אור ברסלב
אבני צדק (טייטלבאום) חלק ב חלק יו"ד › סימן קמד

אבני צדק (טייטלבאום) חלק ב· רבי יקותיאל יהודה טייטלבוים

חלק יו"ד · סימן קמד

סימן קמג

שלום לאהובי ידידי הרב המאה"ג חריף ובקי החסיד המפו' מוה' יחיאל היבנר נ"י אבד"ק ניזנייאב:

כבר השבותיו כענין לפי שעה ועתה באתי שנית למיקם עמו בדינא. הנה תמה אהא דמבואר בסי' של"ד סעי' ט"ז וי"ז תלמוד יכול לנדות למי שביזה בפניו רבו או אביו ומ"מ כיון שלא נדוהו הרב ולא הב"ד אינו מנודה לרב ולגדול ממנו וכו' אבל מי שנדוהו על שאר דברי' שחייב נידוי אפי' נידוהו קטן שבישראל חייב הנשיא וכו' לנהוג בו נידוי והיא פלא גדול דאם חילל יו"ט ב' דדבריהם חל נידוי הקטן על הכל ונלמד מאמתי' דבי רבי מו"ק י"ז ק"ו בנידוי ע"ד שביזה ת"ח שהמבזה נקרא אפיקורס ואין לו חלק לעוה"ב בזה נאמר דאינו חל על הגדול ממנו:

עוד תמה על רש"י מו"ק ט"ז ע"ב תלמוד שנדה לכבודו פירש"י ולא לשם שמים מנודה לתלמוד הא שלא לשם שמים לא חל הנידוי כלל כמבואר בסי' של"ד סעי' י"ט [ומעלתו העתיק בשין שלא וכו' אבל ברש"י כתב ולא לש"ש] ולכן מתרץ חדא באידך דכוונת רש"י ולא לש"ש ר"ל שא"א לברר אם הוא בלתי לה' לבדו ואולי כוונתו להנאת עצמו ע"כ הקילו בו ואף אם מנדה לכבוד רבו ואביו יש חשש זה כמאמרם ת"ח לא כש"כ והיא שעמדה להקל ולומר דאינו חל על הרב והגדול ממנו כך היא ברורן של דברי' ומכח זה אומר דאם נדוהו ב"ד של שלשה חל על הכל דמסתמא כוונתם לש"ש וראי' ממ"ש בש"ע וגם לא נדוהו ב"ד מכלל דנדוהו ב"ד של שלשה חל על הכל וכ"כ מעלתו בסוף דבריו יקחו ב"ד של שלשה ועשרה טוב יותר ואז בלי ספק חל על [כל העיר ועל הנשיא וכו' מבואר מדבריו בב"ד של שלשה לבד חל על הכל זה שורש דבריו במכתבו. ולא כן אנכי עמדי לא בדינא ולא בטעמא כי ממ"ש הש"ך בס"ק ט"ל וז"ל אבל במנודה לב"ד מחמת דלא צאית דינא או באפקורתא לדבר עבירה דינו שוה דלכל ישראל הוא מנודה עכ"ל א"כ דוק מני' דאי נדוהו ב"ד בשביל שביזה לחכם אינו מנודה לכל. ומ"ש הש"ע ולא נדוהו ב"ד דמשמע דנידוי דב"ד חל על הכל יבואר אח"ז וגם טעמו ופירושו בדברי רש"י לא נהירא ולא ברירא ואינו אמת בשום אופן ואביא ראיות ע"י. [א] דלשון רש"י שכ' ולא לשם שמים משמע דודאי כך היא שכוונתו הנאתו בלי ספק ולא מספק אולי כוונתו לעצמו. [ב'] אי מספיקא איך מקילין מספיקא דלא חל על הגדול הא ס' חרם ס' דאורייתא ולחומרא כידוע מתשו' רשב"א סי' תקצ"א ועי' נו"ב קמא יו"ד סי' ס"ז וסי' ע' ואה"ע סי' ע"ה וסי' ע"ז בסופו שם הוכיח מדברי תשו' הר"ן דחרם דאורי' עיי"ש הגם שבנו"ב בתרא יו"ד סי' קמ"ו חזר בו והעלה דספק חרם ונדוי לקולא דהו"ל רק דברי קבלה ולא עדיף מדבר שהיא הלכה למשה מסיני דספיקו להקל והביא תשו' המיוחסת להרמב"ן דדיני מנודה ס' לקולא דנדוי אינו דבר תורה אלא דברי קבלה וספיקו להקל עיי"ש. והן אמת מרמב"ן משמע כדבריו דעיקר חרם ונדוי דברי קבלה משו"ה ספיקו לקולא אבל כבר חלקו עליו הבאים אחריו מדברי יש"ש פ"ק דחולין והט"ז והש"ך יו"ד סי' רי"ח דחרם דאורי' וכן מבואר להדי' בתשו' עה"ג סי' ס"ח דחרם דאורי' וספיקו להחמיר והביאו החת"ס אה"ע סי' ג' ומה שהקשה הרמב"ן ונו"ב מהא דקי"ל בדיני מנודה בכל תיקו לקולא מבואר תירץ ע"ז בתשב"ץ ח"ב סי' ע"ב דחרם ונדוי דאורי' אך דיני מוחרם ומנודה אינו אלא דרבנן הביאו בתשו' שואל ומשיב ח"א סי' פ' עיי"ש:

עוד אני תמה על הנו"ב דפשיטא לי' דס' הלכה למשה מסיני לקולא ולא זכר דברי הב"י וט"ז וש"ך בסי' רצ"ד סעי' ט' דמבואר דס' הלממ"ס לחומרא ומהרשד"ם חיו"ד סי' קל"א האריך בזה והוכיח שגם הרמב"ם סובר כן ובמנחת יעקב בדיני ספיקות במחודשים ס"ק ט"ו הביא מחלוקת בזה וא' הלמ"מ ספיקו לקולא וי"א לחומרא דדינו כדאורי' עיי"ש וכ"ז הביא הפרמ"ג בפתיחה לה' טריפות ובסי' ק"י כתב להלכה יראה דהיא לחומרא עיי"ש ולכאורה ממקומו מוכרע דספק נידוי לחומרא מהא דסי' של"ד סעי' ל"ה נדוהו בחלום צריך התרה וצריך עשרה עיי"ש בט"ז וש"ך וכ"ה וכ' בסי' רי"א בנודר בחלום י"א דצריך להתיר בעשרה ובה' צדקה בסו"ס רנ"ט מבואר אם אמרו לו בחלום מעות אלו שהטמין אביך אינו כלום ומ"ש דהתם לא חיישי' ובנדר ונידוי חיישי' שמא חלום אמת היא ועי' בפתחי תשובה וראיתי בתשו' שיבת ציון סי' נ"ב שכתב וז"ל כבר נתעורר ע"ז בתשב"ץ ח"ב סי' קכ"ח שכ' במעות מעשר ספיקו לקולא משא"כ בנידוי ספק איסורא לחומרא משמע מטעם ס' דאורי' אבל לא העתיק יפה כי לשון התשב"ץ אינו כן כ"א זה לשונו בדבר שבממון יש לנו להעמיד על חזקתו אבל בנדוהו בחלום ספק אם ע"י מלאך או ע"י שד וא"כ זה ספק מנודה ספק אינו מנודה ה"ז כספק איסורא אם אסור לספר ולכבס ולהתרחק מבני אדם ד' אמות אם לא ומספק צריך התרה ככל ספק איסורא שאפשר לצאת מידי הספק ע"י תקנה עכ"ל מזה משמע איפכא דנידוי לאו דאוריי' וספיקו לקולא רק מפני שאפשר בהתרה הו"ל כדבר שיש לו מתירין משו"ה ספיקו לחומרא אבל אם אי אפשר בהתרה ספיקו לקולא וכ"ה בתשו' מהרי"ק שורש כ"ה הובא בד"מ ובתשו' מהרמ"פ סי' ע"א. נחזור לענינינו דגם מסעיף ט"ל משמע לכאורה ספק נידוי להחמיר דאי' התם המנדה את חבירו שלא כדין וא"ל הלה אדרבא נדוי של שני נדוי אפי' אינו ידעי' מי הוא דחיישי' שמא הוא יותר גדול מהמנדה סוף דבר לדעת הפוסקים דס' נדוי להחמיר איך ניזול לקולא בנדוי התלמיד נגד הגדול ממנו ניחוש שמא כוונתו לשמים. [ג'] איך שיהי' כך או כך אין זה סברא לאחוז החבל בתרין ראשין דלענין קטן וכיוצא בו מחמרינן מספיקא ולענין הגדול מקלינן ה"ז חוקה בלא טעם. [ד'] ותו אפי' אם הי' כדבריו דתלמיד שנדה לכבודו יש חשש שמא כיון להנאתו איך נילף מזה להקל בנדה לכבוד רבו ואביו שחייב בכבודם לומר לחוש שמא כיון להנאתו נוקמי' לי' אחזקת כשרות שכוונתו רק לכבוד התורה ומה שא' חכמים ת"ח לא כש"כ אם מפני כך עשה יפה עשה לש"ש שכך ראוי לאהוב החכמים וזה שבחן ואמאי גם בזה לא יחול על הגדול. [ה'] אי כפירושו ברש"י א"כ התה"ד שמפלפל בחכם א' שונא לבה"ב ונידוהו כהלכה אבל הכל מכירין ומרגישין שאין זה אלא מחמת שנאה ומביא ראי' דאין נדוי נדוי הביאו בית יוסף הי' לו להביא ראי' מדברי רש"י הללו שהקילו משום שמא כוונתו להנאתו מכלל דאי הכל מכירין שכך היא אינו כלום ואם תה"ד הי' מפרש דברי רש"י כפשוטו שכוונתו ודאי שלא לש"ש א"כ כש"כ קשי' טפי דמזה מוכח היפך דבריו דאפי"ה חל מיהו אקטן ממנו ואכיוצא בו וממשא אית בי' ואיך העלים עין מדברי רש"י לבלי לישא על שפתיו לענינו. אבל האמת היא כי לא זה הדרך כלל בכוונת רש"י אלא ברור דתלמיד שנדה לכבודו וכש"כ לכבוד רבו ואביו מחזקי' לי' שכוונתו לש"ש ולא להנאתו ומ"ש רש"י לכבודו ולא לש"ש כוונה אחרת בזה לפי דתני מנודה לתלמיד אינו מנודה לרב והגמ' הוסיף שם תלמיד שנדה לכבוד"ו דהאי לכבודו אינו נזכר בברייתא והכוונה בזה למה דאי' בגמ' להלן דף י"ז תלמיד שנדה לכבודו נדוי נדוי דתני' מנודה לתלמיד אינו מנודה לרב כו' הא לכ"ע מנודה למאי אי במיל"י דשמי"א [פי' דבר איסורא] אין חכמה וכו' אלא לאו לכבוד עצמו וזה שפירש"י לכבודו ולא לשם שמים כלו' ולא לשם [פי' בשביל] מילי דשמים דהיינו דבר איסור דאז חל גם על הרב אלא שהתריז נגדו זה נקרא לכבודו וביאור דבריו בפירוש ודאי כיון דתני אין מנודה לרב ודאי לא נידה אלא בשביל כבודו דאי במילי דאיסורא וכו' וזה שכתב רש"י גם להלן ריש דף י"ז ת"ח שנידה לכבודו כבר פירשתי למעלה כוונתו ששם פי' לכבודו ולא במילי דשמיא כדברי הגמ' דהכא ועי' בטור שכ' אם נידה תלמיד לדבר איסור מנודה לכל וכ' הב"י יליף לי' מהא דאי' בגמ' אי במילי דשמיא אין חכמה הרי דבר איסור נקרא מילי דשמיא וע"ד בזיון נקרא לכבודו וז"ש רש"י ולא לש"ש היינו לא לשם מילי דשמיא וזה ברור ואמת ומעלתו שגה בזה ושארי' לי' מארי' ובהיות כן הדקו"ל אמאי תלמיד שנדוהו אם ביזה רבו אינו חל על הגדול וע"ד איסור חל אגדול ויפה נתעורר בזה אבל באמת גם זה לק"מ דזה לשון הש"ע תלמיד יכול לנדות למי שביזה בפניו רבו ואביו משמע יכול אבל אינו מחויב בזה וכ"ה במקור הדבר בתשו' הריב"ש סי' ל"ג וז"ל ותלמיד שנדה לכבוד הרב שבזוהו נראה ברור שהתלמיד יכול לנדותו מק"ו שאם לכבוד עצמו שאין ב"ד חייבין לנדותו הוא עצמו מנדה כש"כ לכבוד הרב שב"ד חייבין לנדותו הרי להדי' שב"ד חייבין לנדותו ולא התלמיד רק יכול לנדותו ואמנם מ"ש שהב"ד חייבין לנדותו אין הכוונה במעמד הב"ד של שלשה לבד אלא שהב"ד ההוא מחויבין לנדותו ברבי' דוקא וכמבואר להדי' ברמב"ם הביאו הטור וש"ע סי' של"ד סעי' ט"ז המבזה את החכם וכו' אם יש עדים בדבר מנדין אותו ברבים וכ"כ הטור בסי' רמ"ג בשם הרמב"ם וכ' הב"י ומ"ש הרמב"ם ברבים סתם נדוי ב"ד הוא ברבי'. ועוד יש ללמוד מעובדא דר"י בר יחזקאל דפ' יוחסין דף ד' דאפיק שיפורא ושמתי' להאי דקרי לי' בר שאיסקל עכ"ל גם הש"ך שם כ' שהב"י למד כן מהש"ס וכו' [ואני לא מצאתי שם דאפיק שיפורי רק אמרו לי' לר"י שמתי' עיי"ש] ובש"ע שם כתב המחבר מי שהעידו עליו שביזה ת"ח ב"ד מנדין אותו והוסיף הש"ך ברבים והמחבר שהשמיט זה נראה דאזיל לטעמי' בב"י דסתם ב"ד הוא ברבי' וכמ"ש בפי' בסי' של"ד וטעם דבעי' ברבים נראה דחכם דרבים צריכי' לו כרבים דמי ועי' בגמ' פ"ק דתענית דף ט' לענין פרנסה בשביל רבי' שאני משה כיון דרבים צריכי' לו כרבים דמי כ"ה לחד גירסא וכ"כ מג"א בסי' קי"ט שאני מהרי"ל כיון דרבי' צריכי' לתורתו כרבי' דמי וכה"ג איתא בתשו' הרשב"א סי' קמ"ח עכ"ל ועי' או"ח סו"ס קל"ה דבאדם חשוב שרי אפשר דהיא נמי מה"ט דכרבי' דמי נמצא אם ביזה את הת"ח ביזה את הרבים משו"ה חייב ב"ד לנדותו ברבי' דייקא אבל ב"ד שלא במעמד רבים וכ"ש תלמיד אין מחייבין לנדותו כי אז אין הנדוי כפי הבזיון שביזה רבים ואין הנדוי רק במקצת ולא כולו משו"ה אינו חל על הגדול מהם אבל ב"ד שנדוהו ברבים כדינו ודאי חל על הגדול ועל הנשיא וכו'. וז"ש בש"ע וגם לא נדוהו ב"ד היינו כדינו ברבים וכמ"ש הב"י דסתם נדוי ברבי' הוא ומשו"ה סתם לי' גם הכא:

וכ"ז לענין מי שביזה ת"ח דבעי שב"ד ינדוהו ברבי' אבל בעובר על דבר איסור לא בעי' לנדותו ברבי' אלא כל יחיד יכול לנדותו בעצמו שפיר קם דינא אפי' נדוהו קטן חל על הנשיא וכל ישראל ואל תתמה מפני מה לא בעי' ב"ד וברבי' ובביזה ת"ח בעי' ב"ד וברבים כי כבר מצינו בגמ' שהחמיר הקב"ה בכבודו של צדיק יותר מכבודו ויליף לי' מקרא וה"ה בשל חכם. והשתא א"ש מ"ש הש"ך בס"ק ט"ל אבל במנודה לב"ד מחמת דלא ציית דינא וכו' דהתם לא בעי' ברבים וסגי בב"ד לבד ושפיר דייקינן מני' דאי כה"ג בב"ד שלא ברבים לא חל על הכל. ובזה ניחא לי דברי הש"ך ס"ק צ"ו שהוסיף על המחבר ולפעמים אין צריך עדים כשרים אלא אפי' אשה וקטן וקרובים נאמנים ולכאורה הא ל"ל הא כבר כתבו ז' הרמ"א ז"ל בסעיף מ"ג וכת"ר הרגיש בזה ולמ"ש י"ל דהיינו מפני שהרמב"ם והטור וש"ע כתבו אם יש עדים מנדין אותו ברבים ולכאורה מזה משמע דלא כדברי הרמ"א דלעיל ולתרץ סד"א דלענין לנדותו ברבים בעי' עדים דוקא והטעם דהרי קי"ל המוכר שדיהו בעדים גובה מנכסי' משועבדים דעדים מפקא לקלא ועי' תוס' גיטין ר"פ השולח ד"ה ובי תלתא הרי דע"י עדי' קול יוצא על הדבר וא"כ אם ביזה ת"ח בעדי' אפי' שלא ברבים הו"ל כאלו ביזה אותו ברבי' שהרי ע"י קול של העדים הדבר מפורסם לרבים משו"ה בעי' לנדותו ברבי' ג"כ אבל אם אין עדים לדבר הבזיון רק שנשמע מפי אשה או קטן וכו' דמדינא לא מהימנא ואין קול יוצא על ידם ס"ד דהו"ל כאלו ביזוהו שלא בפני רבי' ולא בעי' נדוי ברבים וא"כ י"ל דתרוויהו איתניהו דמ"ש הרמ"א וא"צ עדים וכו' היינו שע"י אשה וקטן מנדין אותו אבל אין החיוב שיהא הנדוי ברבים ומ"ש הרמב"ם וטור וש"ע אם יש עדים היינו לענין לנדותו ברבים בעי' עדים קמ"ל הש"ך דגם לענין חיוב לנדותו ברבים סגי ע"י אשה וקטן דלענין קטטות סומכין על דבריהם כמו על עדים וא"ש כנ"ל. סוף דבר הכל נשמע אם ביזה ת"ח ונדוהו תלמיד או ב"ד של שלשה לבד אינו חל רק על כיוצא בהן אבל אם נידוהו ב"ד במעמד רבים חל על הנשיא ועל כל ישראל כך נ"ל ברור לדינא:

וע"ד שהביא מדברי ז' הרמ"א בסי' של"ד סעי' ז' ויש להחמיר שלא ימולו בניו ושלא יקב"ר אם ימות והקשה הש"ך הא כבר כתבו המחבר סעיף י' אפשר לתרץ קצת בשנדקדק בלשונם דזה לשון המחבר ולא יקברו לו מת ושלא ימולו לו ב"ן א"כ י"ל אי מהתם הו"א דרשאי' לגזור שלא יקברו לו מת דמחמת זה אולי ישוב וישמע אבל לגזור על אחר מותו שלא יקברו אותו דאז אין להשיב אין בידינו קמ"ל גם זה יש בידינו אולי בעודו בחיים ישוב בתשובה מפחד שמא ימות ולא ינתן לקבורה וכך י"ל לענין מילה אי מהתם סד"א שבידינו לגזור שלא ימולו לו ב"ן אחד דייקא אף שמצו' מילה חמירא היא כידוע עכ"ז בשב וא"ת יש כח לעשותו אבל אם כבר גזרו שלא למול לו בן ולא שמע לקולינו ועודנו ברשעתו א"כ מה בצע אם נגזור עוד שלא למול בנו השני לבטל מצות מילה בחנם הלא ראוי לומר אוקי אחזקתו כמו שלא שמע עד עתה אף שלא מלו לו בן כ"כ לא ישמע עוד אלא יעמוד בדעתו הראשונה דוגמא לזה מ"ש תוס' במכות דף ט"ז וגיטין דף ל"ג ד"ה ואפקעינהו דמה"ט נזיר שהי' שותה יין או מטמא לוקה ולא חיישי' שמא ישאל דאוקי אחזקתו שלא ישאל עיי"ש קמ"ל הרמ"א דרשאי' לגזור שלא ימולו בניו בלשון רבים אפי' כמה זא"ז דאולי עתה ישמע ואף דודאי ממ"ש המחבר שלא יזמין בג' ולא יתפלל בציבור משמע אפי' כמה פעמים עד שישמע ולא סגי בחד זימנא אכתי גבי מילה דחמור כמאמרם גדולה מילה שנכרתו עלי' וכו' סד"א דלא גזרי' שלא למול רק חד זימנא לזה אשמעי' רמ"א דגם במילה גזרי' פעמים הרבה והטעם דלא דמי לנזיר דכאן נכפלה העבירה שאינו מל ליכא חזקה ואולי מכח זה עתה ישוב בתשובה ויעזוב דרכו. וע"ד מה שתירץ הבל"י סי' של"ד דרמ"א הנ"ל שכ' שלא ימולו בניו קמ"ל אפי' בנולד לו הבן קודם הנדוי דהו"א דכבר זכה הילד שמחויבי' למולו אעפ"כ יכולין ב"ד לגזור וע"ז השיב מעלתו מכח מ"ש בתשו' ברית אברהם חאו"ח סי' י"ד דרק מפני דרכי שלום מוהלי' הנולד קודם דאינו דומה למת דהתם חל החיוב מיד בשעה שמת האחד קודם השני משא"כ בזה דהחיוב חל ביחד מתחלת יום דשמיני וא"כ אין חידוש בזה רק כשמנדין אותו ביום השמיני וזה דחוק עכ"ל. הנה ס' ברית אברהם אינו באמתחתי לעיין בו רק בפתחי תשובה סי' רס"ה הביאו. ואפשר לי לומר ע"ז עפ"י מ"ש בתוס' רי"ד בקדושין דף כ"ט שתירץ על קושי' תוס' דשם וז"ל דמילה לא הוי זמ"ג דנהי דקביע זמן לבן הנימול אבל האב שציווהו הבורא י"ת להתעסק במילת בנו העסק ההוא אין לו זמן שבין ביום ובין בלילה יטריח ויכין צרכו למילת בנו עיי"ש ומדבריו נראה שתיכף שהבן נולד מוטל על האב העסק ההיא לטרוח בו. ולפי"ז אפשר לומר ולחלק דלענין קביעות זמן מצו' מילה של הילדים הנימולי' חל על שניהם בשוה ביום השמיני ואין נפקותא מי נולד קודם ולכן ליכא רק מפני דרכי שלום אבל מ"מ התעסקות למול חל תיכף על האב כשנולד הבן ואם יגזרו עליו אחר שנולד שלא למולו אין לו להתעסק בזה וכיון שכבר זכה במצות התעסקות הו"א דאין כח לב"ד לגזור קמ"ל רמ"א דאפי"ה כח ביד ב"ד גם בכה"ג ומתורץ דברי הבל"י על נכון:

ומדי דברי בו זכור אזכירנו מ"ש בספרו משכנות הרועי' סי' א' לפרש דברי הרבני' שבמג"א סי' קפ"ד ס"ק ו' וצריך לברך גם ברכה רביעית דלא לזלזולי בי' דהיינו מפני דאקילו בי' לגבי פועלי' ומפלפל בזה מכח דברי הב"ח בסי' קפ"ח וכ"ז חדשות הוא בעיניו ותמו' לי' עלי' ועל הגדולים ממנו איך נעלם מהם דברי הא"ר והמחצית השקל הביאו שנראה משם שכן הפי' הפשוט בדברי הרבנים הנ"ל והשיב ע"ז שם מדברי תשו' מהרש"ל והב"ח הנ"ל עיי"ש ותמצא ובזה אומר שלום לו ולתורתו מנאי ידידו אחוז באהבתו. יקותיאל יהוד' טייטלבוים

תוכן העניינים

אבני צדק (טייטלבאום) חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה