אור ברסלב
אבני צדק (טייטלבאום) חלק ב חלק יו"ד › סימן קכט

אבני צדק (טייטלבאום) חלק ב· רבי יקותיאל יהודה טייטלבוים

חלק יו"ד · סימן קכט

סימן קכח

שלום לאהובי חתני ידי"נ הרב המאוה"ג חו"ב וכו' מוה' ישראל יעקב יוקל ט"ב נ"י אבדק"ק בערבעשט יע"א.

ושאלתו ע"ד בכור שאנו קורין בופיל שנפל בו מום והותר כדת אם הוא בכור ודאי וצריך לתנו לכהן או ספק הוא והממע"ה ודבריו ראיתי נאמרו בחכמה ודעת. האמנם מ"ש בפי' דברי רמב"ם כוי מין מרכב מן העז ומן הצבי וכו' דחוק ורחוק מלבד מה שהרגיש בעצמו דא"כ למה לא הכריעו אם חי' או בהמה הלא היא מין בפ"ע. אף גם זאת הלא שם נקטו אם חי' או בהמ"ה היה לו לרמב"ם לומר מין המורכב מבהמה וחי' שפירושו נדמה לזה ולזה כאשר הכוי שלנו נדמה לזה ולזה א"י כפי' התוסיו"ט שפירושו מורכב מזרע עז וצבי היינו שבא מתייש הבא על הצבי' כלשון הגמ' ולשון מורכב הוא כמו אתרוג מרכב מב' אילנות. גם מ"ש לפרש דברי רבינו ולתרץ קושי' הטור בכוי אף שהוא ספק מפרישין כל המתנות דהיינו מפרישין מספק ולא נותנין דהממע"ה לא ידעתי מה חידש חדשות בזה שגם הטור הבין כך אלא שעכ"ז הקשה למה לא מפרישין כיון שאין חיוב ליתנם והלא אינן טובלין נמצא עיקר קושי' למה מפרישין ועיקר תירוצך ע"ז דצריך להפרישן כמו בבכור שנפל בו מום ואסור לזלזל בו משום קדושת בכור כ"כ מחויב להפרישן כדי שלא להאכילן לכלבי' או לנכרי כמ"ש מהרש"ל עכ"ד וליתא דגם מהרש"ל מודה דמתנות אין בהם קדושה וכמ"ש המחבר ומ"ש שלא להאכילו לכלבי' או לנכרי טעמו מבואר בדבריו במקומו משום דכתי' לך נתתי למשחה ר"ל וא"ת שצריך לאכלן דרך גדולה וכשנותן לנכרי או לכלבי' אין זה דרך גדולה עיי"ש. והנה זה נאמר על הכהן כשנותני' לו המתנות צריך לאכלם דרך גדולה אבל כשהם ביד ישראל באופן שאין צריך ליתנם לכהן מכח הממע"ה הוא מותר לאכלם אפי' שלא כדרך גדולה וכבוד ובודאי לכ"ע מותר הוא ליתנם לכלבי' או לנכרי והדקו"ל אמאי מפרישין וז"ב:

ובגוף הדין הנה המחבר כתב כוי שהיא ספק חי' צריך לכסות דמו ואינו מברך הבופיל נהגו שלא לכסות דמו וכתב הרמ"א ויש מסתפקי' בבופיל וכו' שמא חי' היא ע"כ טוב לכסותו בלא ברכה או לשחוט עוף וכו' ואז יוכל לברך וכו' וכוונתו במ"ש התבו"ש וכוונת לדעתו דהספק הוא אם בופיל בהמה או חי' אבל שור הבר מין בפ"ע בהמה ודינא קאמר ולא חומרא ולא כדעת הפר"ח. ומ"ש וטוב לכסות היינו דקאי על בלא ברכה והעתיק זה מלשון הרא"ש ר"פ כסוי הדם לענין כוי שהיא ספק כתב הר"י שצריך לברך משום דס' דאורייתא היא והוא חולק ומסיק בזה"ל דמצוה שאדם מצווה לעשותו מספק כיון דברכות אינן מעכבות טוב שיעשה המצוה ולא יברך שלא יעבור על לא תעשה עכ"ל. הרי להרא"ש איירי בכוי שהוא ספיקא דדינא ולא חומרא ואפי"ה כתב טוב לכסות גם קאי הרמ"א על מ"ש או לשחוט עוף ואז יוכל לברך וז"ב. אבל שור הבר מודה די"ל דהיא מין בהמה ולהכי אינו חולק הרמ"א ע"ד המחבר בסי' רצ"ח. אולם על מה שלא הגי' שם רמ"א דבופיל אסור עם השור תי' התבו"ש כיון דלא נזכר שם מה"ת להקל ואתה אמרת מאחר דספוקי מספקא להרמ"א אם הוא שור הבר או כוי ובכוי לא הכריעו אם חי' או בהמה א"כ ס"ס שמא הוא שור הבר ובהמה הוא ואת"ל שהוא כוי אכתי הוא ספק שמא בהמה היא עכ"ד י"ל בזם דספק משם אחד היא או היא בהמה או חי' דמה נ"מ לדינא אם הוא שור הבר ובהמה הוא אם הוא אינו שור הבר ומ"מ בהמה היא ולא הוי אלא ספק א' לחומרא. וגם מה שאמרת דמ"ש טו"ב לכסות דאפשר אינו מהדין רק מהיות טוב הנה הראיתיך שהוא מיעתק מדברי הרא"ש שכ' על כוי שהוא ספק דמצוה שאדם מצווה לעשותו מספק טוב שיעשה המצוה ולא יברך וכו' הרי שכ' מציו"ה מהדין לעשותו דס' דאורייתא לחומרא ומצי' שהרמ"א העתיק זה לבופיל משמע דס"ל שמהדין מחויב לכסותו מספק אלא טוב שלא יברך וכמ"ש. ע"כ מחוורתא כמ"ש התבו"ש ובודאי בופיל אסור עם שור מספק דס' א' הוא ובכוי מדינא צריך לכסותו מספק בלא ברכה וממנו ניקח לנידן דידן לקולא דבופיל שנפל בו מום א"צ ליתנו לכהן דל"ל דאיכא ס"ס שמא היא שור הבר דחייב להמחבר או אפי' היא כוי שספק שמא בהמה הוא ז"א מתרי טעמא חדא דמשם א' הוא וכמ"ש דבין כך ובין כך א' מהמה אסור להרביעו ולנהוג בו עם בהמה ופטור מבכורה וכסוי והגם שיש לדון ע"ז עפימ"ש החוו"ד בסי' ק"י על קושי' הפלתי שמתרץ דבספק אם יש ריעותא כלל הוי ס"ס גמור ה"נ נימא שמא אין בכוי שלנו שום ריעותא כלל שהוא שור הבר ובהמה ודאי הוא ואת"ל שיש בו ריעותא שהוא כוי וספק הוא אכתי שמא בהמה היא מיהו עוד איכא טעמא אחרינא דכבר העלו הפוסקים להלכה דאין מוציאין ממון מס"ס ואף שנראה מדברי תוס' כתובות בסוגי' דפ"פ דמוציאין ממון בס"ס וכתב הפר דס"ל דס"ס עדיף מרוב פי' תוקפו כהן סו' ק"כ ובתומי' ונתיבות וש"ש סוף שמעתא א' שתירצו כל א' לדרכו דהתם שאני מטעמי' המבוארי' שם אבל בשאר דוכתא מודו דאין מוציאין מס"ס עיי"ש. והפ"י שם ובקו"א ובדף י"ד העלה לעולם דס"ל לתוס' דס"ס לא עדיף מרוב אלא דהתם שאני שהוא טענת ברי והבעל טוען שמא משו"ה ס"ס בהדי ברי ושמא מהני להוציא לא מיבעי' לר"ג אלא אפי' לר"י אבל בס"ס לחוד דברי וברי או שמא ושמא און מוציאין ממון עיי"ש ובהשקפה ראשונה הי' קשי' לי דהא בפלוגתא דרב ושמואל נמי הלוקח טוען ברי והמוכר שמא כמ"ש תוס' בבכורות ר"פ הלוקח בהמה ובב"ק ר"פ המניח ואפי"ה לשמואל לא אזלינן בתר רובא שוב ראיתי בפנ"י בד' י"ב ובקו"א שם בד"ה אי נמי עמד פ"ז ותי' יפה דדוקא לרב דהולכין אחר רוב ברי של הלוקח טוב אבל לשמואל דאין הולכין וכו' ברי שלו גרוע דהי' לו לפרש שלוקחו לרדי' עיי"ש.

ואמנם מ"ש הפ"י בסוף המדיר דגם לשמואל דאין הולכין בממון אחר רוב היינו דוקא היכי שהמוחזק טוען ברי נגד הרוב אבל בשמא ושמא ליתא להאי כללא עיי"ש. הוא נגד דברי תוס' בכורות הנ"ל בתירץ הראשון שכתב איפכא דאפי' לרב היינו במקום שאמר קים לי בנפשאי אבל בשמא ושמא גם רב מודה דלא אזלינן בתר רוב ותו גם במקומו מוכרע דלשמואל אפי' בשמא ושמא לא אזלינן התר רוב שהרי אפי' לסברתו דלמה דקי"ל אין הולכין וכו' הברי שלו גרוע שהיה לו לפרש אכי נהי שאינו נאמן עכ"פ לדידן שמא ושמא היא שהרי המוכר לא מצי למימר קים לי בנפשך שאתה מן המועט דזבני לנכסתי' כמ"ש תוס' בהמניח ולדידן ס' שמא לקחו לרדי' ואפי"ה ס"ל לשמואל דאין הולכין אחר הרוב וזה צ"ע:

ועכ"פ נמצינו למידן מזה לפי דברי תוס' הנ"ל והפ"י (בפ"ק) דבנידן דידן דהיא שמא ושמא אפי' הי' ס"ס אין מוציאין ממון. וכש"כ לתי' הב' בתוס' בכורות הנ"ל דבממון שאין לו תובעין טו"ע לא אזלינן בתר רובא וממילא ה"ה בתר ס"ס למה דהסכימו הפוסקים דס"ס לא עדיף מרוב א"כ בופיל שהומם א"צ ליתנו לכהן דהממע"ה:

ולכאורה עלה בלבי לומר עוד טעם כיון דהדבר שגור בפי כל דכוי שלנו ספק ממה שמכסין בלא ברכה או עם עוף ואין שוחטין אותו ביו"ט וגם זה נודע לכל דמספק לא מפקינן ממונא ומרצונו לא יתנו לכהן א"כ נתייאשו הכהנים ממנו שהרי בפ' אלו מציאות א"ר ראה סלע שנפל משנים חייב להחזיר מ"ט ההוא דנפל מני' לא מייאש מימר אמר לא הוי בהדאי אלא האי נקיטנא לי' ואמינא לי' אנת הוא דשקלתי' ופרש"י ומשבענא לי' והרא"ש כ' לא מייאש כי ברי לו שזה לקחה והיום או מחר יתפוס משלו ולא יחזירנו לו וכו' משלשה אינו חייב להחזיר דמייאש דא' למאן נקיטנא עיי"ש ולפי"ז לא מיבעי' למ"ד בס' בכור תוקפו כהן מוציאין מידו כפסק הרמ"א ודאי הכהנים מייאשין שהרי לא מהני לי' תפיסה שמוציאין מידו אלא אפי' למ"ד תוקפו כהן אין מוציאין אכתי י"ל דקא מייאש דדוקא בממון דעלמא רשאי זה לתפוס במקום שברור בעיניו ששלו הוא או אפי' בספק ממון דמהני תפיסה לכמה פוסקים ולא אמרי' דמייאש משום דעביד אינש דינא לנפשי' ותופס אבל בבכור ומתנות כהונה שאסור לכהן לחזור על הגרנות ולחשוף כמבואר ביו"ד בסי' ס"א ובכ"ד א"כ כיון שיודעים הכהנים שזה ספק ולא יתנו לו מרצונם כבר נתייאשו ממנו וקנהו זה הישראל ביאוש שאפי' בכור ודאי אינו רשאי לתפוס וכש"כ ספק. ואין להקשות א"כ למה סובר המחבר דתקפו כהן און מוציאין הא כבר נתייאש ממנו וזכה הישראל זה אינו מאחר שזה הכהן הלך ותוקפו מצי למימר ברי מעולם לא נתייאשתי ממנו שהי' מתחיל' בדעתו לתופסו כמו שעשה עתה וסופו הוכיח על תחילתו אבל בעוד שהס' בכור ביד ישראל ולא תוקפו י"ל שמתייאשי' הכהנים ממנו וממילא זכה בו ישראל מכח יאוש כך י"ל לכאורה לפילפולא. אבל באמת הא בדותא דאם הוא שור הבר כדעת המחבר הו"ל יאוש בטעות ול"ה יאוש. ותו אולי גם העולם סוברי' דהעיקר דכוי שלנו בהמה הוא כפי תמונתו אלא לחומרא בעלמא מכסין דמו ולהכי אין מברכין וכדעת הפר"ח וממילא מעיקר הדין. צריך שיתנו לכהן שהרי באמת שעליו שאלה אם צריך לתנו לכהן. אבל מחוורתא כדאמרין לעיל דהעיקר כדעת הרמ"א דמספקא לי' בגוף הדין על בופיל שלנו אם חי' או בהמה כדעת התבו"ש ומדינא צריך לכסותו ותו אף דיש לספק אולי כדעת המחבר אין מוציאין ממון בזה מהנך טעמא דאמרן ומ"מ לצאת יד"ש מכל הספיקות טוב לפשר עם איזה כהן וכמו שאמרתי בע"פ כנ"ל:

ומידי דברי בזה שפתי לא אכלא ע"מ שראיתי בסי' ט"ז בכרתי ס"ק ע' שכ' צבי שבא על עז אף דמשמע בגמ' בכורות דבהמה מחי' לא ילדה אפשר רוב וכ"מ מדברי חז"ל הכל ברוב אבל מיעוטא דמתעברות ומזה דברו כאן עכ"ל וכ"כ הישוע"י ותמוה בגמ' בכורות ז' וברש"י חולין ר"פ דמותיב עיבורו מטמא מי מיעברא וה"א ריב"ל לעולם אין מתעברות לא טמאה מטהורה וכו' ולא בהמה מחי' ולא חי' מבהמה חוץ מר"א ומחלקותו שהי' אומרי' חי' מתעברות מבהמה וה"ה בהמה מחי' כדאיתא בחולין דרבנן ור"א פליגו בתייש הבא על הצבי' ובצבי הבא על התייש משמע דס"ל אינהו דבהמה וחי' וחי' ובהמה מתעברת זמ"ז וכן משמע בהרא"ש פ' אוא"ב שכ' בטמאה וטהורה הלכה כריב"ל אבל לא בבהמה וחי' כדתני' כל שתשמישן ועיבורן שוה יולדין זמ"ז ובחי' ובהמה אפשר הלכה כר"א ומחלקותו עכ"ל. משמע דהן שכיח שמתעברות זמ"ז. וא"ל משום דאפושי פלוגתא לא מפיישינן משו"ה אמר דלר"א ומחלקותו מיעוט מתעברות א"כ מאי פריך עיבורו מטמא מי מיעברא וכו' נימא ריב"ל על הרוב קאמר אבל מיעוט מתעבר ומנ"ל דפליגו עליו בזה ר"א ומחלקותו אע"כ ריב"ל דקא' לעולם אין מתעברת משמע אפי' מיעוט ליכא א"כ מנ"ל דלר"א מיעוט הוא דמתעברות ואי משום אפושי' פלוגתא וכו' א"כ למאן קאמר דחז"ל על הרוב דברו הא ריב"ל לעולם קאמר משמע אפי' מיעוט מתעברות ולר"א ורבנן הרי אמר שהי' אומרי' חי' מתעברות מבהמה א"כ דילמא לדידהו מצוי הוא להתעבר ומנ"ל דעל הרוב דברו וצל"ע:

תוכן העניינים

אבני צדק (טייטלבאום) חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה