אבני צדק (טייטלבאום) חלק ב· רבי יקותיאל יהודה טייטלבוים
חלק יו"ד · סימן קלט
שלום לאהובי תלמודי האברך החריף ובקי מוה' מנשה שמחה פריעדמאן נ"י.
עתה פניתי עצמי לעיין ע"מ שהקשה על הצ"ק בבכורות ד"ט בתוס' ד"ה שתי חמורין י"ל קמ"ל דלא תלינן להעמיד הממון בחזקת בעלים שהא' טינפה וכו' וכתב הצ"ק אבל צ"ע לריה"ג דאפי' א' ילדה ב' זכרים שניהם לכהן דאפשר לצמצם לפי"ז לקמן מה אתי לאשמעינן דל"ח לטינפה וא' ילדה ב' הא אפי' א' ילדה ב' שניהן לכהן וצ"ע וע"ז תמה חמה יקרא הכי נעלם ממנו מ"ש תוס' לעיל ואם לא ראינו שיצאו בב"א מספק לא א' שיצאו בב"א אפי' לריה"ג דלא שכיחא וא"כ טובא אשמעינן לקמן דהתם לא ראינו והיא הפלא ופלא ומצוה להשיב עכ"ד. ויפה אמרת וכבר קדמוך בזה בס' חק נתן לחכם ספרדי שכ' על הצ"ק בדרך תירוץ דלק"מ דלא אמר ריה"ג אלא בראינו שיצאו ב' זכרים כא' אבל לא הרעים בקול רעש גדול על הצ"ק לומר שנעלם ממנו דברי תוס' דלעיל. כי לפי האמת אין כאן תימא ויש לחלק ביניהם ואען ואומר מקודם לפרש דברי ז' מהרש"א ז"ל בד"ה ושתי חמורין וכו' כדפי' לעיל כו' כה"ג גבי בכורות כו' דלא צריכי כלל עכ"ל ק"ק למאי שכתבו דקמ"ל לקמן דלא נימא שהא' טינפה ה"נ הכא איכא למימר הכי מה"ט דצריכי ויש ליישב ודו"ק. כוונתו מבואר דקושי' שלו קאי אסוף דברי תוס' שכתבו כדקתני זכר ונקבה נותן אחד לכהן דלא צריכי כלל ע"ז הקשה הא צריכא דלא נימא ג"כ שהא' טינפה וא' ילדה נקבה וזכר כלומר נקבה תחילה ואז אין לכהן כלום. וע"ז כתב ויש ליישב כוונתו דהתם לא צריכא לאשמעינן דאפי' אי ניחוש לטינוף ג"כ צריך ליתן לכהן טלה א' מכח ס"ס חדא שמא לא הי' טינוף אלא אחת ילדה זכר וא' נקיבה ואת"ל אחת טינפה וא' ילדה שתיהן דילמא ילדה הזכר תחלה אח"ז הנקיבה א"כ יש לכהן אחד עכ"פ דכבר ידוע שיטת מהריב"ל דתוס' פ"ק דכתובות בסוגי' דפ"פ סברי' דבס"ס מוציאין ממון דעדיף מרוב וז"ב בדברי מהרש"א ולפי"ז אמינא אם שנראה שהצ"ק לא הי' כך קושי' מהרש"א כמו שיבואר להלן עכ"ז בהא אזיל בשיטה זו דלהתוס' מוציאין ממון בס"ס וא"כ החילוק מבואר דלעיל בתוס' ליכא רק, ס' א' שמא יצאו אבל הכא ס"ס שמא לא טינפה וילדה כל אחד זכר ואת"ל א' טינפה והשני ילדה שתיהן אכתי שמא יצאו שניהן כא' לריה"ג וחייבים בבכורה. אף דכ' תוס' דזה לא שכיח שיצאו שניהן כא' וס' דלא שכיח לא מצרפינן לס"ס עי' תוס' כתובות בסוגי' דפ"פ ופי' שם ובפוס' בסי' ק"י הכא שאני דגם ספק הראשון שמא האחת טינפה לא שכיח דרוב ולד מעלי' יולדין א"כ מצרפינן לזה ס' שמא יצאו שניהם כא' והו"ל ס"ס ויותר מרובא להיתר ושפיר הקשה והחק נתן אזיל ודאי בשיטת שאר פוס' דגם התוס' סוברים דאין מוציאין ממון בס"ס והתם בסוגי' דפ"פ טעמא אחרינא איכא דמוציאין ממון בס"ס כמ"ש המפ' במקומו והפוס' כ"א לדרכו ע"כ שפיר קא מתרץ דהכא בלא ראינו גם לריה"ג אין לחוש שמא יצאו כא' אף דיש ס"ס הלא לא מפקינין ממון בס"ס כמו ברוב ומפני זה כתב הח"נ אהא דכ' תוס' בסוף דזכר ונקיבה ל"צ וז"ל וראייתם היא מהא דב' זכרים ונקיבה נותן טלה א' לכהן ודו"ק. ובזה נסתלק קושי' מהרש"א עיי"ש עכ"ל ולא ניחא לי' לומר מכח ס"ס כמ"ש דאזיל בשיטת האומרי' לתוס' אין מוציאין ממון בס"ס אבל אין כאן תימא על הצ"ק אם הוא אזיל בשיטת הסוברים לדעת תוס' דבס"ס מוציאין ממון א"כ יפה אמר וצ"ע לריה"ג מכח ס"ס אבל אני לעצמי נ"ל ליישב קושיתו עפימ"ש תוס' להלן ד' כ' ד"ה ור"י סובר חוששין לטינוף וא"ת הא מסקינן דר"י לא חייש למיעוט ותו דהכא אפי' ר"מ לא חייש דהו"ל מיעוטא דמיעוטא וי"ל דמ"מ לא הוי ודאי בכור דאיכא חזקת ממונא ועדיפא והממע"ה ואפי' לרב דאזיל בממונא בתר רוב בנמצא נגחן היינו משום דאמר קים לי בנפשאי שאני מן המיעוט א"נ יש לחלק בין ממון שאין לו תובעין לממון שיש לו תובעין עכ"ל לענינינו וה"נ אע"ג דבעלמא סוברי' התוס' דמוציאין ממון, בס"ס הכא שאני שאין כאן טענת ברי לומר שזה מן המיעוט ואין כאן תובעי' משו"ה אפי' בס"ס אין מוציאין ממון לכ"ע ודו"ק כנ"ל. ולקושי' זו מהרש"א אסוף דבריהם נאמר כמ"ש החק נתן בכוונתם דראייתם מב' זכרים ונקיבה. אבל אי קשי' לי על הצ"ק שנראה בעליל מדבריו שהבין קושי' מהרש"א ארישא דמילתא של דברי תוס' שכ' בשני זכרים הכא ניחא דצריך לאשמעינן דאין פודה וכו' ולמה לא תירצו דצ"ל דלא תימא א' טינפה וא' ילדה ב' זכרי' ועז"כ ונ"ל ליישב וכו' הלא הספר לפניך ובעיני יפלא דודאי אין קושי' מהרש"א על הרישא דזה דבר פשוט כמ"ש הצ"ק ע"ז דכאן י"ל אשמעינן דאין פודה וכו' ולא צריך לומר דאשמעינן דלא נימא דניחוש לטינפה אבל לקמן מוכרח לומר כך וזה דרך תוס' בכ"מ אבל קושי' מהרש"א אסוף דבריהם שהביא כל דברי תוס' בקצרה וז"ל כדפי' לעיל וכו' כה"ג גבי בכורות כו' דלא צריכי עכ"ל ק"ק וכו' ולהבנות הצ"ק למה הביא סוף דברי תוס' דלא צריכי א"ו ע"ז קאי קושיות וכן הבין בסי' ח"נ ותימא על הצ"ק מדוע לא פי' כך קושיתו של מהרש"א והשיאו לרישא וזה צל"ע. ולאהבת התורה אמינא לחדד התלמודי' לקיים דברי הצ"ק בד"א [אם שאין זה כוונתו] והיא שיש לי דיקדוק עצום לעיל בתוס' שכ' בזה"ל וכיון שלא ראינו שיצאו שניהן בב"א מספק לא אמרינן בב"א יצאו אפי' לריה"ג דלא שכיחא עכ"ל לענין מאי, הוסיפו לומר דלא שכיחא תיפוק לי' אפי' הי' ספק שקול מספיקא לא מפקינן ממונא ולא ראיתי מי שהרגיש בזה. והנ"ל בכוונתם דהנה זה לשון רש"י מאן תנא דחמורו שלא בכרה וילדה שני זכרים דאינו נותן אלא חד טלה דלא כריה"ג וכו' משמע דקושי' הגמ' הוא דלא כריה"ג מדאינו נותן אלא חד טלה ולא כמ"ש תוס' בתירוצו דלריה"ג הי' לו להחמיר ולהפריש טלה שני לעצמו דאי הכי סובר רש"י הי' לו לפרישו בהדי' דלמה אינו מפריש טלה ב' וכמו שפירש לעיל אהא דאמר במתני' ב' זכרים ונקיבה נותן טלה א' לכהן דאיכא חד זכר, ודאי ואידך דהוי ספק מפריש טלה לעצמו וכמ"ש תוס' שם והביאו שכן פי' בקונ' וה"נ הו"ל לפרושי הכי בהדי' דהקושי' מדאינו מפריש טלה לעצמו א"ו רש"י סובר דהקושי' לריה"ג כמשמעו מדאינו נותן רק טלה א' והדרה קושי' תוס' לדוכתא הא גם לריה"ג ספיקא היא. ע"כ נ"ל, דרש"י לטעמי' ניחא דהא רש"י סובר ביבמות פ' החולץ דף ל"ח בהא דספק ויבם שבאו לחלוק בנכסי סבא ספק א' האי גברא בר מיתנא היא ופלגא דידי יבם א' את בראי דידי ולית לך ולא מידי הוי יבם ודאי וספק ספק ואין ס' מוציא מידי ודאי ופירש"י הוי יבם ודאי יורש ויודע מכח מי הוא בא ומוחזק בנכסים ולא דמי לההיא דרב משרשי' דהתם אף דאית לי' זכי' בנכסי' ממ"נ לא חשיב ודאי דלא ידע מכח מי הוא בא עליהן וכתבו תוס' משמע מתוך פירושי דקרי ודאי מה שודאי נוטל חלק בנכסי' כו' ואין נראה כלל אטו בשביל שהוא ודאי במקצת יהא ודאי בכולו ועוד דקא' התם וכו' וכן בפ"ק דב"ק וכו' וכן זה אומר כולה שלי וזה אומר חצי' שלי וכו' אלא דקרי יבם ודאי מפני שהוא ודאי יורשו של סבא וכו' עיי"ש ובתוס' ב"מ ריש פ"ק ובאס"ז שמביא כת הקודמי' מתרצי' שיטת רש"י היטב ומחלקי' מהתם עיי"ש. ולפי"ז לרש"י שפיר קאמר הא דחמורה שלא בכרה וילדה שני זכרי' דנותן רק טלה א' לכהן דלא כריה"ג דאי לריה"ג דסובר בראינו שיצאו שניהן בב"א נותן שניהם לכהן א"כ אף בלא ראינו יתחייב ליתן לכהן גם טלה השני שמא יצאו שניהם בב"א מה אמרת דספיקא היא שמא לא יצאו כא' הא טלה א' ודאי לכה והשני ספק והו"ל ודאי על טלה אחד מאותו הבהמה וממילא הו"ל ודאי בכולו ושניהן לכהן מכח שמא יצאו בב"א ולא מצינו בזה חילוק בין יש לו תובעי' לאין לו תובעי' א"ו דלא כריה"ג. ואל תשיבנו לפי סברא זו דהיכי דהוי ודאי במקצת הוי ודאי בכולו א"כ גם לדידן דלא ס"ל כריה"ג אכתי קשה בסיפא שתי חמורין שלא ביכרו וילדו שני זכרי' ונקיבה נותן טלה א' לכהן פירש"י דהא איכא זכר ודאי, בכור ואידך דהוי ספק דילמא הנקיבה יצאה תחלה מפריש וכו' ולימא שיתן שניהם לכהן דשמא השנית ילדה זכר תחילה כיון דבחד הוי ודאי בכור תו נימא דהוי ודאי בכולו זה אינו דהתם אייר בשתי חמורי' שלא ביכרו ואחד לכהן ודאי מבהמה א' והספק הוא בחמור השני אי ילדה תחלה זכר או נקיבה ואין לבהמה זו שייכות עם השני ואינו ודאי במקצת מבהמה אחד ודמי להא דא"י מכח מי הוא בא אבל הכא ברישא בחמור אחד שילדה ב' זכרים דודאי יש לכהן בכור אחד ודאי מכח אותו חמור תו הו"ל ודאי על הטלה השני לריה"ג ולו דספיקא היא הי' לו לומר בי' אין ספק מוציא מידי ודאי וקשי' הגמ' לריה"ג נכונה כמשמעו. אבל התוס' לטעמי' שחולקי' על דברי רש"י וסוברי' בשביל דהוי ודאי במקצתו ולא הוי ודאי בכולו שפיר הקשו דגם לריה"ג מספק לא נימא לחוש שיצאו בב"א להוציא ממון כנ"ל לכאורה אבל העיקר נראה דהתוס' אסקו אדעתי' דלרש"י לשיטתו יש לומר כך דלריה"ג יש לומר דמחויב לתת ב' טלאי' לכהן מכח דהוי ודאי במקצתו וכו' ולזה בעי לאלומי קושי' לומר דגם לסברת רש"י הנ"ל ג"כ קשה כאן ולזה הוסיפו לומר דלא אמרינן שיצאו בב"א אפי' לריה"ג דל"א שכיח"א רצונם בזה דבשלמא בספק השקול כמו התם ביבמות בספק ויבם בהא לרש"י מוציאין מכח דהוי ודאי במקצת הוי ודאי בכולו דנגד ספק השקול שפיר מקרי מי שיש לו חלק במקצת בודאי מוחזק בכולו ומוציא מידי הספק אבל הכא דלא שכיחא שיצאו שניהן בב"א ורובא יש שיוצאין זאח"ז א"כ בהא ודאי לא מסתבר לומר במוחזק ודאי במקצת יהא אלים כ"כ להוציא מידי רוב שלא יצאו בב"א וא"כ אכתי גם לריה"ג סגי בטלה אחד וקושיתם נכון גם לשיטת רש"י כנ"ל בדעתם. והשתא דאתינא להכי שוב קמה וגם נצבה קושי' הצ"ק בשתי זכרי' בבכור בהמה טהורה לריה"ג מה אשמעינן פשיטא דשניהן לכהן דאפי' נימא הא' טינפה והשני' ילדה ב' אכתי י"ל שמא ילדה שניהן כא' וכיון דגם מהשני' אי ילדה בזא"ז טלה א' לכהן בודאי תו הו"ל ודאי בכולו מה אמרת כיון דלא שכיחא שיצאו שניהן כא' אין הא' הודאי אלים כ"כ להוציא מידי רוב כדלעיל זה אינו דכאן ממ"נ מגיע שניהם לכהן דאי לא אזלת לחוש ללא שכיח שיצאו שניהם כא' א"כ כ"כ לא אזלינן בתר לא שכיח לומר שהאחת טינפה אלא אמרינן ששניהן ילדו ב' זכרי' כל א' זכר ושניהן לכהן ואי אמרת ליזול לחוש ללא שכיח לומר שהאחת טינפה והשני' ילדה שניהן א"כ זיל בתר לא שכיח נמי לומר שילדה שניהן כא' ושניהן לכהן וכאן דאחד ודאי לכהן מחמור אחד תו הו"ל ודאי על השני מכח שיצאו שניהן כא' ושפיר קשה לריה"ג לפי שיטת רש"י [שמפני שיטתו הוצרכו התוס' לעיל להוסיף דלא שכיח וכמ"ש] כנ"ל לפילפולא:
שוב שנית להאברך הנ"ל
מה שהשיב על דברי דאי אפשר לפרש קושי' ז' מהרש"א אסיפא דזכר ונקיבה צריכא דנימא דאשמעינן דלא נימא דטינפה דהא שמעי' לה מהך דפ"ב בשני רחלי' לק"מ דאי מהתם הו"א דוקא בבכור בהמה טהורה לא נימא דטינפה לאוקמי בחזקת בעלי' דהתם לית להו לבעלים חזקת דמעיקרא דמיד שנולד ספיקו עמו אבל בפטר חמור הנפדה בשה דאית להו לבעלים גבי חזקה דמעיקרא בחמור ובשה דחמור של ישראל וכשפודהו בשה השה מעיקרא הי' של ישראל:
ותו דס' בכור לאו ממונא דישראל היא דאסור בגיזה ועבודה אבל בפ"ח ממונו היא וסברות אלו מבואר בדברי תשו' הרשב"א סי' ש"י ושי"א ובתקפו כהן וכ"ה באלגזי בכורות אהא דגמ' דף ו' כיצד אמרו נכנס לדיר להתעשר וכו' בד"ה. וראיתי לרדב"ז עיי"ש סד"א ונימא בזה טינפה לאוקמא אחזקת בעלי' דמעיקרא קמ"ל דאפי"ה לא אמרינן הכי וז"ב. ואי קשי' נימא דלא ניחא לתוס' לומר כך דא"כ קשי' איפכא כיון דאשמעינן הכא בחמור כש"כ בבהמה טהורה ול"ל הך דב' רחלים הא ודאי ליכא למימר הכי דאכ"ק מפני מה פשיטא לתוס' דכאן לא צריכא ובהך דפ"ג צריכא איפכא מיבעי' להו למימר דכאן צריכא ובפ"ב בשני רחלי' בבהמה טהורה לא צריכא [ותו דע"ז י"ל כמ"ש הצ"ק דבעי לאשמעינן גם בבהמה טהורה] א"כ שפיר הקשה מהרש"א אמ"ש תוס' דזכר ונקיבה לא צריכא כלל הא צריכא. אבל ארישא לא קשי' לי' מידי דהדבר פשוט לי' דברישא י"ל דאיירי דכל א' ילדה זכר וקמ"ל דאין פודה וכמ"ש הצ"ק. ובזה נדחה ממילא מ"ש השט"מ הנקרא מזבח כפרה על דברי תוס' דל"צ כלל וז"ל ולאשמעינן דלא חיישי' שמא א' טינפה והא' ילדה נקיבה וזכר מרישא שמעינן לה עכ"ל והוא תמוה דלא שמעינן הא מרישא די"ל דאיירי הרישא בידעי' דכל א' ילדה זכר וקמ"ל דאין פודה וכו' וזה ברור. ע"כ אני במקומי עומד ואומר דנ"ל ברור דקושי' מהרש"א קאי אסוף דברי תוס' וכמ"ש. ומה שכתבתי בכוונות ויש ליישב ומה שכתבתי אח"ז ת"ל כיוונתי לדעת המש"ל ה' ביכורים פי"ב כי מרוב טרדותי לא שמתי אל לבי לעיין בדברי' אם שהיא במקומו: