אבני צדק (טייטלבאום) חלק ב· רבי יקותיאל יהודה טייטלבוים
חלק יו"ד · סימן קלה
שלום לאהובי ידידי הרב המאה"ג חריף ובקי מוה' יששכר בער נ"י אבד"ק סאנזשארץ.
מכתבו הגיעני ע"ד השאלה אחד שמכר פרה מבכרת שהי' לו בכפר אחר לנכרי שדר במקומו בכסף ובשטר בלא משיכה וז"ל השטר ת"י דלמטה תעיד עלי כשני עדים כשרים איך שאני מכרתי להע' פ' מכירה גמורה וחלוטה הפרה המעוברת שיש לי בכפר אחר אצל הע' פ' בעד סך פ' וקבלתי ערבון סך פ' והמותר כל המעות עד תשלים דמי המכירה זקפתי עליו במלוה והמכירה היא מכירה גמורה וחלוטה לצמיתות מעכשיו ומכירה זו נעשה באופן היו"מ מכירה גמורה שרירא וקיימא ולהיות לראי' ביד הקונה באתי עה"ח יום ד' הק' פב"פ ואח"כ ילדה הפרה בן זכר מה דינו והוא מצדד להתיר לומר לנכרי לעשות בו מום כי בכגון זה הנוב"י וחת"ס ואמרי אש מתירים הגם שבחת"ס בכמה תשו' אינו מתיר בכסף לחוד כ"א כשהי' עוד קנין סטומתא אפי"ה כאן נהי דשטר לא מהני למטלטלין מ"מ מצד סטומתא קני שהרי מנהג המקום לקנות בשטר שקורין פערטראג ולפי הנראה הוא עדיף יותר מהאנדשלאק דהוי קנין דרבנן מכח המנהג ה"ה הכא מהני לענין לעשות מום ע"י גוי שאינו אלא דרבנן בזה"ז אלא תשו' מהר"י אסאד יו"ד סי' שמ"ה מביא מתה"ד ושאר תשו' המחמירין גם בכה"ג ע"כ אומר מעלתו עוד היתר עפ"י דעת הב"י והרמ"א והב"ח וקצוה"ח בסי' קצ"ח דאם הלוקח או המוכר התנו בהדי' דמעות יקנו קונה וכ"כ המחנה אפרים בקנין מעות סי' א' ובו מבואר עוד דענין התנאי שאומר המעות יהי' שלך מעכשיו אפי' אם נאבד או נגנב או נאנס המקח יהי' ברשותו כה"ג קונה ולפי"ז בשטר הנ"ל שכ' בהדי' שמעכשיו יהי' מכירה גמורה וחלוטה וכ"ז נמשך למ"ש למעלה בערבון שנתן לו א"כ אף שלא כתב בפירוש שהאחריות יהי' על העכו"ם מ"מ הוא בלשון שכ' באופן היו"מ דאי האחריות על המוכר לא הוי מכירה גמורה על אופן היו"מ עכ"ד:
ואני אומר שאין לו להשען בדין זה שמכרו לנכרי בכסף אלא על דברי קצוה"ח לבד אבל ממ"ש הב"י ורמ"א [סי' קצ"ח] והב"ח מ"א דקונה בהתנה אינו ענין לכאן דהמ"א והש"ך שם סק"י רו ראי' של הב"י וכן הד"מ עצמו ומה שחזר בו וכתבו בש"ע הוא מטעם שכ' הב"ח והג"ה דו"פ מאחר שמדאורייתא מעות קונות לר"י רק שזה שמעות אינו קונה תקנו חכמים לטובת הלוקח והוא אומר אי אפשר בתק"ח שומעין לו וכ"כ המח"א להדי' וכ"כ הנתיבות והשמיט דברי קצוה"ח א"כ כ"ז בישראל מישראל דמדאורייתא מעות קונות אלא תק"ח דמשיכה ולא מעות מטעם שמא יאמרו וכו' א"כ בהתנה שאינו רוצה בתק"ח שומעין לו וקונה הלוקח אבל בנכרי הקונה מישראל דמדאורייתא ומדרבנן מעותיו אינן קונות לו אינהו מודו דלא מהני התנה דלא אפשר לעשות קנין מה שאינו קנין וזה ברור לדעתם אך לדעת קצוה"ח שכתב טעם אחר דמהני התנה דמודו דהוי קנין בשום מקום מהני לי' תנאי וה"ה בקנין כסף לדידן כיון דהוי קנין בעכו"ם לדעת כמה פוסקים וכן בקרקעות ודאי כסף קונה ע"כ מהני בי' תנאי לקנות בכסף ע"י בדבריו. ולפי"ז ה"ה בנכרי הקונה מישראל בכסף למ"ד כסף אינו [קונה[ בעכו"ם אם התנה עם העכו"ם שיקנה בכסף כמו הכא כמבואר בשטר קונה כיון דלאותן הפוסקים הוי מעות קנין בישראל מדאורייתא במטלטלין וכש"כ בקרקעות דהוי קנין בישראל ובעכו"ם בהתנה שיקנה בכסף לבד דסמכי' דעתי' כמ"ש בסי' קצ"ד וא"כ זה סמיכא קלישא נגד דעת המחמירין שלא להטיל מום ע"י גוי אמנם נ"ל מטעם אחר לאצטרופי להתיר עפמ"ש הקצוה"ח בסי' קצ"ד באם החמץ אינו בעירו וצריך למוכרו וכסף לחודי' אינו קונה וקרקע אין לו להקנות באגב לזה המציא קנין אודיתא היינו שיכתוב מ"י תעיד עלי וכו' איך שמכרתי את כל החמץ באופן המועיל לע' פ' וכיון שמודה שמכר באופן המועיל קנה הנכרי באודיתא דהוי קנין אף ששניהן יודעי' שאינו כן דקנין שלם היא הן לממון והן לאיסור אע"ג דקמי שמי' גלי' שאינו כן כיון דהוא קנין הרי נקנה לו באודיתא ולא כט"ז ביו"ד בסי' קס"ח דסובר דאודיתא לא מהני לאיסורא אלא כהב"ח דמהני לאיסורא והביא ראי' ברורה לדבריו מדברי תוס' בפ' הזהב דף מ"ו ד"ה וניקנינהו נהלי' אגב קרקע וקשה וליקנו ליה באודיתא וכו' מזה מבואר דגם לאיסורא מהני אודיתא אלא דבתוס' בפ' הגוזל קמא דף כ"ד משמע להיפך שכ' ומה שכותבין בהרשאה והקניתי לו ד"א בחצירי אפי' אותן שאין להם קרקע משום דהודאת בע"ד כמאה עדים דמי וההוא ר"פ הזהב דפריך וליקנו לי' אגב ארעא ומשני דל"ל ארעא התם מדאורייתא בענין דאית ליה ארעא דאי לית לי' לא הוי קרוין מעותיו לפדות בהן פירות מעשר שני עכ"ל הרי משמע מדבריהם דלענין איסור לא מהני אודיתא אמנם קשה טובא דממה שכתבו דמדאורייתא בעינן משמע דאודיתא אינו קנין תורה אלא קנין דרבנן ומה בכך הא קנין דרבנן מהני לדאורייתא כמ"ש הפוסקים לענין קדושין במעמ"ש והוא מוכח ממקומו בש"ס דפריך וליקני לי' אגב ארעא והרי כתבו תוס' בב"ק דף י"ב דקנין אגב אינו אלא דרבנן יקרא ויתן להם עדים כשירות אינו אלא אסמכתא ומהני קנין זה לפדות בו מעש"ש מיהו נראה כיון שכ' מדאורייתא בעי' דאית לי' ארעא כו' לא הי' קרוין מעותיו היינו מדאורייתא משמע דאם הי' מדרבנן הי' מועיל אודיתא אפי' לאיסור א"כ גבי חמץ דמדאורייתא בביטול סגי והא דצריך למכור אינו אלא מדרבנן א"כ סגי לי' באודיתא עכ"ד קצוה"ח. והנה מה שהקשה אמאי אודיתא דהוא קנין דרבנן לא מהני לדאורייתא מהא דבמעמ"ש בקדושין לק"מ דהתוס' ס"ל כהפוסקים קנין דרבנן לא מהני לדאורייתא וכמו שכתבו בר"פ לולב הגזול בד"ה שינוי החוזר כיון דמדאורייתא לא קני לא נפיק בי' ומה שהקשה אמאי אגב קונה שתי תשובות בדבר חדא דהתוס' דהכא אזלי' בשיטתם שכתבו בפ"ק דקדושין דף ה"א בד"ה שכן פודין, בו הקדשות וי"ל דאיכא למיפרך מה לקרקע שכן קונין מטלטלין אגבן והתם אדינא דאורייתא קאי עיי"ש משמע דס"ל דאגב אינו אסמכתא אלא קנין מדאורייתא מקרא. ותו אפי' אם ת"ל כמ"ש תוס' ב"ק דאסמכתא היא אכתי י"ל דס"ל דוקא מה שהיא מתקנות חכמים לבד שאין לו סמך בקרא אינו מועיל לדאורייתא אבל מידי שיש לו אסמכתא מקרא חשיב כדאורייתא ומהני אפי' לדאורייתא ולק"מ סו"ס למדנו מדבריו דקנין אודיתא מהני לאיסור דרבנן וא"כ בנידן דידן שכתב בשטר בזה"ל חת"י דלמטה תעיד עלי כשני עדים כשרים איך שמכרתי להע' פ' במכירה גמורה וחלוטה הפרה המעוברת שלי בכפר פ' אצל הע' פלוני בעד סך פ' וקבלתי ערבון וכו' והמכירה הי' מכירה גמורה וחלוטה לצמימות מעכשיו ומכירה זו נעשה באופן היותר מועיל מכירה גמורה שרירא וקיימא ולהיות לראי' ביד הקונה בעה"ח פב"פ עכ"ל השטר א"כ הודה בחת"י דכעדים דמי שהי' מכירה גמורה באופן היו"מ דהיינו במשיכה וכסף וכיון שאפשר שהלך הע' הקונה קודם לזה להע' פ' שבכפר אחר ומשכו משם מדעתו של המוכר לסומטא ולמקום שמהני משיכה ואח"ז קנה אותה בכסף אדראן שנתן אם שאנחנו נדע שלא הי' כך כיון שהודה מהני לקנין לממון ולגבי איסור דרבנן א"כ כיון דהטלת מום בזה"ז אינו אלא דרבנן ובפרט ע"י גוי לזה מהני קנין אודיתא דרבנן אם כי המקו"ח בסי' תמ"ח חולק על אודיתא דאינו קנין אפי' לגבי מכירות חמץ דהיא מדרבנן מ"מ כדאי התוס' והפוסקים שהביא קצוה"ח והב"ח הסוברי' דמהני אודיתא לקנין ובפרט באיסור דרבנן לסמוך על דעתם לאצטרופי להתירא לענין מום ע"י גוי. ואמנם כבר ראיתי בד"ח יו"ד ח"ב סי' ק"ז מפקפק ע"ז מגמ' בכורות ד"ג דאמר חזו לי' אינשי אחריתא וכו' ה"נ יש לחוש שאם יאמר ישראל לגוי להטיל בו מום לא יבין שזה מחמת ספק דרבנן אלא יאמר שמותר להטיל מום בקדשי' בזה"ז אבל בסי' קי"א הוא עצמו מתיר עיי"ש ואני דחיתי ראיתו דהתם בבכורות הי' הענין מפורסם דאיכא למימר דחזי אבל הכא מה שכ' הפוסקים שיאמר לנכרי לעשות בו מום אני אומר דהיינו בצנעה באין רואה ולא שומע הגם שא"ח כ"מ שאסור מפני מראות עין אפי' בחדרי חדרים אסור היינו באיסור דאורייתא אבל בדרבנן שרי בצנעה כמ"ש הב"י באו"ח סי' של"ו ומג"א סי' ש"א עיי"ש בנתיב חיים משו"ה אין כאן חשש שאם יראו המום יסברו שנעשה מאליו או ע"י גוי שלא מדעת ישראל. סוף דבר מכח הנך טעמים האמורים יש להתיר באותו בכור לומר לגוי קטן בצנעה להטיל בו מום ואחר שיהי' בו מום יאכלו וישבעו [ועי' בתשו' סי' קל"ד]: