אבני צדק (טייטלבאום) חלק ב· רבי יקותיאל יהודה טייטלבוים
חלק יו"ד · סימן קמ
שלום להנ"ל.
מכתבו הגיעני והנה בא במחתרת על דברי שכתבתי בתשובה הקודמת אהא דפירש"י בחמורה שלא ביכרה וילדה ב' זכרים דנותן טלה א' לכהן דלא כריה"ג דלהריה"ג דסובר בראינו שיצאו שניהן בב"א נותן שניהן לכהן אף שלא ראינו יתחייב ליתן לכהן גם טלה השני שמא יצאו שניהן בב"א מה תאמר שמא לא יצאו בב"א הא טלה א' ודאי לכהן והשני ספק והו"ל ודאי על טלה א' מאותו הבהמה ותו הוי לי' ודאי בכולו ושניהן לכהן כמו שפירש"י בס' ויבם בפ' החולץ דף ל"ח ולא מצינו בזה חילוק בין ממון שיש לו תובעי' או לא א"ו דלא כריה"ג עכ"ד וע"ז הקשה מהא דחולין דף פ' ע"א דפירש"י ד"ה לא משכחת דבצבי הבא על התיישה חייב לרבנן בחצי מתנות עכ"פ דשה אפי' מקצת שה ובאידך פלגי א"ל אייתי ראי' דחוששין לזרע האב ולרש"י בהחולץ ר"ל נימא הואיל והכהן ודאי במקצתו הוי ודאי בכולו [ושוב מצאו שעמד בזה הלב ארי'] אלא ודאי בממון שאין לו תובעי' לא אמרי' הכי ותי' לחלק דהא דא' משום דהוי מוחזק במקצת הוי מוחזק ודאי בכולו היינו בס' במציאות המעשה אבל בספיקא דפלוגתא ל"ל הכי דמשום דהכהן עתה מוחזק במקצת לא יכריע הדין חוששין לזרע האב וכעין זה מבואר המשל"מ פ"ו מה' עדות ובפר"מ בפתיחה לה' שחיטה וחותנו הרב הג' נ"י תירץ דבבכור בשעת לידה הי' הכהן ודאי במקצת משו"ה מכריע דהוי מוחזק בכולו משא"כ הכא לענין מתנות בחי' הבהמה אין לכהן כלום עד שעת שחיטה א"כ קודם שחיטה הי' ספק או חי' או בהמה וא"כ כשנשחט שיש לו כהן מקצת אינו מכריע די"ל דנשאר בחזקתו בספיקו שאינו ודאי וכמ"ש תוס' בנדה דף ב' עכ"ד והטיבו אשר דברו בזה ושניהן צדקו יחדיו.
וע"ד אשר עמד על הפר"מ בסי' נ"ז ס"ק ז' בשפ"ד בס"ס בדריסה שאם מותר לאכלו פשיטא שחייב במתנות ואף דאין מוציאין ממון בס"ס כיון שמותר באכילה יאכל הלה וחדי וכה"ג כ' מהרי"ט לענין ס"ס בבכור כיון דהנכרי א"י להוציא מישראל מכח ס"ס דאין הולכין בממון אחר רוב וה"ה של ישראל ממילא גם לענין איסורא חייב בבכורה והרי כ' ז' הרמ"א בסי' ס"א והוא מהמרדכי במקום שנוהגין לשחוט אצל עכו"ם אם נמצא טריפה נשאר לעכו"ם ואם נמצא כשרה לוקחו הישראל פטור מן המתנות ובמרדכי מפרש הטעם דעיקר החיוב בשעת זריחה ובההוא שעתא לא הוברר דתהוי דידי' אע"ג דרוב כשרים הא אין הולכין בממון אחר הרוב ולהפר"מ ומהרי"ט סו"ס כיון שסומך על הרוב לענין חששא דבמקום נקב קשחיט ולענין דא"צ לבדוק אחר הח"י טריפות וכן כבר סמך עצמו לענין הברכה שקודם השחיטה כמ"ש הש"ך בסי' כ"ח ס"ק כ"ג וא"כ האיך יאכל הלה וחדי והוי תרתי דסתרן עכ"ד. אבל אחר העיון לא קרב זה אל זה דהתם בדברי הפר"מ איירי שבודק הריאה והצריך לבדוק אלא שאכתי נשאר ס' מכח דריסה שהיא דבר הסמוי מהעין וא"א לבודקו ואנו מתירין לאוכלו בשביל ס"ס וע"ז הרוב הוא סומך בשעת שחיטה וע"ז הרוב הוא אוכלו הרי סומך לענין איסור שהוא ודאי כשר וא"כ צריך ליתן המתנות דשייך לומר והלה יאכל וחדי והוי תרתי דסתרו וכ"כ בהא דמהרי"ט כיון שהנכרי א"י להוציא מיד הישראל מכח ס"ס ה"ה של הישראל ממילא חייב בבכורה מכח דלא להוי תרתי דסתרו אבל הכא לענין דבר הסמוי מהעין ה"ה סומך בשעת שחיטה ובשעת אכילה על הרוב לענין איסור ומחזקינין דודאי כשר הוא ולא נמצא נקב במקום ששחט ולא באבריו שאינו בודק. אבל אין זה ענין למה שנהגו לשחוט בהמה של עכו"ם אם נמצ"א טריפה נשאר לעכו"ם ואם נמצא כשרה לוקחו הישראל הנה המנהג לענין מה שנמצ"א דייקא היינו ע"מ שנמצא בבירור בריאה ובמה שצריך לבדוק ולא על דבר הסמוי מהעין א"כ ע"מ שצריך בדיקה באמת אינו סומך על הרוב בשעת שחיטה שהרי שוחט ע"מ לבודקו במה שצריך בדיקה ולא אוכלו מכח הרוב אלא מפני שבודקו וראה שנמצא כשר בריאה ובכ"ד הצריך בדיקה רק שתאמר שאם נמצא כשר הרי נודע למפרע שבשעת שחיטה הי' כשר ע"ז שפיר קאמר אין הולכין בממון אחר הרוב וליכא כאן תרתי דסתרו שע"מ שצריך בדיקה לא סמך על הרוב בשעת שחיטה וכן מה שאוכלו היינו מפני שראה אחר בדיקתו שהוא כשר ואינו סומך על הרוב רק לענין מה שלא נמצא ודו"ק ואי משום שסמך על הרוב בשעת שחיטה לענין ברכה אינו מועיל להוציא מיד המחזיק בו בממון דלא אזלי' בתר רובא ומה לו להמחזיק ע"מ שהוא סמך על הרוב לענין ברכה. וגם בשביל שהוחזק לענין ברכה לא הוחזק לממון דשאני ברכה שהוא קיל דהרי הר"י סובר דעל כוי שהיא ספק מברך ונהי דאנן קיי"ל במקום ספק אינו מברך עכ"פ באיכא רוב הקילו לגבי ברכה דלא הוי לבטלה דאינו אלא איסור דרבנן אבל בשביל זה לא נוכל להחזיק להוציא ממון ודו"ק:
ועם זה סרה מהר קושי' אמרי אש בסוף הספר בהשמטות על הך כללא של הפלאה סופ"ק דכתובות כיון דהוחזק הרוב דלאו טריפה היא לענין שאר מילי ה"ה לענין ממונא. א"כ הכא הרי הוחזק כבר דלאו טריפה הוא ולמ"ש לק"מ דכבר חקרו איך אוכלין החלב מהבהמה בשביל הרוב הא עומד להתברר אחר שחיטה אם תמצא טריפה בדבר הצריך בדיקה והרבה פוסקים סוברי' דבעומד להתברר לא אזלי' בתר רוב ותירצו דלפי שעה לא יתברר וגם אינו עומד כלל להתברר למפרע על אותו שעה דגם דאם תמצא טריפה יכול להיות שאח"ז נעשה טריפה וכ"כ אזלי' בתר רוב כל עוד שאינו עומד להתברר תיכף אבל ברגע סמוך לשחיטה שעומד להתברר תיכף אם תמצא טריפה או כשרה ולא נוכל לתלות שנעשה אח"ז ודאי אין לחלוב אותה ולאכול חלבה מכח רוב כיון דעומד להתברר ואם ימצא טריפה הרי יתברר שאכל טריפה למפרע בודאי והראי' שהרבה נוהגין שלא לאכול החלב ג' ימים קודם השחיטה אולי יהא נגלד פי המכה וכדומה ולא אזלו בי' בתר רוב כיון שעומד להתברר נמצא לא הוחזק הרוב מעולם כ"א עד שעה שא"א לבא לידי בירור אבל לענין שעת שחיטה שעומד להתברר במה שצריך בדיקה אין כאן חזקה אלא רוב ולא סמכי' עלי' לממון למת"כ אף דלזה אז א"א בע"א רק לענין הברכה מטעם שא"א בע"א דבעי' עובר לעשי' ובשביל זה אין להוציא ממון וכמו"ש. אבל על זמן שא"א להתברר כלל ע"כ שפיר אמרינן דהוחזק. אבל הדבר הקשה בעיני על המרדכי הנ"ל דאף למ"ד דאזלינן בתר רוב גם לענין ממון הכא שאני שהרי נהגו אם תמצא כשרה היינו אם יתברר בבדיקה שהיא כשרה אז יקחנו ישראל אבל בעוד שלא נתברר כגון בשעת שחיטה עדיין של נכרי היא אף דאיכא רוב ונימא דאזלי' בתרי' הרי מנהגם לא הי' לדון אחר רוב כ"א כפי אשר המצא תמצא בבירור והו"ל כאלו התנה שלא יקנה ישראל הבהמה כ"א לאחר שחיטה ובדיקה שיתברר שהיא כשרה וקודם לזה היא של נכרי ועי' בפר"ח ותמצא סברא זו שכ' טעמא דמלתא כיון דאם נמצאת טריפה ה"ה של גוי נמצא שהישראל קונה אותה לאח"ש וכו' וא"כ ל"ל להך טעם דאין הולכין בממון אחר רוב וכעת צל"ע:
וע"ד הפר"מ בסי' ע' בדינים שכ' בדין הראשון בבשר שלא הודח הדחה א' באם נפלה לכ"מ אף נשתהה כשיעור על האש וירתיח למ"ש הש"ך, באות ל"ו דלא שייך כבושה בכ"מ ביש מקום לזוב יש לצדד נמי להקל לכבוד אורחים אף שאין הפס"מ משא"כ בכש"מ או נשתהה כשיעור על האש אין להתיר בלא הפס"מ ובדין השני בשר שהודח ולא נמלח כתב להש"ך בכ"מ יש מקום לזוב יש לצדד להקל בהפ"מ עכ"פ עכ"ל ותמה אמאי מחמיר בדין שהודח יותר מדין הראשון שלא הודח הא כלפי לאיי דבלא הודח יש דעת מהראי' בהגש"ד דהוי כנמלח בלא הדחה עי' ט"ז אות י"ח וש"ך משא"כ בהודח עכ"ד. עלה בלבי לפרש למ"ש הש"ך בסי' ס"ט ס"ק מ"ז לכבוד אורחים או במקום הפ"מ וכן בסי' רמ"ב בהנהגות או"ה אות ג' בשעת הדחק היינו הפ"מ או לכבוד אורחי' משמע דשקולי' הם וא"כ י"ל דתחיל' כתב הפר"מ ביש מקום לזוב יש להקל לכבוד אורחים אף בלא הפ"מ וממילא בפה"מ בלא כבוד אורחי' נמי שרי משא"כ בכשא"מ או נשתהה וכו' אין להתיר בלא הפ"מ ר"ל אין להתיר לכבוד אורחים לבד בלא שיהי' נמי הפ"מ דתרווייהו בעי' כבוד אורחים והפ"מ אבל לכבוד אורחים לחוד או בהפ"מ לחוד אין להתיר ובדין השני בלא הודח שכ' יש להקל בהפ"מ עכ"פ היינו בהפ"מ לחודי' וה"ה לכבוד אורחים לחודי' דכי הדדי נינהו. אבל הפר"מ מדויל ידי' משתלים שבסי' ס"ט כ' על הש"ך הנ"ל אם לכבוד אורחים שרי כש"כ בהפ"מ וכ"כ בריש הספר בכללי או"ה כ' בזה"ל ובש"ך סי' רמ"ב משמע דלכבוד אורחים נמי אפשר דדמי להפ"מ ויש לעיין בזה עכ"ל משמע דסובר דהפ"מ עדיף מכבוד אורחים וא"כ אכתי אין לשונם מדויק דבלא הודח כ' לכבוד אורחי' ובהודח כ' בהפ"מ עכ"פ משמע לכבוד אורחים לא. אבל לא ידעתי מהיכן משמע לי' מהש"ך סי' רמ"ב דלכבוד אורחי' גרע רק אפשר דדמי להפ"מ ולכאורה יראה משם דשקולי' הם:
וע"ד הפר"מ במשבצות סי' ע' ס"ק כ' שכ' אם נמלח הכרס והדקין עם בשר וכו' יש לאסור עכ"פ באין הפ"מ ותמה דהלא מבואר בסו"ס ע"ה בהג"ה ובט"ז וש"ך דבדיעבד שרי. וכן על מה שהשיג הפר"מ בסי' ע"ב ס"ק כ"ב על המנח"י דבלב יש סמך נגד דם הכנוס ונבלע משא"כ נגד כבד שכולו דם והרי סותר דברי הש"ך ודברי עצמו בסי' ע"ב ס"ק ט"ז דאפילו בלב טריפה א' דיש ס' נגדו בעוף יפה תמה ולפי שעה לא מצאתי מענה. הש"ם שלומ"ו יענה בכ"ע ועונה: