אור ברסלב
אבני צדק (טייטלבאום) חלק ב חלק יו"ד › סימן קכו

אבני צדק (טייטלבאום) חלק ב· רבי יקותיאל יהודה טייטלבוים

חלק יו"ד · סימן קכו

סימן קכה

יכתב ויחתם לאלתר לחיים טובים ה"ה האברך המופלג בתורה וביראה חריף ושנון מוה' שמואל מרדכי הכהן נ"י

ע"ד אשר מסתפק אם נתנו לו בפדיון הבן חפץ במתנה גמורה לחלוטין והוא דבר החשוב אצלו ושמח בו אם צריך לברך שהחיינו לפי שראה בצל"ח סוף פסחים שכ' דמשום מטי הנאה לחוד לא הוי מסתפקא לי' שיברך הכהן דלא שייך שהחיינו רק בכלים חדשים שהוא חשוב רק עיקר הספק מחמת שהכהן ג"כ מסייע במצוה שמקבל הפדיון וע"ז, מסיק דאבי הבן מברך דקעביד מצוה א"כ על דבר חשוב כחפץ ראוי שיברך הכהן. עוד הי' מסתבר לי' שיברך הכהן הטוב ומטיב למה דכ' המחבר באו"ח סי' רכ"ג המקבל מתנה מחבירו מברך הטוב ומטיב והיא מירושלמי וכ' הרא"ש הטעם דאם המקבל עני שמח הנותן שחננו ה' בממון לעשות צדקה וה"ה כאן נימא הכי ועכ"פ ברכת שהחיינו נ"ל דגם לפי המסקנא מחייב הכהן לכוין לצאת בו וכן אני נוהג עד אשמע מה בפי רבינו שליט"א ע"כ תורף דבריו.

תשובה בטרם יצמח כל שיח אתפלא מה אהני לי' שיטתי' שמכוין לצאת הא בעינן כוונת שומע ומשמיע ואבי הבן המברך אינו מכוין להוציא כי הוא אינו יודע כלל מזה שצריך הכהן לצאת בו וע"כ אף שהוא מכוין אינו יוצא בלתי שאומר לאבי הבן לכוין להוציא וזה לא נשמע מעולם וגם בלא זה מה שכתב בפשט הגמרא דהברכה לאב ולכהן והא' מכוין לצאת בברכת חבירו רק דמספקא לי' איזה מוקדם לברך אם הכהן שהוא בכ"מ ראשון לברכה דכתיב וקדשתו והוא יוציא את האב או האב מוקדם לשהחיינו לאשר התחיל לברך על פדיון הבן והוא מוציא הכהן כדאשכחן במוגמר ומסיק דאבי הב מברך שתי' לאשר התחיל גומר ומוציא את הכהן ככתוב במכתבו שפירש כך ומזה יצא לו שיכוין הכהן לצאת. אבל פירוש זה בדותא הוא דא"כ העיקר חסר מהספר אלא דהגמ' סוף פסחים מבעי' לי' למי ראוי לתקן שהחיינו אם על אבי הבן לבד מטעם דעביד מצוה או על הכהן לבד מטעם דמטי הנאה לידי' ומסיק דאבי הבן מברך ממילא הכהן אין עליו חיוב לברך כלל וא"צ לצאת בברכת אבי הבן והטעם יבא בסמוך וראי' לזה ממה דכ' ז' הרמ"א בהג"ה ביו"ד סי' ש"ה מת הבן לאחר למ"ד יום חייב האב לפדותו ולברך עפה"ב ולא שהחיינו דספיקא היא מחמת שמזכיר צערו כמ"ש תוס' והרא"ש בשם ר"י בבכורות דף מ"ט והי' לו לפרש דכאן הכהן מברך כי אין מי שיוציאנו ומדסתם ולא פי' משמע דגם בזה אין הכהן צריך לברך מכלל דא"צ לכוין לצאת דכאן אין מי שיוציאנו ומיהו ע"צ הדוחק אפשר לומר דגם הכהן אינו מברך מחמת שע"י הפדיון מזכיר צערו של חבירו דומי' דאיכא מ"ד התם ברא"ש דעל המילה אינו מברך שהחיינו משום צערא דינוקא וראיתי למעדני מלך שהביא שהרשב"א דחה טעם זה דברכת שהחיינו אינו תלי' בשמחה אלא בדבר שמגיע לו תועלת ואף שיתערב עמו צער שהרי אפי' מת אביו ונפלה לו ירושה אומר שהחיינו וע"ז כתב המע"מ. ולפי"ז אפשטא ספיקו דר"י היינו במת הבן לאחר למ"ד אם מברך ומ"מ ס' ברכות להקל עכ"ל:

ולי נראה לדחות ראי' הרשב"א דיש לחלק בין צער העבר להעתיד דהתם במת אביו ושמע הרי הוא מצטער על העבר ושמח על הירושה לכן מברך דאין צער העבר פוטרו מלברך שהחיינו דמה דהוי הוי אבל כאן במילה שיברך שהחיינו עובר לעשייתן בשביל ששמח שמקיים מצות מילה שעי"ז המעשה יגיע צער לינוקא הא לא שמענו וכ"כ במת הבן לאחר למ"ד אם שהוא צער העבר מ"מ עי"ז מעשה הפדיון נתעורר לו אבילות חדש כשמזכיר צערו לכן אין לברך ע"ז שהחיינו וא"כ גם הכהן לא יברך בשביל צער חבירו שנתעורר מחדש מיהו ביו"ד סי' רס"ה סעיף ז' במחבר ורמ"א מבואר דלא חיישי' לצערא דינוקא שהרי בבכור אפי' רמ"א אומר דמברך שהחיינו בשעת מילה א"כ הדק"ל לברך הכהן וצער חבירו אינו פוטרו אלא ודאי אף דאין כאן ברכת האב להוציא מ"מ הכהן פטור מלברך דלא הטילו חכמים עליו חיוב ברכה זו:

אח"ז ראיתי הדבר מפורש בתשו' הרשב"א סי' של"ח שהכהן א"צ לכוין לצאת כלל וז"ל שאלת הא דאסיקנא בפדיון הבן מברך שתים אמאי לא מברך הכהן נמי שהחיינו יברך אבי הבן דעביד מצוה ויברך הכהן נמי דמטי הנאה לידי' תשובה מסתברא דכהן לא מבר דה"ז כשאר מתנת כהונה דאף דמטי בהן הנאה לכהן אינו מברך שהחיינו ומאן דבעי לה משום דאיכא ברכה שהחיינו בהאי מצו' מספקא לן מאן מנייהו מברך. ועוד נראה דבענין אחד התלוי בשנים כגון זה שהאב פודה והכהן מקבל פדיונו אין מברך אלא האחד וה"ז כגון קונה כלים חדשים ולוקח מברך ולא המוכר ואפי' בזבינא דרמי' על אפי דמטי הנאה לידי' דמוכר עכ"ל הנה מתיך השאלה ומתוך התשובה נראה בעליל דהכהן א"צ לכוין לצאת כלל כיון דהוטל חיוב הברכה שהחיינו על האב שוב אינו חל חיובו על הכהן כלל כאמור:

שוב ראיתי דיש סמוכין לדבריך מהא דכתב בתשו' חת"ס יו"ד סי' רצ"ט דאם אשה הפילה ובדקו נשי' וראו שאינו מרוקם שהנ"ל מעיקר הדין שחייב בפדיון והרוצה לחוש לדעת החכ"צ משום ס' ברכה יאמר בלא שם ומלכות ואמנם שהחיינו יברך הכהן ויוציא את אבי הבן דהרי שלהי פסחים הוי ס"ד דכהן מברך שהחיינו דמטי הנאה לידי' אלא דמסיק דאבי הבן מברך היינו משום דאבי הבן מברך על המצו' עדיף מכהן שאינו אלא ברכת הנהנין וא"כ יברך אבי הבן ויוציא את הכהן בברכתו אבל היכי שלא יכול אבי לברך משום ספיקא א"כ עכ"פ יברך הכהן על ההנאה ויוציא את אבי הבן בברכתו הרי מבואר שאבי הבן מוציא את הכהן וא"כ צריך שיכוונו שניהם זה להוציא בברכתו וזה לצאת בו. ובלי ספק נעלם ממנו אז תשו' הרשב"א הללו שמן השאלה והתשו' מבואר דאין צריך הכהן לצאת בברכתו דאל"ה אין כאן שאלה יברך נמי הכהן שהרי האב מוציאו והו"ל כמברך וגם מהתשו' שכ' דמטעם מטי הנאה לחוד אין לכהן לברך כמו בשאר מתנת כהונה וכו' והרי שם ודאי הנותן אינו מברך שהחיינו ואין מי שיוציא הכהן ואפי"ה אין הכהן מברך וה"ה הכא א"צ לצאת בברכת האב וגם מטעם השני דמדמי' לי' ללוקח ומוכר דאין המוכר מברך אף שאין הלוקח מברך תיכף כגון שצריך לתקנו ופלא כי בחו"ס רצ"ח מביא תי' השני של הרשב"א בתשו' זו עיי"ש. לכן מ"ש שהאב מוציא הכהן אחר המחילה אלף פעמים מכבודו הא ודאי ליתא. אלא דעדיין הי' מקום לדינו דהתם לומר דע"כ לא חל חיוב ברכה כלל על הכהן אלא במקום שהאב מברך אז נפטר הכהן מלברך אף שאינו מכוין לצאת אבל היכי שהאב א"י לברך מספק אז חל על הכהן לברך מספק יוציא את האב מספיקו. אבל נראה דגם זה ליתא חדא מהא דמבואר בהג"ה ז' הרמ"א הנ"ל במת הבן לאחר למ"ד דהאב אינו מברך שהחיינו מחמת צער גם הכהן אינו מברך דהרי לרמ"א מברך במילה גבי בכור ולא חיישי' לצערא דינוקא [והא דאין מברכין בכל פעם משום דשכיחא] אבל מלבד זה דינו נסתר מחמתו של תשו' הרשב"א הנ"ל לא מבעי' לטעם הא' דמכח דמטי הנאה פטור מלברך כמו במתנת כהונה אלא דעיקר ספק שיברך הכהן מחמת שמסייע למצוה וכדברי הצל"ח א"כ ממילא בנידן דידן שהאב אינו יכול לברך מכח ספק כ"כ שוב השליח אינו מברך מספק דאי פטור אזדא לה מצותו ומשום דמטי הנאה אין לכהן לברך כמו במתנת כהונה אלא אפי' לטעם השני' שכתב הרשב"א שהביאו החת"ס בסי' רצ"ח. ונראה שתפס זה הטעם לעיקר א"כ הי' מקום לומר דלא תקנו ברכה על שניהם כשהאב מברך אבל היכי שהאב א"י לברך מכח ס' מצו' אז חל על הכהן מטעם מטי הנאה וכו' אבל מכח סברא נראה דגם זה ליתא כיון דכבר תקנו חכמים שיברך האב מכח דעביד מצו' ולא הכהן תו אפי' אתרמי לפעמים שהאב אינו מברך גם הכהן אינו מברך כיון שתחיל' התקנה הי' בבכור ודאי שהאב מברך ולא הכהן תו לא פלוג רבנן בתקנתן ואפי' במקום שאין האב מברך לא חל חיוב ברכה כלל על הכהן וראי' לזה מדדמי' לי' ללוקח ומוכר דאין המוכר מברך אף בלוקח שאינו מברך תיכף בשעת הקנין דלא פלוג ודוגמא לדבר זה במשל"מ פ"א מה' איסורי מזבח לענין קרבן דמצותו להקריבו מיום השמיני והלאה ולא קודם מחשש נפל אפי' אי אתרמי שכלו לו חדשיו אסרה תורה דלא פלוג וכ"כ לטעמי' דרש"י דגם באדם דאינו פודהו תוך שלשי' מחשש נפל אפי' בכלו לו חדשי' לא מהני ואפי' פדאן תוך שלשי' לא מהני ואף שאחר שלשי' יצא מכלל נפל דלא פלוג וכ"כ האלגז"י בבכורות במקומו דף מ"ט ולהכי כתי' מבן חדש תפדה סתם עיי"ש וכ"ש בתק"ח דא' לא פלוג וראי' מדברי ב"י סי' י"ג ד"ה אפשר לומר וכו' א"נ כיון דטליתות דידהו הוי וזילזול בפשיטתן לא גזרו רבנן בשום טלית בכרמלית דלא פלוג בין טלית לטלית וכיוצא בו במג"א סי' ש"א ס"ק נ"ח עיי"ש ובמחה"ש ואם זה להחמיר כש"כ שאין להוסיף להקל לענין ברכה על מי שלא נמצא בפירוש שתקנו חכמים לברך. וע"ע כיוצא בו בתוס' פסחים דף ז' ובאו"ח סי' קנ"ח מברך קודם נטילה וכו' משום דלפעמים וכו' ובמג"א סי' רס"ג ס"ק י"ב שלא חלקו חכמים עיי"ש וכ"כ נאמר כאן דלא חלקו חכמים ותמיד הכהן אינו מברך כנ"ל ונ"מ בין הנך תרי טעמים דאמרן לענין מת הבן לאחר למ"ד דהאב חייב לפדותו בודאי אלא דאינו מברך שהחיינו מספק מכח שמזכיר צערו א"כ אי נימא דוקא משום צערא דידי' פטור ולא משום צערא דאחרינא כמו דל"ח לצערא דינוקא א"כ הכהן מחויב לברך שהחיינו אבל לטעם השני דלא פלוג גם שם הכהן אינו מברך הדרן לדידן דמדברי תשו' הרשב"א הללו נפשט ספיקתו דגם אי נותנין לכהן בפדיון הבן חפץ ודבר חשוב אינו מברך הן מכח דעל מתנות כהונה אין מברך שהחיינו בשום אופן אפי' נותנין לו דבר חשוב והן מטעם השני שהאב מברך שוב אין הכהן מברך כמו בלוקח ומוכר ואין חילוק בכאן בין דבר חשוב או לא דכיון דבירך כבר האב שהחיינו שוב א"צ הכהן לברך וא"צ לכוין לצאת וממילא סרה מהר מה שהקשה שיברך הכהן הטו"מ כמו בצדקה דז"א דהתם הנותן אינו מברך כלום ע"כ מברך המקבל טו"מ על שהטיב ה' להנותן שזיכהו בממון לקיים מצו' צדקה אבל הכא הרי האב מברך שהחיינו על שזכיהו ה' לקיים מצו' פה"ב תו אין לכהן לברך טו"מ דכבר פטרו האב אולם לפי"ז אכתי קשה לפי, הס"ד דקאמר כהן מברך דמטי הנאה א"כ הי' לו לברך הטו"מ אבל הבט נא וראה בסי' חיי אדם כלל ס"ב ותמצא שהעיר בזה ותירץ יפה וז"ל אך צ"ע גבי פדיון הבן קאמר כהן מברך דמטי הנאה לידי' הי' לכהן לברך הטו"מ וע"כ מדמברכין שהחיינו ש"מ שאבי הבן מברך ונראה דהתם בודאי לא מברכין שהחיינו על המתנה דלא מצינו בשום מתנת כהונה רק על המצו' מברך ושפיר מבעי' לי' עכ"ל ר"ל ועל מצו' אין כאן ברכת טו"מ וא"כ אפי' למ"ד דבעי' תרווייהו במקבל מתנה שהחיינו וטו"מ ואין ברכת שהחיינו על האב פוטר ברכת טו"מ שעל הכהן מ"מ בפה"ב אין כאן ברכת טו"מ דמצד הנאה אין חייב לא שהחיינו ולא טו"מ כמו בשאר מתנות כהונה שאין מברך כלל רק מצד שיש לכהן שייכות במצוה בעי למימר שיברך שהחיינו כדברי הרשב"א וצל"ח וזה לא שייך לברכת טו"מ ע"כ הכהן פטור מהכל וז"ב:

וע"ד חידוד ופלפול יש לי לומר טעמא אחרינא אהא דאין מברכין בפדיון הבן הטו"מ אף דבצדקה מברכין והיא למה דקי"ל בבכורות דף מ"ט דאינו יכול לפדות בנו במלוה שיש לו אצל הכהן והטעם מבואר באחרונים דהו"ל כמו קנין דבמוכר מלוה אינו קונה לרוב הפוסקים כמבואר באבני מלואים סי' כ"ח ס"ק ט"ז וכ"כ בס' מנחת חינוך מצו' שצ"ב דלא הוי פרעון חוב רק כמו קנין משו"ה לא מהני בי' מלוה והדבר מבואר יותר בקדושין דף ט' בענין שיראי צריכא שומא ולל"ק משום דלא סמכה דעתה ומייתי ראי' מהא דתני' עגל זה לפדיון בני וכו' וכ' תוס' ללישנא קמא מייתי ראי' וכ' עצמות יוסף וז"ל אם נתן לכהן ה"ס מה לנו בידיעות הכהן ונראה כיון שהכהן הוא אדון בכור זה אם אין לו ידיעה בשוי' הדמי' אין בנו פדוי וצריך דעת כמו שהאשה צריכא לידע שיעור קדושיה עכ"ל. מכל זה ילפי' דמעות פדיון אינו פרעון חוב אלא כמו קנין כאלו הבן של הכהן והוא מקניהו לו בעד פדיונו וכן מורה לשון פדיון שפודהו מיד הכהן וא"כ הו"ל הכהן כמוכר והאב כלוקח את בנו וא"כ לכאורה קשה מה מספקא לי' אי הכהן מברך משום דמטי הנאה לידי' או דילמא האב מברך מטעם דעביד מצוה תיפוק לי' דבלא"ה הדין נותן שהאב מברך שהוא קונה דבר חשוב דודאי אין דבר חשוב לאדם כבנו וקי"ל בלוקח ומוכר הקונה דבר חשוב הקונה מברך ולא המוכר שהיא הכהן אבל באמת הא לק"מ וטעותא הוא דהרי עד שלשי' יום של אב הוא ולא של כהן דקיי"ל הפודהו תוך שלשים ונתעכלו המעות לא מהני וע"כ שהתורה אמרה שביום שלשי' שהוא זמן הפדיון אז נתנה התורה הבכור לכהן והאב צריך שיקחנו ממנו ע"י פדיון וא"כ אז האב קונה מה שהי' שלו מקודם וביום למ"ד היא של כהן והוא חזר וקנהו ואין זה דבר חדש דהו"ל כאלו הי' לו כלים חדשים ומוכרן וחזר וקנה אותם דאינו מברך שהחיינו כמבואר בסי' רכ"ג ה"ה הכא דאינו מברך רק על המצו' שהיא דבר חדש וכיון דבזה אין הלוקח מברך שוב הכהן שהוא המוכר צריך לברך דהא הרשב"א כתב דהמוכר אינו מברך משום דהלוקח מברך וכאן דאין הלוקח מברך שוב מברך המוכר ואף שכתבתי בכל מוכר ולוקח אף שאין הלוקח מברך אפי' אי קנה ממנו כלים שהי' לו ומוכרן וחזר וקנאן אפי"ה פטור המוכר מלברך דלא פלוג היינו במקום שאפשר לפעמי' ללוקח לברך וכ"ה רוב פעמי' שהלוקח מברך משו"ה לא פלוג משא"כ בלוקח ומוכר של פדיון הבן בשום פעם אין האב שהוא לוקח מברך דלאו חדש הוא לו מטעם שכתבתי בכה"ג הוי ס"ד שהכהן שהוא המוכר מברך משום דמטי הנאה לידי' משו"ה בעי' למימר שהאב מכרך מטעם מצו' ולפי"ז היינו לענין ברכת שהחיינו אבל לענין ברכת הטו"מ כיון דביום שלשי' הו"ל הכהן כמוכר והאב כלוקח והרי בלוקח ומוכר לא אשכחן בשום פעם ברכת הטו"מ לא ללוקח כיון דקונה בעד מחיר ולא למוכר א"כ כיון דמחשבי' לאב ולכהן כלוקח ומוכר אין כאן ברכת הטו"מ ושאני צדקה דמתנה היא:

ובזה הונח לנו מה שהקדי' להאיבעי' ואמר אבי הבן מברך על פה"ב דקשה ל"ל להאיבעי' לענין שהחיינו שכבר עמדו ע"ז האחרונים ונלחצו בזה. ולמ"ש ניחא דלולי זה הו"א דאין הבן קנוי לכהן שיצטרך לקנותו מכהן אלא חוב הוא שמוטל עליו ליתן לכהן ה' סלעים ועי' באבני מלואים סי' כ"ט ס"ק י"ג ששם כתב כך. והכהן מקבלן במתנה וא"כ שייך כאן ברכת טו"מ כמו בצדקה וא"כ כיון שידע בעל האיבעי' שמברכין בפה"ב שהחיינו הי' לו להוכיח שהאב מברך דאלו הכהן הי' לו לברך הטו"מ כקושי' הח"א הנ"ל ולזה הקדים ואמר האב מברך על פדיון הבן ולשון פדיון מורה שפודאו מיד כהן הקונה אותו א"כ לא שייך בי' הטו"מ רק שהחיינו משו"ה איכא למיבעי' מי מברך

עוד יש לי לומר בזה יותר למ"ש הריב"ש סי' קל"א דמה"ט אין מברכין לפדות רק על פה"ב משום שזו נעשית ע"י שמסייע הכהן שמקבל פדיונו עיי"ש מזה מוכח דנתינה בע"כ לא שמי' נתינה בפה"ב דאל"ה א"צ הכהן לסייע ולקבלו שיכול לזרקו בפניו ויוציא בזה ועי' קצוה"ח סי' רמ"ג מפלפל בזה ואי אינו אלא חוב הרי בחוב קי"ל פרעון בע"כ שמי' פרעון א"ו מפני שהוא כמו קנין שהכהן מקניהו וצריך דעת הכהן וכמ"ש העצמות יוסף. וז"ש האב מברך על פה"ב ולא לפדותו ע"כ שהוא כמו קנין ול"ש הטו"מ ע"כ שפיר איכא למיבעי' מי מברך שהחיינו וזה כפתור ופרח. [עי' לעיל סי' קכ"ב] דברי הדו"ש באהבה

יקותיאל יהוד' ט"ב

תוכן העניינים

אבני צדק (טייטלבאום) חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה