אור ברסלב
אבני צדק (טייטלבאום) חלק ב חלק יו"ד › סימן קלד

אבני צדק (טייטלבאום) חלק ב· רבי יקותיאל יהודה טייטלבוים

חלק יו"ד · סימן קלד

סימן קלג

החיים והשלום לאהובי נכדי הרב המאוה"ג וכו' מוה' משה הלברשטאם נ"י אבד"ק ברדיוב:

ע"ד שאלתך בע"ב א' שנסע מביתו ואמ' לאשתו שתמכור לנכרי צאן מבכרת ולמוסרו לנכרי ואופן המכירה לא למדה וכן עשתה שמכרו לנכרי בכסף ע"י ערבון ומסרה לו הצאן מידה לידו והנכרי אחז בו בב' ידיו והוליך הצאן בבית המוכר מן הקצה אל הקצה כדי לקנותו ונתנה ליטגב שקורין אלדימאש והניח הצאן שם וילדה זכר מה דינו:

תשובה ע"ד המסירה שהי' בבית המוכר שחידש החת"ס סי' שי"ח דמהני כיון שהמוכר אמר לו לקנות הוי כהשאיל לו רשותו והשבת על זה בתשובות שונות קורא אני עליך שפתים ישק משיב דברים נכוחים. אמנם אתה יצאת לידון בדבר החדש עפ"י שא' בגיטין פ' הזורק דף ע"ח זרק לתוך קלתה מגורשת כיון שהי' בעלה מוכר קלתות ופירש"י לכך אין מקפיד על מקומו שיש לו בית מיוחד על כך ע"ש מקום קלתה קנוי לה ועיי"ש ברש"י א"כ ה"ה בנד"ד דהמוכר הזה הוא אראנדאר שיש לו חדר גדול מיוחד לבית המזיגה לנכרים ודרכן להכניס בו דברים קטנים ואין בעה"ב מקפיד ע"ז א"כ כיון שיש להם רשות להכניס בו כליהם ושמליהם הוי ליה כחצר של שניהם וקני' לי' לנכרי מטעם משיכה כי המכירה הזאת נעשה בחדר הגדול המיוחד למזיגה עכ"ד ולכאורה מילי דסברא נינהו אלא שיש לעיין בזה כיון שמסרה לו מידה לידו הרי גילתה דעתה להקנותו בכסף ובמסירה [בתורת יפוי כח כמש"כ] והו"ל כאמרה לו לקנות במסירה דאינו קונה במשיכה כמבואר בטור ובחו"מ בסי' קצ"ז בהג"ה אפי' שינה למעליותא אינה קונה. אע"ג דגם למסירה א"צ למסור מיד ליד לזה י"ל אטו נשי דינא גמירי ודאי היא סברה כיון שא"ל לבעלה למוסרו לנכרי צריכה למוסרו מיד ליד ואפי' באיש בכה"ג י"ל שטעה בזה כיון די"א דמסירה צריך מיד ליד כמ"ש הרא"ש והטור ועי' ערוכין דף ל' בתוס' ד"ה דלמא ובמשל"מ פ"ד מה' עבדים אבל בהא ליכא מאן דטעה לומר דלמשיכה צריך למסור מיד ליד אע"כ למסירה קא מכוונית ולא להקנותו במשיכה וא"כ אינו קונה במשיכה ואינו נראה לומר דהתם אמר בפירוש קנה במשיכה או במסירה משא"כ כשלא אמרה כלל אלא מסרה דמסברא נראה איפכא דמעשה שמסרה הו"ל כאמירה ואפשר עדיף מני' מיהו י"ל דהבעל ודאי הי' כוונתו על אופן המועיל ואם היא לא ידעה וא לקנות במסירה ע"ז נאמר לתקוני שדרתיך ולא לעוותי גם י"ל עפימ"ש הרא"ש בפ"ק דקדושין לענין המשאיל לחבירו טבעת קידושין וקדש בו מקודשת דכיון דהשאיל לו לקדש בו אנן סהדי דגמר בלבו לתת לו באופן המועיל דהיינו מעמ"ל דלאו כ"ע דינא גמירי והיה סובר שיועיל בלשון שאלה ובפ' יש נוחלין כ' דגם ביודע מהני וכן מסיק המג"א [סי' תרנ"ח סק"ג] דמהני בקדושין ובאתרוג ביודעים ובלא יודעים וכ"כ הב"ש באה"ע בסי' כ"ח עיי"ש והיינו משום דהוא לדבר מצוה אמדינן דעתו וכוונתו על אופן המועיל ועי' ט"ז סי' שס"ט וסי' תל"ד וה"ה הכא אמדי' דעתה דלהפקיע מבכורה ודאי דעתה על כל אופן המועיל אלא שעשתה כך מחסרון ידיעתה ואלו ידעה היתה מקנית לו במשיכה וכבר ראיתי בפרישה סי' ש"כ שכתב ויש להסתפק בזה"ז שרוב המוכרי' הבכור אינן מקבלים מהנכרים רק מעות ואין מקפידים על המקום להקנותו אם י"ל בזה דדעתו, גם אמקום וכמ"ש הרא"ש גבי המשאיל חפץ לחבירו לקדש בו אשה ובפסקי מהרי"א דהיכי דהפרה מעוברת ועבידי דאתי אמרי' דהו"ל כאלו קנו לך הפרה לולדה ובתשובתי הארכתי בזה עכ"ל.הא דלא ברירא לי' לדמותו לקידושין י"ל דהתם אנו דנין על זה החפץ שנותנו במע"ל משא"כ כשמקנה הפרה לומר שמקנה גם המקום הא לא אמרינן דאינו בכלל דבריו. ועוד י"ל דודאי השואל לקדש בו ג"כ דעתו על כל אופן המועיל [וכן באתרוג] משא"כ בבכור נהי דהמוכר שמוכרו בשביל דבר מצוה להפקיעו מבכורה אמדי' דעתו דכוונתו על אופן המועיל אבל הנכרי שקונה אותו למו"מ להרויח בו מה שיתן לו אח"ז כשיקחנו ממנו א"כ בזה לא אמרי' אומדן דעת על כל אופן אלא דעתו לקנותו בכסף כמו שא"ל ואין דעתו לקנות המקום כלל ואין זה דומה להא דסי' רס"ח בהג"ה דלא גרע משום דנפל עלי' דהתם אסיק אדעתי' דד"א קונות אבל הכא לא מסיק אדעתי' לקנות המקום כלל וא"כ תלי' בפלוגתא שהביא השיטמ"ק פ"ק דמציאה ד' יו"ד גבי כיון דנפל גלי' דעתי' דבנפילה ניחא לי' דליקני' וז"ל איכא מ"ד דדוקא בקנין דרבנן אמרי' הכי דהו"ל כאומר אי אפשר בתק"ח אבל בדאורייתא קנה אפי' בלא כוונה אבל הרשב"א כתב אפילו בקנין דאורייתא נמי אינו קונה חדא דאינו קונה בע"כ ותו דא' ביבמות פר"ג עשאו כעודר בנכסי הגר כסבור שלו הוא לא קנה ואע"ג דהתם איירי במציאה ובנכסי הגר דליכא דעת א' מקנה אבל בדעת א' מקנה דעת הראב"ד דקונה הובא בנמ"י גבי רב ענן וכ"כ הרשב"א פ"ב דגיטין דף כ' ע"ב גבי זקן דידע לאקנויי ובזה מתרץ בתשובת אמרי אש יו"ד סי' קי"א מה שמפקפק המחצהש"ק במכירת חמץ בסי' תמ"ח. וה"נ איכא דעת הישראל המקנה המקום אפשר סובר הפרישה כדעת הקצוה"ח בסי' ער"ה דדעת א' מקנה היא מטעם זכי' ולא מהני לגוי עיי"ש. אבל בנד"ד הרי חזינן שהנכרי אחר שקבל הצאן לידו הוליכה ומשכה ממקום למקום באותו החדר הרי גילה דעתו שרוצה לקנות גם במשיכה כי סבור הי' שמועיל שם משיכה וא"כ לפי סברתך דבאמת מהני שם משיכה א"כ קונה מטעם משיכה הן מצד המקנה והן מצד הקונה שכוון לקנות בזה. אמנם כ"ז לפי סברתך דמשום שיש לגוים רשות להכניס דברים קטנים הו"ל כחצר של שניהם דמשיכה קונה:

אבל אני אומר דבית המזיגה אינו כחצר השותפי' עפימ"ש תוס' ב"ב דף פ"ה ד"ה כגון וא"ת נהי דניתן לה רשות ומשאילה הא בעי חזקה ותירץ ריב"א דאע"ג דאין המקום קנוי כיון דיש לה רשות להביא קלתה לשם קנה לה קלתה דכליו של אדם קונין לו במקום שיש לו רשות להניחן כמו גבי סימטא אף דאין המקום קנוי לו הכלי עצמו קונה לו עכ"ל. ולפי"ז הא דאיתא בגמ' להלן מקום קלתה קנה לה היא לאו דוקא דאין המקום נקנה לה אלא רק רשות יש להניח קלתה ועי' ביאור דבריהם בנתיבות סי' קצ"ב דנהי דמקנה לה המקום לתשמישן אבל אינו קנין הגוף לקנות בו ע"י שום דבר עיי"ש. ולפי"ז שאני חצר השותפי' דמשיכה קונה בו משום שיש לכל א' מהשותפים בו קנין ממש ע"י כסף או חזקה שעשה בו לקנין אבל הנכרי' בבית המזיגה לא עשו חזקה לקנות המקום רק משאיל להם המקום בלא קנין לתשמישין אבל אין המקום שתחת כליהן ותרמילהן נקנה להם לקנות ע"י דבר משו"ה אין משיכה קונה בו ואע"ג דבסימטא משיכה קונה אף שאין לו בו שום קנין אלא רשות להניח בו חפיציו ה"ט דלכ"ע וגם להמוכר אין להו בו שום קנין אלא רשות ולענין הרשות הו"ל כחצר השותפים וכיון שהלוקח מושך הבהמה לרשותו קונה אותו במשיכה אבל הכא הנכרי' אין להם שום קנין במקום ההוא אלא רשות והמוכר יש לו באותו מקום קנין הגוף ממש קנין דידי' בהמקום עדיף ומפקיע מרשותן דהוא תפיס בי' ע"י קנין הגוף שלו ואין הנכרי' קונין ע"י הרשות דלא הוי חצר השותפי' כלל כנ"ל ברור. אבל יש להקל להתיר לעשות בו מום ע"י גוי והיא דלכאורה מסברא הי' מקום להתיר אפי' באכילה מטעם ס"ס שהביא מהרי"ט אגלזי ס' שמ"א כר"ל והגוי קונה בכסף ואת"ל כר"י דגוי קונה במשיכה שמא כהרמב"ם וסיעתיו דס"ל דאפי' לר"י הגוי קונה בכסף או במשיכה ומה שדחה האלגזי משום דאין מוציאין ממון בס"ס א"כ גם לענין איסורא של ישראל היא דחי' זו חוזר ונראה די"ל מלבד ס"ס זו יש עוד ס"ס להקל עפימ"ש הפרישה דנימא דאנן סהדי דגמר ומקנה גם המקום עבור, פרוטה שמקבל וקונה הנכרי מטעם חצר כדאמרי' לענין קידושין ואי משום שאין הגוי מכוין לקנות המקום שמא כהאומרי' דבקנין דאורי' לא בעי כוונה ואת"ל דבעי כוונה שמא כמ"ד דבדעת א' מקנה אפילו גוי קונה דלאו מטעם זכי' היא [וסמך ע"ז בתשו' רע"ק איגר ז"ל לענין משיכה הביאו בפ"ת ביו"ד סי' ש"ך] וכיון דאיכא ס"ס הרבה הו"ל כתרי רובא וחשש איסור מיעוטא דמיעוטא דבכה"ג אפי' בממון לא חיישי' לי' ומוציאין ע"י כמבואר בפוס' מטעם דאפי' ר"מ לא חיישי למיעוטא כדא' ביבמות קי"ט וה"ה ביש ספיקות הרבה דהחשש הו"ל מיעוטא דמיעוטא. ואין לומר בנד"ד הא ליתא דמי נתן לה רשות למכור המקום ז"א כי כן דברת כיון דמבואר בש"ע דהאופן המובחר להקנות המקום א"כ כיון שנתן לה רשות למוכרו הו"ל כנותן לה רשות למכור המקום ונכון היא אלא שאשה לא ידעה לאקנוי למקום ואלו הוי ידעה הוי מקנה א"כ דמי לקידושין דודאי מקנית על אופן המועיל. ותו כיון שע"י תק"כ שתו אלדימאש הו"ל קנין תגרי' דלהח"ס מהני מדאורי' ולהנתיבות מיהו מדרבנן וגם לדידי' י"ל שמא מהני לדאורי' גם י"ל סברא להקל עפי"מ דחדית לן הראש יוסף בחולין בסוגי' דרוב ובכללי' למ"ש תוס' ופוס' הטעם דלא אזלי' בתר רוב בממון משום דא' סמוך מיעוטא לחזקת ממון ואף לרבנן דר"מ מ"מ הפקר ב"ד הפקר ואין מוציאין מדרבנן מיד המוחזק עכ"ל א"כ הכא מ"מ מוציאין ממון עי' ס"ס דמדאורי' לא א' ואי מדרבנן אין מוציאין הא מדרבנן קנין תגרי' קונה אבל תמוה לי שזה מותר לדברי תוס' סנהדרין ד' ע"ב ד"ה דיני ממונות לא כש"כ תימא דקא' שמואל אין הולכין בממון אחר רוב ואמאי לא נילף בק"ו מדיני נפשות וכו' משמע להדי' דמדאורי' לא אזלי' בתר רוב בד"מ וכן מבואר בכל הפוס' וצ"ל דחזקת ממון אלים טפי. אלא דאכתי י"ל סברת הפוס' דלענין להוציא מוציאין ע"י קנין דרבנן ולענין איסור דאורי' מועיל ס"ס. מיהו כ"ז לענין להתיר באכילה בלא מום חלילה לפרוץ גדר וגבול שגבלו הראשונים ואחרונים דאסור ודלא כתשו' כנס"י שמיקל בזה אבל לענין לעשות בו מום ע"י גוי התירו לנו רבותינו האחרונים דאפי' תימא דקנין תגרי' אינו קונה אלא מדרבנן הרי הטלת מום בזה"ז אינו אלא דרבנן ובפרט ע"י גוי ואתי קנין דרבנן ומפיק מאיסור דרבנן ומה שזקינו זלה"ה בד"ח יו"ד ח"ב סי' ק"ז מפקפק הן על קת"ג דליכא במכירת בכור דאינו אלא הערמה והן על הטלת מום בזה"ז ע"י גוי בספק בכור את הכל ישבתי על נכון והעליתי כדברי האחרונים דקת"ג איתא גם במכירת בכור דלאו הערמה היא וגם דמותר בזה להטיל מום ע"י גוי ולא לשוחטו ולקוברו כמבואר בתשובתי ואי משום דבמקומך לא ברירא אי מנהג קבוע היא לקנין תגרי' בכסף ואלדומאש הרי מצינו בתשו' חת"ס סי' שי"ז דבק"כ והאנדשלאג לגוי קטן דמספקא לי' אי מנהג תגרי' לקנות ולהקנות לגוי קטן ע"י האנדשלאג או לא והסכים להתיר לעשות בו מום ע"י גוי קטן עיי"ש וכש"כ דחזי לאצטרופי הנך סברות שכתבנו להתירא.

סוף דבר הכל נשמע אם אפשר שיעשה במסלפ"ת לגוי שאין לזה היתר לשוחטו כ"א ע"י מום מה טוב ואם לאו מותר לומר בפירוש לגוי קטן בצנעה לעשות בו מום כמבואר בתשובת סי' קל"ג על נכון ואחר שיהא בו מום גמר כדת יאכלוהו:

תוכן העניינים

אבני צדק (טייטלבאום) חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה