אבני צדק (טייטלבאום) חלק ב· רבי יקותיאל יהודה טייטלבוים
חלק יו"ד · סימן קלא
שלום וברכה וחיים לאהובי בני ידי"נ הרב המאה"ג חריף ובקי המפו' מוה' משה יוסף טייטלבוים נ"י אבד"ק זבארוב.
הגיעני שאלת חכם באחד שקנה מבכרת מנכרי והתנה עם הנכרי שבאם אחר שתלד ימצא מום בהפרה אזי יוכל לחזור בהמקח מחמת שכן דרך הפרות המבכרת שיארע להם מקרה שימצא מום אחר הלידה ואחרי שרצה הישראל להפקיע מקדושת בכור מכר הפרה לנכרי אחר והקנין הי' באופן זה שעשה עם הנכרי השני האנד שלאק וגם לקח מן הנכרי ערבון ז' פ"ג והמותר עד תשלים דמי הפרה זקוף עליו במלוה ואמר להנכרי שימשוך הפרה לביתו כדי שיעשה הנכרי משיכה בהפרה ויחזור ויבא אליו את הפרה אך מחמת שהי' אז לעת ערב לא רצה הנכרי למשוך הפרה לביתו כי אמר שאין לוקחין פרה לעת ערב לבית אחר שעי"ז תאבד החלב ובבקר כשהלך הנכרי ליקח הפרה לעשות בה משיכה כבר ילדה הפרה בכור ונפלאתי מה דינו של זה הבכור ואמרתי כי צריך אנכי לעיין בזה איזה ימים ובין כך בא אלי האיש ושאל אותי כי מצא מום גדול בהפרה כי אצל הדדים יש מקום נפוח וקשה כאבן וזה היא מום אשר בשום אופן אינו יכול לקיים המקח ובאם לא אתיר לו להחזיר הפרה תיכף להמוכר אזי יאבד כל דמי הפרה כי אח"כ לא ירצה המוכר לקחתה והתרתי לו להחזיר הפרה להמוכר כי אחרי שכן התנה עם המוכר א"כ לא היתה הפרה מעולם שלו דאין לחוש שמא לא הי' דיני תנאי וא"כ תנאי בטל ומעשה קיים דהא כבר פסק במסגרת השלחן בסי' ר"ז בשם הב"ה וגם בנתיבות סי' הנ"ל דבמטלטלין לא בעינן דיני תנאי וכן עשה הישראל שהחזיר הפרה למוכר והמוכר קבל הפרה ועתה שמעתי מאיזה אנשים כי כ"ז שקר שאין זה מום כלל כי כן דרך המבכרת אם בא החלב בפעם א' במרוצה אזי מזה יולד שנתקשה אצל הדדים אבל מום זה באיזה שבועות חוזר לברייתו. ומה שהמוכר קבל את הפרה היא ערמה בדבר ושמעתי שאין המוכר הנכרי רוצה להחזיר את הפרה מחמת שאין זה מום לזאת הנני שואל מה משפט הבכור הזה והארכתי בפילפול וסברא:
תשובה ראיתי דבריך חכו ממתקים וכולו מחמדים עיניו כיונים חציו שנונים בחריפות ובקיאות עליך נאמר ישמח אביך ואמך וגו'. ולהשתשע בדבריך אען ואומר מה שכתבת לתרץ דעת רש"י [במס' גיטין דף ס"ד ע"ב שפי' מה דאמר ר"י זוכה לאחרים היינו מדרבנן משמע דשמואל דסובר דאינו זוכה לאחרים היינו אפי' מדרבנן וא"כ קשה מה משני הגמ' שאני שתופי מבואות דרבנן הא אפי' מדרבנן אינו זוכה לאחרים ועי' בר"ן שם] עפ"י דברי רשב"א קידושין דף י"ט שכ' דקטן זוכה לעצמו דלעצמו נותן דעתו לזכות משא"כ לאחרי' והכא כיון שהמקדש נותן לה והיא מתכוונת לזכות לעצמה אעפ"י שהאב חוזר ונטל ממנה זכותה זכי' וה"נ בשתופי מבואות שגם לקטן בעצמו יש לו חלק באותו העירוב ומגיע לו טובה לכן נותן דעתו לזכות גם לאחרים וכו' ומשו"ה אמרי' דכמו שזוכה לעצמו כ"כ זוכה לאחרים עכ"ד. ולא כך היא דסתמא קתני משמע אפי' אין להם בית ואפי' תימא דיש להם בית כדמוקי באשתו בנדרים דף פ"ח אכתי הא השפחה ודאי נזונית משל רבה אפי' מקבלת פרס כו' א"צ לעירוב כשהרב מזכה לאחרים העירוב מונח בביתו עי' סי' ש"ע סעיף ב' וסעיף ה' ו' ובחכ"א כלל ע"ג ועירובין דף. ע"ט ב' בתוס' שם והבן וא"כ בשביל עצמם א"צ לזכות כלל בהעירוב רק לאחרים. ורציתי לומר אם כי הלשון מוטעה אבל המכוון טוב ודוגמא קאמרת כיון דהרשב"א כתב דבשביל עצמו נותן דעתו לזכות ולא לאחרים זהו אם ע"י זכי' לאחרים אין מגיע לו שום טובה אבל אם ע"י זכי' לאחרים אף שאינו זוכה בו לעצמו מ"מ מכח שזוכה לאחרים מגיע לו טובה שפיר נותן דעתו לזכות לאחרים בשביל טובת עצמו ויש לו בזה דין זוכה לעצמו והכא בשתופי מבואות נהי שזוכה לאחרים מגיע לו טובה שעי"ז יהא מותר לו להוציא ולהכניס לישא משאת בשבת באותו מבוי כפי צרכו והנאתו דאלולי העירוב אסור לקטן להוציא במקום האסור וכמ"ש הש"ך סי' א' דקטן מקרי בר זביחה שאסור לו לאכול בלא שחיטה ועי' תבו"ש שם הביא ראי' ברורה מגמ' סנהדרין דף נ"ה ונדרים דף ל"ה ועיין מג"א סוף סי' שמ"ג הביא הך דסנהדרין ואפי' לדעת התבו"ש מ"מ נהי דבקטן אין ב"ד מצווין להפריש אבל על אביו מוטל לחנכו וא"כ לא יניחנו לחלל שבת באיסור הוצאה אבל ע"י העירוב יהא רשאי לטלטל וא"כ טובתו היא וע"כ מתכוין לזכות לאחרים וזה שכתבת ומגיע לו טובה אבל מהרשב"א עצמו שהבאת מוכח דאינו כן דלפי סברא זו למה הוצרך הרשב"א לחדש דהקטנה זוכה לעצמה אעפ"י שהאב חוזר ונוטל ממנה וכו' תיפוק לי' דהא זוכה לאבי' בשביל טובה שמגיע לה שתתקדש עי"ז כיון שהיא מרוצת לזה הרי נותנת דעתה לזכות לאחרים בשביל טובתה וזכתה לאבי' כזוכה לעצמה א"ו הא לא מהני דאין לה כוונה לזכות רק לעצמה ממש ולא לאחרים אף שמגיע לה טובה עי"ז ועי' בדברי הרא"ש פ"ק דקדושין סי' ט"ו וסי' כ"ה ובקרבן נתנאל וגם משם תראה כמו שכתבתי דאף במגיע לו טובה אינו זוכה לאחרים:
מה שתירצת סתירת ד"ת גיטין דף ס"ד ע"ב דסברו דקנין דרבנן אינו מועיל לדאורייתא [שהרי התוס' פירשו דפלוגתא דר"י ושמואל אי קטן זוכה לאחרים מדאורייתא אבל מדרבנן גם שמואל מודה דזוכה אפי' לאחרים ואפי"ה הוצרך הגמ' לשנות שאני שתופי מבואות שהוא דרבנן משמע דאי הוי מדאורייתא לא הי' זכיות הקטן מועיל וע"כ דשיטת התוס' דקנין דרבנן לא מהני לדאורייתא וזה סותר לשיטת התוס' במס' ב"מ דף מ"ו ע"א ד"ה ונקננהו נהלי' שהקשו דליקנו לי' המעות בהודאה עיי"ש והא קנין אודייתא אינו אלא מדרבנן ומה הג' מועיל לאיסור דאורייתא ועכצ"ל דשיטת התוס' בב"מ דקנין דרבנן מועיל לדאורייתא] לתוס' ב"מ דמשמע דמועיל לדאורייתא וגם קושי' קצוה"ח סי' קצ"ד ס"ק ד' באגב דאינו אלא מדרבנן אמאי מועיל לדאורייתא והיא עפ"י ס' לח"מ פ"ג מה"מ דהתם בגיטין לפי הס"ד קנין דרבנן נוגע תיכף לדאוריי' ומשו"ה לא תיקנו חכמים בזה נגד דאורייתא אבל בב"מ דקנין אגב ואודיתא נעשה מקודם שנגע לדאוריי' לכן מהני הוא נכון ועי' נו"ב תנינא אה"ע סי' נ"ד אלא דלפי"ז אכתי קשה מה שהורגשו בו המפו' אדברי תוס' בכורות דף י"ג ע"א שכ' דהו"א קונה מספק או מדרבנן וכו' משמע דקנין דרבנן אינו מועיל לדאורייתא ועמד ע"ז מהרי"ט אלגזי שם והרי התם נעשה הקנין מקודם בעוד שאינו נוגע לדאורייתא ואפי"ה לא מהני לדאוריי' ומכח זה רצית לחדש דדוקא קנין דרבנן ממש מועיל אם נעשה מקודם שלא יהא זלזול לתקנתם אבל במנהג תגרי' כגון סטומתא וכדומה שזה אינו אלא מכח מנהג עיקר הלכה דליכא זלזול בזה אפי' אם נעשה מקודם אינו מועיל והתם התוס' איירי בקנין תגרי' דאל"ה קנין דרבנן לא מהני בעכו"ם לסמ"ע ומכח זה לחלק יוצאת על כל האחרונים שהבאת שהעלו להקל בבכור על קנין סטומתא:
ולי נראה למה שהורו לנו האחרונים דהא דפליגו הפוס' בקדשה במעמ"ש אי מקודשת מדאורייתא אי לא ה"ט דמ"ס דהפקר ב"ד הפקר א' ולא קנין דאין ביד חכמים רק להפקיר ולא להקנותו של חבירו לזולתו ע"כ א"מ מדאוריי' ומ"ס דמקודשת דקנין נמי הוי כדמוכח מאשר ינחלו וכן מבואר להדי' בחידושי הרשב"א לגיטין סוגי' דפרוזבל דביד חכמים לזכות לחבירו בקנין דרבנן אף שלא בא לידו עיי"ש [ודברי הרשב"א הללו נעלמו ממקו"ח סי' תמ"ח עיי"ש] א"כ י"ל דע"כ לא כתבו התוס' במס' ע"ז דף ס"ג ע"א ד"ה והא מחסרא משיכה לענין הבעלי בטלה זה כיון דכבר הפקיעו חכמים קנין מעות גם ממנה הפקיעו ולא קנתה היינו מכח הפקר ב"ד ממילא כיון שהפקיעו ממנה ואח"ז מתנה יהיב לה תו לא הוי אתנן אבל דנתנה לסוטין מעל כיון דמעות קונות מדאורייתא קנה ומעל לא רצו להפקיעו ולהפקיר ממונו שקנה מדאורייתא דלא לקני לכך מעל אבל להוציא מזה לענין פדיון מע"ש ובכור דבעי חבירו לקנותו ממש שיהי' שלו לפדותו או לענין בכורה לומר דמהני בנעשה מקודם הא לא שמענו דהרי אין ביד חכמים לעשות קנין כלל ומה לי בעת הנוגע לאיסור או קודם.
וזאת שנית אפי' נימא כמו שהבין בתשו' נטע שעשועים חיו"ד סי' ל' דהפקר קנין ממש היא אכתי איננו מודה לזה לענינינו דע"כ לא כתבו התוס' התם בטלה דמהני שהוא נותן לה הטלה בשכרה דמענין אי כשר להקרבה כעת אין זכר לזה ואין נפקותא כלל שאולי אין בדעתה להקדישו כלל ולא לשם זה הוא נותן שיהי' שלה וכחפצה ורצונה וכיון דחכמים הפקיעו קנין מעות שיכול לחזור זמ"ז א"כ לא זכתה ממילא לא הוי אתנן משא"כ בהא דמע"ש שנותן לחבירו פירות או המעות כדי לפדותו עיי"ש בפירש"י בד"ה אומר לחבירו שהוא אוהבו ויודע בו שאינו עושה אלא להפטר מן החומש א"כ עיקר הקנין דרבנן נוגע לענין דאורייתא הבא אח"ז בכה"ג לא מהני דבכה"ג לא תקנו נגד דאורייתא דהו"ל כמו נוגע תיכף לענין דאורייתא דלא תיקנו חכמים בזה דה"ז דומה ממש להא דשתופי מבואות דמזכה ע"י בנו ובתו ועבדו וכו' דאי היה מדאורייתא לא מהני זכי' דרבנן וכ"כ בהא דמערימין על מע"ש כיצד אומר אדם וכו' דלפי הס"ד דהוי דאורייתא לא מהני זכי' דרבנן לדעת התוס' והא הדרים הם זוכים התם תחילה בפת ויש להם חלק בו ואח"ז בשבת נוגע לענין איסור הוצאה וכן בפדי' מע"ש זוכה תחלה ואמאי לא מהני לדאורייתא א"ו כיון שעיקרו לכך נעשה לא מהני דהו"ל כאילו תיכף נוגע לדאורייתא ומינה ה"ה לבכור ודאי במוכר לחיליטין לא בשביל להפקיע אפשר לומר כיון דכבר קני הנכרי בקנין דרבנן מהני אם אח"כ אירע שילדה זכר אבל אם עושה רק להפקיע קדושת בכורה שהקנין נוגע תיכף לדאורי' ודאי לא מהני קנין כרבנן לס' תוס' דע"ז הנ"ל כך נ"ל ברור ולא כדברי נטע שעשועים ודברי תוס' בבכורות גם לפי"ז נכונים דאי לא הוי קתני רק קונה הו"א מדרבנן ולא מהני רק בקונה מנכרי או מוכר לחליטין אבל להפקיע מבכורה לא ע"כ קתני ברישא קונה וחייבת ובסיפא קונה ופטורה לומר אפי' נוגע תיכף לענין דאורייתא נמי קונה משום דקונה מדאורייתא וזה ברור אבל קנין דרבנן לא מהני לדאורייתא בכה"ג:
ואי קשי' לפי"ז הא דקאמר בגמ' דב"מ דף י"א ונקנינהו באגב הא כתבו התוס' בפ"ק דב"ק דף י"ב דאינו אלא דרבנן וקרא דערי' בצורות אסמכתא בעלמא היא אפשר לחלק ולומר דוקא תק"ח שלא מצאו לו סמך מקרא אינו מועיל לדאורייתא אבל תקנה שמצאו לו אסמכתא י"ל דהו"ל כדאורייתא וכמ"ש תוס' סופ"ק דע"ז ד' כ"ב ד"ה תיפוק ליה ופרמ"ג או"ח סי' רמ"ג. ולפי"ז י"ל אף דלענין עבדים חשוב ליה כרבנן מ"מ כיון שיש לו סמך מקרא חשוב כדאורייתא ומהני אפי' לדאורייתא ומעתה הניחא אגב מהני לדאורייתא משום שיש לו סמך אבל מה שהקשה תוס' ליקני באודייתא אי נימא אודיתא רק קנין דרבנן קשי' איך מהני לדאורייתא ועכצ"ל דאודיתא היא קנין דאורייתא מסברא או מקבלה מיהו למה דמשמע מתוס' קדושין דף ה' דקנין אגב דאורייתא בלא"ה ניחא ולפי"ז אזדא לה ראי' שלך מדברי תוס' בכורות לחלק בין קנין דרבנן לסטומתא ומנהג תגרי' אלא י"ל דאין חילוק ותלי' בפלוגתא אי תק"ח מהני לדאורי' אי לא ואפי' לטעם הה"מ דמנהג עוקר הלכה נמי כך היא וראי' לזה ממ"ש בתשו' מהרי"ק שורש ט' דמפלפל אי מנהג עוקר הלכה לענין איסור ומביא ראי' מהמרדכי פ"ק דב"ב שמביא הירושלמי דמנהג עוקר הלכה וע"ז כתב אמנם זה יש לדחות לומר דדוקא גבי ממון אומרים מנהג עוקר הלכה משום שהפקר ב"ד הפקר וכו' מ"מ ההיא שהבאת מהמרדכי דפ' הפועלין אין לדחותו דדוקא לענין ממון שהרי כתב שהוקבע עפ"י חכמי העיר ובממון אעפ"י שלא הוקבעו עפ"י חכמים נמי כדתני בפ' הגוזל בתרא ובלבד שלא ישנה מהמנהג נמי אזלינן בתרי' אפי' נגד דין תורה עכ"ל עיי"ש הרי דכ"ז מכח הפקר ב"ד הפקר ועכצ"ל שחכמים תיקנו שהמנהג יהא קיים ועוקר הלכה וא"כ למ"ד דהפקר לאו דוקא אלא קנין נמי הוי וכמ"ש הרשב"א ומפו' א"כ גם קנין תגרי' נמי מהני לדאורייתא וכ"ש למה דמסיק התם דקנין מהני אף לדבר אסור מהא דאמרינן בגמ' אם יבא אליהו ויאמר אין חולצין בסנדל אין שומעין לו שכבר נהגו בסנדל עיי"ש. אבל להפוסקים דקנין דרבנן לא מהני רק שהיא הפקר גם מנהג תגרי' אינו אלא הפקר ולא קנין.
אמנם לולי דמסתפינא אמינא הגם שהנתיבות כתב בסי' ר"א דסטומתא היא רק כמו קנין דרבנן ולא עדיף ממנו אבל לי נראה דאדרבא מנהג תגרי' עדיף טפי בין אי נימא דהיא דרבנן או מכח מנהג עוקר הלכה והיא דהרי הח"ס בסי' שי"ד חולק ואומר דסטומתא היא קנין דאורייתא ול"ד לקניני דרבנן דהתם לא מחלו בכך מרצונם אלא אמסים מתק"ח ומטעם הפקר ב"ד הפקר בזה י"ל אין כח ביד חכמים אלא להפקיע ולא להקנות אבל מה שהנהיגו מרצונם הטוב כל תנאי שבממון קיים וכדבריו משמע בכנס"י הובא להלן ונ"ל דהח"ס לטעמי' אזיל דהעלה בסי' ש"י ובכמה תשובות דדעת הרמב"ן צד חוקי התורה אלא מטעם שגם קודם דחצר קונה לנכרי לא מצד חוק שחידשה תורה היה מנהג העולם אדם קונה מחבירו במעות ופורע לו ולוקחו לביתו וכ"כ במציאה ומתנה בלוקחו לביתו היה קונה אותה בזה. אמנם כשנתנה תורה ונתחדש קנינים חדשים עפ"י חוקי התורה בכסף לבד ובמשיכה אפי' לסימנא וחצר קונה שלא מדעתו אבל קנין הנהוג בעולם ה"ה כמו קודם מתן תורה וקונה אפילו לענין בכור בחצר לנכרי לא מטעם יד או שליחות עיי"ש ומזה סובר גם במנהג הנעשה בין העולם אחר מ"ת נמי מהני מדאורייתא כמו דמהני במנהג שמקודם [וזה הטה לבבו לפרש דברי הרמב"ן בתשו' דקנין תגרי' מהני לגבי בכור דאל"ה יסתר הרמב"ן לדעת עצמו דמהני בחצר לנכרי אבל באמת אינו כך בדברי הרמב"ן כ"א כמו שהבינו האחרונים מדבריו דקנין תגרי' לא מהני לדאורייתא וכמו שכתבתי] והנתיבות לטעמי' כהפוסקים שתמהו על הא דחצר קונה בעכו"ם וכתבו טעמי' אחרים עפ"י חוקי תורה ולא ניחא להו כסברת הח"ס דכך היה הנהוג קודם דס"ל דמנהג שאינו עפ"י חוקי התורה לקנין לא מהני מדאורייתא וכ"ש מנהג שהוקבעו אח"ז ולכן הוצרכו לומר דקנין סטומתא ותגרי' אינו אלא מדרבנן שתיקנו שהיא קנין וכיוצא בזה מצינו פלוגתא אהא דאמרינן ר"פ הנושא ובקדושין דף ט' כמה אתה נותן וכו' עמדו וקדשו קנו הן הן הדברים הנקנים באמירה פירש"י בלא קנין דבההיא הנאה דקא מתחתנים גמרו ומקנו אהדדי ודעת חתנו של הנו"ב כמשמעותו דזה היא קנין דאורייתא מפני שחכמים אמדו דעתן דגמרו ומקני אהדדי וכפירש"י הנ"ל אבל דעת הנו"ב דזה אינו רק מתק"ח ומ"ש רש"י דגמרו ומקנו היינו מפני כך תיקנו חכמים שיהיה קנין עי' בנו"ב קמא סי' כ"ו כ"ז כ"ח ותמצא בחו"מ. וכ"כ כאן י"ל בקנין סטומתא ומנהג סוחרי' שנהגו בעצמם כך מרצונם כדי שלא לטרוח אחר קניני התורה ובודאי גמרו ומקנו אהדדי בק"ג ע"כ להח"ס מהני מדאורייתא ולהפוסקים רק מדרבנן. ומעתה אני אומר לו יהיבנא כי האמת כדברי הנתיבות דסטומתא אינו מועיל מדאורי' רק מתק"ח שתיקנו שיועיל מ"מ הוא עדיף משאר קנינים דרבנן דאיכא מ"ד דלא מהני בדאורי' דהפקר ב"ד הפקר אמרינן ולא קנין דאין כח ביד חכמים להקנות ממון חבירו היינו בקנין הנעשה שלא מרצונו רק אנוס מתק"ח אבל בקנין תגרי' דעיקרו נעשה מרצון הסוחרים שנהגו להקנות עי"ז דהיינו לא בדרך הפקר לבד כ"א קנין ממש זל"ז אלא שאין בידם לעשות מה שאינו זוכה לזוכה רק ע"י תק"ח שראו שרצונם של התגרי' שיהי' זה לקנין וגמרו ומקנו אהדדי בזה והסכימו חכמים לדעתם שיהי' זה קנין גמור וזה ודאי כח ביד חכמים לעשותו להסכים לדעת הסוחרי' דמקנו בזה לקנין גמור ולכן אפי' אי אינו מדאורי' רק מכח תק"ח נמי מהני וכמו שכתב הח"ס סברא זו לענין דקנין תגרי' מה"ט היא מדאורייתא כך אני אומר אפי' אם אינו מועיל מדאורי' מכח שאינו מחוקי התורה רק מדרבנן כיון שעיקרו מדעת הסוחרים שיהא קנין בזה ביד חכמים לעשותו קנין גמור אפי' לדאורייתא ומה"ט נמי לפי סברת הה"מ דמנהג עוקר הלכה כיון שמעצמו נהגו כך וברצונם גמרו ומקנו הו"ל קנין גמור אפי' לענין איסור דכמו דעוקר הלכה לענין הפקר כ"כ לענין קנין וכמ"ש והרי מצינו בבכורות ד' ח"י ע"ב בתוס' אקני קא מקני' לי' ואפי' בלא קנין קנו דגמר ומשעבד נפשי' עי' בא"מ סי' ל' וה"נ אפי' במקח וממכר בנהגו ברצונם גמרו ומקנו ומהני:
ובמג"א סי' תמ"ח שכתב וז"ל וכ"ד שנהגו הסוחרי' לקנות בו וכו' קונה גם כאן וש"כ הקניני' שבין עכו"ם לישראל דבדיניהם פשוט הוא שהמקח קיים מ"ב סי' ת"ל מ"ש המ"ב דאזלינן בתר דיניהם ק"ק דאמרינן בבכורות בדיניהם קנה מאי בדיניהם שפסקו להם תורה ומשמע דדינא עכו"ם לא מהני וכו' והבינו האחרונים כי בזה הראי' נסתר מחמתו גם מ"ש המ"ב דדבר שנהגו הסוחרים קונה דהא כתב המ"ב וכ"ש הקנין שבין עכו"ם לישראל דבדיניהם המקח קיים ואם זה נסתר מהא דבכורות כ"ש קנין שנוהגין הסוחרים דלא קנה אמנם לפימ"ש יש לומר דמהא דבכורות אינו ראי' למסתר רק דמה שבדיניהם לא מהני לחמץ ובכור מדלא מפרש הגמ' בדיניהם של עכו"ם אבל אכתי י"ל המנהג שנהגו הכל לקנין בין בישראל ובין בעכו"ם מהני והטעם כמ"ש הכנס"י בתשו' סי' י"ד דדוקא דינא דמלכותא לא מהני לאיסורא דבלב לא נגמר המקח רק מכח גזירות המלכות ע"כ לא מהני דינא דמלכותא רק להפקיע ממונא ולא לאיסורא משא"כ במנהג מדינה שקונין וגומרין המקח דעתם ולבם כן למה נחלק בין ממון לאיסורא ודמי' לכסף ומשיכה וכו' עכ"ד וכ"כ י"ל לענין דין עכו"ם דאינו נובע מרצון הסוחרי' לא מהני לעשותו קנין ע"כ בעינן להחמיר בדינא שפסקה התורה אבל מנהג תגרים דגמרו ומקנו מרצונם מהני לקנין גמור והא דלא מפרש בדיניהם במנהגיהם לא קשי' דבדיניהם משמע אפי' דין נימוסיהם שלא ברצון לא מנהג שנתקן ברצון התגרי' גם שאר הראי' מתוס' דע"ז ויו"ד סי' ש"ך יש לדחות דבדינא קא עוסקי שהוא שוה בכ"מ ולא במנהג שהוא לפי המקום ונהרא נהרא ופשטא וכמ"ש בכנס"י שם הגם דמדברי תשו' המיוחסת להרמב"ן מבואר דגם במנהג אינו אלא סילוק רשות כבר דבר בזה בנטע שעשועי' סי' הנ"ל וכ' דהרשב"א ופוס' חולקי' עליו מטעם הפקר ב"ד הפקר עיי"ש וכבר ביארתי דהרשב"א סובר דלרבא נמי לא דווקא הפקר אלא אפי' קנין נמי הוי דמודה לר"א וא"כ אפי' להפוס' דקי"ל דאינו אלא הפקר ולא קנין היינו במיוסד עפ"י תק"ח לבד אבל במנהג הנעשה ברצון וגמר ומקנו ודאי הוי קנין היוצא לנו מזה דנראה לי דסטומתא עדיף משאר קנינים דרבנן והוי קנין ממש חדא דאפשר הוא מדאורי' כדברי הח"ס ואת"ל דא נו אלא דרבנן מכח מנהג עוקר הלכה או מכח תק"ח כדברי נתיבות מ"מ עדיף משאר קנין דרבנן דסטומתא מהני לענין דאורי' ולא כדברי הנתיבות בזה והטעם דשאר קנין דרבנן אינו אלא הפקר וסטומתא הוא קנין ממש וחבירו זכה בו כנ"ל נכון:
ומה שהמצאת להתיר מכח דאיכא ס"ס של מהרי"ט אלגז"י ואי דלענין ממון לא אזלינן בתר ס"ס היינו מכח חזקת ממון והכא מכח קנין סטומתא עכ"פ יצא מרשות ישראל ואין למוכר חזקת ממון שוב מהני ס"ס יפה אמרת וכבר קדמוך בזה בס' תשו' חסד לאברהם יו"ד סי' ק"ב מטעם זה ובשינוי לשון קצת דסברת מהרי"ט אלגז"י הוא מכח דאין מוציאין ממון מס"ס וא"כ הוא של ישראל ע"כ לא מהני לענין איסור אבל באיכא נמי קנין סטומתא דסו"ס תצא מרשות ישראל ליד נכרי ע"י קנין המנהג ואין נ"מ לממון רק לענין איסור תו שפיר סמכינן אס"ס עיי"ש:
ומה שהבאת דברי הצ"צ סי' ס"א דאפי' אם ניזול בתר דיניהם היינו בקנין ממש המועיל מדאורי' אבל במכירות בכור שאינו אלא להפקיע חיוב בכורה ולפעמים אומר לו שיחזור ויקנוהו ממנו ליתן לו ריוח מה מועיל לזה דיניהם שמא אין דעת הנכרי למיקם עמו בדינא ותו דבכה"ג בודאי לא יזכה בעיניהם בדין שהם שופטים אין זה קנין אלא להערמה (וכאשר שמעת המעשה שהי' כך) בשלמא אם הי' קנין דאורי' מה לי בדינא דידהו אנן בתר דינינו אזלינן אבל היכי שאינו אלא לפי דיניהם אינו מכירה כלל ומינה דה"ה בסטומתא י"ל כך דבכה"ג ליכא מנהג וכמ"ש הח"ס. ולכאורה יש להבין דא"כ אפי' אי הי' הקנין דאורי' נימא נמי כיון שאינו אלא להפקיע ואדעתא לחזור ולקנותו אין דעת הנכרי לקנות כלל ועכצ"ל דאזיל בשיטת המחצה"ש שעמד ע"ז ומתרץ עפ"י דברי השט"מ דבקנין דרבנן בלא ניחא לי' אינו קונה דהו"ל כאומר אי אפשי בתק"ח אבל בקנין דאורי' קונה אפי' בכה"ג ומה שתמה עליו הח"ס בסי' ש"י דהתם שאני שרוצה לקנות אלא דלא ניחא לי' לקנות בד"א אלא בנפילה אבל כאן אם הנכרי אינו רוצה לקנות ודאי אינו קונה בע"כ עכ"ד:.
ולי נראה דהדין עם המחצה"ש דאי נימא שאינו רוצה לקנות בד"א והו"ל בע"כ א"כ אין חילוק בכה"ג בין קנין דרבנן לדאורי' ואף שרוצה לקנות כיון שאינו רוצה לקנותו בקנין זה אינו קונה בע"כ בזה כמ"ש הרשב"א אלא הא דקאמר בנפילה ניחא לי' דליקנו וכו' פרש"י לא נתכוון לקנות בתורת תק"ח כסבור שנפילה יפה לו עכ"ל וא"כ לא נתכוון לקנות בד"א קנין דרבנן בלא כוונה אינו קונה וז"ש הנמ"י והשט"מ דהו"ל כאומר אי אפשי בתק"ח בכף הדמיון ולדוגמא נקטו לומר דבלא כוונה אינו קונה בקנין דרבנן אבל בקנין דאורי' קונה אפי' בלא כוונה וא"כ דברי המחצה"ש נכונים בחמץ ובכור אלו ידע הנכרי שישראל מקנה לו בלב שלם אף שדעתו לחזור ולקנותו לתת לו ריוח ודאי הי' הנכרי רוצה בו ומתכוון לקנותו שבשביל זה נותן לו ריוח אלא מפני שהנכרי סובר שהיהודי אינו עושה אלא לפנים והערמה בעלמא הוא אינו נותן לב לקנות והו"ל בלא כוונה לקנין ובקנין דאורייתא מהני אף שאינו נותן דעת לקנותו אבל בקנין דיניהם לא עדיף מקנין דרבנן דבעי כוונה לקנותו ודעת של מקנה לא מהני בגוי כסברת קצוה"ח סי' ער"ה עיי"ש:
ואמנם לדעת רוב הפוסקי' דדעת א' מקנה לאו מטעם זכי' היא ומהני אפי' לגבי נכרי א"כ ודאי העיקר דאין חילוק בזה ובין בקנין דאורייתא או דרבנן או בקנין של דיניהם אף שהקנין היא רק להפקיע מבכורה והגוי סובר שאינו אלא לפנים ואינו מכוון לקנות נמי מהני מטעם דהו"ל דעת אחרת מקנה וכמ"ש בתשו' אמרי אש סי' קי"א לענין שלפניו כ"כ נאמר לענינינו ואבאר דבריו יותר והיא דזה דבר ברור דהישראל אינו עושה לפנים אלא גמר ומקנה בלב שלם להפטר מבכורה אלא שבדעתו לחזור ולקנות וכמ"ש הש"ך ביו"ד סי' ש"ך בשם התוס' דאין בזה משום ביטול מקח דאנן סהדי דישראל גמר ומקנו בלב שלם כדי להפטר מבכורה וזה איירי בעושה להפקיע ודעתו לקנותו עיי"ש ואין בדעת ישראל לחזור ממכירתו בשום אופן ולבא בעקופין על הגוי רק לחזור ולקנותם ממנו ברצונו ע"י שנותן לו ריוח ואולי הי' הנכרי יודע מחוקי התורה ודעת ישראל והי' מאמין בזה שהישראל מקניהו באמת בלב שלם ולא יקחנו ממנו שלא ברצונו של הגוי ודאי הוא רוצה לקנות ומכוון לקנות שבשביל זה נותן לו אח"ז ריוח וגם בקנין שבדיניהם לא הי' הנכרי חושש אולי יצטרך למיקם עמו בדינא ושמא לא יזכה בדין דז"א כי הי' יודע שהישראל מקניהו בלב שלם ולא יחזור בו בשום אופן ולא יצטרך לבא לכלל דינא כלל. אלא מה שאינו מכוון לקנותו היא מחסרון דעת שסובר כיון שאמר לו שיחזור ויקניהו אינו אלא לפנים והערמה דאין זה קנין א"כ כיון שהישראל מקנה לו בלב שלם לחלוטין אלא שבדעתו לקנות ממנו ברצונותו מהני בי' כל מיני קנינים הן של תורה הן של דיניהם הן קנין תגרי' אף שהנכרי אינו מכוין לקנות כיון שהישראל מכוין סגי מטעם דעת אחרת מקנה קונה הלוקח בלא כוונה וה"ז דומה ממש להא דהרשב"א גבי שאני זקן דידע לאקנוי ואם שבלי ככר מחזירים לידו תיכף הנייר ובודאי אינם מכוונים לקנותו שהרי אין בדעתו של הזקן הנותן שיעכבנו המקבל אצלו וכפירש"י א"כ בני הכפר אינם יודעים שהזקן מקניהו להם ואינם מכווני' לקנין כלל כיון שתיכף הם מחזירים לידו אפי"ה כיון שהזקן מכוין להקנות מהני כ"כ ה"נ אף שהגוי אין מכוין לקנין כיון שהישראל מכוין באמת להקנות סגי בהכי דבדעת א' מקנה לא בעי כוונה לקנות. ומ"ש הח"ס בסטומתא בבכור שכל הקנין אינו אלא להפקיע ולפנים ליכא בי' מנהג סוחרי' עכ"ל שארי לי' מארי דהישראל בלי ספק אינו עושה לפנים רק לחלוטין אלא שדעתו לחזור לקנותו וא"כ כיון שנהגו הסוחרים באותו קנין במקו"א וגמרו ומקני כ"ש כאן דמהני ואין כאן רק חסרון הכוונה של הגוי בשביל שהוא סובר שאינו אלא לפנים וכיון שדעת א' מקנה קונה הגוי בלא כוונה וסרו כל הפיקפוקים ואמרי אש אמרותיו טהורי' כשמש וירח מאירים:
ואסברה לך ביותר דהנה הקצוה"ח בסי' ער"ה הקשה דדברי הראב"ד סותרין אהדדי דסובר דאפי' מדד לוקח על החמרי' לא קנה שלא נתכוין למשיכה לקנות במדידה זו והרי הראב"ד סובר דמהני בדעת א' מקנה אפי' בלא כוונה כמ"ש הנמ"י בשמו אהא דר' ענן שקיל בידקא דערעא וכו' והוא הדין שהובא בש"ע סי' קמ"ב ס"ב נפל הכותל כיון שהי' מסייע בטעות אבל אם שמעון המסייע מודה שידע שהכניס ראובן בתוך שלו הוי חזקה אף שלא ידע ראובן וכו' אף דהעודר בנכסי הגר לא קנה תירץ הראב"ד שאני הכא דאיכא דעת א' מקנה והובא בקצוה"ח שם ולא מצא מענה והנה עוד הקשה שם הקצוה"ח על תשו' חכ"צ דכוונה האמורה בחליצה אינו אלא כוונת הקנאה ובהכי ניחא הא דקטנה חולצת הא לאו בת דעה היא וכמו שהקשה תוס' ולמ"ש ניחא כיון דמתורת הקנאה אתינן עלה הרי היא זוכה לעצמה מן התורה היכי דדעת א' מקנה. וע"ז כתב הקצוה"ח ולמ"ש דבדעת א' מקנה אין המקבל צריך כוונה לקנין איך מצינו לומר דכוונת חליצה מתורת הקנאה א"כ למה אמרו עד שיכוונו שניהם הא דעת האשה א"צ להקנאה כיון דדעת א' מקנה אותה וכמ"ש בסי' רמ"ב דקטן קונה בדעת א' מקנה עכ"ל והנ"ל בזה עפ"י מ"ש הלח"מ ה' שופר פ"ב למ"ש הרה"מ שמסתפק אולי גרסי' בדברי רבינו גבי אכל מצה בלא כוונה לא יצא א"כ איך כתב רבינו אח"כ לתת טעם שאם אכל מצה והוא נכפא בעת שטותו ונתרפא חייב לאכול מצה מפני שאכל בשעה שהי' פטור מהמצה תיפוק ליה מפני שאכל בלא כוונה וי"ל דלא מצריכין כוונה רק למי שיכול לכוון דעתו לכך אבל שוטה שלא היה יכול לכווין דעתו, ודאי יוצא בלא כוונה לכן מוכרח לתת טעם אחר עכ"ל. ולכאורה איפכא מסתברא למאי דקיי"ל כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו אבל ביאור דבריו נ"ל דמה דמצות צריכות כוונה לא משום דהכוונה מעכבת דז"א דמצוה סתמא לשמה קאי אלא ה"ט דהרי אפי' מ"ד מצות א"צ כוונה היינו בסתם אבל אי מכוין בפירוש שלא לצאת אינו יוצא וכמ"ש הר"ן בסוגי' דצריכה כוונה ולכן מ"ד דצריך כוונה טעמו משום דיכול לכוון ואינו מכוון הו"ל כגילוי דעתי' דאינו רוצה לצאת ובע"כ אינו יוצא [דומי' דאמרינן בד"א לא ניחא ליה דליקני דכתב הרשב"א דהו"ל כבע"כ] משו"ה אינו יוצא אבל באינו יכול לכוין דליכא גילוי דעת לזה אינו חסרון כוונה מגרע כח המצוה דמסתמא לשמה. וממנו ניקח לענין מקח וממכר ומתנה ומציאה דבזה ודאי בעי כוונה לקנות או עכ"פ להקנות ומש"ה במציאה והפקר בעי' דעת קונה ובמקח וממכר ומתנה סגי בדעת מקנה אך זה בסתם שאין הקונה יכול לקנות ואינו מכוין לקנות בזה לא מהני דעת מקנה דהו"ל בע"כ וכ"כ אנו אומרים כאן לענין חליצה וזכי' דבשניהם גדולים ודאי צריך שיתכוונו שניהם לחליצה ולהקנאה אבל בקטנה שאינו בת דעה וא"י לכוין סגי לה בכוונת דעת א' מקנה אותה וכ"כ לענין זכי' והקנאה במדידה שהוא בר כוונה ורוצה לקנות ואינו מכוין במדידה לשם קנין רק למדידה הרי גלי דעתי' דבמדידה לא ניחא ליה לקנות ולכן לא מהני ליה דעת א' מקנה. דה"ז דומה ממש להא דאמרינן בפ"ק דמציאה לענין קנין ד"א כיון דנפל גלי דעתי' דבנפילה ניחא ליה דליקני ובד"א לא ניחא ליה דליקני וכ' בשיט"מ איכא מ"ד דוקא בדרבנן אמרינן הכי וכו' אבל הרשב"א כתב אפי' בקנין דאורייתא נמי אינו קונה בע"כ ועוד דהעודר בנכסי הגר וכסבור שלו הן לא קנה עכ"ל נ"ל דנ"מ בין הטעמים דלהטעם הא' אפי' הי' דעת א' מקנה אותו כיון דגלי דעתי' דלא ניחא ליה בהא דליקני אינו קונה דהו"ל בע"כ ממילא ה"ה נמי במדידה בגלי דעתי' דלא ניחא ליה דליקני במדידה אינה קונה אבל בהאי דסי' קמ"ב דאולי הוי ידע דלאו דידי' הוי מכוין לקנותו אלא משום דסובר דשלו הוי אינו מכוין לקנותו א"כ אנוס הוא וא"י לכוין לפי סברתו דשלו הוא משו"ה סגי לה בכוונת המקנה וממנו ניקח לענינינו דאולי הגוי הי' יודע חוקי התורה וישראל היה מכוין לקנותה אלא מפני שא"י וסובר שהערמה היא ואינו קנין אינו מכוין א"כ אנוס הוא בדבר זה ולאו בר כוונה הוא לענין זה לכך קונה בדעת א' מקנה וכ"ז ברור ונכון לדעתי:
ומה שפיקפקת עוד ע"ד שעשה עם הגוי האנד שלאק וגם לקח הנכרי אדראן ואמר להנכרי שימשוך והגוי לא רצה לעשות משיכה עד למחר וביום מחר בא הגוי לעשות המשיכה וכו' מזה נראה שהי' דעת הישראל שכ"ז שלא יעשה הגוי משיכה, לא יקנה והגוי לא נתכוין לקנות עד שיעשה משיכה וא"כ לא מהני לא סטומתא ולא כסף כיון שלא נמנו וגמרו לקנין כבר הורה הזקן השואל ומשיב כיון שעשה האנד שלאק בודאי נתרצה להקנותו רק ליתר תוקף רצה שיהא גם משיכה אבל לא ביטל הקנין הנהוג עכ"ל והדין עמו וכן נראה מתשו' אמרי אש:
ואסברה לך עפ"י דברי הרא"ש פ"ק דקדושין סי' כ' במשאיל לי' טבעת לקדש בו אשה אף שאמר בלשון שאלה כיון שהשאיל לו אדעתא לקדש בו אשה אנן סהדי דגמר ליתנו לו בלשון שיועיל ואם לא יועיל בלשון שאלה יהי' בלשון מתנה עמ"ל עיי"ש והכי קי"ל. וא"כ ק"ו הדברי' אם לזולתו אנו אומדין דעתו להועיל אף שאמר בלשון שאינו מועיל יהי' בלשון המועיל כ"ש שאומדין בשביל עצמו שרוצה להפטר בזה מבכורה ודאי דעתו להקנותו בכ"א המועיל ותפוס לשון ראשון שבודאי גמר להקנותו בהאנד שלאק ואדראן לבד אם לא יהי' קנין אחר לא לבטל דבריו הראשונים אלא מפני שידע שיש פיקפוקים ע"ז ורצה לצאת לכ"ע אם יהא באפשר אבל וודאי לא הי' כוונתו לבטל המקח הראשון אם לא יהא משיכה וגם הנכרי מסתמא כיוון לקנות בהאנד שלאק ואדראן אך כשאמר לו למשוך רצה למלאות רצונו גם לזה למחר אבל לא לבטל הקנין הראשון ותו דאם דעת ישראל להקנותו ולא א' למשוך רק מן הספק סגי כמ"ש בתשו' אמרי אש מטעם דעת א' מקנה וכמש"ל וכ"ז ברור:
סוף דבר מהכל נשמע בתשובותיהם שהתירו בכור בנמכר לגוי בהאנד שלאק וקנין כסף ואם כי יש אומרים בסטומתא וכסף מהיות טוב לגרום להטיל בו מום ע"י גוי קטן היינו בזמן שהבכור בידו אבל כאן שהוא ביד גוי התופסו ודאי א"צ לפדותו והרי הוא חולין ויפה הורית וידי תיכון עמך ובזה אומר שלום וברכה מאדו"ה ומנאי אביך דו"ש באהבה:
יקותיאל יהוד' טייטעלבום.