אור ברסלב
אבני צדק (טייטלבאום) חלק ב חלק יו"ד › סימן קלג

אבני צדק (טייטלבאום) חלק ב· רבי יקותיאל יהודה טייטלבוים

חלק יו"ד · סימן קלג

סימן קלב

שלום לכבוד אהובי ידידי הרב המאה"ג חריף ובקי מוה' משה נ"י אבד"ק לאפאש:

ע"ד השאלה בפרה הנקרא בופיל מבכרת שמכר אותו לנכרי בק"כ אדראן וגם עשה האנדשלאג ולא משכו הנכרי וילדה זכר ובש"ע יו"ד סי' ש"כ מבואר דלכתחיל' צריך כסף ומשיכה ובאחד מהם הוא ס' בכור אי כרש"י או כר"ת אבל כאן שהי' עם קנין תגרי' יש לדון אם מהני לחודי' או עכ"פ חזו לאצטרופי ובתשו' הרשב"א המיוחסת סי' רכ"ה מפלפל בענין זה אי מהני קת"ג ליפטר מבכורה וראיתי בד"ח ח"ב יו"ד סי' ק"ז כתב וז"ל אפי' אם נימא דסטומתא הוי קנין מ"מ יפה כתב הצ"צ ז"ל דכל הכוונה הוא רק דרך הערמה ל"ש לומר דקנה מטעם מנהג תגרי' דבדיניהם דיינין לי' דזה ליתא בכה"ג אין הסטומתא קונה כלל וגם בדיניהם לא כייפינן להחזיק המקח משום דהוי רק הערמה ובשלמא אם עשה קנין דמהני עפ"י ד"ת לא איכפת לן בהערמה דדברים שבלב אינם דברים ובפר שבאמת כוונת שניהם המוכר והקונה לקיים המקח ע"מ שיחזור וימכרנו לו אבל אם לא הי' קנין המועיל עפ"י הד"ת רק מנהג תגרים והערמה ל"ש דרך התגרים וכו' עיי"ש ובעיני יפלא כי המעיין בדברי הצ"צ סי' ס"א יראה שלא דבר בענין מנהג תגרים כלל וגם לא נזכר בדבריו כלל ענין הערמה כ"א אלה הם דבריו לענין קנין כסף שקונה בדיניהם ולא בדינינו אי מהני ליפטר מבכורה מטעם דאי בעי הגוי תפס לי' מכח שיזכה בדיניהם וע"ז כתב דלא מהני משני טעמי' נכונים חדא מכח דבנידן בכורה לא מוכרה ישראל אלא לגוי המכיר אותו ובוטח בו שיחזיר וימכרנו לו בדמי' מועטים ריוח שיתן לו ולא יחזיק הפרה לעצמו כ"ע מודו דלא שייך בזה שיועיל מכח דתפס לי' בדיניהם כיון שודאי אם יחזור בו הישראל אין בדעת הגוי לתבעו בדיניהם כלל בשביל ריוח מעט שהי' רוצה שיתן לו ואין הגוי רוצה לזכות בדיניהם ואין כאן יד נכרי באמצע. ועוד דאפי' אם יתבענו בדיניהם לא יזכה כלל כי חק דיניהם שמעות לחוד קונה היינו היכי שקנה הלוקח במקח גמור להחזיקו לעצמו אבל בכה"ג שלא קנה אותה הפרה להחזיקה לעצמו רק לחזור למוכרה לו בריוח מעט והדמים מודיעי' וגם לפעמים אומר בפירוש שיחזור ויקחנה ממנו בריוח מעט שיתן לו אי אתי לדיניהו אח"כ כשרוצה הנכרי להחזיקה לעצמו לא יזכה בדיניהם עכ"ד.

ואומר אני שאין כוונת הצ"צ דבאמת הוא הערמה שהרי אדרבא כתבו התוס' הובא בש"ך ס' ש"כ ס"ק ז' שיקבל פרוטה מהנכרי ואין צריך שיתן מעות שוה הראש וכו' אלא אעפ"י ששוה יותר כפלי' אין לחוש משום ביטול מקח דאנן סהדי דהישראל גמר ומקני להנכרי כדי להפטר מבכורה עיי"ש ועי' בתבו"ש בפסחים דף כ"א שכ' דלא מהני הערמה למכירות הבהמות להאכילם חמץ דהוא איסור דאורי' והמקו"ח סו"ס תמ"ח השיגו דעינינו רואות שמנהגינו להפקיע אפי' קדושת בכור ע"י מכירת הבהמה וכו' וסיים ותו דמה בכך שיודע שיחזירנו לו מ"מ כבר יצא מרשותו ע"י קנין ותו אפי' אמר בפירוש ע"מ שיחזירנו לו הא מכירה ע"מ להחזיר בקבע לו זמן מהני כמבואר בחו"מ בסי' ר"ז בסמ"ע עכ"ל. וא"כ באמת מכירה גמורה לחלוטין הוא אף שנראה כהערמה אלא שאפי"ה לא מהני מה שיזכה בדיניהם שאם יבא לפניהם הם אינם מאמינים להישראל שמקניהו לו בלב שלם אלא שבדעתו שיחזור ויקח ממנו אלא הם אומרים שאינו אלא כחוכי וטלולא ולשחוק יחשב בעיניהם ולכן לא יזכה הנכרי בדיניהם אבל לענין קנין תגרים שהוא קנין בדינינו שכבר עשאוהו חכמים לקנין א"כ גם בזה לפטור מבכורה י"ל דמועיל כיון שמכירה גמורה היא ולא איכפת לן במה שיראה עמ"ל או שדעתו לחזור וליקחנו אחר שתלד דהא מילתא אחריתא אבל המכירה בעצמותו מכירה מעלי' הוא וכמו דמועיל מנהג קנין תגרים בכ"מ כ"כ מועיל כאן וכפי הנראה דעת הד"ח למילף מהא דצ"צ לענין מנהג תגרים כיון שאינו אלא מכח מנהג ליכא מנהגא זה רק בסתם מכירה שהיא באמת לעולם לחלוטין אבל במכירה שדעתו לחזור וליקחנו אין כאן מנהג ומנ"ל שגם בכה"ג מהני כך סברתו ז"ל וכן כתב בחת"ס סי' שט"ז בדבריו. אבל לדעתי אין דבריהם מוכרחים מדברי הצ"צ וכמ"ש ותו לפי דבריהם א"כ גם בקנין התורה כסף ומשיכה דנפקא לן מכי תמכרו ממכר לעמיתך לר"ל במשיכה ולר"י במעות וכתב הנמ"י סברא בעלמא היא כיון שרוב הקנינים בכסף יימא נמי דהאי קרא והסברא היינו במוכר לחלוטין אבל במוכר עמ"ל או שדעתו לחזור וליקחנו כגון לענין בכור מנ"ל דקנה בחד מני' דלמא כאן בעינן תרווייהו ותו מנ"ל דמהני כאן קנין כלל אע"כ כיון דבאמת הוא מכר לעולם ותנאי מילתא אחריתא מהני בי' קנין הכתוב בתורה או מכח סברא הנ"ל ה"נ כיון דכבר אמרו חכמים שקנין מנהג תגרים מהני במכירה לעולם ה"ה במכירה עמ"ל אח"ז או בדעתו לחזור וליקחנו ממנו כיון שקודם שיקחנו מכירה גמורה הוא לעולם שפיר מהני גם לענין קנין תגרים כנלענ"ד ברור:

שוב ראיתי בתשו' כנסת יחזקאל או"ח סי' י"ד סובר כן דדינא דמלכותא לא מהני בבכור וקנין תגרים מהני אלא שמחלק מטעם אחר ואביא דבריו להלן. ובתשו' חת"ס סי' שי"ד כתב דדיניהם ודינא דמלכותא דהוא מן התורה מהני בבכורה. והנה דברי המג"א סי' תמ"ח ס"ק ד' כבר סתר בסי' שי"א אבל תמוהני מדוע לא הביא שם דברי הצ"צ שהביא בעצמו בסי' שט"ז ודברי כנסת יחזקאל הנ"ל החולקים על זה דדיניהם ודד"מ לא מהני לאפקועי מבכורה ומעתה אי קנין תגרים מהני ליפטר מבכורה תלי' בפלוגתא של הפוס' באה"ע סי' כ"ח ס' י"ג אם קדש אשה במעמ"ש למ"ד מקודשת או מדאורי' או רק מדרבנן ובפלוגתא של הנתיבות סי' ר"א דלדידי' סטומתא היא רק קנין מדרבנן ולהחת"ס הנ"ל הוא קנין מדאורי'. ומעל' מדייק בלישנא דהחת"ס שכתב שקונה מהתורה כל שהנהיגו הסוחרים הו"ל כאלו התנו וכו' ומשו"ה אמר דזה תלי' בפלוגתא דסי' קצ"א ס' ה' אם התנו בהדי' דמעות יקנו דדעת ז' הרמ"א דקונה והש"ך ס"ק י' סובר דאינו קונה ולא נהירא דהתם שאני וכמו שדחה המחנה אפרים בהלכות קנין מעות סי' א' הראי' של הש"ך מהריטב"א וז"ל ע"כ לא אמר הריטב"א דלא מהני התנה אלא במידי דאינו קנין כלל כגון מסירה ברה"י ומשיכה ברה"ר אבל כסף קנין גדול מה"ת אלא שהחכמים הוא שאמרו שלא יקנו בדמים לטובתו של לוקח והאומר אי אפשי בתק"ח שומעין לו עכ"ל וכן בקצוה"ח סי' קצ"ח ס"ק ג' שהעלה כדברי הרמ"א דמהני תנאי היינו מטעם דהוי קנין בשום מקום כגון בעכו"ם לדידן וכן בקרקעות עיי"ש אבל בקנין ומנהג תגרים דלולי מנהגם אינו קנין בשום מקום כ"ע מודו דלא מהני בי' תנאי לעשות קנין ולשון החת"ס כאלו התנו לאו דוקא וע"כ טעמא אחרינא איכא:

ונ"ל דהחת"ס לטעמי' אזיל שהעלה בסי' ש"י ובכמה תשובות דדעת הרמב"ן דחצר קונה לנכרי לא מצד חוקי התורה אלא מטעם שגם קודם שחדשה התורה הי' מנהג העולם אדם קונה מחבירו במעות ופורע לו ולוקחו לביתו וכ"כ במציאה ומתנה בלקחו לביתו הי' קונה אותה בזה אמנם כשנתנה התורה נתחדש קנינים חדשי' עפ"י חוקי התורה בכסף לבד ובמשיכה אפי' לסטומתא וחצר קונה שלא מדעתו אבל קנין הנהוג בעולם ה"ה כמו קודם מתן תורה וקונה אפי' לענין בכור בחצר לנכרי לא מטעם יד או שליחות עיי"ש ומזה סובר גם במנהג הנעשה בין העולם אחר מ"ת נמי מהני מדאורי' כמו דמהני במנהג שמקודם והנתיבות לטעמי' כהפוס' שתמהו על הא דחצר קונה בעכו"ם וכתבו טעמי' אחרים עפ"י חוקי התורה ולא ניחא להו סברת הח"ס דכך הי' הנהוג קודם דס"ל דמנהג שאינו עפ"י חוקי התורה לקנין לא מהני מדאורי' כ"ש מנהג שהקבעו אח"ז ולכן הוצרכו לומר דקנין סטומתא ותגרי' אינו אלא מדרבנן שתקנו שהיא קנין וכיוצא בזה מצינו פלוגתא אהא דאמרינן ר"פ הנושא ובקדושין דף ט' כמה אתה נותן וכו' עמדו וקדשו הן הן הדברי הנקנים באמירה פירש"י בלא קנין דבההוא הנאה דקא מתחתנים גמרו ומקנו אהדדי ודעת חתנו של הנוב"י כמשמעותו דזה היא קנין דאורי' מפני שחכמים אמדו דעתן דגמר ומקנו אהדדי וכפירש"י הנ"ל אבל דעת הנוב"י דזה אינו רק מתק"ח ומ"ש רש"י דגמרו ומקנו היינו מפני כך תקנו חכמי' שיהי' קנין עי' בנוב"י קמא סי' כ"ו כ"ז כ"ח ותמצא. וכ"כ כאן י"ל בקנין סטומתא ומנהג סוחרים שנהגו בעצמם כך מרצונם כדי שלא לטרוח אחר קניני התורה ובודאי גמרו ומקני אהדדי בקנין גמור ע"כ להח"ס מהני מדאורי' ולהפוס' רק מדרבנן ומעתה אני אומר לו יהיבנא כי האמת כדברי הנתיב דסטומתא אינו מועיל מדאורי' רק מתק"ח שתקנו שיועיל מ"מ הוא עדיף משאר קנינים דרבנן דאיכא מ"ד דלא מהני בדאורי' דהפקר ב"ד הפקר אמרינן ולא קנין דאין כח ביד חכמים להקנות ממון חבירו היינו בקנין הנעשה שלא מרצונו רק אנוס מתק"ח אבל בקנין תגרים דעיקרו נעשה מרצון הסוחרי' שנהגו להקנות עי"ז דהיינו לא בדרך הפקר לבד כ"א קנין ממש זל"ז אלא שאין בידם לעשות מה שאינו זוכה לזוכה רק ע"י תק"ח שראו שרצונם של התגרי' שיהי' זה לקנין וגמרו ומקנו אהדדי בזה והסכימו חכמים לדעתם שיהי' זה קנין גמור וזה ודאי כח ביד חכמים לעשותו להסכים לדעת הסוחרים דמקנו בזה לקנין גמור ולכן אפי' אי אינו מדאורייתא רק מכח תק"ח נמי מהני וכמו שכתב הח"ס סי' שי"ד סברא זו לענין דקנין תגרים ה"ט היא מדאורי' כך אני אומר אפי' אם אינו מועיל מדאורי' מכח שאינו מחוקי התורה רק מדרבנן כיון שעקרו מדעת הסוחרים שיהא קנין בזה ביד חכמים לעשות קנין גמור אפי' לדאורי' ומה"ט נמי לפי סברת הה"מ דמנהג עוקר הלכה כיון שמעצמו נהוג כך וברצונם גמרו ומקנו הו"ל קנין גמור אפי' לענין איסור דכמו דעוקר הלכה לענין הפקר כ"כ לענין קנין וכמ"ש והרי מצינו בבכורות ד' י"ח ע"ב בתוס' אקנוי קא מקני לי' אפי' בלא קנין קנו דגמר ומשעבד נפשי' ה"נ אפי' במקח וממכר בנהגו ברצונם גמרו ומקנו ומהני וראי' לסברא זו מדברי כנסת יחזקאל הנ"ל שכתב דדינא דמלכותא לא מהני בבכור דבלב לא נגמר המקח רק שהמלך גוזר גזירה שיגמור המקח שפיר אמרינן בדבר איסור לא שייך דינא דמלכותא דאין כח ביד המלך רק לאפקועי ממונא ולא לדבר איסור משא"כ במה שמנהג המדינה שקונין וגומרין המקח מדעתם ולבם כן למה נחלק בין ממונא ואיסורא ודמי' לכסף ומשיכה דגומר הגוי דעתו לקנות עכ"ל כ"כ גם אנו נאמר בקנין שחדשו חכמים ואינו נובע מלב הסוחרים בעצמותו אין כח ביד חכמים רק לאפקועי ממונא ולהפקירו ולא לענין איסור אבל בקנין ומנהג תגרי' שדעתם ולבם להקנות ולקנות בקנין זה א"כ ביד חכמים להסכים לדעתם שיועיל לקנין גמור מדאורי' אפי' לענין איסור לפטור מבכורה וזה נכון לדעתי. והנה בנו"ב בתרא יו"ד סי' קצ"ב בעובדא דהתם בס' בכור שמצדד להקל והעלה שיצוה לנכרי לעשות בו מום דלדעת רש"י ותוס' אין בהטלת מום בבכור בזה"ז איסור דאורי' רק דרבנן עיי"ש ואחרי' הלכו בדרכו בכמה תשו' האחרונים אמנם בדברי חיים סי' הנ"ל בפרה שנמכרה בכסף ובהאנד שלאג חולק ע"ז וז"ל אך באמת למעיין היטב בתוס' שם דהחמירו בקדשי בה"ב שמד"ת אף בזמן הבית הי' מותר להטיל מום וגזרו אטו קדשי מזבח וקדשי מזבח גופי' הוא עתה דרבנן הרי שמחמת בזיון קדשי' החמירו ולכן גם בספק קדשי' אסור להטיל מום אפי' ע"י גוי וראי' ברורה מהא דבכורות ד' ג' ע"ב דאי' המם רמב"ר הוה לי' ההוא חיותא היה מקנה לאודנייהו לעכו"ם וכו' וכלאי חיותא ופריך למה הלא כדין עבד ומתרץ ואיב"ע רמב"ר ידע לאקנויי קנין גמור וחזי לי' אינש אחרינא ואזיל ועביד וסבר ר"מ מלתא היא דעביד ואתי בה לידי תקלה הרי דמשום חשש שמא יאמרו כלו חיותא מכש"כ דאם יצוה ישראל לגוי שיטול בו מום לא יבינו שהטעם מחמת ס' דרבנן רק יאמר הרואה שמותר להטיל מום בקדשי' ולכן לדעתי הי' יותר נכון לסמוך להתיר לשחוט שלדברי התוס' אין, שום חיוב בזה"ז בשוחט קדשים בחוץ רק מדרבנן וספק דרבנן לקולא ולא יאמרו מותר לשחוט קדשים בחוץ רק יאמרו שסמכו על המכירה ונשחט כדין אבל אם נימא שצריך מום א"כ ידעו שהוא הקדש והרואה שמצוה להטיל בו מום יאמרו שמותר להטיל מום בקדשים ע"י גוי ולכן בודאי אסור עכ"ל ואתפלא צדיק מה פעל במה שאמר לשוחטו הלא הוא עצמו מבאר דבריו בתשו' שאחריו שאין הכוונה להתיר לשחוט ולאכול מפני הספק שאין כסף קונה בנכרי אלא ודאי הבשר צריך קבורה עם העור עיי"ש. א"כ ממה שיראה שצריך קבורה בודאי ידעו שהוא בכור דאי לא"ה אלא שסמכו על המכירה לא הי' צריך קבורה אלא ודאי שלא סמכו על המכירה והדק"ל שיאמרו מותר לשחוט בכור תם בזה"ז ולקוברו ויעברו על איסור דרבנן של שחוטי חוץ בזה"ז וצ"ע ולכן בודאי יותר נכון לעשות מום ע"י גוי מלשחטו לקברו. ולענין הראי' שהביא לכאורה הי' נ"ל לומר דהתם איכא חשש תקלה דאורי' גיזה ועבודה ואכילת קדשי' בחוץ משו"ה חיישינן אבל הכא הטלת מום בזה"ז אינו אלא איסור דרבנן אפי' בודאי וגזי' לגזי' לא גזרי' בפרט ע"י גוי אבל נראה שהוא ז"ל בעצמו עלה בלבו שי"ל כך וכדי לדחות דבר זה הקדים ואמר שבתוס' מבואר שגזרו קדשי בה"ב אטו קדשי מזבח שאינו אלא מדרבנן הרי שמחמת בזיון קדשי' החמירו כלו' דהא חזינן שגזרו בזה אפי' גזי' לגזי'. ואכתי יש לומר דהתם איכא חשש תקלה של איסור גיזה ועבודה כל ימי חיי הבהמה מלבד אכילה משו"ה חמור טפי אבל הכא אינו אלא איסור שהוא לפי שעה ועי' תוס' גיטין סוגי' דנודרת ד"ה אבל נשאת אבל שנויי דחוקא לא משנינן והעיקר בעיני דהתם הי' מפורסם דר"מ הי' מקנה לאודנייהו וכו' אך לא באיזה אופן ואיכא למיחש למאן דחזי וסבור מלתא היא דעביד כפירש"י או כתוס' אבל למ"ש הפוסקים שיצוה לנכרי להטיל בו מום היינו בצנעה באין רואה ואין שומע אע"ג שאמרו חכמים כל מקום שאסור מפני מראית עין אפי' בחדרי חדרים אסור היינו באיסור דאוריי' אבל באיסור דרבנן שרי בצנעה כמבואר בב"י או"ח סי' של"ו ומג"א סי' ש"א ס"ק נ"ו ועיי"ש בנתיב חיים משו"ה אין כאן חשש כלל דגם אם יראו המום יסברו שנעשה מאליו או אף אם ידעו ויכירו שהגוי עשאו אולי שלא במתכוין להתירו או אחר שנודע לו שהוא בכור דאסור בגיזה ועבודה מעצמו עשה להתירו אף שלא אמר לו הישראל כלום ומשו"ה שרי:

עוד נ"ל לדחות כל הראי' הנ"ל לגמרי והוא דלפי' התוס' שם דרמב"ר דמקנה לאודנייהו היינו אוזן העיבור והוא ידע לאקנוי ק"ג הבהמה לאוזן העיבור ומאן דחזי יסבור שאוזן העיבור הי' מקנה דלא קנה בנכרי דהוי דשלב"ל משו"ה אתי לידי תקלה. ולפי"ז לק"מ מהתם דאיכא למיטעי דודאי לאו כ"ע דינא גמורי דדשלב"ל לא מצי להקנות ותו דמי לא איכא דעת הרמב"ם שהביא המחבר באה"ע סי' מ' דבהוכר עוברה מקודשת ולפי"ז בהוכר העיבור מצי להקנותו כמ"ש שם הח"מ וב"ש ודעת מהרי"א שהביא הט"ז אף אם מקנה העיבור יש סברא לומר דקונה ליפטור מבכורה מטעם דנעשה כאומר תהא פרתו קנוי לולדה אף דלא קיי"ל כן עכ"פ שוב איכא למטעי דקונה אבל הכא בין ספק לודאי ליכא למיטעי וידעו משום שהוא ספק ציוה להטיל בו מום דכ"ע ידעו דודאי בכור אסור להטיל מום אפי' ע"י גוי ואין מסוגי' זו קשי' אלא לפירש"י דרמב"ר ידעו לאקנוי קנין גמור בכסף ומאן דחזי סבר מילתא בעלמא עביד בדיבור ולא נטל דמי' וא"כ אם ע"ז יש לחוש לטעות כש"כ שיש לחוש לומר שהוא ודאי:

אבל הנ"ל בזה דבלא"ה דברי רש"י תמוהים דכבר תמה בשיט"מ שם וז"ל ותימה איך יטעה העולם בין כסף למילתא בעלמא ובאמת הוא דבר תימה היעלה ע"ד האדם לומר שיש קנין בדיבור בעלמא ועוד קשה לי בשלמא לפירוש התוס' שהי' מקנה אוזן העיבור ניחא שמספר המעשה דמקנה לאודנייהו שמזה נצמח לטעות אבל אם הי' מקנה אוזן הבהמה וכש"כ הבהמה כולה לא הי' חשש טעות אבל לפירש"י שהי' מקנה אוזן הבהמה בפשיטו מה לו לספר זה הלא גם אם הי' מקנה הבהמה כולה בכסף הי' חשש זה הטעות. מיהו לזה י"ל פשוט דודאי לא הי' טועי' לומר שנתן להנכרי הבהמה כולו בחנם בל"מ אבל אוזן שהוא דבר מיעוט וסברו שנתנו לו בחנם והקנוהו בדיבור אבל קושי' קמייתא קשי' ויותר יש לתמו' על התוס' שהביאו פירש"י ולא הקשו עליו קושי' זו התמי' לרבים לכן נ"ל דרש"י לטעמי' אזיל בשיטת התוס' בכורות דף ח"י אהא דאמר התם אקנוי מקנה לי' מקום בחצירו דניחא לי' לאינש שיתעביד מצוה בממונא וכ' תוס' ואפי' בלא קנין קנה דגמר ומשעבד נפשי' א"נ כ"פ הרועה פותח ונועל נראה דמספקא להו בסברא ראשונה אבל מדברי רש"י והרמב"ם ור"ן ורשב"א מוכח דס"ל דבמקום מצוה גמר ומקנה ומהני בלא קנין והיא דאי' בקדושין דף ח' תנם ע"ג סלע אם הי' שלה מקודשת פירש"י דחצירה קונה לה וה"ה כמו שקבלתי וכ"ה דעת הרמב"ם והקשו תוס' א"כ מאי מבעי' לי' סלע של שניהם מהו הא חצר השותפין אין קונין זמ"ז ותירץ הרשב"א והר"ן דקמבעי' לי' כיון שיש לה חלק בו כי אמרה תנם ע"ג סלע דעתה להתקדש ואיהו נמי כיון דניחא לי' לקדשה אקנוי אקני לה מקום באותו סלע וקני' לה או דלמא כיון דאינה שלה לגמרי דחי' בעלמא היא והובא בב"ש בסי' למ"ד ס"ק ט"ז משמע אי הוי ידעינן דבודאי ניחא לה להתקדש לו היתה מקודשת בודאי מטעם דמקנה לה מקום אף שלא עשתה בה שום קנין ואפי"ה קני' לה והיינו כמ"ש האב"מ דבמקום מצוה גמר ומקנה בלא קנין הרי דעת רש"י והרמב"ם ורשב"א והר"ן כתי' הא' דבמצוה גמר ומקנה אלא דקשי' מהא דפ"ק דקדושין וב"מ במעשה ר"ג וזקנים שא' ומקומו מושכר לו ועיי"ש בתוס' ולפי סברא הנ"ל הי' יכולין להקנות המקום בלא קנין כלל כיון דהיא במקום מצוה וכבר עמד ע"ז הגאון מהר"ם א"ש ז"ל בס' אמרי בינה בסוגי' המקדש במלוה ודחה תי' הא' של תוס' הנ"ל מהלכה. וכן קשה לי מהא דקיי"ל בטוש"ע יו"ד סי' ש"כ בזה"ז מצוה לשתף עם העכו"ם כדי להפטר מבכורה והקנין יהי' שיקבל פרוטה מהעכו"ם ויקנה לו המקום שבהמה עומדת שם והמקום יקנה לו חלק בהאם וכ' הש"ך בשם תוס' וא"צ שיתן שוה הראש אלא פרוטה דאנן סהדי שהישראל גמר ומקנה להפטר מבכורה וקשה פרוטה ל"ל כלל נימא שבשביל שהוא מצוה גמר ומקנה המקום והחליט בדיבור בלא קנין כלל וכ"כ קשה מהא דמבואר ברש"י שרמב"ר קבל פרוטה בעד האוזן ובדיבור לא קנה וקשי' אמאי. ע"כ נ"ל בזה ג' טעמים נכונים דהא דאמרי' במקום מצוה גמר ומקנה בדיבור בל"מ לאו כ"ע עבדי הכי אלא רובא הוא אבל ודאי איכא מיעוטא דלא חביב המצוה להיות גומר ומקנה בדיבור בל"מ וכהא דקיי"ל טריפה אינה חי' היינו רוב ועי' כרתי סי' ט"ו ופלתי סי' ט"ז ס"ק ט' דכל מה שדברו חכמים היינו ברוב אבל מיעוט איכא עיי"ש והחוש יעיד ע"ז [ואין להקשות הא אין הולכין בממון אחר הרוב ז"א דאין דנין שם בבכורות ח"י ובסלע על המקום דשניהם רוצי' ואין כאן הפקעת ממון ע"י הרוב] ומשו"ה אין אדם אפי' גדול בענקי' יכול לסמוך ע"ע לכתחיל' לומר שהוא בבחי' זו גומר ומקנה בשביל המצוה בלא קנין דאין אדם מבין ע"ע ואולי לא כך בלבו ואין מבטלין איסור לכתחילה ועי' באו"ח סי' תל"ד שליחו יכול לבטל וכ' הט"ז ס"ק ו' הטעם משום שרוצה להפקיע א"ע מאיסור חמץ מסתמא נתנו לו במתנה והקשה המקו"ח במה קנה השליח החמץ שהרי לא עשה שום קנין וכתבתי על הגליון באו"ח משום מצוה שלא לעבור על ב"י גמר ומקנה בלא קנין כס' הנ"ל ולמ"ש כאן הדין עם המקו"ח דאיך יש לסמוך ע"ז לכתחיל' הא לאו כ"ע בקיאי להקנות בלא קנין ואין להאמין בעצמו לבטל ע"י שליח. ותו דע"כ לא שמענו מדברי תוס' ופוס' הנ"ל אלא בדבר מיעוט כמו קנין המקום לשעה שאינו אלא שוה פרוטה אבל לא באם שיש לו חמץ שוה הרבה לא שמענו לומר שמקנה לו בחנם בלא קנין שהרי יכול למוכרו בדמים לזולתו וכן מדכ' הרמ"א שיאמר חמצו של פלוני יהא בטל משמע דלא כס' הט"ז והיינו מטעם שכתבתי

שנית אפי' אם הוא יודע בעצמו ומבין דגמר ומקנה אכתי יש לדון בזה מהא דרמב"ר שעשה כדין והקנה בכסף אפ"ה הי' לו לחוש שמא יטעו לומר שהי' בלא כסף [ומטעם שאכתוב להלן וילמדו ממעשיו להקנות בדיבור כש"כ שאם הם הי' מקנים המקום בלא שכירות כ"א בדיבור בעלמא ודאי יש לחוש שמא ממנו ילמדו אחרים עשות ככה והם לא ידעו להקנות במקום מצוה בדיבור בלא קנין ואין לומר הא רוב גמרו ומקנו זה אינו דכללא היא דלא אזלינן בתר רוב אלא אם אנו דנין על איש פרטי או דבר פרטי אבל לענין כלל עולם אין הולכין על כל או"א לומר שהוא מן הרוב דודאי איכא מיעוט אינשי דלא גמרו ומקנו ואנו צריכין לכתחיל' לחוש לתקן גם המיעוט שבעולם שלא יבאו לתקלה וסברא זו מבואר בפוס' בהא דאין הולכין בעגלי' פחות מבן ח' אחר רוב דולד מעלי' יולדין משום דא"כ כל העגלי' יהי' כשרים ובודאי איכא מיעוט נפלים בעולם ויאכלו אותם כידוע סברא זו ומפורסם בעולם וה"ה הכא:

שלישית י"ל דע"כ לא אמרי' דבמקום מצוה גמר ומקנה וכו' אלא בישראל לישראל שסומכים על דת ישראל. אבל לנכרי ודאי לא מהני דאין הנכרי יודע שיועיל קנין בדיבור בעלמא בלא מעות ובלא שום קנין ואין דעתו סומכת בזה לקנין כלל. וכי תימא הא הישראל מכוין להקנותה לו ודעת א' מקנה מהני אפי' בלא כוונת הקונה וכמבואר ברשב"א פ"ג דגיטין דף כ' ע"ב והובא סברא זו לענין קנין בכור לנכרי בתשו' אמרי אש יו"ד סי' קי"א ז"א דהא כתב שם דלדעת קצוה"ח דדעת א' מקנה מטעם זכי' א"כ בנכרי לא מהני עיי"ש. ובזה מתורץ הא דר"ג וזקנים שהוצרכו לקבל שכר מפני שלא סמכו ע"ע או שמא ילמדו מהם ויקנו המקום גם בבכור בדיבור בעלמא ואיכא מיעוט שא"י להקנות ותו דלנכרי לא מהני והם לא ידעו לחלק בזה בין ישראל לנכרי.

ובכן נבא אל ביאור סוגי' דהכא לפירש"י שרמב"ר לא הקנה המקום רק אוזן הבהמה בכסף ואלו הקנה הבהמה כולו לא הי' מקום לטעות כלל שהקנה בדיבור בל"מ דמי פתי יסור עשות ככה הלא ימצא קונים בדמים. אבל מפני שהי' מפורסם שהקנה רק אוזן הבהמה השוה רק דבר מיעוט יסברו העולם שאין דרך הנכרי לתת בעד זה פרוטה דלמה הוא לו ומתוך כך יוכיחו שרמב"ר הקנה האוזן בחנם דבמקום מצוה גמר ומקנה דבר מיעוט בדיבור ובאמת לכ"ע אסור לעשות כן מכח טעמי' האמורים למעלה ושפיר קאמר הגמרא רמב"ר ידע לאקנוי ק"ג בכסף ומאן דחזי סבר מלתא בעלמא עביד אף דבכ"מ בעי קנין הכא שאני מכח מצוה גמר ומקנה דבר מיעוט ואתי לידי תקלה מכח הטעמי' הנ"ל ודברי רש"י מתוקי' מדבש ומפני כך שתקו התוס' בזה דאינהו מספקא בסברא זו. ולפי"ז אין מכאן ראי' לנידן דידן דהתם שאני שמכח שלא הקנה רק אוזן הבהמה ימצאו מקום להוכיח ולטעות שהקנה בדיבור בעלמא ויסברו שמועיל כמו דמצינו בשאר דוכתא דא' במקום מצוה גמר ומקנה ולא ידעו לחלק בדבר אבל בנד"ד דכ"ע ידעו ומפורסם בעולם דאסור ליטול מום בבכור ודאי אפי' ע"י גוי מה"ת נימא שיטעו שהוא ודאי [אלא[ יוכיחו שהוא ספק בכור ומשו"ה מותר לומר לגוי להטיל בו מום וכ"כ הד"ח בעצמו סו"ס קי"א בכה"ג מותר להטיל בו מום. וכ"ז לתשו' הנו"ב והנמשכי' אחרי' אבל החת"ס סי' שי"ד בענין מבכרת שנמכרה בכסף והאנדשלאג כתב לבסוף בזה"ל אמנם לגרום ע"י גוי להטיל בו מום כו' אפשר להתיר נראה דמדייק בלישנא לא לומר לגוי להטיל בו מום שזה בזיון קדשים אפי' בספק אלא הוא עפ"י המבואר בסי' שי"ג דאסור לומר לגוי שאסור לשוחטו עד שיפול בו מום במתכוין בזה כדי להתירו ע"י גוי אבל אי אמר במסלפ"ת שלא ישחט זה לעולם אלא ע"י מום ולא נתכוונו לכך שיטיל בו מום שרי עיי"ש בש"ך ס"ק ג' א"כ כאן בנידן זה העצה הנכונה שיעשה עצמו כמסלפ"ת לומר לגוי בתוך הדברים שאין לשוחטו כ"א ע"י מום ואף שהוא באמת מתכוין להתיר שיטיל בו מום עכ"ז אפי' הרואה ושומע זה לא יבא לומר שמותר להטיל מום בקדשי' דא"כ הי' אומר לו להטיל בו מום א"ו אסור וליכא חשש אולי מי שסובר שהוא ודאי בכור יסבור שמותר לומר לגוי במתכוין להתיר וזה אינו דמי יודע מה שבלבו מסתמא ידונו אותו לכף זכות שבמסלפ"ת אמר כך ובזה אין חשש כלל לדעתי ובפרט אם גם אמירה זו יאמר בהצנע ודאי מה טוב ובצירוף דהוא ביפול דלדעת רמ"א ספק חי' היא ע"כ מכל הלין טעמי' שפיר דמי בנידן דידן לומר לגוי בהצנע במסלפ"ת שאין לשוחטו רק ע"י מום ואם אח"ז הגוי יעשה בו מום לית לן בי' ושרי כנ"ל ברור להלכה ולמעשה [ועמש"ל בתשו' הקודמת ובחלק או"ח סי' פ"ד ובחלק חו"מ סי'] ועי' בחת"ס סו"ס שי"ז כתב בפירוש ויתן פרוטה לגוי קטן להטיל בו מום עיי"ש ולא כמ"ש בסי' שי"ד. ידידו ייט"ב:

תוכן העניינים

אבני צדק (טייטלבאום) חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה