אור ברסלב
אבני צדק (טייטלבאום) חלק ב חלק יו"ד › סימן קכח

אבני צדק (טייטלבאום) חלק ב· רבי יקותיאל יהודה טייטלבוים

חלק יו"ד · סימן קכח

סימן קכז

החיים ושלום להרבני המופלג חריף ושנון ובקי מוה' שלמה יהוד' שו"ב בכפר זאליזשע.

שאלתו הגיעני באם שלשה בית הכנסת התירו לשחוט בכור אשר הכהן הביא לפניהם במום הנעשה ביד"א כגון שנחתך אזנו אך לא ידעו שהכהן אינו נאמן בלי עדים כמ"ש בסי' שי"ד והתירו ונשחט ונאכל מה דין הכלים אם דמי לנשחט שלא עפ"י מומחה או ג' ביהכנ"ס דדינו דגם הכלים אסורי' כמבואר בתשו' מאמר נתיבים סי' מ"ב והאריך למעניתו בפילפול לאסור הכלי' וכתב עוד טעם כיון דאסור להתירו בלא סהדי הרי עברו אאיסור דרבנן א"כ אמרי' אי עביד לא מהני כדכתב הסמ"ע בסי' ר"ח אבל זה אינו דהא אפי' בידוע שעשה מום שאין שוחטין עליו אם שחט מהני ומותר לאחרי' להש"ך ועי' לבו"ש אלא אפי' בעלמא באיסור דרבנן בעשה בשוגג נ"ל דמהני אף שכתב השושהע"מ כלל י"ט דגם בשוגג לא מהני מסברא בעלמא בלא ראי' אומר אני דהא דלא מהני בשוגג היינו באיסור דאורייתא דעבר בשוגג אסד"ר אבל באיסור דרבנן בשוגג לא עביד עבירה כלל ולכן מהני. וביאור הדבר דהרי בשושהע"מ כתב בשם מהר"ח גלופי' דבאיסור דרבנן מהני וכדבריו משמע בגמ' כ"מ דאמר רחמנ"א משמע דאמר דייקא לא מהני אבל מה שאמרו חכמים מהני אלא שהוא ז"ל כתב מכ"מ למ"ש הר"מ דכל מילי דרבנן יש בו לאו דלא תסור א"כ דרבנן ד"ת היא וממילא היא בכלל דאמר רחמנא ולא מהני ולתרץ דעת הר"ח הנ"ל גם לדעת רבינו הרמב"ם ז"ל י"ל עפ"י שהקשה הרמב"ן לדבריו למה הקילו חכמים בד"ס יותר מד"ת ועי' במג"א מ"ש בזה והמבי"ט בקרית ספר תי' הביאו הלח"מ במקומו דאינו עובר בלא תסור אלא במכוין לעבור ע"ד חכמים בשאט נפש וחולק עליהם אבל מי שעובר על דבריהם אפי' במזיד אלא שעושה לצרכו ולהנאתו א"ע על לאו זה כיון שאינו חולק עליהם עכ"ד. וא"כ בדרבנן להנאתו ליכא לאו אלא איסור דרבנן. ואמנם הסמ"ע סובר דאפי' עושה להנאתו אם הוא עושה במזיד ה"ז סר מדבריהם ועובר על לאו זה לכן היא בכלל דא"ר ל"ת ולא מהני ומעתה זהו בעובר במזיד אבל בעובר בשוגג שלא נתכוין לעבור על דבריהם אלא שלא ידע הדין ה"ז לא סר מדבריהם דבשוגג עשה ועי' ט"ז סי' צ"ט בדין אומר מותר וזה שכתב הסמ"ע עצמו בסי' רל"ד דבאכל בשוגג איסור דאורייתא צער היא לו משא"כ באכל איסור דרבנן ומפרש הנתיבות דבאכל איסור דאורייתא בשוגג צריך כפרה ותשובה להגין מיסורי' אבל באיסור דרבנן א"צ שום כפרה וכאלו לא עבר דמי עיי"ש ומשו"ה בשוגג בדרבנן אף להסמ"ע מהני כיון דלא עבר כלל כדאמרן. מיהו בעיקר הדין נ"ל דהכלים אסורין מט"א והיא עפי"מ דקי"ל באה"ע סי' קמ"א ס"ל בהג"ה לענין גט שפסול מאחר שהמסדר הגט הי' ע"ה ולא ידעו שאין הבעל עושה שליח קבלה יש לחוש לכמה פסולין וכ"ה בדוכתא טובא ה"ה הכא כיון שלא ידעו הדין דכהן אינו נאמן יש לחוש שלא ידעו איזה מום קבוע ואיזה עובר ובפרט בצורם אוזן שצריך שיגיע עד הסחוס ואולי לא ידעו איזה סחוס ואיזה אלי' והתירו שלא כדת. [ועובדא בא לידינו כ"פ בנחתך האוזן ולא יכולנו לעמוד אם נודע עד הסחוס ולא התרני] ואין לומר דהתם משום חומרא דא"א חיישי' טפי דכבר כתב בהג"ה מרדכי יבמות בפ' האשה שהלכה לענין בכור חיישי' למיעוטא להחמיר באיסור חמור כזה שיש בו שני כריתות משום שוחט בחוץ ואוכל קדשים בטומאת הגוף ועי' מה שכתבתי בהג"ה על האזהרות של מוזלה"ה הנדפס בס' מראה יחזקאל [ועי' בס' ייטב פנים ח"ש מאמר דורש טוב בסופו] ועי' תשו' נטע שעשועים סי' ל"ב ותשו' מהר"י אסאד ז"ל יו"ד שמ"ה ומשפט שלום סי' קצ"ח:

עוד נ"ל אפי' אם נראה אחר השחיטה שהתירו כדין שהגיע עד הסחוס אפי"ה אין התרתן כלום דהנה אי' במשנה ל"ו ע"ב בכור שנסמית עיניו ונקטעו ידו ונשבר רגלו ה"ז ישחוט עפ"י ג' בנהכנ"ס פירש"י שאינם חכמים ורמב"ם סתם הדברים ולא פי' בו דבר ובטוש"ע ולבוש הוסיפו ג' בני הכנסת שהם חכמים קצת ואינם בקיאי' כ"כ וכבר הרגיש בזה בדברי חמודות על הרא"ש עוד קשה שהרמב"ם העתק המשנה כצורתה משמע דוקא אלו ג' ניתרין עפ"י ג' בני הכנסת ולא יותר ובטוש"ע ולבוש הוסיפו דה"ה לצורם אוזן שהוא מום מובהק וכו' וידוע דהטור בשיטת אביו אזיל אבל על המחבר קשה שלא הזכיר דעת רבינו כלל להחמיר וראיתי בביאור הגר"א סי' ש"י תמה ביותר וכתב הרמב"ם לשיטתו משום נטילת רשות ולכן אין להתיר אלא מום שידוע לכל והרא"ש לשיטתו [דסגי במומחה הבקי בבדיקה בזה] ודברי הש"ע תמוהים שהרכיב דעת הרמב"ם עם דעת הרא"ש שצרימות אוזן היא מום מובהק עכ"ד ואנכי לא ידעתי אנה מצא מבואר בש"ע דבעינן מומחה שנטל רשות מנשיא שבא"י הן אמת שבב"י מביא דעת הרא"ש דליכא האידנא מומחין דמומחה לא דידע הדין אלא שיהא בקי גם בראי' לבדוק וכתב עוד נועם דמומחה היינו שנטל רשות וכו'. אבל בש"ע לא הזכיר מזה משמע דסובר כהרא"ש דל"ב נטילת רשות ולק"מ. אבל מה שהקשיתי למה לא הזכיר דעת רבינו הר"ם להחמיר דדוקא אלו השלשה ולא יותר לכן נראה דטעם הר"ם לא משום נטילת רשות אלא דחדא מתורצת באידך דהא בהא תלי' דהרמב"ם משמע לי' בני הכנסת כרש"י שאינם חכמים כלל לכן דוקא אלו נסמת עין ונקטעה ידו ונשבר רגלו אפי' ע"ה יודע שזה מום גמור לכן נתנו חכמים רשות לג' בני הכנסת להתיר אף שאינם חכמים כלל אבל צרימת אוזן אם שהיא מום מובהק אבל באופן אם הגיע לסחוס ואם אינם חכמים כלל אפשר לא ידעו זה הדין כלל ויטעו דנחתך האלי' הוי מום מובהק לכן אין להם להתיר צרימת אוזן וכיוצא בו שצריך הבחנה. אבל הרא"ש וטוש"ע משמע להו דלאו דוקא נקט אלו ג' אלא גם צורם אוזן בכלל לכן פירשו דבעינן חכמים קצת היינו שיודעין הדין אם שאינם בקיאי' לבדוק עד כמה הוא עובר ועד כמה הוא קבוע כיון שיודעין גוף הדין לא יסמכו על בקיאתם בלתי אם יהיה נגלה בבירור שהוא מום קבוע אבל אם אינם חכמים כלל אינו נשחט על פיהם בשום מום משום לא פלוג אפי' באלו ג' שבמשנה. ולפי"ז בנד"ד שנראה שהם אינם חכמים לכ"ע אין להם להורות בצרימות אוזן [דלהטוש"ע שמתירי' בזה בעי קצת חכמים] וממילא אם התירו אינו נשחט על פיהם דהו"ל כמו שהתירו בדוקין שבעין דל"מ התרתם אף אם נתברר שהתירו כדין כיון שלא הי' להם רשות או לא מהני וה"ה הכא בצרימת אוזן דהו"ל כאלו נשחט בלא התרה דודאי כל הכלים אסורי' כמש"ל:

ועד השלישי אני בא דהרי מבואר בדברי חמודות שם אות כ"ו דגם דאין מומחין בזה"ז להתיר ביחידי מ"מ אין לג' בני הכנסת להתיר כשיש שם חכם מופלג הנקרא מומחה וכדכתב לענין נדרים כדאי' פ"ק דנדרים דף ח' וא"כ הצרי אין בגלעד הלא יש שם רב ואב"ד בגליל ההוא ומי הוטל עליהם הטורח הזה בדבר הקשה להתיר אין זה אלא קלות ופחזות של הכהן ושל בני הכנסת כי אין יראת ה' נגד פניהם ע"כ ודאי אין לסמוך על התרתם בדבר שיש בי כריתות וכלא הי' והכלים אסורים כנ"ל ברור לדינא:

תוכן העניינים

אבני צדק (טייטלבאום) חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה