אור ברסלב
אבני צדק (טייטלבאום) חלק ב חלק יו"ד › סימן קלו

אבני צדק (טייטלבאום) חלק ב· רבי יקותיאל יהודה טייטלבוים

חלק יו"ד · סימן קלו

סימן קלה

שלום לכבוד אהובי הרב המאה"ג חריף ובקי מוה' ישעי' נ"י האבד"ק פאטאק.

מכתבו הגיעני ע"ד שאלה יהודי א' קנה פרה מעוברת שלא ילדה מעולם מנכרי בכסף ונתן ערבון כדרך הקוני' בק"כ ועברו ימים הרבה ולא פדה הפרה והעמידו הנכרי לפני השופט למשפט ליקח הפרה ולשלם ואם לא יחזר לו הערבון ויצא הפסק כי עד יום השבת העבר מוכרח הנכרי להחזיק הפרה ובעת הזה הפרה באחריותו ואם היהודי לא יפדה הפרה עד זמן הנ"ל בטל הקנין והערבון ג"כ א"צ להחזיר אח"ז מכר היהודי הזה הפרה ליהודי אחר וביום ד' שבוע העבר הלך הישראל ושלם לנכרי כל המעות בעד הפרה ואח"ז נודע כי יום אחד קודם ששלם ילדה הפרה בכור זכר מה דינו. כי הנה דעת תשו' הרמ"א והט"ז והרבה פוס' הובאו בפ"ת דבין ישראל מנכרי או נכרי מישראל קי"ל כר"ת דמשיכה קונה ולא מעות נמצא הולד הוי כאן ודאי חולין. אבל דעת הש"ך והרבה פוסקים שהובאו בפ"ת ישראל מנכרי או נכרי מישראל בין במשיכה לבד או כסף לבד הוי ספק בכור. והקשה כת"ר מדוע אם קנה ישראל מנכרי בהמה בכסף לחוד הוי ספק בכור נוקמא הולד אחזקה שאינו קדוש במעי אמו וכמ"ש תוס' בחולין י"א לענין ספק אם הבהמה ילדה כבר בשלמא בגוי קונה מישראל בכסף לא קשי' דנגד חזקה איכא לישראל חזקת מרא קמא דהבהמה שלו ולא קנאה הגוי מספק. אבל בנד"ד דהש"ך איכא חזקת מרא קמא לנכרי וגם חזקת חולין במעי אמו ונימא להקל:

ועלה בלבי לתרץ עפ"י דברי הפר"מ בפתיחה לה"ט שהביא מרש"י חולין קל"ד וירושלמי דבחלה שהיא עון מיתה לא אזלי' בתר חזקה וכש"כ כאן בעון כרת אלא דקשי' לי' אמאי בת ישראל הנשואה לכהן והלך למדה"י אוכלת בתרומה מכח חזקת חיים כדאי' בגיטין דף כ"ח אלא צ"ל דהתם בחולין שאני דבס' אם נעשה העיסה קודם שנתגייר או לאחר שנתגייר חזקה דהשתא מנגד לחזקה דמעיקרא אף דבכ"מ חזקה דמעיקרא עדיף מדהשתא מ"מ בעון מיתה לא אזלי' בתר מעיקרא נגד החזקה דהשתא המנגד לי' אבל בנד"ד דהש"ך דליכא חזקה מנגדת אכתי קשה ניזיל בתר חזקה דמעיקרא עכ"ד. ולי נראה דלהסוברי' דבעון מיתה וכרת לא אזלי' בתר חזקה אפי' ליכא חזקה דהשתא נמי לא אזלינן בתר חזקה וראי' ברורה לזה מהא דאי' ב"ב קל"ה בההוא דהוי מוחזק דל"ל אחין וכך אמר בשעת מיתה א"ל אביי הא יצא קול דאית עדי' במדה"י דאית לי אחי השתא מיהו ליתניהו לאו היינו דר"ח דא' עדים בצד אסתן ותאסר א"ל אם הקלנו בשבוי' פירשב"ם דהוא איסור לאו נקל בא"א דהיא איסור חנק [ועיי"ש פירושו במהרש"ל דר"ל דסובר מחזיקין מאיסור לאיסור] והרי התם ליכא חזקה דהשתא כלל ואפי"ה מחמרינן במיתה של חנק לבלי לסמוך אחזקה דמעיקרא שהי' מוחזק דל"ל אחי וכן מוכח בקדושין דף י"ב אהא דר' חסדא קא משער בקידש באבני דכוחלא אי אית בהו שו"פ קא' אם הקלנו בשבו פי' התוס' דהוא לאו נקל בא"א דהוא חנק וכ"כ בכתובות כ"ג בשם רש"י והרי כ' שם הריטב"א כמו דבשבוי' איכא חזקת כשרות שהיתה בתולה כ"כ בקידש באבני כוחלא איכא חזקת פנוי' קודם שנולד ספק זה ואפי"ה לדעת תוס' ופירש"י מחמרינן במיתה שלא ליזל בתר חזקה דמעיקרא אע"ג דליכא חזקה דהשתא ועלה בלבי לומר דזה יש לדחות דאולי הריטב"א מפרש מעשה דר"ח שלא קדשה אחר אלא שהי' מעיין אי הוי קדושי ודאי או ספק וצריך לקדשה מחדש קדושי ודאי ושפיר איכא חזקת פנוי' אבל למה שפירש"י שם ד"ה וקא מעיין לפי שבא אחר וקדשה קדושי ודאי א"כ כיון דבין כך או כך מקודשת השתא לא' מהן ותו איכא חזקה דהשתא וכעין שכ' תוס' בקדושין דף ע"ט ד"ה קדשה אבי' וקדשה עצמה עיי"ש משו"ה מחמרי' במיתה. אמנם מלשון רש"י ותוס' שכתבו החילוק רק דבשבוי' לאו וא"א חנק ולא אמרו דבא"א חנק וגם איכא חזקה דהשתא משמע דבא"א דבחנק אף אם היא דומי' דשבוי' דליכא חזקה דהשתא נמי לא אזלי' בתר חזקה דמעיקרא וכפי' רשב"ם בב"ב הנ"ל וא"כ קשה מהא דאימא בגיטין שם דף כ"ח המביא גט והניחו זקן או חולה נותן לה בחזקת שהוא קיים אמאי הרי באיסור א"א דבחלק לא אזלי' בתר חזקה אף דליכא חזקה דהשתא אע"כ צ"ל חילוק אחר דהא דבעון מיתה לא אזלי' בתר חזקה היינו באתילד רעותא לחוש לספק כמו ביצא קול שיש עדים שיש לו אחין שיצא קול שיש עדים שנשבית או שנטמאת וכן בקדושין באבני כוחלא שספק לפנינו אם שו"פ ובחולין שנולד ספק אם העיסה נעשה קודם שנתגייר או אחר שנתגייר אבל התם בגיטין בגט ותרומה לא אתילד רעותא כלל לחוש לספק מיתה ואפי' בהניחו חולה לאו רעותא מקרי כדאי' התם מטעם דרוב חולין לחיים משו"ה שפיר מחזיקי' לי' בחזקת קיים אפי' בעון מיתה ולפי"ז בנידן דידן בקנין כסף ישראל מנכרי או איפכא הרי נולד ספק לפנינו אי קונה או לא כל כה"ג בעון כרת לא אזלי' בתר חזקה אפי' ליכא חזקה דהשתא וצדקו דברי הש"ך ופוסקי' אבל עפ"י האמת אכתי לא הונח לנו בזה שהרי משמעות דברי הש"ך ופוס' דבקנין כסף מנכרי הולד ספק בכור מדאורי' ואי משום דאית בי' כרת או מיתה אינו אלא חומרא מדרבנן וכמ"ש הפר"מ שם להדי' דבעון מיתה החמירו רבנן דלא אוקי אחזקה אבל מדאורי' מוקמינן אחזקה ומלבד כ"ז הבט נא וראה בבית מאיר באה"ע סי' וא"ו ס"ק י"ד תמה על דברי הפר"מ הנ"ל שנעלם ממנו גמ' יבמות קי"ט א"ר מכדי הא דאורי' והא דאורי' מה לי איסור כרת מה לי איסור לאו שכל שחשו משום ספק אין לחלק אפי' לאיסור כרת וכש"כ לאיסור מיתה ומ"ש רש"י איסור מיתה לאו לאפוקי איסור לאו אלא לאפוקי ממון עיי"ש. ולא זכר כלל מדברי הרשב"ם ב"ב ותוס' כתובות ורש"י כתובות שזכרתי ובאמת הקשו שם הרשב"א וריטב"א ורמב"ן בב"ב קושי' שלו מהא דיבמות דא"ר מה לי כרת או לאו ועי' בתשו' דברי אמת סי' וא"ו העלה דדבר זה במחלוקת שנוי שדעת רש"י ורשב"ם ור"ת והגאונים לחלק בין איסור לאו למיתה וכרת ודעת הרמב"ן ורשב"א וריטב"א והר"ן שלא לחלק ומה שרוצה לומר לתרץ דעת המחלקי' בין שבוי' לא"א דע"כ לא אמרו ביבמות אלא דאיסור לאו וכרת שוין אבל חנק חמור מלבד שזה דוחק אף גם עינינו רואות שרש"י בחולין כ"כ גבי מיתה בידי שמים וכיון דבחנק כתב תוס' בשם רש"י להדי' דחמור מלאו ממילא מ"ש רש"י עון מיתה משמע כמשמעו לאפוקי לאו ולא כפי' הב"מ לאפוקי ממון ואני אמרתי דרש"י ותוס' וסייעתם סוברי' דהלכה כר"נ דא' רישא איסור כרת וסיפא לאו ולא קי"ל כרבה או רבא דא' מה לי לאו או כרת דנראה דאיהו מספקא לי' או חזר בו שהרי הוא בעצמו אמר ביבמות דף פ"ב רישא איסור לאו סיפא כרת ופריך והא רבה הוא דאמר ל"ש לאו ול"ש כרת קשי' וכן אמר כאן אם הקלנו בשבוי' דהוא לאו כו' או גרסו ביבמות דף פ"ב ודף קי"ט רבה ובב"ב וקדושין גרסו רבא ואיהו סובר כר"נ [ובזה א"צ למה שנלחץ בתשו' מהרי"ק לתרץ ותשו' ד"א הנ"ל דחה דבריו] אבל הרשב"א והר"ן וסייעתם סוברים דלא חזר בו וקושי' יש לה תירוץ כמו שיבואר להלן משו"ה סברו דאין חילוק ואפי' במקום מיתה וכרת נמי אזלי' בתר חזקה א"כ לדידהו הדקו"ל אמאי לא נמצא לשום א' מהפוס' שיאמר בק"כ מנכרי יש סברא להקל מכח חזקת מ"ק וחזקת חולין אבל העיקר בעיני דגם לדידהו לק"מ לא מבעי' מחזקת מ"ק ל"ק שהיא אינה מבררת האמת דלאו מקראי דחזקת איסור קאתי אלא מסברא דלא מפקינן מני' וכמו שהעלה בקצוה"ח בקונה"ס וכ"כ הנתיבות בסי' ע"ה ס"ק ד' אלא אפי' להפ"י בסוגי' דתוקפו כהן דחזקת מרא קמא מחזקת איסור אתי ומהני אפי' לאכרועי לאיסורא היינו בספק במציאות אבל בנד"ד בספק פלוגתא דהיא ספיקא דדינא לא מהני שום חזקה דמעיקרא לאכרועי דבשביל חזקה לא ישתנה הדין וכמ"ש המשל"מ פ"ו מה' עדות והפ"מ שם בפתיחה דספיקא דדינא ואיבעי' דלא איפשיטא מן התורה לחומרא ול"ש לומר בזה אוקי אחזקה וצדקו דברי הש"ך ופוסקים.

ואתפלא עליו שלא ראה דברי הפר"מ הללו ואחרי הודיע א' אותנו את כל זאת אבא אל גוף הדין בנד"ד שקנה פרה מבכרת מנכרי בכסף ערבון בז"כ מלבד דעת הרבה פוס' כר"ת והוא ודאי חולין אלא אפי' להש"ך וסייעתו דספיקו הוא הכא שאני כיון שנתן רק ערבון ולא שילם כולו עיניו ראו שהביא הפ"ת בשם תשו' מהר"מ זיסקינד שמצדד להקל והנני מעתיק לשונו דפשיטא דאם נתן קצת המעות רק בתורת ערבון בעלמא ולא פירש שיקנה כנגד הכל אז אינו קונה רק נגד מעותיו כדאיתא בחו"מ סי' קץ ואפי' אם נתן לו בתורת פרעון ואז קונה כולו בלא עייל ונפיק אזוזי אעפ"כ יש להתספק עדיין אם קבע לו הגוי זמן שיפרע לו המותר ואז דינא דמלכותא שאם בעי הגוי זוזי באותו זמן שקבע ולא יהיב לי' שקול הבהמה א"כ הוי יד גוי באמצע ופטור מבכורה כמו גבי מקבל צאן ברזל מהגוי וכו' ואם שהיא מספקא לי' בתשו' צ"צ ס לי' שכל שהנכרי תפיס הבהמה אי לא יהיב לי' זוזי פטורה מבכורה וא"כ שפיר אמר מר כאן שיצא הפסק מהשופט ונתרצו בו שהבהמה עתה באחריותו של נכרי עד שבת ואם אז לא יסלק היהודי כולו הבהמה של נכרי ובודאי בזה הנכרי אלי' מאחר שכך יצא בדיניהם א"כ הרי יד נכרי באמצע בעת שילדה ואינו בכור ובפרט למ"ש הנתיבות סי' ק"ץ ס"י דכשתובע המוכר מעות והלוקח אומר שימתין לו מדינא המכר בטל אפי' לא הי' עייל ונפיק אזוזי ביומו א"כ כשילדה היתה של נכרי:

עוד יש לי צד היתר כי הנה שאלה זו ממש נמצא בתשו' צמח צדק סי' מ"ג וז"ל ישראל קנה מנכרי פרה ונתן לו על המקח זהב א' ונשארה הפרה בבית הנכרי וקודם שנתן המעות ילדה הפרה ולד זכר לכאורה נראה דהוי ספק בכור וכו' ומ"מ בנידן דידן קי"ל אפי' אם נתן הישראל הזהב בתורת פרעון דאז קונה כל הפרה אפי"ה אינו בכור כיון דהאי נכרי לאו גברא אלמא הוא ויכול לדחויי להנכרי ולהניח לו הזהב ושלא ליקח הפרה הרי נשארה הפרה לנכרי ופטור מבכורה וראי' ברורה לזה מחולין דף ל"ט לר"א יהיב נכרי זוזי לטבח ישראל מאי א"ל חזינא אי אינש אלמא הוא דלא מצי מדחי לי' אסור ואי לא א"ל רישך להר פירש"י אי לאו גברא אלמא הוא מצי למדחי' אשתכח דכי שחיט ישראל לאו אדעתא דנכרי שחוט ואע"ג דקי"ל מעות בנכרי קונות ויש לו חלק בה וכו' וכ"כ תוס' שם אפי' למ"ד מעות בנכרי קונות הכא לא סמכא דעתא כיון דמצי למדחי' וכו' הרי לדבריהם אף שמן הדין קנה ליה הנכרי ויש לו חלק בבהמה ומחשבת הנכרי אוסרת לר"א אפי"ה אזלי' לקולא אי לאו אינש אלמא הוא מכש"כ באיסור בכור דאזלי' להקל כיון דמצי ישראל מדחי ליה אין כאן אפילו ספק בכור דמתחלה לא סמכה דעת הנכרי כלל עכ"ד:

ואני אומר כי דבר זה במחלוקת שנוי דהרי בחדושי הרשב"א שם בחולין כתב וז"ל והרמב"ן הקשה על פירש"י דאי מעות קונות ממילא איתסר דהא ע"כ שותפא הוא לו ואוסר ופירש הוא ז"ל דאי לאו גברא אלמא ומצי מדחי' לי' אף הוא אינו מחשב לע"ז דמימר אמר דלמא דחי לי' ישראל מנה ועדיין אינו מיושב בעיני דלא הל"ל ואי לא א"ל רישך להר אלא הול"ל ואי לא שרי דאמר אמר לי' רישך להר ומסתברא לי' דהך אתי' כאמימר דאמר מעות בנכרי אינן קונות וקי"ל כוותי' הלכך אי לאו גברא אלמא הוא לא קנה ואינו שותף בה דא"ל רישך להר מיהו בגברא אלמא אסור מדרבנן עכ"ל הרי מבואר מדברי שניהן דלמ"ד כסף קונה בנכרי אפי' נכרי לאו גברא אלמא ומצי למדחי' נמי קונה ולא עוד אלא אפי' לשיטת רש"י ותוס' דסברי באינו גברא אלמא אינו קונה כלל דמצי למדחי' י"ל דהיינו בזמן הגמ' שלא הי' יד הנכרי' תקופה אבל עתה שידם על העליונה לכוף לפי דיניהם א"כ הרי הנכרי גברא אלמא שבידו לכוף הישראל בדיני ערכאות לשלם וליקח הפרה שהרי מבואר בתשו' עבוד הגרשוני סי' ק"ב בשם תשו' מהר"מ מינץ כי מנהג הגוים בכל המקומות מי שנותן אפי' פרוטה על המקח קונה בו וכן חקרתי ודרשתי מפי שני פישקאלין יהודי' ואמרו שאין פאראגראם על זה רק שראו שכך פוסקי' בערכאות שאפי' אם נתן רק פרוטה לקנין המוכר יכול לכופו ללוקח לשלם וליקח המקח או לשלם לו ההפסד אם יוזל המקח כי קנה אותו ושלו הוא וכן הלוקח למוכר יכול לכופו לתת לו המקח [ואם אמנם כי זה יפלא בעיני כי מנהג תגרים היא בק"כ אדראן והאנדשלאג או שתיית יי"ש ולא בק"כ אדראן לבד וגם במשפט הזה לא פסק השופט כך ומיהו אפשר איהו עשה רק דרך פשר] סוף דבר דברי הצ"צ צ"ע:

אמנם בכ"ז גברא רבא אמר מלתא להלכה למעשה להתיר ודאי חזי לאצטרופי להוסיף בכחא דהתירא וכיון שיש לנו כמה צדדים להתיר יש לסמוך על האחרונים ה"ה הנו"ב תנינא סי' קצ"ב וחת"ס בכמה תשו' ואמרי אש סי' קי"א שהתירו לומר לגוי קטן להטיל בו מום ואני הוספתי לומר לו בהצנע באין רואה ושומע כי בתשו' ד"ח ח"ב סי' ק"ז מפקפק על דבריהם מחשש מראית עין שיאמרו מותר להטיל מום בקדשים ע"י גוי וראי' מגמ' בכורות דף ג' דאי חזי' לי', אינש אחרינא ואני אמרתי דהתם הי' הדבר מפורסם אבל הכא שאמר לו בצנעה לית לן בי' דמה שאסור מפני מראית עין אפי' בחדרי חדרים אסור היינו במידי דאורי' אבל בדרבנן שרי כמ"ש הב"י סי' של"ו וטו"ז סו"ס רמ"ג ומג"א סי' ש"א משו"ה כשאומר לנכרי בצנעה אין כאן חשש דאח"ז כשראו המום יסברו שנעשה מאליו או גוי עשהו שלא מדעת ישראל כלל ועי' בד"ח סו"ס קי"א הוא עצמו מיקל בזה וזה לא כביר ראיתי בתשו' מהר"י אסאד יו"ד סי' שמ"ה תמה תמה קרא על הגאונים שמתירים זה שהרי בפסקי מהרא"י בענין ק"כ בבכור שהיא ספק מחמיר להטיל מום ע"י גוי והוא ז"ל נתן טעם לדבריו דאף להאומרים הטלת מום בקדשי' בזה"ז דרבנן מ"מ כיון דהיא איסור כרת אפי' בדרבנן מחמרינן כדאי' בגמ' סוכה ט"ז ע"ב ועירובין דף פ"ו דאמרי' שבת דאיסור סקילה במלאכות דאורי' מחמרינן אפי' במידי דרבנן דאית בי' וכ"כ בבית מאיר סו"ס ה' דמה"ט לא פשט הש"ס בב"מ פ' הפועלים האיבעי' אמירה לנכרי באיסור לאו מאמר לנכרי בשבת דאסור אפי' בשבות דרבנן וזה סברת מהרא"י ולכן מסיק להחמיר עיי"ש. ונ"ל להסיר תלונתו מעליהם ולקיים דבריהם והיא כי בגוף הדבר בבכור בזה"ז אי יש בו כרת מצינו פלוגתא דעת רש"י ביצה כ"ה במשנה בכור שנפל לבור ובבכורות ל"ו ע"א ד"ה אבל הכא והג"ה מרדכי יבמות פ' האשה דיש כרת בשחיטתו ובאכילתו בטומאת הגוף וכ"כ שם בפסקי מהרא"י דיש בו כרת וכן דעת תשו' ב"ח ושער אפרי'. ומה דקשה ע"ז על כרת דאכילתו בטומאה עי' בתשו' מהר"י אסאד הנ"ל מתרץ היטב לפי שיטת רש"י קדושין דף נ"ז עיי"ש:

ואמנם דעת התוס' בע"ז דף י"ג דאינו חייב כרת על שחיטת קדשים בחוץ בזה"ז כיון דא"ר לבא אל פתח אה"מ וגם לענין אכילתו בטומאה יש פוס' דאין עליו חיוב כרת כיון שלא נזרק דמו ואין בו אלא לאו דלא תוכל לאכול בשעריך כמבואר כ"ז בתשו' אמרי אש ותשו' נטע שעשועים סי' ל"ד ותשו' גדולי טהרה שהביא בתשו' מהר"י אסאד שם עיי"ש. נמצא לדידן הוי ספיקא דדינא בבכור בזה"ז אי יש בו כרת או לא. עוד מצינו פלוגתא בפוס' אי מחמרי' בכרת בספק ביש חזקה יותר מבלאו כמו דמחמרינן בהרחקה ומקורו מהא דיבמות הנ"ל דקאמר ר"נ רישא דאיסור כרת חששו סיפא דאיסור לאו לא חששו רבה (או רבא) אמר מכדי הא דאוריי' והא דאוריי' מה לי כרת מה לי לאו ופירש"י מי לא בעי' למיחש לספק לאו כמו לספק כרת הא לאו הרחקה היא בדבר המותר דנימא לכרת עבדי' הרחקה ולא ללאו וכתב בתשו' מהרי"ק סי' קע"ב דבזה מתרץ רש"י הא דאי' לעיל ביבמות דף פ"ב גבי העלאה בא' ומאה דקא' רבה או רבא עצמו רישא איסור לאו סיפא איסור כרת ופריך והא רבה איהו אמר מה לי כרת ומ"ל לאו קשי' (וסובר רש"י דכ"מ דאמר קשי' יש לו תירוץ כדעת רמב"ם ורשב"ם ב"ב) ולכן מחלק דשם בהעלאה הרחקה היא מחמרי' טפי בכרת משא"כ לענין ספק וא"כ להרמב"ן ורשב"א וסייעתם דפוסקי' כרבה דמה לי כרת ומ"ל לאו כמש"ל תו אין ראי' מהא דשבת בסקילה מחמרינן בדרבנן דהתם הרחקה היא בדבר המותר אבל לענין ספק בדרבנן כמו דמותר באיסור לאו כ"כ מותר סד"ר באיסור כרת. אמנם דעת רש"י ותוס' ורשב"ם וסייעתם כר"נ דבמיתה וכרת מחמרינן טפי במקום חזקה מבלאו וכבר כתבתי טעמם לעיל משום דר"נ פשיטא לי' ורבא נראה דמספקא לי' שהרי בגמ' אמר על רבא קשי' והיינו משום דאינהו לא ס"ל כרש"י לחלק בין הרחקה לספיקא. וכן דעת התה"ד בסי' ר"ן שכ' על רש"י צ"ע מדדחי בגמ' לעיל פ' הע' רבא אדרבא מכלל דלא ס"ל לחלק בין ספק לגזירה. וא"כ תו ליכא ראי' מפסקי מהרא"י דמחמיר שלא להטיל מום ע"י גוי בספק בכור בזה"ז משום דאיהו פשיטא לי' דבכור ודאי בזה"ז יש בו חיוב כרת ולכך סובר כמו דמחמרינן בשבת בסקילה לענין הרחקה בדרבנן כ"כ מחמרינן לענין כרת בספק בכור במידי דרבנן דבין הרחקה לספיקא אין חילוק כלל אבל אנן לדידן דיש לפנינו פלוגתא אי יש בבכור בזה"ז כרת או לא וגם יש פלוגתא אי מדמינן ספיקא להרחקה שפיר יש לנו להקל בס' בכור בזה"ז במידי דאינו אלא דרבנן מטעם ס"ס דשמא אין בו כרת אלא לאו וספיקו לקולא בדרבנן ואת"ל יש בו כרת שמא דוקא בהרחקה דרבנן מחמרי' בסקילה וכרת יותר מבלאו אבל לענין ספק לאו וכרת שוין וכמו דמותר בלאו בס' דרבנן ה"ה בכרת והבן. כי זה עצה עמוקה ונכונה ועכ"פ בנד"ד דיש עוד צדדי' להתיר ודאי יש לסמוך על המתירים ע"י גוי וכך הורתי כ"פ להלכה למעשה:

תוכן העניינים

אבני צדק (טייטלבאום) חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה