אור ברסלב

אבני צדק (טייטלבאום) חלק ב· רבי יקותיאל יהודה טייטלבוים

חלק יו"ד

מסירת המפתח

סימן פט

להרבני המופלג מו' יעקב הויזמאן נ"י.

אשר שאל ע"ד השינים החלולים ונקובים והרופאים סתמו אותן בבלומבע הנעשה מגיבס ומכמה מיני מתכות והסתימה הזאת מגין מן הכאב וזאת אינם יכולים להסיר לעולם אלא לפעמים נשחת ונופל מאליו אם היא חוצץ בנשים לענין טבילה:

תשובה הנה בחכ"א כלל י"ד ושב"א כתב בנשי' שיש להן שינים תחובות אין חוצצין שהן לנוי אבל מה שסותמין נקבי השן ע"י רופא כדי שלא תבא בו רוח שהוא רק לרפואה ואלו לא הי' לה כאב ודאי לא היתה סותמת לכך חוצץ. אמנם לי נראה אם הסתימה אינו נראה בשוה עם השן ג"כ יש להתיר כמו בקוץ אלא אפי' אם נראה בשוה עם השן ג"כ יש להתיר דהנה מדברי סד"ט סי' קצ"ח ס"ק כ"ג מבואר בשם סמ"ק ומרדכי דמה שאין רגילה להסיר משום צער וכאב מקרי מיעוט שאינה מקפדת ואינו חוצץ וכ"כ מוזלה"ה בתשו' הש"מ סי' מ"ד עיי"ש אלא שהסד"ט בסוף ס"ק כ"ו מחלק בין גרב שהיא מגופה זה אינו חוצץ אבל בקוץ שמחוץ לגופה אפי' מצטער ואין הדרך להסיר אפי"ה חוצץ ואמנם בתשו' זכרון יוסף סי' יו"ד לענין אשה שתחבה טבעת לתוך הרחם והיא אומרת שאינה יכולה להיות מבלעדי הטבעת כי יגדל כאבה ובעת לידה מוכרחין להסיר הטבעת מקודם שלא תעכב הלידה האריך להתיר דאינו חוצץ כיון דאינה מקפדת ודרכה להניחה שם הו"ל מיעוט שא"מ ואינו חוצץ וכן העלה בתשו' רע"ק איגר ז"ל סי' סמ"ך ודחה לחילוק של סד"ט ומסיק אפי' במחוץ לגופה נמי דינא הכי עיי"ש וכן העלה בקרבן ראשית על מס' ר"ה בתשו' שם סי' יו"ד לענין אשה שיש לה אפיסטל בידה ובתוכה קטניות ונעכר כאבה להוציאה בשעת טבילה דאינו חוצץ מטעם האמור וכ"כ בגדולי טהרה לענין שן תותבות אף בלא טעם נוי שאם יש לה צער להסירה בעצמה בלי אומן יש לומר דאינו חוצץ וכ"כ סברא זו באמרי אש יו"ד סי' ע"ה ומכ"ז ניקח לנד"ד אף שהסתימה דבר שמחוץ לגופה כיון דאין דרכה להסיר הסתימה שבשן לעולם דיש לה צער וכאב אם תסירנו ודאי הו"ל מיעוט שאינו מקפיד ואינו חוצץ ומותרת טבול:

סימן צ

שאלה מהאברך המופלג החסיד מוה' יעקב מרישעץ:

ילמדני נידון המקוה שהוא מעין חזק וא"א לנקותה לגמרי שלא ישאר מים כלל ע"כ מתחלה עשינו ג' נקבים בהכלים בשוליהן ובהצד לשאוב בהם רק מורא עלה על ראשי מכח דברי הט"ז סי' ר"א ס"ק מ"ז שהקשה הא ע"י אדם פסול ותירץ דהוי חיבור ע"י הנקב מכח גוד אחית וא"כ חושש אני מחמת שחפרו המקוה כששאבו אותה כדי שיהא מים כשיעור הצריך ונשאר בהכלי עפר וצרורות ואבנים ונסתמו הנקבים לפי שעה הגם דודאי לא חזר שם כלי עלי' ע"י סתימה זו ובפרט שבכל פעם שהוריקו הכלי פתחו הנקבים אעפי"כ חיבור לא הוי דלפעמים נפסק הקלוח ולא שייך תירץ הט"ז מה דינו האם צריך לשאוב עד שלא ישאר רק מעט מים ולשפוך בו חלב לשנות מראהו למראה חלב וטורח גדול הוא עכ"ד:

תשובה הנה האחרונים דחו דברי הט"ז ועי' בש"ך ס"ק מ"ו תירץ בזה"ל כיון דשואב המים משם א"כ ודאי לא ניחא לי' שיפלו המים לשם דהא אדרבא שואב אותם משם והוי ממילא עכ"ל כוונתו פשוטה דהתם אף שנפל שלא בכוונה והאדם לא ידע מזה מאומה פסול דלא איכפת לי' במה שנפל אבל בשואב המקוה עדיף דהרי מכוין בפירוש לשאוב המקוה להוציא המים משם לנקותו ממנו מפני שהם עכורים או סרוחים] ולא לחזור להכניסו ולא ניחא לו במה שחוזרים ונופלי' וכן הבין בספר לוש"מ וראיתי בבית מאיר הוסיף לחלק דדוקא במקוה חסר שנפל לתוכו מתוך הסגוס דניחא לי' דהנפילה כדי להשלים מ"ם סאה זה חשוב בידי אדם משא"כ בדולה המקוה לנקותה שלא ניחא לי' כלל באלו המים הנופלים עכ"ל. ולא ידעתי מי הגיד לו דאין שאובי' פוסלים בידי אדם רק בניחא לי' שמרויח בזה שנופלים דלא מצינו דבעי' ניחא לי' במקום דפוסל אלא בפרה אדומה בנעשה בה מלאכה יליף מקרא ב"מ דף למ"ד דבעי' ניחא לי' שירויח בזה אבל אי אינו מרויח אלא דלא איכפת לי' אינו פסול וכ"כ ב"מ ד' כ"ב לגבי מים שנפלו על הפירות לענין להכשירן בעי' ניחא לי' שמרויח במה שיורד הטל עליהן אבל אי אינו מרויח אלא דלא איכפת לי' אינו מכשיר עיי"ש דיליף מקרא הכי אבל לגבי שאובין שנפלו בידי אדם למקוה משמע מלשון הש"ך אף שאינו מרויח בזה אלא דלא איכפת לי' נמי פוסל ודוקא בשאוב ודולה המקוה לנקותו אז לא ניחא לי' שאינו רוצה שיחזרו המים העכורים והסרוחים למקוה ובע"כ דידי' נופל מאליו ולכן אינו פוסל וזה עצמו מילי דסברא שחידש הש"ך ומנ"ל להוסיף עוד דאינו פוסל אלא בניחא לי' שמרויח בו ואין זה דומה להא דמצינו דהערוך סובר לענין פסיק רישא בנהנה אסור ובאינו נהנה שרי ובתוס' שבת דף ק"ג סוד"ה לא צריכא מודים לו בהא דאית לי' הושענא אחרת כיון דלא אסור אלא מדרבנן לא גזרו חכמים בשאינו נהנה וה"ל פסול ג"ל שאובין אינו אלא דרבנן דהתם מילי דסברא הוא ולא בעי למילף מקרא דהתם אי נעשה הדבר ממילא לית לן בי' ושרי רק האיסור הוא על האדם שלא יעשנו מדאורי' או מדרבנן ואם אינו מתכוין שרי דאז הוי כנעשה ממילא ובפסיק רישא שיודע שא"א שלא יהא הדבר האסור נעשה ע"י ובכ"ז עושהו הו"ל כמכוין לר"ש ובזה מחלקינן להערוך ולתוס' בדרבנן דבניחא לי' שנהנה והו"ל כמכוין אבל באינו נהנה אין דעתו עליו ושרי אבל בנידן דידן איפכא הוא דאין אסור לאדם לשפוך מים שאובין למקוה לפוסלו אלא שחכמי' אמרו שאם נפל מי' שאובי' מאליו למקוה נפסלת ואם נפל מכלי נקוב אין לו דין שאוב ואם נפל ממילא ע"י אדם שלא בכוונה אסור א"כ ל"ל ניחא לי' הכי בשביל כוונה אסור וגוף דברי הש"ך דבר חדש היא וצ"ל משום שהוא שואב ואינו רוצה בו ונפל בע"כ בידי אדם בזה לא גזרו אבל בנפל מאליו ע"י אדם ואינו נהנה בו אבל לא איכפת לו מנ"ל דשרי לכן נראה דבזה מודה הש"ך דאסור וראי' ברורה לזה דאין הטעם משום דניחא לי' שמרויח בזה שנופלים למלאות המ"ם סאה דהא תינח ביודע שנפלו וניחא לי' בהכי אבל אם נפלו שלא בכוונה כלל ושלא בידיעתו של אדם כלל דפסול כדמשמע מלשון הש"ך וכן מבואר מתוך דברי הט"ז שם ס"ק כ"ז ומה שהביא מסעי' ל"ט אף שהאדם לא ידע כלל שנזדלפו המים מאליהן ברגליו למקוה פסלוהו והרי בזה אין לומר דאלו הוי ידע שנפלו הוי ניחא לי' שמרויח כס' הב"מ הנ"ל דהרי הוא לא ידע מזה וכהא דאיתא בב"מ הנ"ל לענין הכשר נגבו המים אינו בכי יותן אף דהשתא ידע וניחא לי' מעיקרא לא ידע וכ"כ התוס' להדי' בדף למ"ד דעלה עלי' זכר דפסול היינו בידע דניחא לי' אבל אי לא ידע לא פסול אף דאם הי' יודע הי' ניחא לי' ה"נ כיון דלא ידע מנפילת המים לא מהני לפסול משום דאלו הוי ידע הוי ניחא לי' אלא ודאי לא בעינן ניחותא דידי' דמרויח אלא משום דלא איכפת לי' במה שנופל לכך פוסל אבל בשואב ורוצה לנקות המקוה ודאי לא ניחא שיחזרו ויפלו המים הסרוחים לשם משו"ה בזה אינו פוסל אף שיודע שנופל דאינו רוצה בו וא"כ אין חילוק אם שואב ישראל או גוי כיון שרוצה לנקותו מאותו המים העכורים או סרוחים דודאי לא ניחא לי' שיחזרו ויפלו לשם אפי' אם אינו אלא שכר יום דכללא הוא דאומן לא ניחא לי' שיפסיד אומנותו וא"כ כשר לשאוב בכלי מנוקב ע"י גוי הוצרכתי לכל זה לפי שראיתי דבר פלא בתשו' דברי חיים ח"ב יו"ד סי' ק"א שכתב דתירץ הש"ך הנ"ל לא שייך רק בישראל דודאי לא ניחא לי' שיהא המים נפסל לטהרה אבל בגוי דהוי ע"י אדם ואיהו לא ידע מזה כלל ולא שייך לומר לא ניחא לי' עכ"ד. ראה זה חדש הוא לא שערוהו אחרוני' ולא ידעתי למה נטה מדרך פשוט דכל השואב לנקותו לא ניחא לי' שיחזירו ויפלו ולא עוד אלא דלדבריו קשה גם בנפלו בידי אדם בלא כוונה נמי לא ניחא לי' שיפסלו המקוה ואין לומר התם שאני משום שלא ידע מנפילתו או אפי' ידע הרי לא גילה דעתו דלא ניחא לי' משום שפוסל המקוה אבל בשואב גילה דעתו דלא ניחא לי' שיפסול דהרי שואב להכשירו זה אינו דהא הש"ך קאי על המחבר להלן דאיירי להדי' בשואב מקוה מלאה מ"ם סאה לנקותו [היינו מעפר או מפני שהם עכורים או סרוחים] אלא שירא שלא יפלו ג' לוגין שאובין אחר שיחסרו א"כ לא גילה בהשאיבה שאינו רוצה שיפסול המקוה רק במה שניקב הכלי וא"כ מה קאמר הש"ך דלא ניחא לי' שיפלו דהא אדרבא הוא שואב משם הכי הו"ל למימר שהרי נקב הכלי ותו דגוף הסברא שאינו פוסל משום דלא ניחא לי' שיפסול אינו נראה דהרי זה נגד דברי התוס' ב"מ דף ל' הנ"ל שכתב וא"ת עלה עלי' זכר אמאי פסלה הא ודאי לא ניחא לי' לפסול הפרה שדמי' יקרים בשביל דבר מיעוט י"ל דאם היתה כשרה הוי ניחא לי' ולכן אין להכשיר וא"ת הכניסה לרבקה ודשה אמאי כשרה מ"ש מעלה עלי' זכר וי"ל דהתם לא ניחא לי' בדישתה שאינו מרויח כ"כ דבלא"ה נדושות התבואה עכ"ל. ונהי דכאן לא בעי' ניחותא שירויח בזה אלא במקום דלא איכפת לי' הנפילה מים פוסל המקוה וכמש"ל מכ"מ תו אין לומר דמשו"ה לא יהא פוסל דלא ניחא לי' לפסול המקוה כיון דאלולי הפסול לא הי' איכפת לי' ואפשר הי' ניחא לי' ודמי' להא דעלה עלי' זכר דהתם דפוסל אלא ודאי דברי הש"ך כמשמען דהתם לעיל לא איכפת לי' ואפשר הי' ניחא לי' לס' הב"מ אבל בשואב לנקותו מאותן המים לא ניחא לי' שיחזרו ויפלו א"כ גוי ודאי אינו מכוין לשאוב משום פסול אלא לנקותו מאותן המים א"כ ודאי לא ניחא שיחזרו ויפלו משו"ה כשר בכלי מנוקב לשאוב גם ע"י גוי וכן המנהג שאין מדקדקין בזה לשאוב ע"י ישראל דוקא וא"כ למ"ש הבית מאיר דהעיקר כתירוץ הש"ך וחזקו במסמרים בנידן דידן כשר הגם שיש מי שכתב שקשה לסמוך על סברת הש"ך כיון דלא נזכר בדברי רבותינו ז"ל מ"מ זה היה במקוה במעין דמדינא אינו נפסל בשאיבה כלל כמ"ש המחבר אלא כז' הרמא כ' שנוהגין להחמיר לכתחילה גם במעין ובדיעבד או בא"א לתקן כשר עיי"ש א"כ עכ"פ בנידן דידן כשר הוא ובודאי מהיות טוב אם אפשר לשאוב והנשאר מים ישפוך בו חלב עד שישתנה למראה חלב ראוי לעשות כן אבל אם הוא טורח גדול כשר הוא בלא"ה בין אם נשאב ע"י ישראל או ע"י גוי מטעם הש"ך דלא ניחא לי' כנ"ל ברור.

סימן צא

שלום לכבוד אהובי תלמידי הרב המופלג החריף החסיד מוה' יוסף מנחם סג"ל נ"י:

מכתבו הגיעני אשר עלה ונסתפק ג' ספיקות א' אם סירכא הניתק בהכנסת יד הבודק ולא נשאר שום דילדול לא בריאה ולא בדופן אם זה נקרא סירכא להרשב"א דאוסר סירכא סתם או נימא זה מותר אפי' להרשב"א דלא נקרא סירכא כלל עכ"ל. עי' בטור סי' ל"ט וז"ל ומר יעקב גאון הורה וכו' ע"ז נוהגין להכשיר כל סירכא שניתק וכו' והרשב"א כתב וכו' ולא כהללו שממעכין ביד וכו' והב"י מביא ב' דיעות בזה שאפשר לומר שהרשב"א לא בא לחלוק רק על הממעכין אבל על המכשירים בניתק ע"י יד הטבח לא חלק והכי משמע מדברי ר' ירוחם וכו' וה"נ מדברי הכלבו וכו' אבל מדברי הר"ד בן יחיי"א נראה שהרשב"א לא ס"ל לדמר יעקב כ"נ מדברי רבינו שהרשב"א חולק אדמר יעקב עכ"ד. ולא הכריע אלא שאח"ז רוצה להוכיח כך מדברי הרשב"א עצמו ודחה לי' נמצא יש לנו ספק בדעת הרשב"א ואיכא מ"ד דהרשב"א סובר דזה הוי סירכא ואסור לדידי' וכיון דמספקא לן בזה ממילא נפשט הספק הב' דזה פשוט דמי שנהג שלא לאכלו משום חשש איסור תו מהני בי' התרה לכ"ע ואפי' לדעת הרשב"א ור"ן שהוא דיעה שני' שבסי' רי"ד שאם יודע שהוא מותר ונוהג בו איסור אין מתירין לו אפי' בהתרת חכם כעין התרת נדרי' דהיינו דוקא ביודע שהוא מותר בודאי אבל אם אינו יודע שהיא מותר אלא מספקא לי' ומכח זה נהג לאסור ודאי מהני בי' התרה וזה מבואר בלשון הירושלמי שהביאו הב"י שממנו מקור דין זה של הרשב"א ור"ן לפירושם וז"ל כל דבר שאינו יודע בו שמותר וטועה ונוהג בו איסור נשאל ומתירין לו ופי' הם דהיינו בג' כעין התרת נדרים וכ"ד שיודע בו שמותר ונשאל אין מתירין לו כלל כלו' אפי' בהתרת נדרים כך מבואר פירושו להלן בב"י להרשב"א והר"ן עיי"ש. נמצא מה שלא אכל ע"ע רק משום חשש ספק איסור ועכשיו שחוזר בו ורוצה להתיר לו כיון שעפ"י הדין והלכה מותר ודאי יש לו התרה בשאלת חכם כדין התרת נדרים ומלבד כ"ז אגלה לו סוד שאמר לי השו"ב המובהק דפה מהרי"א נ"י שאין עתה בנמצא כלל שיהא ניתק ביד ולא ישאר ממנו מאומה שום דילדול אלא תמיד נשאר ממנו מכאן או מכאן ואין זה ניתק ביד האמור ובודאי יש בו חשש איסור להרשב"א לכן ממילא מהני היתר.

וע"ד הספק השלישי אם מותר ברוטב בלא התרה הדבר פשוט דאסור למה דכתב מהרש"ל דהאידנא הנודר מבשר אסור ברוטב א"כ ממילא גם מי שנוהג כך לחומרא דלא גרע מנדר. שוב הראה לי השו"ב הנ"ל שכן העלה בס' תורת זבח סו"ס מ"ם אלא שאני מוסיף ואומר איפכא דזה עדיף דאפי' למ"ש בש"ע בסי' רי"ז דהנודר מבשר מותר ברוטב דאינו בכלל בשר בלשון בני אדם היינו בהוציא הנדר בלשון ובפה. אבל בנ"ד ומי שנהג איזה חומרא ולא הוציא בשפתיים כלל אלא מה שנהג הוי כאלו קבלו בנדר א"כ כיון שע"ע ודאי הוי נזהר בחומרא זו בין בבשר ובין ברוטב הרי זה קבלה גם על הרוטב בנדר מפורש על הרוטב וזה מדויק בדברי הש"ע רס"י רי"ד דמה שנהגו בהם איסור הוי כאלו קבלו עליהם בנדר כלו' דמה שנהגו הוי כאלו קבלו בפירוש בנדר והבן ועי' בתו"ז שם נתן עוד טעם להנוהגי' להחמיר שלא לאכול מסירכא הניתק ע"י מיעוך שחששו לדעת הרשב"א שאוסר המיעוך וא"כ חששו דאיכא איסורא מדינא א"כ פשיטא שגם הרוטב אסור עכ"ד ומני' דה"ה למי שנוהג שלא לאכול מבשר הניתק ביד למה שכ' שיש חשש לדעת האומרי' דגם זה נקרא סירכא להרשב"א ואסור וכש"כ למש"ל שאין בנמצא עתה ניתק בלא דילדול ואיכא איסורא מדינא ודאי הרוטב ג"כ אסור ובעי התרה לכן במטותא מני' אל יצדק הרבה כ"א יתיר לעצמו כדין ואחר יאכל. והשי"ת ישפיע לו שפע ברכה והצלחה ופרנסה טובה בהשקט ומנוחה והשמש לו זרחה:

סימן צב

שלום לאהובי ש"ב האברך המופלג בתורה מוה' פרץ טייטלבוים נ"י.

מכתבו הגיעני ואמלא רצונו להעתיק לו בחזרה לשון השאלה ע"ד הרבני המופלא מוה' יהודא נ"י אשר חתם זה איזה שנים אצל רב א' כתב בח"ח ובאו"ש ובנדר ע"ד רבי' וע"ד הרב ההוא לבל יעשה שום דבר נגד רצון הרב הנ"ל יען הבטיחו לו איזה אנשים שבגלל זה יתן לו הרב מקום ללמוד מלאכת השו"ב גם יתן לו מקום מזון ומחי' והרב הנ"ל ציוה על השו"ב שבעירו ללמדו אך השו"ב ההוא לא רצה עדי גם לו יתן כתב כנ"ל לבלי להיות שו"ב בעירו ע"ע והר' יהודא מיאן ליתן לו ונתעכב הדבר כארבעה שנים ומחמת דחקו למד מלאכת השו"ב במקו"א והותר לעצמו הנדר בפני ב"ד של שלשה עתה יורינו כדהדר"ג אם מועיל ההיתר ואם שכבר יש לו התירים מרבנים אכן אין רצוני לסמוך רק ע"ד הדר"ג אף שלדעתי הדבר פשוט שמועיל דהנה ע"מ שנדר עד"ר מבואר ביו"ד סי' רכ"ח דיכולין להתיר במקום מצוה וכן לצורך פרנסתו גם יש לצרף דעת הר"א וסייעתו דבדיעבד אם הותר מותר אף שהש"ך חולק ע"ז מיהו מפי' המשניות להרמב"ם פ"ז דבכורות נראה דבדיעבד מותר וכ"כ השעה"מ וגם שהר"ן בתשו' סי' ל"ח כתב שדעת רש"י במכות ט"ו דאין נדר עד"ר כלום אלא כשנדר ע"ד מצוה אבל ע"ד רשות לא וגם דעת הרשב"א אם עבר אנדרו מתירין אפי' עד"ר והביאו המשל"מ פ"ו משבועות ה"ח ובענין ע"ד חבירו מבואר ביו"ד דהיינו דוקא בעשה לו טובה ובנד"ד לא קבל ממנו טובה לכן מועיל ההיתר אף בלא דעת הרב וכו' וכהדר"ג ימחול לברר הדבר ולהשיב לי דעתו עכ"ד בקצרה:

תשובה טרם יצמח כל שיח עיניו יביטו לנכח דברי תשו' הר"ן סי' כ"ז בענין אשה שאסרה על נפשה בנדר עד"ר וע"ד ראובן שלא תנשא לשום אדם בלתי ברצון ראובן אחר שהעלה צדדי, היתר מכח שהיא דבר מצוה כתב לפיכך יש לדון בנידן זה שיהא לו הפרה אבל מפני שעניני נדרים חמור מאוד לזאת יעצתי שיתיישבו בדבר היטב וישלחו חכמי העיר בעד אותו ראובן וכו' עיי"ש ועתה אנן מה נענה בתרי' ומה אנו להתיר נדר עד"ר במהירות ובשגם שיש לי להשיב על כל דבריו מ"ש שהיא דבר מצוה לצורך פרנסתו הרי תברא בצידו שהרי כ' ז' הרמ"א ז"ל שם דדוקא אם אי אפשר לקיים המצוה בלא התרת הנדר ועי' ש"ך ס"ק נ"ד וא"כ מזה איכא למילף כ"כ לענין פרנסה אם אפשר למצוא פרנסתו בלא התרת הנדר אין זה צורך דבר מצוה ועכצ"ל מ"ש התשב"ץ הביאו ב"י שכ' בא' שנשבע עד"ר שלא למכור יין ונתחרט שמתירין לו לדבר מצוה כיון שהוא לצורך פרנסתו כמו במו"ק דף י"ד דכל למזונות כ"ע לא פליגו דשרי עכ"ד [שממנו העתיק הרמ"א] ודאי איירי שאומנתו רק למכור יין ואינו בקי בטוב מו"מ זולתו. דומיא דהא דמו"ק שאין לו מזונות במקומו ומדינתו רק במדיה"י ע"כ מקרי דבר מצוה ולכן נקט תחי' דברי הגמ' דאמר במזונות כ"ע לא פליגו דשרי ומזה למד לנידן דידי' ולא הביא הא דמסיק דאפי' להרויח שרי התם ועי' או"ח סי' רמ"ח ומג"א סי' תקל"א דהכי קיי"ל דהכא בנדר ע"ד רבים לא מקרי להרוחה מצוה שנאמר דדעת רבים להתיר בשבילו ולפי"ז בנידן דידן שאפשר לו לאותו שו"ב למצוא פרנסתו באיזה מקומן של זבחים בעיר אחרת לא מקרי דבר מצוה להתיר בשביל מקום זה דוקא אף שהוא דר שם ונוח לו יותר במקום הזה דזה לא מקרי רק להרוחה. ועי' בתוס' קדושין ר"פ האומר דף נ"ט שכ' לענין עני המהפך בחררה במו"מ ושכירות דמקרי רשע דלמה מחזיר אחר מקום זה ילך וישתכר במקום אחר וכ"כ בסוה"ד ילך המלמד להשתכר במקום אחר משמע אפי' אינו מוצא בעה"ב במקום זה ואפי' דר שם מדכתבו סתם. ומני' ה"ה לנד"ד כיון שאפשר למצוא מקו"א לפרנסתו במלאכתו אף שנוח לו שם יותר לא הוי דבר מצוה ודמי להרוחה:

והא דבעה"ב יכול לשכור מלמד אחר היינו מטעם שכ' התוס' דנימא לי' אין רצוני אלא בזה שכמדומה לי שזה ילמוד יפה ממלמד אחר ואין לדמות נד"ד למ"ש בתשו' משאת בנימן סי' כ"ז על אחד שקנה אוראנדע של יי"ש ובא אחר והקדימו ושניהם הי' דרי' באותו מקום שאינו נקרא רשע דדמי למציאה שא"י למצוא עוד אוראנדע באותו מקום ולא נימא לי' שיחפש לו מקו"א למחייתו מאחר שמצא מקום מחייתו במקומו ומדמה לי' להא דתוס' לבעה"ב שיכול לשכור מלמד אחר דניחא לי' יותר בזה שמלמד יפה ה"ה ניחא לי' יותר במחייתו במקום מושבו התם שאני דטעמא רבא איכא בהא דנוח לו יותר במקומו שדר שיכול ליתן עיניו ולבו כל הימים על העסק הזה שלא יביאו יי"ש ממקו"א ובל יעלימו בו ממנו להפסידו משא"כ כשדר במקום זה וישכור אוראנדע במקו"א אינו יכול להשגיח עליו כראוי לבל יעלימו בו ממנו ואם תאמר ילך לדור במקום האחר שישכור האוראנדע זה אינו שיכול להיות שבמקומו יש לו עוד עסקים אחרים בל יעזוב אותם כי האוראנדע אינו נשכרת לעולם כ"א לזמן ואולי ככלות זמנו יבאו אחרים ויכנסו בו כי כמה בריוני איכא שאין משגיחי' על ענין החזקה ואז יצטרך בכל פעם לעקור סיכי' ומשכני' מהתם להכא למקום מחיותו. משא"כ בשו"ב הדרך לקבלו לכל ימיו בעוד שיכול לעשות מלאכתו וגם אם כותבין לזמן אין מורידין אותו ככלות זמנו אם אין מוצאין בו איזה קילקול כמבואר בתשו' האחרונים ע"כ שוב מה לו הכא מה לו התם במקו"א ואף שזה המקום שדר בו יותר נוח לו לא מקרי זה צורך פרנסתו רק הרוחה בעלמא שבשביל זה לא נימא שניחא לי' לרבים להתיר לו וכמ"ש:

וזאת שנית י"ל הרי זה גלוי וידוע דאין דעת חכמים נוחה, משו"ב שהוא במקום שיש רב ושוחט ובודק בלא רשות ורצון הרב ההוא כי אז אין שום מורא על ראשו ולפני מי יסיר סכינו ומי יבחננו ויורנו מענין דינים ואת מי ישאל שאלה וכמה מכשולת יוצאת מזה כידוע לי ברור א"כ הא דמתירין נד"ר לדבר מצוה היינו אם לא יצמח ריעותא ומכשול מההיתר אבל כאן להתיר לו לשחוט ולבדוק במקום הרב שלא מדעתו ורצונו אולי אין דעת הרבים נוחה מזה כיון שיש ריעותא ומכשולות מזה ולא אכחד כי אני לעצמי אין דעתי נוחה להתיר בזה להיות שם שו"ב מבלעדי רצון הרב ובפרט שאפשר שיקפח קצת פרנסת השו"ב שמכבר ושל הרב דשם מכח מחלוקת ואולי כמוני כן הרבי' אין מסכימים להתיר מה"ט דאמרן וכש"כ שאין דעת הרב מסכים להתיר מה"ט:

ב' מ"ש לצרף דעת הר"א דבדיעבד מותר ודעת רש"י במכות ורשב"א הנ"ל הנה דעת רש"י במכות יחידאי הוא ועיי"ש בתוס' ולא הובאו דבריו בש"ע כלל. ולעומת הר"א וסייעתו [ורשב"א] המתירין בדיעבד רבו החולקים ואוסרים אפי' בדיעבד וכן מסיק הש"ך להלכה דלא כהר"א והרמ"א עצמו שהביא דעת הר"א מסיים ואין לסמוך ע"ז כ"א בשעת הדחק ויש צורך בדבר וא"כ אף אם תאמר דלהשו"ב הנ"ל הוא שעת הדחק וצורך פרנסתו אבל מה שעת הדחק וצורך להציבור במקום ההוא לקבלו לשו"ב שם אשר כל ימיו עומד ועובר על איסור חרם ונדר להחולקים על הר"א ואם כי ודאי שחיטתו כשרה בדיעבד אפי' להאוסרין ביו"ד סי' א' מטעם דהוי חשוד לאותו דבר דבשוגג שרי כמ"ש הט"ז וכאן ודאי אומר מותר הוא ואינו חשוד מיהו היינו אם שחט כבר אבל לקבל שו"ב לקביעות שהוא ענין תמידי שלכ"ע שחיטתו עומד בספק איסור ודאי מכוער הדבר לא נאה ולא יאה לרבים עשות ככה [ובפרט לטעם של החוו"ד על היש אוסרין משום אי עבד לא מהני א"כ גם בשוגג לא מהני עי' נו"ב בתרא יו"ד סי' ט' וכ"כ בשושנת העמקים כלל י"ט ועי' תשו' חתם סופר ביו"ד סי' ו'] והכי לא ימצאו שו"ב מבלעדו. ועי' ב"י באו"ח סי' תרצ"א לענין קריאת המגילה בלשון לעז הביאו תשו' הריב"ש וז"ל רואה אני שדבריך טובים ונכוחי' שאפי' בעסקי העולם כל משכיל בוחר לנפשו הדרך היותר בטוח עאכו"כ שיש לנו לעשות כך בתורה ומצות ואיך נניח הדרך שדרכו בה אבותינו ונכניס עצמינו במקום צר ובמשעול הכרמי' עכ"ל. ואם כך על פעם א' כש"כ על ענין קביעות ותמידי ומה"ט אני תמה על השו"ב עצמו אם הוא ירא וחרד לדבר ה' כראוי לשו"ב מדוע שם יעמד במקום צר ובמשעל החרמי"ם ונדר מזה ומזה כל ימיו והתירו פורח באויר הלא כל הארץ לפניו וריוח והצלה יעמוד לו במקו"א. וז"ל תשו' חת"ס או"ח סו"ס נ"ט וע"ז אנו מתפללי' שתהי' פרנסיתנו בהיתר ולא באיסור ואין הכוונה בלא גניבה וגזילה שזו אינו בידי שמים. אבל הכוונה דברים האסורים ונצטרך להתירם משום הפסד פרנסתינו לשזבן רחמנא מאלו וכיוצא באלו עכ"ל ואם כך אמר לאיש פשוט כש"כ לשו"ב שצריך לדקדק ביותר ולהרחיק מזה. לכן אני אומר בלשון שכ' מהרי"ק בשורש קנ"ב בסופו בסוד המתירין אל תבא נפשי ואל תחד כבודי ולו ישמעוני השו"ב איש יהוד"י יעלה ויבא ויגיע למקו"א ואז הקולות יחדלון וביקר ילין אכן נודע כי הרב ההוא הוא רבי במחוז ההוא לא חכם העיר שצריך לשאול ממנו שאלות וגם שיש אומדנא דמוכח כי על אופן שלא למדו אז לא נתן הכתב א"כ נשתנה הענין למעליותא אבל לברוח ממחלוקת לא אמרתי בו דבר.

סימן צג

שלום לאהובי הרבני המופלג ובקי מוה' שבתי ליפשיטץ נ"י שו"ב דישוב יולניצא.

ע"ד השאלה שמקדם הי' נוהגין רוב בני הישוב להלעיט אווזות וברבות הימים התקשרו ועשו אגודה חבורה משניות עליהן הרוב שלא יאכלו עוד אווזות פטומות אך לא הי' בהסכמת כולן כי גם אז הי' מי שלא רצה בזה וכאשר הי' אצל א' משאר העם איזה סעודה נמנעו בני החבורה מלאכול אצלו ע"כ פסקו כל בני הישוב להלעיט אווזות וזה היא יותר מכ"ה שנים שפסקו כולן מלהלעיט. ועתה פרץ א' מהחבורה התקנה והתחיל להלעיט וממנו למדו המוני עם ופרצו גדר בלי שאלה ובלי פתח וחרטה והאיש שהפריץ המנהג גם בעת הקבלה לא הסכימה דעתו עמהן ועתה נעשו ב' כתות והי' השנאה מרקד ביניהם ועתה באו לעמק השוה שישאל אותי בזה וכאשר יצא מפי כן יקומו על נפשם והנה שמתי עיני בזה ואומר חוות דעתי בזה דהתקנה קיימת ולא מהני שאלה אפי' בפו"ח לזה מטעמי' המבוארים בפי כתבי ויבואר להלן

ר"ד דגם האיש אשר לא הסכים עמהן בעת התקנה אפי"ה חל עליו תקנות הקהל כמבואר ביו"ד סי' רכ"ח סעיף ל"ד. אולם הא קמבעי' לי' אם תקנות הקהל יש בו צד איסור תורה או היא רק איסור דרבנן ונ"מ לספק דס' דאורי' לחומרא ובדרבנן לקולא שחקר בזה תה"ד סי' רפ"א והט"ז ביו"ד סי' רכ"ח מחלק דתקנות הקהל דרבנן אך אם היא למגדר מלתא דעבירה אז היא דאורייתא כי הכח והממשלה ביד הציבור לעשות גדרי' וסייגי' דכתי' ושמרתם את משמרתי ודרשו עשו משמרת למשמרתי. ומעלתו תמה שהרי מפורש ביבמות דף כ"א אלא מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא עכ"ד. והנה יותר יש לתמו' על מ"ש התה"ד והט"ז בסי' רי"ח דהתקנה שהיא למגדר מלתא שהיא דאורייתא ספיקו אסור וכי חמור תקנות הציבור מכל איסורי דרבנן שגזרו חכמים למגדר מלתא ומ"מ לענין ספק אין דינם כדאורייתא וספיקו לקולא ויגעתי עד שמצאתי שבבית מאיר על יו"ד עמד בזה וחולק עליהם והעלה פי' אחר במרדכי וסמ"ג ות"ל קיימתיו מסבראי:

ולתרץ דעת תה"ד וט"ז נ"ל כי ידוע דעת רבינו הרמב"ם ז"ל בריש ס' המצו' ובפ"א מה' ממרים כי כל מה שצונו חכמים לעשותו או הזהירו אותנו שלא לעשותו א' דברים שלמדו מפי השמועה וא' שלמדו מי"ג מדות וא' דברים שעשו סייג לתורה כגון הגזרו"ת והתקנו"ת והמנהגות העובר על א' מהן עובר בעשה שנא' ועשית עפ"י הדבר אשר יורוך ובל"ת לא תסור מכל אשר יגידו לך והרמב"ן השיג עליו שהרי מצינו בהרבה דברים שהקילו בדרבנן להקל מבדברי תורה שהרי ס' דאורייתא לחומרא וס' דרבנן לקולא ואי לענין בדיקות חמץ המנוהו רבנן בדרבנן ועוד איך נימא דהיא דאורייתא הא בהדי' אמרו בפ"ק דברכות בענין כבוד הבריות שדוחה ל"ת דלא תסור דכל מילי דרבנן אסמכינהו אלאו דלא תסור ומשום כבוד שרי רבנן ותי' המג"א דמה דא' אסמכי' ראי' גמורה היא ומן התורה היא לשמוע לדברי חכמים ומה דכבוד הבריות דוחה ה"ט דחכמים אחלי' ליקרייהו במקום שיש בו כבוד הבריות ומתחילה התנו כך להקל במקום כבוד הבריות והביא ראי' לזה מלשון רש"י שם ומה"ט עצמו אמרי' ספק דרבנן לקולא והמנוהו רבנן בדרבנן היינו אותן רבנן שתקנו התקנה הם התנו להקל בספק ולהמנו' בדרבנן כדי להפריש בין דבריהם לד"ת עיי"ש באורך. ונ"ל הכוונה דהגם שבאמת אין בזה משום בל תוסיף כמ"ש הרמב"ם שם בפ"ב שהרי הם אומרי' שמותר מן התורה אלא שהם גזרו מדבריהן לאסרו והתורה צותה לשמוע לקולם והעובר ממילא עובר על דאורייתא עכ"ז אם לא הי' מפרישים בין דבריהם לדאוריי' הי' נראה כמוסיף על התורה ע"כ הוכרחו להקל במקצת דברים בספק וכדומה לחלק בין זל"ז. ולפ"ז גם מה שאמרה תורה ושמרתם את משמרתי ודאי דרשה וראי' גמורה היא להרמב"ם ז"ל וכן מבואר להדי' בהקדמה בפיה"מ להרמב"ם עיי"ש ומה דאמר אסמכתא בעלמא לאו דוקא דאם אין להם רשות למשמרת ע"מ נא' ועשית ולא תסור אלא ודאי שהרשות נתנה לחכמים לעשות משמרת לתורה ושצריך לקיים המשמרת דאל"כ איננו משמרת כלל ועכ"ז עיקר איסור שניות וכל מידי דרבנן אינו אסור אלא מכח דברי חכמים לא כמו שהי' סובר שהיא דאורי' ממש מקרא דעריות גופי' אלא שהתורה אמרה ועשית ול"ת מכח זה עובר על דאורייתא ובספק מותר למען להפריש בין דבריהם לדאורייתא. ומעתה צדקו דבריהם של התה"ד וט"ז ורש"י לטעמי' דסובר כהרמב"ם כמש"ל דמושמרתם את משמרתי מוכח שיש כח וממשלה לציבור במקומו לעשות גדרות וסייגי' למגדר מלתא וכל א' מן המקום ההוא מחויב לשמוע קולם אם שהוא לא הי' בהסכמה עמהם כמש"ל והיא מדאורי' וממילא גם אי אתרמי ספק הו"ל ס' דאורייתא לחומרא ול"ק מהא דגזרות חכמים ספיקו לקולא דהתם התנו כך מתחלה להפריש בין זל"ז למען שלא יהא נראה כמוסיף אבל במה שגזרו ונהגו במקום א' הרי הוא מופרש ומובדל מענין דת תורה שהיא לכל ישראל משא"כ התקנה והמנהג שאינו אלא במקום ההיא מפי ת"ח או מפי עצמן ולא התנו להקל בספיקא ממילא כדאוריי' היא לכל מילי אלא דאכ"ק מהא דקא' בנדרים דף ט"ו ומי איכא בל יחל דרבנן אין דתני' דברי' המותרי' ואחרי' נהגו בהן איסור אי אתה רשאי להתירן בפניהן שנא' לא יחל דברו וכ"ה שם דף פ"א ובהרא"ש שם והאי בל יחל קאי על הנוהגי' העוברי' לא על בפניהן וכמ"ש המפו' בפסחים ותיפוק לי' דבלא"ה אסור מדאוריי' דהא מנהג לא נעשה ממילא שיסכי' כל א' לדעת חבירו בלתי אם ע"י ת"ח או שכך דברו זע"ז באסיפה וכ"מ מלשון הרמב"ם שכ' הגזירות והתקנות ומנהגי' הרי משוה מנהג לגזרות ותקנות וא"כ להט"ז היא מדאו' מושמרתם. אבל לק"מ דזה לא איירי במנהג מחמת גדר למגדר מלתא אלא במנהג מחומרא בעלמא ובהא ליכא דאורייתא אלא בל יחל דרבנן ונ"מ לספק כמש"ל [ודעת הר"ן יבואר להלן] ובהכי ניחא לי סוגי' דפסחים ר"פ מקום שנהגו בני חוזאי נהגו דמפרשי חלה מארוזא אמ"ל לר"י אמר להו ניכלי' זר באנפייהו איתבי' אביי דברי' המותרי' ואחרי' נהגו בהן איסור אי אתה רשאי להתיר בפניהן והקשה הפ"י תרתי חדא אמאי לא קמסיים הכא שנא' בל יחל כדאיתא בנדרים ותו מה פריך דלמא הנך בני חוזאי מנהג בטעות הוי שהי' סוברי' כריב"ן ואמר להם ר"י דאין הלכה כריב"ן ול"ל דהוי קים להו דמשום גדר עשו כן דהא למסקנא דר"א נמי מספקא לי' דאי רובן אורז ע"כ משום גדר עשו כן ולא ניכלי' זר וכו' ולמ"ש חדא מתורצת באידך דהתם בנדרי' דאיירי במנהג שיודע שמותר ומשום חומרא או טעם נהגו ולא משום גדר עבירה או גדר מצוה שפיר מסיים משום שנאי לא יחל ואינו אלא מדרבנן ולפי"ז למאן דמספקא לי' אי הגדר משום שידעו שמותר או מנהג טעות י"ל דמותר להתיר בפניהם דהו"ל ס' דרבנן. אבל בברייתא דפסחי' איירי במנהג שנתקן בהסכמה למגדר מלתא דהוא דאורייתא בלא בל יחל ומשו"ה לא מסיים בי' לא יחל ולפי"ז בהך דבני חוזאי דיש ספק אי משום גדר מצוה או לא וכפי הס"ד לא ידע דאיכא לברורי ע"י דחזינן וכו' שפיר פריך אמאי התיר הא ס' דאורייתא לחומרא לכך מסיק חזינן וכו' ועלה בלבי לומר דזה דעת הרשב"א בחולין פ"א דף ח"י שכל מה שנהגו באיסור ואין אדם יודע עקרו של דבר מחמת טעות או מחמת חומרא ושאל אין מתירין לו דדלמא משום חומרא עד שנודע שעקרו מחמת טעות ומעל' הבין משום דבל יחל דאורייתא ושכח הנאמר למעלה בד' ט"ו דבל יחל אינו אלא דרבנן ולמ"ש ניחא:

שבתי וראיתי לשון הרשב"א שכ' בסוף בזה"ל כיון שבמקומו של ר"ז נהגו בו איסור ולא נודע אם מחמת טעות או מחמת חומרא יש לו לר"ז לנהוג בו איסור דדלמא חומרא בעלמא היתה ומי שבא להתיר ולומר טועין עליו הראי' עכ"ל משמע אפי' במקום ס' חומרא בעלמא לא משום גדר וסייג לתורה אפי"ה אסור מספק וזה שאינו משום גדר אינו אלא מכח בל יחל דרבנן ואפשר הרשב"א סובר דבטעות לא תלינן דטעות מלתא דלא שכיח היא ובפרט לחוש למנהג ע"י טעות לא חיישי' ויותר יש לתלות דלחומרא עבדו הכי ובסברא זו למי מתורץ קושי' הפ"י הנ"ל בפסחים. ומה שהביא מעל' שמדברי הר"ן משמע בל יחל היא דאוריי' שהרי כ' דר"ג דברו קדריש דנהי דלא לקי עלה וכו' באמת דברי הר"ן תמוהי' מגמ' דלעיל:

ושוב ראיתי שהגאון מהרש"ק בנדרי' עמד ע"ז ולדינא מסיק דאינו אלא דרבנן לכ"ע והנ"ל בדברי הר"ן דז"ל הר"ן ונראה בעיני דר"ג דאמר יפר דברו קדריש דאפי' מידי דלא מקרי נדרא אלא דיבור בעלמא א"ק לא יחל דנהי דלא לקי אפי"ה כיון דאפשר בהפרה בלא הפרה לא יחל והיינו דקא' ר"א דההוא דברו גופי' דדריש ר"ג להכי למידי אחרינא מדרש דחכם אינו מתיר נדר עצמו ומדברו הוא דמשמע לן הכי עכ"ל ושוב כתב להלן בד"ה משום שנא' לא יחל דברו ומני ר"ג דדריש דברו לומר אפי' מידי שאינו נדר גמור אלא דיבור בעלמא אפי"ה לא יחל כדי שלא ינהוג קלות ראש בנדרי' עכ"ל משמע שאינו אלא מדרבנן וזה סתירה מני' ובי' דדוחק לומר דהוא מדאוריי' משום שלא ינהוג קלות וכדאשכחן בחמץ בל יראה משום דלמא אתי למיכל מני' עי' בר"ן ריש פסחים. לכן נראה כוונת הר"ן הכי דתחיל' קאמר ר"ג יפר שלא יחל דבר"ו דמשמע מדברו דאפי' דיבור בעלמא לא יחל ועז"א אבל דבר אחר לא יחל דבר"ו מכאן לחכם וכו' וזה נתקבל לדרש גמור בכ"מ א"כ כיון דהאי דברו להכי אתי' תו ליכא למדרש מני' דדבור בעי התרה מדאוריי', ע"כ לפי הד"א מה דדריש מדברו לדיבור אינו דרש גמור אלא אסמכתא מדרבנן והטעם שלא ינהוג קלות וכו' כך נ"ל.

נמצינו למידין דלתה"ד וט"ז וסמ"ג ותשו' רש"י תקנות ומנה הציבור למגדר מלתא דאורייתא כשיטת הרמב"ם דושמרתם ראי' גמורה. אבל לשיטת החולקי' על הרמב"ם וסוברי' דכל מילי דרבנן א"ע עליהן בלא תסור דהאי ושמרתם ולא חסור אינו אלא אסמכתא א"כ תקנות ומנהג אפי' למגדר מלתא אינו אלא דרבנן ואינו עובר רק בבל יחל דרבנן. אמנם בזה יש מחלוקת דעת כמה פוס' לענין מנהג דמהני בי' שאלה ע"י פו"ח ודעת שאר פוסקים דלא מהני בי' שאלה ע"י פו"ח משום דכתי' בי' אל תטוש תורת אמך הו"ל כתורה. והובא ביו"ד בסי' רי"ד וז"ל דברים המותרים והיודעים שמותר ונהגו בהן איסור הוי כקבלו עליהם בנדר וכו' הלכך מי שרגיל להתענות לפני ר"ה ויוהכ"פ ושלא לאכול בשר וכו' ורוצה להתיר לו מחמת שאינו בריא צריך ג' שיתירו לו וכו' ויש מי שאומר וכו' ואם יודע שהוא מותר ונהג בו איסור אין מתירין לו אפי' כעין התרת נדרים כו' וכ' הרמ"א דהמנהג כסברא הראשונה. והפר"ח הקשה דברי הש"ע אהדדי דכאן סתם כסברא הראשונה והביא סברת חולקי' בשם יש מי שאומר ולהלן בסי' רכ"ח סעיף כ"ח סתם המחבר וכתב אם היתה הסכמה בגדר לרבי' או סייג לתורה ולדבר מצוה א"י להתיר וכן בגדר של צחוק וסיים בצ"ע. והגאון מהרש"ק בתחיל' עלה בלבו לומר דהתם איירי בהתרה בלא פו"ח דאיירי הכי לעיל ודחה לי' דדומי' דגדר של צחוק קתני דלא מהני לי' אפי' פו"ח:

ולי נראה לתרץ דהש"ך הקשה דעל ברית מילה א"צ התרה כי לא נהגו להתענות בכה"ג והכא אמאי צריך התרה נימא נמי שלא נהגו להתענות בשאינו בריא. ותירץ דהתם נהגו לאכול על ברית מילה א"כ כל המתענה אסיק אדעתא כשאירע ברית מילה יאכל אבל הכא לא אסיק אדעתא דבשלא יהא בריא לא יתענה הלכך צריך התרה עכ"ד. ולפי"ז ניחא דכאן דקדק המחבר וכ' מי שרגיל להתענות ורוצה להתיר לו מחמ"ת שאינ"ו ברי"א א"כ נהי דלא אסיק אדעתא דבשלא יהא בריא לא יתענה אלא קבל סתם ובעי התרה משום דהו"ל כקבלה בלב עכ"פ דהרבה פוסקים סוברי' דצריך להתענות על קבלה בלב עי' ט"ז סי' תקס"ב ומג"א סי' תקס"ג עכ"פ ענין מנהג לא שייך ע"ז דמה שנהג היינו שאז הי' בריא וכל שנהגו בכך היינו מפני שהן ברואי' ושלמי' אבל בעת שאינו בבריאות ובשלימות ע"ז לא הי' מנהג וכיון שע"ז לא הי' מנהג לית בי' משום תורת אמך רק מטעם נדר שבלב ולכן מהני התרה אבל להלן בסי' רכ"ח איירי שבלא דבר רק להרוחה בעלמא רוצים לבטל המנהג דומי' דצחוק שרוצה לצחוק להרויח וכדומה לכן לא מהני התרה שכבר נהגו כך לאסור כנ"ל

ואמנם ראיתי בפר"ח שהקשה גם דברי הר"ן אהדדי דבפ' מש"נ כתב לחד פי' דלא מהני פו"ח במנהג. אולם בנדרים כתב בשם הר"י כהן שאם נדר שלא לאכול בשר ולשתות יין בזמן מיוחד ועכשיו רוצה ביין ובשר צריך היתר הרי שחידש הר"י שצריך התרה אבל התרה מהני עכ"ד וגם הנמ"י כתב שם בלשון זה והרי לא כתבו הנהו מילי מפני שאינו בריא משמע שאפי' הוא בבריאותו ובשלימות אלא שחוזר בו שאינו רוצה לסגף עצמו מבשר ויין אפי"ה מהני התרה והדקו"ל ומיהו עכצ"ל דהר"ן לא פי' משום דמסתמא הכי היא שאינו חוזר בו מהסיגוף אלא מפני שאינו בריא דאלת"ה א"כ דוק מני' איפכא מה שחידש הר"י דבעי התרה היינו כשהוא בבריאותו אבל בשאינו בבריאותו לא בעי התרה כלל דאדעתא דהכי לא דבר כלל והרי הטור כתב ג"כ סתם שרוצה לאכול וכו' צריך התרה וע"ז כ' הב"י וכ"כ הר"ן סוף נדרים בשם הר"י הכהן וכ"כ במרדכי ובהג"ה מיימני שהשיב הר"ן בשם הר"י כהן מי שרגיל להתענות או שלא לאכול בשר ויין ורוצה לחזור בו מחמ"ת שאינ"ו ברי"א צריך התרה וראי' מפ' בתרא דנדרים דדברי' המותרי' וכו' הרי לך דהר"י כהן איירי נמי באינו בריא. ובזה חידש דבעי התרה וע"כ כתי' הש"ך ושפיר י"ל דהתרה מהני דמנהג לא הי' בזה וכמ"ש אבל בבריא לא מהני התרה אמנם הפר"ח תירץ דעת הר"ן לפי מה שהעלה שם דאף הפוס' האומרי' דלא מהני פו"ח היינו דוקא במנהג שהוא מכח גדר וסייג לאיסור או למצוה דומי' דבני ביישן אבל מי שנהג שלא לאכול בשר וכו' או להתענות שאינו אלא מחמת פרישות וחסידות לא שייך לומר שקבלו עליהן באיסורין שאסרה תורה ולכ"ע סגי בזה בהתרה ע"י פו"ח עיי"ש. ויש לתמו' עליו דא"כ מה מקשה על המחבר שסותר א"ע מ"ש בסי' רי"ד עם מ"ש בסי' רכ"ח הרי לדבריו אין כאן סתירה כלל דבסי' רי"ד כ' הלכך מי שנדר להתענות וכו' צריך התרה ומהני ומשו"ה סתם בזה כדעה ראשונה אבל בסי' רכ"ח איירי בהדי' בגדר למגדר מלתא או סייג לתורה משו"ה לא מהני לי' התרה וכפי הכרעתו בדעת הר"ן ושאר פוסקים המחמירי' בזה. ובאמת כך תירץ בתשו' דברי חיים ח"א יו"ד סי' מ"ח לקושי' הפר"ח הנ"ל [ואם כי המעיין בב"י יראה שלא נחת לחילוק זה מ"מ בש"ע להלכה רוח ד' דבר בו וכמ"ש התומי' בקת"כ בדיני קים לי]. שוב ראיתי שגם החת"ס או"ח סי' קכ"ב כתב כך. ועכ"פ מפורש יצא בסי' רכ"ח להלכה דהמנהג שהוא לגדר וסייג לא מהני התרה והטעם שבזה קבלו עליהן לאסור באיסור תורה וביותר יומתק הדבר לדעת רש"י ותה"ד וט"ז הנ"ל דמנהג וסייג לתורה אסור מדאורייתא מקרא ושמרתם ואין לו התרה דלא מטעם נדר היא אלא מאיסור תורה שצותה לשמוע לקול תקנות הציבור ושלא לעבור על דבריהם נמצא בנידן דידן שקבלו עליהם ותקנו שלא להלעיט אווזות מכח גדר וסייג לתורה שהדבר צריך בדיקה יתירה ויש בו חשש איסור ודאי אין לו התרה אפי' ע"י פו"ח. וגם מכח מה שכ' מהרשד"ם הביאו הפר"ח דבדבר שיש בו מחלוקת הפוסקים ובמקום א' נהגו כהאוסרי' אז לא קבלו עליהם איסור חדש שיהא כמו נדר שהרי זה אסור מעולם דעת אותו חכם ולכן לא מהני בי' התרה והסכי' עמו המשא המלך וכאן הב"ח אוסר והגאה"ק מהרצ"א ז"ל קורא תגר על המלעיטין בס' אגד"כ וכבר צווח ככרוכי' ע"ז בהיותו במונקאטש וביושב יולניצא ותלמידיו קבלו עליהם דבריו ודאי מאן ספין ומאן חשוב להתיר ע"כ הדין עמו שאין להם אפי' לכולם התרה בפו"ח וכש"כ שאין ליחידי' התרה ולכן כקטן כגדול תשמעון לחזק המנהג ושום אדם לא יפרוץ גדר במקום ההוא מהיום והלאה כ"א יחזרו ליושנה לבלי להלעיט אווזות ויקוים בהם ברכה של התבו"ש. והנה הוא דן תחילתו להחמיר וסופו להקל להלעיט עופות תרנגולים ואינדיקיס בלא בדיקה ולא כן אנכי עמדי כ"א צויתי לבדוק הוושטין מכל מיני עופות שמלעיטין. ושוב שמעתי מבלעדו שהגאון בעל שו"מ ציוה ג"כ כך:

סימן צד

שלום לאהובי ש"ב ידי"נ האברך החריף ובקי בנש"ק מוה' יהושע העשיל נ"י תאומים פרענקיל.

ע"ד השאלה באיש שלמד מלאכת שו"ב והרב שהי' אב"ד בעירו שונא הוא לו וחשש אולי ימנוהו לשו"ב בעירו ע"כ כתב להשו"ב שבעיר אחרת שלא יתנו לו כתב הודאה עד שיחתום עצמו על הקוויטל אשר שלח אליהם ושמעו לקולו ולא רצו לתת לו כתב הודאה עד שחתם עצמו על הקוויטל וז"ל הקוויטל אות באות ח"י דלמטה תעיד עלי כמאה עדים כו"נ איך שאני מקבל באיסור גמור שחלילה לשחוט שום בהמה גסה ודקה ולא שום עוף גס ודק בק' פ' בלתי הסכמת הרב שי' אבדק"ק הנ"ל כ"ז קבלתי ע"ע בפירוש בפה מלא בכאוהי"מ עפ"י תחז"ל ע"ד הרב הנ"ל ועל דעת הב"ד דק' פ' אשר לקחתי מאתם קבלה על שחיטות ובדיקות בלי שום מרמה וערמה ובלי שום הוראות היתר כלל ונעשה מרצוני הטוב בלי שום אונס והכרח כלל ולראי' באעה"ח יום פ' הק' קלונימוס קלמן שו"ב. בפנינו הח"מ חתם א"ע ר' ק"ק בח"י ממש על כל הנ"ל ובפנינו קבל על כל הנ"ל בפועל ממש ואשרינוהו וקיימנוהו כדחזי יום הנ"ל פ' הנ"ל נאום הק' אליעזר יעקב נאום יוסף משה נאום יצחק משה ע"כ לשון האיסור אות באות אשר שלח הרב הנ"ל לב"ד דעיר פ' הנ"ל לאנס את השו"ב לחתום א"ע על הלשון הנ"ל. עתה שואל אם יש להתירו לאכול משחיטתו בעירו שהוא בעל משפחה שם ורוצי' בו אבל להתמנות בעיר אחרת המנהג ברצי כסף ואין לו.

תשובה מצדד להיתר ע"ד מחלוקת הפוסקים בשבועה בכתב ובפרט בכתב סופר וחת"י. ובנידן דידן לא קבל השו"ב בפה ולא קרא הכתב כלל רק חתם א"ע עכ"ד. הנה הגם שכתב בקוויטל איך שאני מקבל וכו' כ"ז קבלתי עלי בפה מלא ובכאוהי"מ ותלי' בפלוגתא של הסמ"ע והט"ז בסי' ע"ג אבל כבר פעלו האחרונים כהט"ז דנאמן באמתלא לומר שלא נשבע. אבל מה נעשה ביום שידובר מכתב שחתמו עליו הב"ד ושם ג"כ נאמר בפנינו חתם א"ע ובפנינו קבל כל הנ"ל בפועל ממש וע"ז הכתב חתמו הב"ד פשיטא שהוא אינו נאמן נגדם לומר שלא קרא הכתב ולא נשבע בפה כמ"ש הט"ז שם וגם הב"ד שחתמו עליו פשיטא שאינם נאמני' לומר שחתמו שקר בשביל שכך הי' טופס הכתב ואינם חוזרי' ומגידי' דכאן לא שייך לומר דלאו אכולי מלתא מסהדים שהרי אינם מעידי' רק שחתם ונשבע בפניהם בפועל ואיך שייך לומר דלאו ע"ז מסהדי' וא"כ אף שאמר שיודע בעצמו ששקר היא ולא נשבע בפועל מ"מ פשיטא דאסור לשחוט אפי' לעצמו בפרהסי' כמ"ש התבו"ש ביבמות והפר"מ בפתיחה לה' שחיטה וכש"כ שאסור לאחרי' לאכול מזבחו כמו בדין המבואר בש"ע סי' א' סעיף י"א כ"כ כאן אסור לפי דברי הב"ד רם לא מהני לי' התרה כדלקמן ומה שמצדד שהרב לא עשה לו טובה וזה אמת ונכון אבל הרי המחבר הביא י"א דאפי' בלא טובה אם הי' לתועלת חבירו אין מתירין עי' ש"ך ס"ק נ"ב ומה שהביא באה"ט דאם עתה בעת התרה אין לו תועלת מתירין ומכח זה כתבת כיון שהרב עבר משם י"ל דמותר היינו לדבריך דמשום ששונא הוא לו להשו"ב הנ"ל עשה כן וממילא עתה לא איכפת לי' אם יהא שם. אבל אני אומר הלא אפשר כי הרב הי' מתהלך בתומו לאהבת וטובות השו"ב הקודמי' למען לא יעלה ויבא זה השו"ב במקומם להשיג גבולם ולקפח פרנסתם ואני בעצמי כך עשיתי במקום שהי' שם שו"ב ואיש א' מתלמידי' רצה ללמוד מלאכת שו"ב ולא הסכמתי עד אשר נתן לי כתב לבל יהא שו"ב במקומו ואם בשביל טובת השוחטים מאהבתם עשה הרב זאת א"כ אם הוא עבר עדיין התועלת שלו לא עבר כי עודנו רוצה בתקנות השו"ב הקודמי' ותו כיון שכתב כ"ז קבלתי על ע"ד ב"ד פ' אפשר דמה שנתנו לו הב"ד קבלה הוי טובה שלא הי' צריך לטרוח למקו"א אם שמסתמא שילם להם בעד כתב הקבלה עכ"ז כיון שרצו למלא רצון הרב ההוא ולא רצו לתת לו כתב קבלה אפי' בעד תשלומין בלתי אם יחתום א"ע על הקוויטל הרי קבל ע"ע ע"ד הב"ד בשביל טובה זו שנתנו לו קבלה שלא יטרח למקו"א וצריך שהתרה יהי' מדעתם והסכמתם. אמנם ע"כ הנאמר י"ל אחר שכבר התירו לו הב"ד בלא דעת הרב ודעתו מותר בדיעבד עכ"פ. אבל הרי כתב שם בקוויטל כי קבלתי עלי ע"ד הרב וע"ד הב"ד פ' ומבואר שם בש"ע סעיף כ"א דאם פרט ע"ד פ' ופ' ופ' הוא עד"ר ונדר עד"ר אין לו התרה בלא דעתם ומבואר שם בש"ך ס"ק נ"ח דאם פרט ונדר ע"ד פ' ופ' ופ' ודאי ע"ד שיסכימו כולם קאמר ואף שאומר שכוונתו הי' על הרוב לא משגחינן בי' ובניד"ד שא' ע"ד הרב הנ"ל וע"ד הב"ד פ' והם שלשה החתומי' על הכתב ועם הרב ארבעה א"כ צריך שיסכימו כולם הב"ד והרב וממילא אין להתיר בלי דעת והסכמת הרב אף שהם מסכימים ואפי' בדיעבד אינו מותר הגם הרמ"א מביא י"א שמותר בדיעבד בשעת הדחק וצורך הרי הש"ך חולק גם ע"ז ואם שהאחרונים מתרצי' קושי' הש"ך ולהעמיד לדברי הרמ"א ז"ל וגם י"ל עפ"י דמבואר ברמ"א שם דבמקום צורך פרנסה נדר עד"ר יש לו התרה. אבל בכ"ז עיניך תראינה בתשו' הר"ן סי' כ"ז בענין נדר עד"ר אחר שמצדד שם להתיר מכח שהוא דבר מצו' כתב בזה"ל אבל מפני שעניני נדרי' היא דבר חמור מאוד עצתי שישלחו חכמי העיר בעד אותו ראובן וידברו על לבו שיסכי' וכו' עיי"ש כמה עצות שת לנפשם שלא יגעו בענין איסור נדרי' להתיר. ואנן מה נענה בתרי' ואתפלא שלא דברת מענין עד"ר כלל. ומה שמצדד שהי' באונס כי הרב לא הניח להשו"ב ש העיר הא' שיתנו לו הודאה עד שיחתום וידוע אונסו כי מה הי' לו לעשות לדעתי אין זה אונס כי הי' לו לעשות לילך למקו"א שאין יד הרב הנ"ל שולטת בו ולקבל הודאה וקבלה משו"ב וב"ד אחר וכ"פ המצא תמצא כזה שהשו"ב שלמד ואין לו לשלם מה שהבטיח לשו"ב שלמדו וע"כ אינו נותן לו הודאה וממילא הב"ד א"צ קבלה הולך למקו"א ומקבל שם הודאה וקבלה ולעיל כתבתי שלטובה יחשב שלא הי' צריך לילך למקו"א אבל אנוס לא הוי בשביל זה.

וע"ד לשון הכתב שאני מקבל באיסור גמור שחלילה לשחוט וכו' עיניו שפיר חזו במח"א ה' נדרים סי' ט' דלשון איסור מועיל בין לנדר ובין לשבועה. וכן הוכיח זקנו זללה"ה בתשו' ד"ח ח"ב סי' י"א מתשו' מהר"ם אלשקר דאלו אמר והזכיר איסור אסור לכן אין דעתי נוחה להתיר לאותו שו"ב שיהא שו"ב בעירו בלתי אם יסכימו הב"ד פלוני החותמים והרב הנ"ל להתיר לו אז על מקומו יבא לשלום ועי' ריב"ש סי' שצ"א בשם הר"ן הביאו ב"י סי' תרצ"א שכ' רואה אני שאפי' בעסקי העולם כל משכיל בוחר לנפשו הדרך היותר בטוח וכו' עאכו"כ שיש לנו לעשות כן בדרכי התורה והמצו' וכו' עיי"ש:

ומה שכתבת לתרץ דברי מהרי"ט שכ' דהקדש לא חייל ע"י שליח דהו"ל מילי והקשה בנוב"י בתרא סי' קמ"ז מהא דאומר לאפטרופס כל נדרים שתדור אשתו וכו' ואמרת דבהקדש שישנו בלב דכתי' כל נדיב לב תו הדיבור לא הוי כמעשה כדא' במגדף שישנו בלב בכריתות ד' וברש"י גליון אבל בנדר דלא מהני בלב הו"ל הדיבור כמעשה סברא נכונה היא אבל אתפלא איך אפשר להעמיד זה בדברי מהרי"ט הרי כתב מיהו תרומה חשובא מעשה אע"ג דפרכינן מה לתרומה שכן ישנו במחשבה פירוש שנותן עיניו בצד זה וכו' מכ"מ מחשבת תרומה חשובא מעשה וכ"מ מהא דפ' האומר וכו' שכ' תוס' וי"ל שזה הי' יודע דמחשבת תרומה כמעשה דמי דכתיב ונחשב אבל דיבור של הקדש מילי נינהו ולפי סברתך אמאי מהני שליח בתרומה הא אדרבא כיון שישנו במחשבה בלב הדיבור לא הוי מעשה והמח"א הקשה להיפך כמו בתרומה המחשבה כמעשה ומהני שליח כ"כ נימא בהקדש דנמי המחשבה כמעשה ע"כ דברי מהרי"ט פורש אין להם. אבל אני אבא ואמלא דבריך ואפרש דברי מהרי"ט על נכון, ואען ואומר ד"ת עניים במקום זה ועשירים במקו"א כי נראה ברור דמהרי"ט לטעמי' שכ' בח"א סי' כ"ה ששם מביא הא דאמרי' מה לתרומה שכן ישנו במחשבה ופירש"י שנותן עיניו בצד זה ואוכל מצד אחר ואח ז כתב וז"ל מ"מ למדנו שקריאת שם וקביעות מקום לכ"ע מהני ואי קשי' מהא דאמרי' פ' נוטל וכו' דר"י עדיפא מדרשב"א דמיקל טפי לומר הואיל ויכול ליתן עיניו וכו' לא הוי מתקן וע"כ ר"י מותר בטבל ואי אף טבל סגי לי' בנותן עיניו לאו מתקן היא ואמאי אין מעפר בשבת הא לאו מלתא דנותן עיניו בצד זה וכו' דהכא לא דמי לנותן עיניו וכו' דא' גבי טבל דגבי טבל צריך לקרא עליו שם מעשר ותרומה והיינו הפרשתו הלכך לא מצי מעשר בשבת דמתקן הוא בפה אבל מדומע לא צריך לקרא בפה שהרי תרומה היתה ונתערבה הלכך לאו מתקן היא ובר"פ האומר וכו' ותירצו דמחשבה דתרומה הי' יו"ט דכמעשה דמי דכתי' ונחשב וגו' עכ"ל הרי דאיהו אזיל בשיטת לשון ראשון של רש"י בבכורות נ"ט ע"א שישנו במחשבה וכו' היינו בדיבור כמו שהעתיקו תוס' בזה"ל פ"ה וכו' עוד פי' במחשבה שמחשב ואומר ב' לוגין שאני עתיד להפריש וכו' ורוצה לומר דדיבור צריך ואשכחן נמי דקרי למחשבה דיבור כמו על כל דבר פשע דאמר לחייב על המחשבה כמעשה. והתוס' פליגו דסגי במחשבה לבד בלא דיבור והקשו מהא דפ' נוטל א"כ דשרי בנותן עיניו אמאי אין מגביהין תו"מ בשבת ותירצו לחלק דתחיל' תקינו של טבל לא שרינן עי"ז עיי"ש. נמצינו למדין דמהרי"ט אזיל בשיטת רש"י דלא סגי נותן עיניו מחשבה אלא דבעי' דיבור ובזה מתרץ קושי' תוס' הנ"ל [ובאמת שאלני חכם א' איך מהרי"ט לא הזכיר כלל דברי רש"י ותוס' הללו ובגיטין דף ל"א ובחולין ובב"מ שתירצו בד"א] נמצא איהו לטעמי' דבתרומה לא מהני מחשבה בלא דיבור כ"א בדיבור וקרי מחשבה דיבור ולדעתי גם מ"ש תוס' בפ' האומר דבתרומה מחשבה כמעשה מונחשב היינו נמי דיבור [הגם שלמעלה מביא דברי תוס' שבועות דסברי מחשבה לבד מהני בתרומה מונחשב כאן מפרש לתוס' פ' האומר לדרכו דהיינו בדיבור] לפי"ז שפיר קאמר לחלק בין תרומה להקדש דמחשבת תרומה הוי מעשה היינו בנותן עיניו וכו' בדיבור בלא הפרשה דמחשבת תרומה דהיינו הדיבור קרי' מעשה מונחשב דהיינו בדיבור כשיטת רש"י אבל דיבור של הקדש מילי נינהו ול"ק כלל קושי' מח"א מ"ש הקדש מתרומה אלא דקשה למה בנדר מהני שליח הא לא מצינו דאחשבי' לדיבור ע"ז י"ל כסברתך להסביר הדבר דבתרומה גמרינן מונחשב דנותן עיניו בדיבור מהני והא בהא תלי' כיון דמחשבה לבד לא מהני הדיבור חשוב כמעשה ומהני בי' שליח אבל בהקדש דגמרי' מכל נדיב לב דמחשבה לבד בלב סגי וא"צ דיבור משו"ה בדיבור לא חשוב כמעשה ולא מהני בי' שליח ול"ק מנדר דהתם דיבור בעי' ולא סגי בלב והוי הדיבור מעשה משו"ה מהני בי' שליח וזה נראה נכון בכוונת מהרי"ט. והשתא דאתינא להכי אבא לסלק כל הקושי' מעל מהרי"ט דמה שהקשה הפר"מ בסי' תל"ד עליו מהא דאמרי' מימר לוקה דבדיבורי' קעביד מעשה א"כ בהקדש נמי נימא הכי. ולמ"ש לק"מ והיא דיש לחלק כעין שכ' תוס' קידושין דף כ"ט דלא אמרינן אמירה לגבוה כמסירה להדיוט אלא במוותר ואיכא רווחא להקדש עיי"ש. וכעין זה נאמר כאן דהא דאמרי' אמירה בלב מהני מקרא נדיב לב היינו בנודב ונודר דבר חדש אבל בממיר שאינו נודר ונודב דבר חדש אלא מחליף זו תחת זו ומה ששני' נתפס בקדושה זה אינו מלבו אלא מחוקי תורה דכתיב יהי' וגו' ואף שמחליף הטובה הימנו ומוותר מכ"מ עקרו לאו נדבה חדשה היא ואינו בכלל נדיב לב. ותו דלא ניחא לי' להקדש בהאי רווחא שנא' לא יחליפנו ע"כ אם גמר בלבו שתהא זו תמורת זו לא מהני בלב עד שיוציא בשפתיו ותו הו"ל הדיבור כמעשה ולוקה:

ובזה מתורץ מה שהקשו הפוסקים על מהרי"ט מהא דאמרי' בנדרים דף ל"ו דאין אדם מפריש פסח וחטאת על חבירו שלא מדעתו משמע מדעתו יכול להפריש ובחת"ס יו"ד סי' שכ"א מחלק דבקרבן שמחויב כבר מהני שליח עיי"ש שדבריו דחוקי' ולמ"ש ניחא ברווחא ע"ד שכ' למעלה דמקרא דנדיב לב לא שמענו אלא בנודב ונודר דבר שאינו מחויב דבזה רווחא להקדש במה דמהני גמר בלבו שלא יוכל לחזור בו משו"ה מהני אבל הפסח וחטאת שמחויב אלא שמברר בהפרישה שזה יהא הפסח והחטאת ואין בזה הבהמה רווחא להקדש שאם זה לא נתפס בקדושה עודנו מחויב להפריש אחרת וכיון שאין כאן רווחא להקדש במה שמפריש בלבו משו"ה לא מהני בלב עד שיוציא בשפתיו וממילא משו"ה מהני שליח. ובזה ממילא מתורץ קושי' המח"א מפ"ק דתמורה דקאמר אי מקדיש עושה תמורה משכחת תמורה בציבור ושותפין שא' לאחד צא והקדיש עלינו. ולמ"ש משכחת בקרבן פסח וקרבן שחייבין הציבור ע"כ מהני להפריש ע"י שליח אמנם כ"ז יתכן לדעת רש"י ומהרי"ט דלעיל דבתרומה ותרומת מעשר לא מהני מחשבה שבלב עד שיוציא בשפתיו אבל לדעת רש"י בלשון השני בבכורות ותוס' דבתרומה ותרומת מעשר שהוקש לתרומה וישנו במחשבה בנותן עיניו לבד אף שכבר מחויב בדבר מ"מ מהני הפרשה בלב לבד א"כ מוכח איפכא דגם בקדשי' כה"ג מהני הפרשה בלבד אף בפסח וחטאת שמחויב כבר. ומנא אמינא לי' מהא דאית' בשבועות כ"ו ע"ב גמר בלבו צריך שיוציא בשפתיו מיתיבי גמר בלבו מנין ת"ל כל נדיב לב ש"ה דכתי' כל נדיב לב וגמר מני' משום דהוי תרומה וקדשי' שני כתובי' הבאים כאחד ואין מלמדין ולמ"ד מלמדין מא"ל חולין מקדשי' לא גמרינן פירש"י תרומה וקדשי' שני כתובי' תרומת מלאכת המשכן כתי' בי' כל נדיב וגבי קדשי' כתי' וכל נדיב לב עולת. והתוס' כתבו קדשי' וכל נדיב לב וגבי תרומה כתי' ונחשב וגו' שניטלת במחשבה ואע"ג דתרומה חול אצל קדשי' ולא ילפי' מקדשי' מ"מ קדשי' נילפו מני' הלכך הוי שני כתובים ובקונט' פירש דתרומה היינו תרומת המשכן דכתי' כל נדיב לב הביאו והטעם דלא ניחא לתוס' לפרש כך מבואר בריטב"א דככ"ד לא קרי' לי' רבנן לתרומת המשכן תרומה סתם משו"ה קא דהיינו תרומה ממש דניטלת במחשבה וא"כ כיון דבתרומה ותרומת מעשר סגי בהפרשה במחשבה לבד מונחשב אף שמחויב להפריש תרומה עכ"פ חטה א' מהתורה וע"ז א' תורה ונחשב וכש"כ בתרומת מעשר שמחויב בדבר קצוב מעשר מהמעשר ומהני בי' הפרשה במחשבה ומני' ילפי' קדשי' דאף בפסח וחטאת שמחויב נמי מהני במחשבה ואפי"ה מהני בי' שליח וע"כ דלא כמהרי"ט אלא דמהני בהקדש שליח כדקי"ל שליח יכול לבטל אף שישנו בלב והא שרש"י מפרש תרומת משכן ולא פי' סתם תרומה כמו בכ"מ נראה דאזיל כאן בשיטתו בבכורות כפי' הראשון דבתרומה במחשבה היינו בדיבור דוקא משו"ה מוכרח לפרש תרומת המשכן אבל עוד נראה לומר דרש"י אזיל הכא אפי' ללשון השני דבתרומה מהני במחשבה לבד וכמשמעות דברי רש"י בגיטין וקדושין וכ"ד והא דלא מפרש תרומה סתם י"ל משום דא' תרומה וקדשי' שני כתובי' ולמ"ש י"ל דלא הוי שני כתובי' ותרווייהו צריכי דבקדשי' כתי' כל נדיב לב היינו נדבה חדשה ובתרומה ות"מ כתי' ונחשב מחויב לתת לכהן וא"צ רק הפרשה באיזה צד יהא תרומה ולפי"ז חדא מאידך לא ילפי' מלבד דתרומה דהוא חול מקדשי' ליכא למילף אף גם זאת י"ל דמנדיב לב לא שמענו אלא בנודב דבר חדש סגי בלב אבל בתרומה ות"מ דמחויב לא מהני הפרשה בלב לכן בעי' ונחשב כמש"ל ואי כתיב בתרומה ונחשב אף דקדשי' מתרומה ילפי' אכתי לא שמענו קדשי' מני' בנודב דבר חדש דמהני בלב דיש סברא לומר ג"כ איפכא דדוקא בתרומה ות"מ דמחויב בדבר ואינו חסר רק הפרשה ובירור משו"ה מהני הפרשה בלב אבל בנודב דבר חדש שאינו מחויב בו כלל לא מהני בלב לחייבו בו דומי' דנדרי' דקי"ל דא' באמת שצריך להוציא בשפתיו ואינו מועיל בלב כ"כ הוי אמינא גם בהקדש לזה בעי' כל נדיב להורות דאפי"ה מהני ולא הוי ב' כתובי' ע"כ מוכרח רש"י לפרש תרומת המשכן דכתיב בי' נמי כל נדיב לב וזה כפתור ופרח בדעת רש"י נמצא לפי"ז בזה מודה רש"י לפי אותו לשון דמהני בתרומה מחשבה לבד ממילא ילפי' מני' קדשי' דמהני מחשבה אף במחויב כבר ואפי"ה מהני שליח בהקדש ויצא לנו מזה דדינו של מהרי"ט תלי' בהך פלוגתא דאי תרומה ניטלת במחשבה לבד ליתא לדבריו דמוכח דמהני שליח בהקדש ולרש"י בבכורות ומהרי"ט דבעי' בתרומה דיבור או להפוס' דבעי' שיפריש במעשה בלא דיבור כמ"ש שעה"מ בפ"ד מתרומות אבל במחשבה לבד לא סגי שפיר י"ל דבהקדש בנדבה חדשה לא מהני שליח ובמה שמחויב מכבר מהני שליח וזו מה שרציתי לבאר ועי' מ"ש בתשו' שאח"ז:

סימן צה

שלום לאהובי תלמידי ש"ב האברך החריף ובקי מוה' מנשה שמחה פ"מ נ"י.

מכתבו הגיעני כו' וע"ד מהרי"ט. לא כמו שעלה על דעתך דמהרי"ט מחלק בין דמאי לודאי וסותר להא דלעיל שכ' שאין חילוק בין דמאי לודאי אלא ממקומו מוכרע שגם כאן כוונתו שאין חילוק דאלת"ה אין קושי' מהא דנותן עיניו רק מדמאי והרי לא הזכיר בקושי' דמאי כלל ותו אי קושי' שלו רק מדמאי הי' לו להזכיר המשנה דס' חשיכה מעשרין דמאי הא ודאי חשיכה אין מעשרין כמ"ש תוס' חולין שמקשה על דמאי. אלא ודאי מהרי"ס קשי' לי' מסתם חו"מ של ודאי ומנ"ל אימא רק בדמאי מהני נותן ולא בודאי אלא ודאי לטעמי' דלעיל אזיל מדלא מוקי לי' בודאי מכלל דגם בודאי נמי נותן. וגם ממה דקא' בגמ' גיטין ושאר מקומות אודאי שכן ישנו במחשבה פרש"י נותן עיניו וכו' ולכן קשי' לי' אודאי ע"כ מתרץ דהאי נותן דקא' התם בגמ' דקאי גם אודאי ומה שהזכיר רש"י הנ"ל אין הכוונה במחשבה לבד רק בדיבור ודיבור קרי' לי' מחשבה וכמ"ש תוס' בבכורות. ואף שיש לחלק ולומר דוקא ישנו במחשבה יש לפרש בדיבור אבל לשון נותן עיניו בצד זה ואוכל משמע רק בנותן עיניו והרי זה עצמו הוא החילוק בין שתי לשונות של רש"י בכורות נ"ט אכתי אין קושי' על מהרי"ט שלא זכר דברי רש"י הנ"ל ואינו מחלק בהכי אלא איהו מפרש לתרץ הקושי' דהאי נותן עיניו שפרש"י בשאר, דוכתי היינו בדיבור אלא שהוא בלא הפרשה במעשה וכלפי דלא בעי מעשה קרי' לי' נותן עיניו. ואל תתמה ע"ז שכן מצינו בשעה"מ תרומות פ"ד שהביא דברי ר"ת ורשב"א וכן מפרש דברי הרמב"ם שכתב המפריש במחשבה וכו' דנותן עיניו אין הכוונה במחשבה לבד כ"א בהפרשה במעשה בלא דיבור רק במחשבה אבל נותן עיניו לבד לא מהני וכ"כ מפרש מהרי"ט נותן עיניו וכו' של הגמרא ורש"י שמביא לעיל היינו בדיבור. וז"ב בדעתו. אבל זה ודאי דבר פלא שלא זכר לא דברי רש"י בכורות הנ"ל ולא דברי תוס' שם דס"ל להדי' דסגי במחשבה לבד ומתרצו בד"א וכבר קרה לו זה הענין במ"ש לעיל דאין חילוק בנותן עיניו בין דמאי לודאי ולא זכר דברי תוס' חולין וכמו שעמד ע"ז שעה"מ ופותר אין לו דברי ידידו ש"ב הדו"ש. יקותיאל יהוד' טיישעלבויום.

סימן צו

להרבנים המופלגים חריפים ובקיאים בד"צ דק' סטריא:

מכתבם הגיעני ואם, אמנם אין דרכי להשיב לאיש שואל שלא מדעת הרב ואב"ד דשם. אכן מפני כבודם ולאפרושי מאיסורא אען ואומר אך הנוגע לדינא תורף השאלה ע"ד שו"ב שנתן כתב בשבועה וח"ר להרב הג' המנוח האב"ד דשם לבל ישחוט שום בע"ח בעיר סטריא ואגפי' השייכי' לה בלי רשותו ולאח"ז אשר הוסכם מאת הרב והב"ד לבל ישחטו השו"ב דפה למחזיקי הבאנק לטובת תקנות העיר עבר השו"ב הנ"ל ושחט להזובחי' כ"פ נגד רצון הרב והקהל ועבור זה העביר אותו הרב מאומנותו לבל ישחוט עוד שם וסביבותי' והטיל על השו"ב הקבועי' לתת לו לכל שבוע הז"כ ולאח"ז התעורר עוד הפעם השו"ב הנ"ל והי' כמה אנשים שם אשר החזיקו בידו ושחט להם כמה חדשים ולא שמע לקול הורים ומורים ואז הרב והב"ד דשם וכמה גדולי' אסרו שחיטתו שגבר יד הרב עליהם והוצרך לעזוב מלאכת השו"ב ומקבל פרס הנ"ל וכמה פעמי' פייסו המחזיקי' בידו את הרב הנ"ל להחזירו לאומנותו ולא רצה לשמוע אליהם באמרו שאינו נאמן בעיניו על מלאכת הקודש שו"ב ועתה אחר פטירתו של הרב המנוח ז"ל בא השו"ב למצא לו עזר ותרופה כי פרס הקצוב אינו מספיק לו והם מצדדי' להתירו ושורש דבריהם אם שכבר מבואר בפוס' בענין שבועה בכתב להחמיר מספק דאורי'. ומה גם י"א דלכ"ע אסור מיהו מדרבנן וגם מבואר מש"ע סי' רי"ו ס"ז בענין שהשביע את בנו שלא ילוה כ"א ברשות ראובן ושמעון וכו' דמשמע שאם מתו שניהם אין לו רשות להלות אף שאינם בעולם ליתן לו רשות וכ"מ בהג"ה רמ"א סי' רכ"ח במי שנשבע, ע"ד חבירו שלא לעסוק בסחורה בלי רשותו ומת חבירו וה"ה, הכא אף שמת הרב ואינו בעולם אסור לשחוט אבל ע"ז לחלק יצאו דהתם היתה השבועה לתועלת של זה או לתועלת של זה אבל כאן השו"ב לא נשבע לתועלת עצמו שלא לשחוט בלי רשות הרב וגם אחרים לא השביעוהו לתועלתם רק שהרב השביעו שלא לשחוט בעירו לכבודו לתועלתו אומדנא דמוכח שלא הי' כוונתו בשבועה רק כ"ז שיהא בחיים חיותו שלא ישחוט נגד רצונו אבל לאחר מותו אין כאן תועלת להרב אם אינו באפשרי ליטול רשות ממנו ואזלינן בתר אומדנא דמוכח אפי' בעד"ח כמ"ש בהג"ה בסי' רי"ח ע"כ לשונם. ואני אין דעתי מסכמת עמהם כי אין כאן אומדנא דמוכח בדעת הרב כדבריהם ואפי' אומדנא סתם נמי אין כאן ואני אומר להיפך דחס להו דילמא הכי שהרב עשה לכבודו לקפח פרנסה של שו"ב בשביל כבוד וגם לא לתועלתו בשביל שהחמיר ע"ע כי הוא הי' בידו לאכול משו"ב אחר דשם. אבל הרב הי' מגלה דעתו באר היטב כמ"ש בדברי הר"מ שפייסו אותו כ"פ להחזירו לאומנותו ולא שמע אליהם באמרו שאינו נאמן בעיניו על מלאכת הקודש השו"ב עכ"ל. הרי שעשה זאת לתועלת העיר שלא יבא בפיהם בשר פיגול ממי שאינו נאמן בעיניו וזה עודנו קיים גם לאח"מ וזה גם תועלת עצמו לשמרם ממכשול ובלי ספק גם עתה אח"מ על גוזליו ירחף ורוצה בקיומו של העיר בירא דשתא מני' כו' ובתקנתם שלא יכשלו ע"י שו"ב שלא הי' הגון בעיניו וחוץ לזה יש בו תועלת עצמו כי זה נגד רצונו וכבודו של אדם שאין לך בזיון גדול מזה הוא הרס וכמה גדולים אתו והמה יבנו הריסתם ובלי ספק לא ניחא לי' בהכי ומה גם כי נשבע גם עד"ר ובודאי דעת רבי' שלא לשחוט בלא רשות הרב אף שאינו בעולם לתת רשות כי יש בזה תועלת עצמם שלא לאכול משו"ב שהי' איש חשוד בעיני הרב שלא יכשלו ע"י. אם כי לפי מ"ש ר' ישעי' יעקב שאמר הרב בזה"ל שאינו חפץ בו באשר אינו מאמינו שמא יתפתה עוד הפעם לשחוט עוד בלא דעתו ויצטרך לאסרו עכ"ל וזה לא שייך לאחר פטירתו אבל בלי ספק דברי שניכם אמת וצדק פעם אמר כך ופעם אמר כדברי, ר"מ הנ"ל:

וא"כ הדבר לתועלת הרבי' ולתועלת עצמו וזה קיים לעולם ועכ"פ אומדנא אין כאן כלל וזה ברור לדעתי בלי ספק ובזה נדחה נמי מה שצדדו עוד מטעם שלא הי' כוונת השו"ב הנשבע רק על כל ימי חייו של הרב שאז מוטל על השו"ב לשמוע בקולו וגם על הרב מוטל להשגיח על השו"ב שיהיו כשרי' ונאמני' אבל לאחר פטירתו מה איכפת לי' להרב מה שיהי' אחריו וכו'. ולמ"ש לא כן הדבר אלא בלי ספק בשעה שהשביעו הי' לתועלת העיר לשמרם ממכשול לעולם והרי הוא לא על דעתו לבד נשבע כ"א ע"ד הרב ועד"ר והרי דעת הרב ורבי' בודאי הי' כמשמעות לשון בלי רשותו דמשמע אפי' לאח"מ וא"כ בכה"ג לא אזלי' בתר דעתו וכמבואר ברמב"ם פ"ב משבועות הלכה ט"ו וביו"ד סי' ר"י ובש"ך שם ועי' בתשו' מהר"ם אלשיך סי' נ"ז דלא מהימן לומר אדעתא דהכי לא אשתבע אלא כד אשתבע אדעתי' דנפשי' אבל מאן דאשתבע אדעתא דחברי' לא מצי לאשתמוטי בהכי וכמ"ש הרמב"ם בפ"ב מי שנשבע וכו' עיי"ש והיא מה שהעתיקו הש"ך הנ"ל וכה"ג כ' בד"ח ח"א יו"ד סי' י"ד שהבאתם:

וגם בענין עד"ר סתם אם יש לו התרה הנה הש"ך כ' ויש להחמיר ואם יאמרו שהיא לדבר מצוה לצורך פרנסתו הרי הרב גילה בדעתו שאינו רוצה להתירו. ומ"ש שעתה אין לו תועלת בזה כבר כתבתי דליתא דעוד יש תועלת לו ולרבים כדבר האמור למעלה. וגם לדעת הש"ך דבקבל טובה מחבירו עבור השבועה אין להתיר דעת חבירו אפי' אינו לתועלתו ואם שיש חולקי' עליו מי יכנס נפשי' לפלוגתא בענין איסור שבועה וח"ר. וגם קשה בעיני להאמין על עיר סטריא קהלה נאה וחסידה. שיבאו כולם בברית ויעשו אגודה. להעמיד שו"ב שיש עליו חלודה. ומסתמא יש כמה וכמה אנשים המוחין וממאני' בזה שלא להתירו והרי מבואר בהג"ה דאם הרבי' אומרי' שלא להתיר לו אפי' לדבר מצוה אין מתירין ותו דבתחל' קבלה אפי' יחיד יכול לעכב אם יש טעם הגון בדבריו כדאי' באו"ח סי' נ"ג לענין ש"ץ ועיי"ש ובמג"א ס"ק ז' כל שכבר העבירוהו וכו' כש"כ כאן בשו"ב שיש טעם הגון בפיהם שאינם רוצי' בשו"ב דהתירו תלי' בפלוגתות הפוס' ובפרט לדעת החוו"ד דבנשבע שלא לשחוט ושחט אעל"מ ושחיטתו נבילה אלא שהחת"ס סי' ו' חולק עליו ועי' בתשו' בנו כתב סופר יו"ד סי' א' ולא יאכלו ממה שיש עליו שאלה וסרכא תלוי' ודבוקה והדין עמהם למחות בשביל זה כי הלא לכם לב לדעת ועינים לראות בהב"י סי' תר"צ הביא שם מתשו' הריב"ש סי' שפ"ח שכתב בענין לעז האחשדרני' ואפי' אם הי' בקיאי' בו לא הי' להם לקרותה לנשים בלשון לעז משום ההיא דרמב"ן שלא לכנוס בספק וע"ז כתב לו הר"ן רואה אני דבריך טובים ונכוחי' שאפי' בעסקי העולם כל משכיל בוחר לנפשו הדרך היותר בטוח והמשומר מכל מכשול ונזק ואפי' באפשר רחוק עאכו"כ שיש לנו לעשות כך בדרכי התורה והמצו' שהם כבשונו של עולם ואיך נניח הדרך אשר דרכו בו הראשוני' ונכניס עצמינו במקום צר ובמשעול הכרמי' עכ"ל הזהב ורואה אני לדון בק"ו אם כך בקריאת מגילה לנשים שאם הקריאה שלא כהלכתא א"ע אלא על מצו' דרבנן בשוא"ת שלא קיים המצוה ואין זה אלא פעם א' בשנה כש"כ בשו"ב שיש בו כמה דררי דרבנן ודאורי' ודבר הוה ורגיל ושכיח הזיקא טובא ואם לא נשחט ונבדק כהלכה האוכלו עובר במעשה וכש"כ במידי דאכילה דמפטם לגוף דגנאי היא וכמ"ש תוס' בפסחי' ופ"ק דחולין וכ"ד והביאו המג"א להלכה בודאי ראוי ונכון שלא לאכול משו"ב איש חשוד שהחציף פניו והמרה נגד הרב והקהל ועבר על השבועה זה פעמים ולבלי לעמוד במקום צר במשעול החרמי' ושבועה ונבילות וטריפות בפלוגתות הפוס' ולכן מוטב שאיש חשו"ד יהי' בלי מזון היותר מסיפוק הנ"ל ואל יכשלו בו רבים ע"כ לו שמעונו חדלו לכם מן האדם האדום הזה ואל תוסיפו לדבר עוד בדבר הזה כלל והייתם נקיים מה' ומישראל

סימן צז

החיים והשלום וכל טוב לכבוד אהובי ידי"ע וידי"נ הרב הגאון הגדול בענקים שושנת העמקי'. דולה מים מבארות עמוקי'. חכו ממתקים זקן שקנה חכמה ובינה יתירה נודעת לו המפו' מוה' אלי' נ"י אבד"ק דראהביטש עוד ינוב בשיבה. וידידי הרב וחריף המופלג וכו' נ"י

מכתבם הגיעני והן היום הראוני כבודו את גדלו וידו החזקה במכתב החרות על לוח טעמיו ונימוקיו על שהתירו לזו"צ נגד מה שקבלו עליהם בכתב בנדר ושבועה עד"ר שלא לתת לשוכרי האקציס יותר מכפי דינא דמלכותא ועתה מוכרחים לתת יותר מזה וע"ז נו"ט לשבח להתירא א' דקי"ל נדר עד"ר מתירין לדבר מצוה בלא דעתם ולצורך פרנסה או להסר המכשול מקרי דבר מצוה וכאן מקצת מהן עברו ונכשלו ויש לחוש שלא יכשלו גם הנשארים. ב' מאחר שכולן תלוין זה בזה ומקצתן עברו שוב לא חל הנדר על הנשארי' דאדעתא דהכי לא נדרו כמבואר בסי' רל"ו בהג"ה והן טעמים נכונים ברורים וחזקים ואלו הנצרפים. ג' יש לומר עפ"י תשו' הריב"ש סי' ת"ס שאין נותני' היתר מדעתם ורצונם כי אם אנוסים הם ע"י כפי' שמשגיחי' עליהם ביותר ובעלילות ובתחבולות באים עליהם. ד' י"ל דיש אומדנא דמוכח שמתחל' לא עשו אל למען ישמעו השוכרי אקציס ויפחדו מזה ולא ישכרו ביוקר. ובאם הי' יודעים שלא ישגיחו ע"ז לא היי נודרי' כלל עכ"ד:

אבל מש"כ טעם הא' דלהנו"ב ודעמי' שבועה בכתב לא מהני הגם שהחת"ס מחמיר ואומר דמהני הרי מסיים בפתח וחרטה מותר וכאן הוי פתח וחרטה בודאי היא היתר גמור עכ"ד לא ידענא מה קאמר דמה מהני פתח וחרטה דידהו בנדרו עד"ר הא ודאי להחת"ס אין להתירו לכתחלה. גם מ"ש באות עפ"י דברי באר הגולה ליתא דלמ"ד דשבועה בכתב מהני מדאורי' חיובו בדיני אדם וע"כ צריך לטעמים הראשונים:

אמנם אנא אשכחנא מרגניתא תותי' ואומר הבא מן החדש דאפי' לדעת המעררים שלבם נוקפן לחוש אולי שלא כד"ת התירו הב"ד עכ"ז בדיעבד מותר בשבועה בכתב. דהנה יש בזה שלשה שיטות יש אומרי' דשבועה בכתב היא שבועה מדאורי' כמו בע"פ וי"א דשבועה בכתב לא מהני ועי' ד"ח ח"א יו"ד סי' י"ז דדבריהן נראין יותר ועכ"פ ספק היא וי"א דנהי דלא הוי שבועה מדאורי' מדרבנן מיהו הוי שבועה גזיר' אטו בע"פ עי' בתשו' אחרונים ותמצא. והנה דעת הר"ר אביגדור בנדר ושבועה עד"ר אם התירו מותר בדיעבד וכתב ז' הרמ"א בהג"ה סי' רכ"ח ואין לסמוך ע"ז כ"א בשעת הדחק וצורך בדבר והש"ך חולק ע"ז עפ"י קושי' מהגמ' ואמנם האחרונים תירצו קושי' הש"ך הובאו מקצתן בפתחי תשובה שם והחזיקו בדעת הרמ"א ומידי ספיקא לא נפקא א"כ זהו בשבועה בע"פ בעינן שעת הדחק וצורך אבל בשבועה בכתב די"א דלא מהני מדאורי' כ"א מדרבנן א"כ יש ס"ס בדאורי' וס' בדרבנן שמא כהאומרים דשבועה בכתב לא מהני וא"צ התרה כלל ואת"ל דמהני מדאורי' או עכ"פ מדרבנן שמא כהר"א דנדר עד"ר שהתירו מותר בדיעבד והוי לי' ס"ס בדאורי' וס' בדרבנן דקי"ל להקל וכמ"ש הש"ך בדיני ס"ס א"כ מטעם זה מהראוי כאן להתיר אפי' בלא דחק וצורך לדבר וכש"כ כאן שאין שעת הדחק וצורך גדול יותר מזה למי שלבו נוקפו וגם שעי"ז פשתה צרבת המחלוקת בעיר ונחלקים כתות כתות וכבר אמרו שנאוי המחלוקת וגדול השלום כל כה"ג בודאי מה"ט מותר לכל בדיעבד וכ"ז אלו הי' כדעתם שחוששין שהי' שלא כהוגן אבל כבר הראיתי לדעת הטעמים שהתירו עפ"י הדין שהם נכוני' וישרי' למוצאי דעת ונבונים. ויפה הורו להתיר כדת וכהלכה ולכן אין רשות לשום אדם להרהר ולפקפק על ככה והשומע מה' ישא ברכה. על כן על כל דברי האגרת הזאת השנית אקוה כי הבשר האכל יאכל לכל נפש והקולות יחדלון וכל איש ישכון בטח ושלום וביקר ילין.

סימן צח

שלום לכבוד אהובי ידי"נ הרב החריף ובקי הנגיד מוה' נפתלי הכהן נ"י.

הביא לנו עיסה קושיות בשבועות דף כ"ג אמר רבא אף אנן נמי תנינא שבועה שלא אוכל ואכל ושתה אינו חייב אלא אחת א"א בשלמא שתי' בכלל אכילה איצטרך לי' וכו' א"ל אביי א"מ שתי' בכלל אכילה אימא סיפא שבועה שלא אוכל ושלא אשתה ואכל ושתה חייב ב' כיון דא' שלא אוכל איתסר לי' בשתי' כא' שלא אשתה אמאי חייב וכו' וק"ל לפי דעת התוס' בחולין דף ק"א ע"א ד"ה לרבות שמקשו שם בהא דצרכי' קרא לחייב בהמחה חלב וגמעו משום דגלי נפש לרבות השותה ול"ל קרא הא שתי' בכלל אכילה ותי' וז"ל דהתם במילי דשתי' כגון יין ושמן והכא במידי דבר אכילה דממחו להו ושתי להו עכ"ל וא"כ ה"ת התם גלי קרא נפש לרבות השותה דחייב גם בשתי' כזה אף דאתי מאכילה אבל בכלל אכילה באמת לא הוי וא"כ מאי מקשו הש"ס הכא דלמא מיירי דשתה משקה כזו דהמחה מאכל דבכלל שבועה קמייתא ליתא ובשבועה אחריתא איתא. ואף דנאמר דהוי דוחק לאוקמי ששתה משקה כזו מ"מ י"ל דמיירי ששתה באמת שאר משקין והא דחל שבועה בתרייתא הוי מטעם כולל דמגו דחל אמשקה כזו של"ה בכלל שבועה ראשונה חל נמי על שאר משקין שיתחייב מטעם ב' שבועות וצ"ע ואגב אעורר בדברי תוס' שם בחולין שכתב וז"ל הא שתי' הוי בכלל אכילה כדדרשי' בפ"ג דשבועות מדכתיב ואכלת לפני וגו' מעשר דגנך תירושך וקרי תירוש אכילה עכ"ל והמעיין בסוגי' דשבועות רואה שבגמ' שם מדחה דליכא הוכחה משם משום דלמא מיירי ע"י אניגרון אך דילפי הש"ס ממ"ש ונתת הכסף וגו' ביין ושכר עכ"ל במכתבו:

תשובה במה דסיים אפתח דלק"מ דישום עינו בחולין דף ק"כ דריש לקיש הוא דאמר נפש לרבות השותה ועלה מייתי התוס' שפיר הא שתי' בכלל אכילה וכדדרשי' בפ"ג דשבועות דף כ"ב ע"ב מדכתיב ואכלת וגו' מעשר דגנך ותירושך וכו' דריש לקיש הוא דיליף מני' דשתי' בכלל אכילה ולא חש לקושי' דלמא ע"י אניגרון דמשמע לי' הפסוק יין לבד כמו בכ"מ ומשו"ה נקטי' התוס' אליבי' הך דרשא וז"ב. ולענין קושי' הראשונה אני אומר מעיקרא דדינא פירכא דמה דהוא בכלל שתי' הוא בכלל אכילה והמחה וגמעו דאינו בכלל אכילה הוא משום שאינו בכלל שתי' דהתוס' לטעמי' שכתב בשבועות שם אהא דא' שמואל שבועה שלא אוכל ושתה חייב איב"ע סברא דא' איניש לחברי' תא ונטעום מידי ועיילו ואכלו ושתו איב"ע קרא והקשו ל"ל קרא ותרצו דקרא אתי לאשמעי' הסברא ובודאי באומר אדם תא נטעום מידי ואכלו ושתו היינו שתי' ממש יין וכדומה העומד לשתי' אבל לא להמחות דבר אכילה ולגמעו דזה אינו בכלל שתי' ומה"ט נמי באומר שלא אשתה נמי אין דעתו רק על מידי דשתי' דדרך בא לשתותו לצמאון ולא להמחות דבר אכילה ולגמעו דזה לא מקרי שתי' בלשון בני אדם ובנדרים הולכין אחר לשון ב"א. ועי' ביו"ד סי' רי"ז תמצא דומה לזה בסעי' כ"ז הנודר מהכסות מותר בהשק ביריעה ובחמלה פי' מיני בגדי' גסי' שאין דרך ב"א להתכסות בהן ושם הרבה כיוצא בזה וא"כ אם אמר, לא אשתה ודאי בהמחה וגמעו אינו חייב וכי תאמר ה"מ באומר לא אשתה לחוד אבל אמר לא אוכל ולא אשתה דהאי לא אשתה ל"ל אע"כ גילה דדעתו דהאי לא אוכל היינו דרך אכילה אבל המחה וגמעו שרי ולכן אמר לא אשתה היינו המחה וגמעו דאי שתי' ממש הוא בכלל לא אוכל זה אינו דהשתא דאתינא לסברא גלי דעתו עדיף טפי לומר כדתירץ הגמ' כיון דאמר שלא אוכל והדר שלא אשתה גלי דעתו דהך אכילה אכילה גרידתא הוא ולא אשתה כמשמעו אבל ודאי אין כוונתו רק על שתי' ממש ולא על המחה וגמעו ויצא לנו מזה לדינא דבין האומר לא אשתה או האומר לא אוכל ולא אשתה אינו אסור רק במידי דשתי' ממש דדרך לשתותו אבל אם המחה וגמעו פטור דאינו קרוי שתי' בלשון ב"א וז"ב לדינא:

אח"ז הראני תלמידי הב' החריף מוה' מנשה שיחי' מה שכתב שם בשבועות בס' אהל דוד וז"ל כיון דא' לא אוכל אסור בשתי' מזה יש ראי' למג"א סי' קצ"ז דגם מים בכלל אכילה דאל"כ מה הקשה אביי נימא מעיקרא כי אמר לא אוכל לא איתסר בשתי' מים ושוב בשנשבע שלא אשתה נימא מיגו דחל על המים חל נמי על שאר משקין אמנם י"ל דאי משום כולל קשה ר"ש דפליג בסיפא הו"ל לחלוק גם ברישא גבי שלא אוכל ושלא אשתה דאיהו לית לי' כולל רק קשה דלמא מיירי מתני' ששתה מים ולכן חייב שתיים אף דר"ש ל"ל כולל מ"מ חייב על המים שלא הי' בכלל שבועה הראשונה ולולי דברי המג"א הי' נראה דלכך הקשה אביי זה על רבא ולא על שמואל דעל שמואל י"ל כהנ"ל אבל רבא דמוקי רישא מטעם שתי' בכלל אכילה ע"כ לא מתוקמי' ששתה מים כיון דאינו בכלל אכילה עכ"ל [העתקתיו אולי אינו אתו] וממילא מזה נקח מה שהקשית בתחל' אימא דהך שלא אשתה דחייב איירי בהמחה וגמעו דאינו בכלל אכילה זה טעות מעיקרא דהא קאי על רבא דמוקי רישא מטעם שתי' בכלל אכילה ע"כ איירי בשתי' ממש רק ע"י כולל יש מקום לקושיתך וגם זה לא קשה דא"כ הי' לו לר"ש לפלוג ברישא כנ"ל כ"ז לפלפולא אבל הדין דין אמת כמ"ש לעיל דבאומר שלא אוכל ולא אשתה אינו חייב רק על שתי' ממש ולא על המחה וז"ב:

ומדי עסקי בזה עלה בלבי לתרץ דעת המחבר שכתב בסי' קצ"ז דבשתה מים אינו מצטרף לזימון משום דלא זיינו כדאי' בר"פ בכל מערבין והמג"א תמה וכ' וצ"ע דהא מ"מ יכול לומר שאכלנו משלו דאפי' שתי' מים בכלל אכילה הוא וכ"מ ביו"ד סי' רל"ח סעי' ב' [ר"ל דגם כ' המחבר נשבע שלא לאכול אסור אף לשתות דשתי' בכלל אכילה ומדסתם וכ' סתם שלא לשתות ודאי אפי' מים נמי אסור וחייב קרבן ומלקות עיי"ש בש"ך] והתוס' כתבו הטעם משום דשתי' בכלל אכילה ואף דבגמ' נקט כוס יין הוא לאו דוקא דהא איכא שאר משקין וכו' עיי"ש. ולכאורה הוא תימא גדולה מדוע לא חילק ביו"ד בין שאר משקין למים לומר דבמי' פטור ומותר. ולכן נ"ל דס' הב"י לחלק דלענין נדרים שאני מבהמ"ז וחילי' דידי' מכח דנקט כוס יין משמע הדומה לו ולא מים וגם מכח קושי' תוס' אהא דאמר שמואל שלא אוכל ושתה חייב איב"ע סברא ואיב"ע קרא דקרא ל"ל דהא איכא סברא ותירוצם דחוק. והריטב"א כתב דאתינן לחיובא בין שנשבע ע"ד בני אדם ובין שנשבע ע"ד לשון הקודש. והנ"ל בזה דיש חילוק לדינא דבלשון ב"א גם שתי' מים בכלל אכילה דבאומר לחבירו תא ונטעום מידי ועיילו ואכלו ושתו היינו יין ושאר משקין ומים לצמאון כדרך העולם וא"כ אפי' בשותה מים חייב אבל להאיב"א קרא דיליף מדכתי' ואכלת מעשר דגנך ותירושך או כדמסיק מדכתי' ונתת הכסף וגו' ביין ובשכר. הנה לא מצינו דקרי שתי' בכלל אכילה אלא יין והדומה לו דזיין אבל מים דלא זיין אינו בכלל אכילה וא"כ הא דאמר שמואל שתה חייב דמשמע אפי' מים היינו בנשבע סתם דהולכין על לשון ב"א אבל אם פירש על לשון התורה אינו חייב רק על יין והדומה לו אבל על מים פטור וקי"ל דסברא הוא א"כ חייב בנודר סתם שלא לאכול גם אם שתה מים דבלשון ב"א גם מים בכלל אכילה אבל לשון תורה לחוד ובלשון תורה מים לאו בכלל אכילה ולכן בשותה אינו מצטרף דלא זיין ולאו בכלל אכילה דקרא משו"ה אינו יכול לומר שאכלנו דהאי אקרא דואכלת וברכת קאי וזה ברור ומתורץ קושיות תוס' לשיטת המחבר:

וראיתי בפרמ"ג שם הקשה על המחבר מהא דפ"ק דמע"ש דממעט מים דגמר פרי מפרי הא לאו הכי הוי בכלל ואכלת ומהא דעירובין י"ל עירוב שאני עכ"ל ואתפלא עליו מה ראה לומר ככה הכי נעלם ממנו באותו שעה גמרא מפורשת במקומו דהכי איתא התם בכל מערבין ומשתתפין חוץ מן המים ומן המלח והכל נקח בכסף מעשר חוץ מן המים ומן המלח ובגמ' חד מתני העירוב לא שנו אלא מים בפ"ע ומלח בפ"ע אין מערבין אבל מים ומלח מערבין פרש"י מים ומלח המעורבין מזון הן לטבל בהן הפת אבל אמעשר לא מ"ט פרי בעינן כלו' ולפיכך גם במים ומלח המעורבין אין נקחין בכסף מעשר ואפי' מאן דמתני אמעשר מסיק דאיירי' בנותן לתוכו שמן משום דבעי מידי דהוי פרי אבל גבי עירוב בראוי ללפת בו הפת סגי כך דעת רוב הפוסקים וכך פסק רבינו בפ"א מה' ערובין בכל מערבין ומשתתפין חוץ מן המים בפ"ע וחוץ מן המלח בפ"ע עירוב מים עם מלח ועשה כמורייס משתתפין וכן פסק המחבר באו"ח סי' שפ"ו ס"ה לדעה ראשונה עיי"ש. ובה' מעשר שני פ"ז ה"ד פסק אין לוקחין בכסף מעשר מים ומלח וכו' לפי שאין גדוליהן מהארץ ואפי' עירוב מים ומלח בלתי אם נתן לתוכו שמן ומבליע דמי המים ומלח בשמן אז נקח כמבואר שם בה' יו"ד. וא"כ לזה צריך קרא דפירי דאפי' במים ומלח המעורב בלא שמן דראוי ללפת בו הפת ומקרי מזון לענין עירוב אפי"ה אינו נקח בכסף מעשר דלאו פירי הוא וזה ברור. ולפי"ז שפיר פסק המחבר לענין ביה"מ ששתה מים אינו מצטרף דבלשון תורה לאו שתי' הוא [ומים עם מלח דהוא מורייס ודאי אינו ראוי לשתי' ואינו מצטרף כמבואר בסי' תרי"ב בהג"ה לענין יוהכ"פ רק לעירוב מהני מטעם דראוי ללפת בו הפת] אבל לענין נדרים ושבועה דהולכי' אחר לשון בני אדם שפיר פסק דבנודר או נשבע שלא לאכול אסור לשתות וחייב אפי' על מים דבלשון ב"א מים בכלל שתי' וכפי שכתבתי לתרץ קושי' תוס' בשיטתו והמג"א אזיל בשיטת תוס' דקרא אתי לאשמעינן הסברא וא"כ אין חילוק בין לשון בני אדם או לשון תורה וכ"ד הריטב"א ומשו"ה פוסק דגם מים שתי' בכלל אכילה:

תוכן העניינים

אבני צדק (טייטלבאום) חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה