן כמו בכזית ועליבה עיסה שנחתומה מעיד עלי' שמחשבתו ניכרת מתוך דבריו שהרגיש בזה ומשו"ה כתב אבל באוכל כזית חייבי' רחמנא משום הנאת גרונו ומעיו דעתה מצער ע"ז כמו דהתם בסי' רל"ד דיש נמי הנאת גרונו ומעיו ואפי"ה לא הוי אכילה ותו מה דמסיים דכך היא הלל"מ אם באנו לידי הלל"מ א"צ כלל לסברת ר"מ מכח אחשבי' אלא כך הלל"מ וכפירש"י בשבועות דף כ"א ע"ב ד"ה ולא אמרו בכזית הלל"מ וכו' וכן משמעות דברי תוס' שם וכן פי' הריטב"א תחי' קודם שהביא דברי הרמ"א א"כ ל"ל לר"מ לחדושי סברת אחשבי' אע"כ בלא הלל"מ צריך לומר מסברא לחלק בין מזיד לשוגג מכח אחשבי' ולא נמלט מדוחק לכן שיירתי לעצמי דרך לומר דמשום אחשבי' חייבי' רחמנא רק מלקות ולא כרת ומזה למדתי דוגמא לענין גיד של עולה כיון דאין בגידין בנו"ט ורק מתורת אחשבי' ומשו"ה פטור מכרת במוקדשין וע"ז כתב מר גיסי הגאון נ"י דזה ליתא דהא דחייב בגיד התורה אחשבי' אכילה וממילא כיון דחייב משום גיד חייב גם משום מוקדשין כדינו באכלו בטומאה חייב כרת וכדא' בפ"ק דסוכה דף ז' מיגו דהוי דופן לסוכה הוי נמי דופן לענין שבת דמקילתא לחמירתא אמרינן וכמ"ש בהגמ"ר פ"ק דחולין על מה שהשיג ר"ת על ר"א שהוצרך קשר של תפילין בכ"י דא"כ אינו קשר של קיימא לענין שבת ומתרץ הגמ"ר דכיון דקרי' רחמנא קשר לענין תפילין הוי נמי קשר לענין שבת וראי' מאהל הנעשה בידי אדם לא הוי אהל ופריך מהא דמביאין שוורי' שכריסן רחבה ומשני רחמנא קרי' אהל עיי"ש וה"ה בזה מיגו דחשבו רחמנא לאכילה לענין גיד הוי נמי אכילה לגבי מוקדשין כל חד כדינו וז"ב ונכון ומה שנראה משטחת לשונו דמר גיסי נ"י דהוא חידש זאת מלבו דכרת לא חייב בכ"ש אליבא דר"ש וחושב זאת מסברי' דנפשי' הלא היא מבואר להדי' בתוס' שם ד"ה ולא א' כזית אלא לקרבן דזדונו בכרת אינו אלא בכזית אבל אין הנידון דומה לראי' דחילוק בין אחשבי' התורה לאחשבי' הוא עכ"ל הזהב.
ובמה דסיים אפתח ואען ואומר מה ענין דברי תוס' לדברי הלא בדברי תוס' לא נזכר סברת אחשבי' ואדרבא לכאורה מוכח מדבריהם דלא ס"ל טעמו של ר"מ משום אחשבי' ממה שכתבו אבל בשבועת ביטוי דאין בה כרת אלא לאו והקרבן תלוי בלאו כי היכי דלוקה על כ"ש מביא קרבן על כ"ש ואי הטעם משום אחשבי' הרי בשוגג לא אחשבי' ר"מ ואמאי חייב קרבן בשוגג בשבועות ביטוי אלא ע"כ ס"ל לתוס' כשיטת רש"י דהלל"מ הוא לר"ש דליכא חיוב כרת על כ"ש לכך פטור בשוגג משא"כ בשבועות ביטוי דבלאו חייב גם על השוגג וכ"כ להדי' הוכחה זו' בתשו' כתב סופר או"ח סי' קי"א אבל אני חידשתי אפי' נימא כדברי ר"מ דטעם ר"ש משום אחשבי' אפי"ה אינו אלא למלקות ולא לענין כרת דמשום אחשבי' לא חייבי' רחמנא כרת אפי' במזיד דאחשבי' ולא כנראה מדברי ר"מ דבמזיד חייב כרת משום אחשבי' ולפי"ז באמת נסתר הוכחה הנ"ל די"ל דגם סברת תוס' כך הוא מטעם אחשבי' והיינו לענין לאו ולא לכרת אבל לולי דברי ודאי דברי התוס' כמשמען מטעם הלל"מ הרי דבריהם אומר הבא מהחדש לא שערום הראשונים וכפי הנראה הבין מעלת גיסי נ"י דגם ס' תוס' מטעם אחשבי' ואפי"ה לא אמרי' אחשבי' רק ללאו ולא לכרת ואתפלא הלא פשטן של תוס' מטעם הלל"מ כדברי רש"י כי לא נמצא בתוס' בזה ס' אחשבי' ותו מ"ש אלא שאין הנידון דומה לראי' דיש חילוק בין אחשבי' התורה לאחשבי' הוא עכ"ל ור"ל דבאחשבי' הוא שפיר י"ל דמהני ללאו ולא לכרת משא"כ בגיד דרחמנא אחשבי' מה לי ללאו או לכרת הנה לפי"ז הודה במקצת דבכ"ש דהטעם משום אחשבי' הוא מהני ללאו ולא לכרת ומעתה אני אומר מאן יימר דהא דחייבי' רחמנא בגיד הוא מטעם דהתורה חשבי' לאכילה אע"ג דאינו אכילה נמעט בחידושו ונאמר דהא דהתורה חייבי' בגיד הוא נמי מטעם שאכלו ואחשבי' אכילה ומכח דהוא אחשבי' חייב וא"כ מהני ללאו ולא לכרת א"כ שפיר קאמינא ואזדא לה כל ראיותיו דהתם בסוכה ובאהל התורה אחשבי' לדידן ולאהל בלא חשיבותו משו"ה חשוב נמי דופן לשבת ואהל לטומאה אבל גבי גיד דהתורה בעצמותה לא אחשבי' אכילה אלא מכח שהוא אחשבי' באכילתו כמו דאמרי' בכ"ש לר"ש שפיר י"ל לענין גיד חשבה התורה אכילתו מכח דהוא אחשבי' דאינו רק לאו לענין מוקדשין דבכרת לא חשבה תורה אכילה מכח חשיבותו כמו שמחלק מעלת גיסי נ"י בעצמו בכיוצא בזה אבל האמת הוא אפי' נימא בגיד לאו משום דהוא אחשבי' אלא דגזיה"כ הוא דהתורה אחשבי' אכילה אפי"ה י"ל דזה לענין לאו ולא לכרת ומני' דרק לענין גיד דהוא בלאו ולא לענין כרת גבי מוקדשין ומה דקשי' לי' על דברי מהא דא' מיגו דהוי דופן לסוכה הוי נמי דופן לענין שבת אני אומר דאדרבא מכאן ראי' לדברי לפי המבואר בר"ן ז"ל בסוכה שם שכתב ומקשו אמאי אמרי' כה"ג מיגו לקולא ודחקו לומר דלא שרינן משום מגו אלא איסורא דרבנן ואין זה כלום שכבר הוכחתי בחדושי דאפי' מה דאסור מדאורי' שרי' משום מיגו אלא כך אני אומר שכיון שהתירה מחיצותי' של סוכה וא"א לז' ימי סוכה בלא שבת ודאי לא בא להכשיר בששה ימים בלבד ובשבת תהא צריכה הכשר אע"כ גם בשבת שרי לכך א' מיגו עיי"ש הרי דלולי זה הטעם אודו להו הר"ן דאין סברא לומר מיגו מזה לזה והפ"י כתב על דברי הר"ן שהוא דוחק גדול והעלה דבאמת לא אמרי' מיגו וכו' רק לאיסור דרבנן אבל איסור דאורי' לא שרי' בשבת מטעם מיגו דהוי דופן לסוכה וכו' עיי"ש א"כ מוכח מדבריהם איפכא דמקילתא לחמירתא לא אמרי' מיגו להקל בשבת לפי"ז אפשר לומר גם כמו דל"א מכח סוכה להקל לענין שבת כמו כן ל"א בגיד דחייב מלקות מכח אחשבי' להחמיר עליו בכרת משום אחשבי' וכן מה שהקשה מה דהגמ"ר שתירץ לשיטת ר"א אני אומר לאידך גיסא הרי ר"ת והתוס' והרא"ש שכולן דחו להלכה דברי ר"א מכח הראי' מהא דעירובין דהוי קשר לענין שבת ולא תירצו כדברי הגמ"ר מדקרי לי' קשר לתפילין הוי נמי קשר לשבת מכלל דלא ס"ל למימר הכי ושיטת ר"א יחידאי היא ולא קיי"ל כוותי' אלא כר"ת א"כ כולהו לא ס"ל ס' הגה"מ ותו נראה גם מדברי הרמב"ן דלא ס"ל כהג"ה מרדכי דהנה הרי"ף בעירובין פ' המוצא תפילין פוסק המוצא תפילין מכניסן ישנות ולא חדשות חדשות מ"ט לא משום דחיישי' דילמא קמיע נינהו אבל ישנות כיון דמקושרות לא טרח וכן פסק הרמב"ם והרז"ה השיג ע"ז דהא אסיקנא דהטעם בחדשות כיון שאין מקושרי' וא"א לקשרן בשבת משום שהוא קשר של קיימא מניחן והולך לו וכן השיג הראב"ד על הרמב"ם והרמב"ן תירץ דלא ראה רבינו לסמוך על לישנא אחרינא דהיא תירוצא דאביי דאמר דכ"ע לא טרח וטעמא דחדשות לא היינו מפני שאסור לקושרן בשבת משום דלהך לישנא הלכה כר"מ דא' א' חדשות וא' ישנות דקי"ל עניבה לאו קשירה היא ואפשר דעניב להו כעין קשירה דידהו ואפי' תימא עניבה פסולה בתפילין אפשר דקשר להו בקשר שאין חייבי' עליו דקי"ל כל קשר שאינו של קיימא אין חייבי' עליו כו' וכיון דתנן במתני' סתמא כר"י וכו' נקטינן לישנא דרבא דמוקי להו אליבא דהילכתא עכ"פ הרי כתב בתוך דבריו ואפשר דקשר להו בקשר שאין חייבין עליו דקיי"ל כל קשר שאינו של קיימא אין חייבי' עליו ולפי דברי הגה"מ נהי דבכ"מ אין חייבי' עליו הכא מיגו דקרי' רחמנא קשר דמהני לענין תפילין הוי נמי קשר לשבת וחייבי' עליו אלא ודאי ל"ל הך סברא אלא אע"ג דלתפילין הוי קשר לשבת לא הוי קשר הנה הראתי לדעת כי הקדמוני' והר"ן והפנ"י בפ"ק דסוכה ור"ת ותוס' ורא"ש ורמב"ן בעירובין כולהו ס"ל דלא א' מיגו מקילתא לחמירתא א"כ יפה אמרתי לענין גיד הנשה הן אם הטעם דהוא אחשבי' או אפי' התורה אחשבי' אכילה היינו לגבי גיד לענין לאו ולא לענין מוקדשין לענין כרת דמקילתא לאו לחמירתא כרת לא א' מיגו אף דבאכילה אין לחלק ולכ"ע אכילה היא גם לגבי מוקדשין אבל כרת לא מחייב ולהלן יבואר יותר ויותר מזה אני אומר דאפי' הגמ"ר שמת בסברא זו דברי ר"א והביא ראי' מהא דאהל עכ"ז סברא זו הואי וקרי' רחמנא אהל או קשר לא להלכה אמרה רק לתרוצי סוגי' דעירובין דף צ"ז מה שהקשו על ר"א אבל מהא דאי' התם המוצא תפילין מכניסן כו' א' חדשות וא' ישנות ר' יהודא אוסר בחדשות ומתיר בישנות ופריך וליענבהו מיענב אר"ח ז"א עניבה פסולה בתפילין אביי ר' יהודא לטעמי' דאמר עניבה קשורה מעליותא היא ומכאן מוכיח ר"ת דא"צ לקשור בכ"י כדברי ר"א דאי קושרן בכ"י לא הוי קשר של קיימא ואמאי חדשות אסור וע"ז כ' הגהמ"ר וז"ל מיהו נ"ל דראיות ר"ת אינו ראי' דאע"ג דלאו קשר הוא אסור לקושרו בשבת דרחמנא קרי' קשר וכן מצינו בסוכה ר"פ הישן דא' ר"י כל אהל שאינו עשוי בידי אדם אינו אהל ופריך מהא דא' רבה תינוקות העוסקי' בפרה מביאי' שוורי' שכריסן רחבה שחוצצים מפני קבר התהום אלמא אהל היא ומשני אע"ג דלאו אהל הוא רחמנא קרי' אהל דכתי' עור ובשר תלבשיני וגו' עכ"ל ואיכא למידק א"כ רוב הפוסקי' דסברו לענין סוכה בשבת לא אמרי' מיגו אלא אע"ג דהוי דופן לסוכה לא הוי דופן לשבת מ"ש מהא דאהל דמכח דקרי' רחמנא אהל חוצץ. ותו קשה על הגהמ"ר לסברתו דמהני מיגו לענין דאורי' א"כ לדידי' גם בהא מיגו דהוי דופן לסוכה וכו' מהני נמי לענין דאורי' א"כ הי' לו להביא ראי' לסברתו לתרץ דברי ר"א מהא דפ"ק דסוכה מיגו דהוי דופן לסוכה וכו' ועי' ישועות יעקב סי' כ"ה שתירץ בהך דפ"ק דסוכה דברי ר"א [וכפי הנראה עיניו לא ראו דברי הגה"מ הללו] תו יש דקדוק בלשונו הזהב של הגה"מ שכ' וכן מצינו בסוכה ר"י סובר אהל שאינו נעשה בידי אדם אינו אהל למה הזכיר שמו של ר' יהודא הו"ל לומר וכן מצינו בסוכה למ"ד אהל הנעשה וכו' אלא ע"כ היא אשר דברתי דהגהמ"ר גופי' נמי אזיל ומודה די"ל דהך דא' בפ"ק דסוכה מיגו דהוי דופן לסוכה וכו' אונו רק לענין איסור דרבנן אבל לענין דאורי' לא א' מיגו מקילתא לחמירתא ואף דקרי' רחמנא סוכה במחיצות לא מהני לשבת לכן לא הביא ראי' מהא דפ"ק דסוכה אלא מהא דא' ר"י דייקא לענין אהל הנעשה וכו' דאליבי' משני אע"ג דלאו אהל הוא רחמנא קרי' אהל וכו' והשתא לא קשי' על ר"א מהא דא' ר"י חדשות אסור דר"י לטעמי' אע"ג דלא הוי קשר של קיימא מיגו דקרי' קשר לתפילין הוי נמי קשר לשבת כדמצינו דר' יהודא סובר הכי לענין אהל דשוורי' דחוצץ משום דקרי' אהל אבל הואיל דלא מצינו סברא זו רק לר"י ולא לרבנן ר"ל דלא קיי"ל כוותי' בהא וליכא ראי' מהתם להלכה והדרינן לסברת הפוס' הנ"ל דלא א' מיגו מקילתא לחמירתא ולא קשי' עליהם מהך דאהל דלר"י הוא דמהני הכי ועפ"י שיטת ר"א והגה"מ הנ"ל מתורץ קושיות תוס' בעירובין ד"ה אביי אמר ר"י לטעמי' ור"מ דשרי בחדשות קסבר דלאו קשורה היא ותימא דבעי' הוא אליבא דר"מ אם עניבה קשורה הוא אם לאו וקאי בתיקו ולפי שיטתם ניחא דלר"מ אפי' אי סובר עניבה קשורה מעליתא לא הוי הכא קשורה די"ל דאיהו סובר הואיל בתפילין לא הוי קשר של קיימא שקושרין בכל יום לא הוי קשר לענין שבת דאיהו חולק על ר"י דאהל והבן ולפי"ז צ"ל דר"א והגה"מ אזיל בשיטת הרי"ף והרמב"ם דלא קי"ל כהא דלישנא אחרינא דהא דא' ר"י חדשות אסורות היינו משום שא"א לקושרן דא"כ דקי"ל כר"י תו קי"ל להלכה כוותי' מיגו דהוי קשר לענין תפילין הוי קשר לענין שבת אלא סובר ר"א והגה"מ כהרי"ף ורמב"ם דטעם דחדשות אסור משום חשש קמיע ושפיר י"ל דלא קי"ל להלכה כהך סברא מיגו דקרי' קשר וכו'. והשתא א"ש כל מה שכתבתי אפי' לשיטת ר"א והגה"מ ודו"ק עוד השיג עלי על מש"כ בפ' וישלח כמו דא' בקדושין מצו' בו יותר מבשלוחו כך הוא בגרושין מצו' בו וכו' וע"ז א' מר גיסי נ"י הרי גם בקדושין נלאו הר"ן והיש"ש והמקנה למצוא דרך אמאי דא' בדידה מצו' בה יותר מבשלוחה הא לא מופקדת על פו"ר וא"כ איך נימא בגט מצו' בו וכו' ולא אבין מה מצו' הוא לגרש ואי משום שהרמב"ם ז"ל מנה בתוך המצות מצוה לגרש בשטר הרי במצוה קמ"ו מנה לשחט בהמה וכו' וכי נימא דבשחיטת חולין להנאתו יהי' מצו' בו יותר מבשלוחו עכ"ד גיסי נ"י ותמה תמה אקרא שראה ראשית דברי המקנה ולא סוף דבריו שבאמת תירץ דאף שהאשה אינה מצוה על פו"ר מ"מ כיון שרצונה להנשא לאיש בדין איש ואשתו לכ"ע אסורה להבעל לו בלא קדושין א"כ הוי הקדושין מצו' כמו שחיטה והפרשת תרומה דאינו מצווה בכך אלא א"כ רוצה לאכול ואפי"ה מברכין עליהם אשר קדשנו במצותיו וממילא שייך בהן מצו' בו יותר מבשלוחו כדאי' בנדרים גבי הפרשת תרומה מצוה דילי' הוא וניחא לי' למיעבדה עכ"ל הרי מתוך דבריו מבואר דגם בתרומה ושחיטה אמרי' מצוה בו וכו' ואפשר מה"ט אחז"ל ת"ח צריך שילמוד שחיטה ומילה מפני שיותר מצו' שישחט בעצמו וכן בגרושין אמרי' מצו' בו יותר מבשלוחו והמצוה הוא אם שונאה ורוצה לשלחה יכתוב שטר גט וימסרנו לה זה היא המצוה כמו שחיטה והפרשת תרומה וקדושי אשה והראי' כי הפוס' טרחו הרבה ונלחצו לתת טעם על זה שלא תקנו ברכה על מצו' גירושין מכלל דהוא מצוה גמורה וממילא שייך בזה מצוה בו וכו' ואפילו בהכשר מצו' אמרי' מצו' בו יותר וכו' כהא דר"ס מחריך רישא וכו' וכ"ש בכתיבת גט למ"ד וכתב אבעל קאי ונתינתו בידה דזהו עצם המצו' אם רוצה לשלחה א' תורה יתירנה בדרך זה לכתוב וליתן גט ודאי מצוה בו וכו' וזה ברור.