אור ברסלב
אבני צדק (טייטלבאום) חלק ב חלק יו"ד › סימן קכב

אבני צדק (טייטלבאום) חלק ב· רבי יקותיאל יהודה טייטלבוים

חלק יו"ד · סימן קכב

סימן קכא

תשובה שלום לאהובי תלמידי ידידי הרב החריף ובקי החסיד מוה' משה שמעון אבד"ק דיורא נ"י:

אודות מבכרת שהפילה ב' חדשים אחר סילוק הווסת ובדקו נשי' וראו שפיר מלא דם בלי שום ריקום. ועתה ילדה תאומי' ב' זכרים אם חייב לפדות הבכור. ועיניו ראו הנאמר ביו"ד סי' ש"ה סעיף כ"ג דכ"ז שאין אבריו מרוקמין אין פוטר הבא אחריו וכו' והוא מתשו' מהרי"ק והחכ"צ חולק וכן השבו"י יו"ד סי' פ"ג דאין אנו בקיאי' וכו' ונו"ב תנינא דעתו כמהרי"ק והגהות אמרי ברוך ויד שאול הורו הלכה למעשה כדברי החכ"צ ובאם לא נבדק ע"י בקיאי' אין לחייבו לפדותו והרוצה להחמיר כמהרי"ק יפדנו ולא יברך לא ברכת פדיון ולא שהחיינו. ואמנם בתשו' חת"ס סי' רצ"ט הכריע דאם הפילה ובדקו נשי' וראו שאינו מרוקם אז חייב מהדין בפדיון והרוצה לחוש לדעת החכ"צ משום ס' ברכה יאמר בלי שם ומלכות ואמנם שהחיינו יברך הכהן ויוציא את האב דהרי בגמ' הוי ס"ד דהכהן יברך דמטי הנאה לידו אלא דמסיק דאבי הבן מברך דעביד מצו' אבל היכי שלא יכול אה"ב לברך משום ספיקא אזי יברך הכהן ומוציא אביו עכ"ד:

ואני תמה ע"ז א"כ הא דכ' ז' הרמ"א בסי' ש"ה סעיף י"ב במת הבן לאחר שלשים חייב לפדותו ולברך על פה"ב אבל לא שהחיינו דספיקא היא כמבואר בתוס' בכורות דף מ"ט ובטור וב"י שם הי' לו לפרש דהכהן מברך שהחיינו ומדסתם ולא פי' משמע דגם הכהן אינו מברך דבגמ' מסתפק למי תקנו לברך ברכת שהחיינו אם לאב או לכהן וכיון דמסיק דהתקנה הי' לאב ולא על הכהן תו אפי' היכי דאתרמי דהאב אינו מברך נמי אין הכהן מברך ודוחק לומר דהתם שאני אולי דגם הכהן יש לו צער משו"ה גם הוא אינו מברך שהחיינו דהא מנ"ל אימא דכיון דתקנו על האב תו לא תקנו כלל לכהן בשום פעם ועי' תוס' פסחים דף ז' ע"ב ובאו"ח סי' קנ"ח ובסי' רס"א במג"א ס"ק י"ג דלא חלקו חכמים וה"ה הכא י"ל כך ודוגמא לזה בב"י סי' י"ג ובמג"א סי' ש"א ס"ק נ"ח ומחה"ש עיי"ש:

עוד נ"ל דגם הכהן אינו מברך בנד"ד דיש להבין הא דקא' כהן מברך דמטי הנאה לידו היכן מצינו שהמקבל מעות מחבירו מתנה יברך שהחיינו ולא א' לברך שהחיינו רק על בית חדש וכלי' חדשים וראיתי שעמד ע"ז הצל"ח ותי' דעיקר הספק היא כיון שגם הכהן מסייע במצוה לכך ס"ד דעליו לברך ול"נ דכאן הכהן מקבל הנאה במה דהתורה אחשבי' לזכות לו כסף הפדיון בלא עמל ויגיעה ולא כן לזולתו שאינו כהן וזו הנאה איננו במקבל מתנה [והא דלפי הס"ד אין הכהן מברך על שאר מתנות כהונה דפדיון הבן אינו תדיר עי' רמב"ם פי"א מה' ברכות] והניחא בפדיון הבן שמחויב בודאי לפדותו אבל בנידן דידן דהאב אינו מברך מכח חשש האומרי' דפטור ולא מצוה עביד ועכ"ז ניתן הפדיון לכהן דאם חייב ה"ה בתורת חיוב ואם אינו חייב ה"ה בתורת מתנה א"כ גם לכהן אינו הנאה ודאית דאולי לאו מצוה הוא אלא מתנת אדם ולאו הנאה הוא וגם אצלו ס' ברכה היא ברכת שהחיינו ע"כ כאב ככהן שניהם אין לברך מספק כך נ"ל נכון מסברא ועי' מ"ש עוד בזה בסי' פ"ו והבאתי תשו' הרשב"א עיי"ש.

אמנם אתה יצאת לדון בדבר החדש שיברך אבי הבן הב' ברכות ממ"ש הד"מ בסי' ח' עמ"ש הנמ"י שעל ט"ק נהגו לברך על מצות ציצית טעם המנהג כי חששו לדברי הפוסקים שאין יוצאין בט"ק לכן אין מברכין להתעטף או להתלבש רק מברכין להשי"ת שנתן לנו מצות ציצית ואף שאין מקיימין אותה כתיקונה לכן תיקנו לשון על לשעבר משמע והובא בט"ז וא"כ ה"ה הכא כיון דרוב הפוס' הסכימו דחייב בפדיון מעיקר הדין אך חשש ספק ברכה מדברי החכ"צ כיון דמטבע הברכה היא על פה"ב א"כ כשאינו חייב ג"כ ליכא ברכה לבטלה שמברך להשי"ת שנתן לנו מפה"ב עכ"ל ותמה אני עליך אפי' לדבריך הניחא לענין ברכת על פדיון י"ל אפי' אי אינו מקיים עתה נותן הודאה להשי"ת שנתן לנו מפה"ב אבל איך יברך מספק שהחיינו שמא הוא פטור מפדיון ואינו מקיים המצוה אז והוי ברכה לבטלה ולומר שהאב יברך על פדיון והכהן שהחיינו הוא ודאי דבר זר וכמעט תרתי דסתרו אהדדי לפי מה שכתבתי למעלה והבן זה:

אבל אני אומר לחלק מהא דציצית דהנה דברי הד"מ צריכי' ביאור דאם אנו חוששין לספק ברכה מכח הדעה דפוטרת ט"ק אף שיש בו שיעור המבואר בסי' ט"ז מחמת שאין מתעטף בו וכמ"ש הנמ"י בזה"ל יש הראשונים שאמרו כי אין מצו' טליתות מתקיימת אלא בעטיפת הראש וכו' ולדבריהם אין מצו' ציצית באלו הט"ק שנהגו ללבוש וכו' א"כ דלסברא זו אינו מקיים אז מצות ציצית כלל ואיך יברך ברכת על מצות וכו' על מה שנתן לנו השי"ת מצות ציצית כיון דאינו בזמן שמקיים המצות בודאי ברכה לבטלה היא וא"ל כיון שעושה בו ציצית מכח ס' ולובשו הרי זה מקרי שעת חיוב לברך אז דוגמא שכ' הט"ז ביו"ד סי' א' ס"ק י"ז לענין אחר מברך א"כ בכל ספק ברכה נימא הכי והרי בסי' תפ"ט סעיף ז' ח' לענין ספירה דספיקא דפלוגתא יספור בלא ברכה וכהנה רבות בברכה שמברכין בעל יברך ע"מ שנתן לנו המצוה. ואין לומר דבמקום ס' גמור לא א' האי סברא לברך ע"מ שנתן לנו כו' רק במקום שרוב הפוסקים מחייבי' ומעיקר דין מחויב בדבר רק שעכ"ז בשביל שחושש למיעוט שאומרי' שפטור אזי חזי האי סברא לאצטרופי לברך מלבד דזה דבר שאין בו טעם דאם לספיקא לא מועיל מה מועיל לצאת מידי חשש מיעוט הפוסקים דפטרו ואיך לדידהו יברך לבטלה. אלא עוד יש לי להביא ראי' דגם בכה"ג לא סמכי' אסברא זו לברך והיא ממ"ש המרדכי סופ"ב דמגילה בשם בה"ג מי שלא ברך על ספ"ה בלילה לא יברך ביום מהך סתמא דמגילה וכו' וראב"י אמר שלא יברך ביום משום ברכה לבטלה ולולי שקשה בעיניו לחלק על בה"ג הוי אומר לברך ביום וכו' הרי אף שמעיקר הדין הי' נראה לברך ביום עכ"ז חש משום ברכה לבטלה אף שמברך בעל וי"ל שנותן הודאה על שנתן לנו מצו' זו אע"כ אפי' בכה"ג נמי לא משגחינן בהך ומ"ש בט"ק סמכי' ע"ז לברך על וכו' ע"כ נ"ל דע"כ לא א' האי סברא במקום ספק לברך ע"מ שנתן לנו המצו' אלא כגון בט"ק שיש בו שיעור אלא שיש פוסקים פוטרי' מטעם שאין מתעטף בו אלא לובש כנהוג אבל אם מתעטף בו חייב בציצית לכ"ע ועי' בתה"ד סי' מ"ה ובשערי תשובה באו"ח סי' ח' סוס"ק ג' וס"ק ו' וכיון שכן שפיר דמי לברך אז בעת שלובשו בלא עיטוף ע"מ שנתן לנו מצו' ציצית שבידו לקיים באותו טלית עצמו שילבשנו דרך עיטוף וכל שבידו לאו כמחוסר מעשה דמי ואם כעת לובשו בלא עיטוף יכול להיות שבזמן אחר ילבשנו דרך עיטוף. וגדולה מזו מצינו שנשי' מברכת על כל מ"ע שהזמ"ג וכן בציצית לפי שאנשים חייבי' וכן בטלית שאילה אם עשה בו ציצית ולובשו כ' המג"א בסי' י"ד דרשאי לברך עליו משום דהאי טלית בר חיובא הוא לגבי בעלים כ"ש הכא דהאי טלית בר חיובא הוא לגבי בעלי' עצמן אם יתעטף אף שעכשיו לובשו בלא עיטוף ואינה כתיקונה יכול לברך על מצות ציצית שנתן לנו השי"ת שבידו לקיים מצוה זו כתקינו בטלית זה כעת או למחר אבל בספירה וכיוצא בו במקום ספק שאין בידו בזמן ההוא ובשנה ההוא לקיים מצו' זו כתיקונה בשום אופן אין לברך ע"מ שנתן לנו מצו' זו כיון שאין בידו לקיימו כתיקונה הוי ברכה לבטלה ומני' בנד"ד שאין בידו לקיים כתיקונו אין לברך כלל ויותר נראה דהד"מ לא א' סברתו רק לתת טעם למנהג שנוהגין כבר בט"ק אבל לסמוך ע"ז לכתחיל' במקו"א לברך לא אמר וזה פשוט ועי' בטו"ז באו"ח סי' מ"ו ס"ק ז' ובתשו' חאו"ח בסי' מ"ו בעה"י בארתי הא דקי"ל בס' ברכה אסור לברך ועי' עוד בחאו"ח סי' ט"ו]:

וכ"ז כתבתי לדבריך שכתבת דרוב הפוסקים הסכימו שחייב לפדותו מעיקר הדין רק שיש חשש ברכה מכח דברי חכ"צ וע"כ עלה בדעתך לדמותו להאי דט"ק אבל בעיקר הדין אנכי לא כן עמדי כי הרי גדולי האחרונים המה ראו מחלוקת הראשונים והרי הגאון אמרי ברוך ז"ל והגהות הגאון יד שאול נ"י הורו להלכה ולמעשה דאין לחייב בזה בפדיון בלא ראו בקיאי' ואין חכמה לנשי' אך הגאון החת"ס ז"ל דעתו לסמוך על נשי' שראו שאינו מרוקם לחייב בפדיון וא"כ יחיד הוא לגבי הגדולי' הנ"ל והלכה כרבים דפטור מפדיון ומכח ספק איך יברך ע"כ נ"ל עיקר להלכה ולמעשה כדברי הרבי' שלא לחייבו בפדיון בנד"ד ומהיות טוב ראוי להחמיר ע"ע לקיים המצות לפדותו מספק אבל יברך ב' הברכות בלא שם ומלכות כנ"ל. וממילא מכח מ"ש גם מה שאמרת בטעם ברכת על פה"ב מכח דכהני' דידן ספיקא נינהו ליתא דא"כ אין בידו לקיים המצו' כתקינו בשום פעם ואין מקום לברך בכה"ג על הספק א"ו דלא חיישי' להכי ומחזקינן שמקיים המצו' כתקינו ומה שמברך בעל איכא טעמא אחרינא והנה הריב"ש נתן טעם לדעת הרמב"ם שהאב מברך בעל והפודה עצמו אומר בלמ"ד לפדות לפי שהאב אפשר להעשות מצו' זו ע"י הבן כשיגדל וכשיגדל אז אי אפשר לעשותו אלא ע"י עצמו וגם שעיקר המצו' על הבן עצמו דקי"ל הוא לפדות ובנו לפדות הוא קודם לבנו דאלמא עיקר המצוה בעצמו אלא שבקטנותו אי אפשר משו"ה מברך האב בעל עכ"ד הרי שנתן טעם השני בשביל שעיקר המצוה הוטל על הבן בגדולתו. והכנה"ג כ' בסי' ש"ה שמדברי רשב"א נראה שחולק ע"ז וסובר שהמצוה על שניהם על האב ועל הבן וכן דעת הרא"ה בס' החינוך כדעת הרשב"א יעיי"ש במנחת חינוך ופלא שלא זכר שם מדברי הריב"ש שסובר דעיקר מצוה על הבן:

ואני עשיתי סמוכין לדברי הריב"ש מלשון מתני' בקדושין דף כ"ט דתנן כל מצו' הבן על האב אנשי' חייבי' וכו' וכל מצות האב וכו' וקא' בגמ' אילימא כל מצו' דמחייב ברא למיעבד לאבא נשים פטורות והא תני' וכו' אר"י ה"ק כל מצו' הבן המוטלת על האב לעשות לבנו אנשים חייבי' וכו' הרי המקשה הי' מסתבר לי' לפי מושכל ראשון לפרש כל מצו' הבן המחייב ברא למיעבד ממילא על האב לאביו אלא דפריך דליכא למימר הכי והוכרח לפרש איפכא שלא כמשמעות כל מצו' הבן שמוטל על הבן א"כ אכתי קשה על התנא עצמו בשנותו את טעמו ולשונו הו"ל לינקט איפכא כמשמעו כל מצות הבן היינו שמוטל על הבן על האב לעשות לאב אנשי' ונשי' חייבים וכל מצו' האב היינו שמוטל על האב על הבן לעשות לבנו אנשים חייבי' ונשים פטורות אע"כ ה"ט דאי הוי נקט הכי הו"א דמצו' פדיון הבן עיקרו הוטל על האב בעצמותו אפי' אחר שיגדל הבן כדעת הרא"ה ורשב"א אלא שאם לא פדהו אביו אח"ז כשיגדל חייבי' רחמנא שיפדה א"ע ולפי"ז הי' ראוי לאב לברך לפדות לכן שינה לשונו ונקט כל מצו' הבן פירושו כל מצות שהוטל על הבן לפדות עצמו כשיגדל על האב למיעבד לברא בקטנותו ונ"מ לענין לשון הברכה דמה"ט מברכין על פה"ב ואגב רישא נקט נמי בסיפא כל מצו' האב אף דהתם לא רמי חיובא על האב רק על הבן כנ"ל נכון ועמ"ש בזה לקמן סי' קל"ח. והנה בתשו' חת"ס סי' רצ"ג דעת הרב השואל כיון דעיקר מצו' פדיון על הבן האב אינו אלא שליחו של הבן דרחמנא שוי' שליח והוסיף החת"ס דמצינו שליח בע"כ גבי כהן אי א' כהני' שלוחי דידן נינהו. אבל הקשה בצע"ג היכן מצינו מאי דאיהו לא מצי עביד מצי משוי שליח והבן קטן ולא מצי עביד ואיך משוי שליח וכ"ת כיון דרחמנא שוי' שפיר דמי א"כ תקשה הא דר"ה שהוכיח מזה בקדושין דף כ"ג ע"ב דכהני' שלוחא דרחמנא נינהו מנ"ל הא לעולם שלוחי דידן נינהו ואף דאנן לא מצי עבדו דרחמנא הוטל עליהו אע"כ שאין זה סברא עכ"ל:

ואני אומר דהא לק"מ מתרי טעמא חדא דבגמ' נדרים דף ל"ה ע"ב אבעי' להו הני כהני שלוחי דידן או שלוחי דרחמנא והקשה הר"ן והתוס' הא ר"ה הוכיח דשלוחי דרחמנא נינהו דאי דידן מי איכא מידי דאנן לא מצינן למיעבד ואינהו עבדו ונלחצו בזה וא"כ נוכל לומר דנהי דר"ה אינו סובר סברא הנ"ל לומר שלוחי דידן אלא כיון דרחמנא שוי' שאני סתמא דש"ס לית לי' הוכחה של ר"ה מכח סברא זו וכוותי' דסתמא דש"ס קי"ל וקם לי' דינא דהאב הוא שליח בנו הקטן:

ועוד קאמינא דהנה מ"ש החת"ס היכן מצינו דהבן קטן לא מצי עביד ומשוי שליח בא ואראך שכיוצא בזה מצינו בתוס' גיטין דף פ"ד ע"ב דקטנה שא"י לשמור את גיטה מתגרשת ע"י אבי' ובאמת תמה שם הפ"י איך אפשר לומר דקטנה שא"י לשמור גיטה שאינה מתגרשת ע"י עצמה מתגרשת ע"י אבי' והא לעיל דף כ"א מסיק הש"ס דמה שזכתה תורה לאב לקבל גרושי בתו היינו מתורת שליחות דקא' אשכחן שליחות בע"כ שכן אב מקבל גט לבתו קטנה בע"כ וא"כ אי אינה יכולה לשמור גיטה וליתא בתורת גט כלל ע"י עצמה האיך האב נעשה שליחה הא ליתא בדנפשה הא קי"ל בכולהו תלמודא דבמה דלא שייך בדנפשי' אינו יכול לעשות שליח וצ"ע

ובחידושי לגיטין אמרתי דלק"מ עפ"י דאיתא בקדושין ד' הנ"ל עבד כנעני מהו שיעשה שליח לקבל גטו מיד רבו כיון דגמר וכו' א"ד עבד דאיהו לאו מקבל גיטי' שליח נמי לא מצי משוי פירש"י וע"י אחרים דקאמר שיזכה לו רבו גיטו ע"י אחרי' או שה עושים שלא מדעתו וכן כ' תוס' יש מפרשי' דקאמר מבעי' לי' היכי דאמר העבד לאחר לקבל גיטו אי מהני קבלתו דכי לא א"ל ודאי מקבלו אבל אמירתו שא"ל לקבלו מיגרע גרע לפי שבא מטעם שליחות ובריטב"א שם הוסיף ואמר ואגב אורחא שמעי' מהכא דמה דזכין לאדם שלא בפניו אינו מטעם שליחות דהא זכין לעבד בגיטו ומספקא לן אי מצי משוי שליח או לא הילכך אעפ"י שאין שליחות לקטן זכין מהתורה עכ"ל וא"כ ה"נ שאני דהקטנה לא משוי' שליח לאבי' אלא דהתורה אמרה דהאב יכול לעשות עצמו שליח לזכות עבור בתו הקטנה בגיטה וקדושי' והאב בתורת זכי' דעדיף משליחות זוכה לה אע"ג דבגמ' א' שנעשה שליח לקבל גט לבתו הקטנה אפי' בע"כ דאין כאן זכות בגט לא בעי' דעת ובע"כ דידה כמדעתה דמי וכמ"ש המפורשים אי נמי י"ל אי היתה גדולה היתה מתרצית למעשה האב דמסתמא מקבל לטובתה וכמדעתה דמי וכעין סברא זו כ' תוס' בקדושין דף ה' לענין קדושי קטנה וכ"כ אנן נימא הכי גם לענין גירושין:

ולפי"ז קושי' החת"ס לק"מ דשפיר י"ל דהתורה ציותה להאב שהוא יעשה א"ע שליחו בתורת זכי' לזכות לבנו בפה"ב ומהני אף דהקטן אינו יכול לעשותו אבל בכהנים שהישראלי' מוסרי' קרבנם לכהן ואומרי' לו להקריבו אי ס"ד שלוחי דידן נינהו לא מהני אף דהתורה אמרה שיהי' שלוחי דידן דע"י אמירה בתורת שליחות מגרע גרע. אבל לגבי פדיון שפיר י"ל דהאב אינו אלא כשליחו של הקטן בתורת זכי' דעדיף משליחות וא"ש. ולפי"ז ענין זה תלי' בפלוגתת הט"ז והש"ך בנה"כ בסי' ש"ה אי ב"ד יכול לפדותו לקטן דהו"ל זכי' או לא עיי"ש. ואמנם החת"ס העלה שם להלכה דגם לפי דברי הריב"ש האב הפודה אינו בתורת שליחות כי אם שהתורה הטילה מצוה זו של הבן על אב לפדות בנו הקטן כיון שא"י לפדות א"ע אז והוכיח זה ממה שנכסי האב משועבדין אף שיש לבנו נכסי' מאבי אמו עיי"ש. ולכאורה יש לי להוכיח דהתורה הטילה המצוה על האב ואיננו שליח הבן מכח זכי' מדמברך האב שהחיינו ואי ס"ד דאינו אלא שליח הרי הצל"ח כתב בשלהי פסחי' דשליח הפודה אינו מברך שהחיינו וכן הביא פתחי תשובה בשם כמה פוסקים א"ו דחייבי' רחמנא מצד עצמו והחת"ס שלא הוכיח מזה שהאב אינו שליח איהו לטעמי' שסובר בסי' רצ"ח דשליח מברך שהחיינו ולא הביא שם דברי הצל"ח הנ"ל אבל לפי דברי הצל"ח דשליח אינו מברך שהחיינו שפיר יש הוכחה דהאב אינו מטעם שליח מיהו י"ל דהצל"ח לא אמר אלא בשליח שעשהו האב בדרך מקרה אבל האב שהתורה ציותה עליו שיהי' שליח שאני ושפיר מברך שמקיים מצות התורה מ"מ אכתי אין זה הכרח גמור דאכתי מצינן להסתפק בהך סברא ולומר אי האב מטעם שליח אינו מברך שהחיינו כשליח דעלמא להצל"ח ובזה ניחא לי לפרש דברי הגמ' שילהי פסחי' בעי מני' פשיטא על פה"ב אבי הבן מברך שהחיינו כהן מברך דמטי הנאה לידי' או אבי הבן מברך דקא עביד מצוה והקשו האחרונים נוסח הברכה על פה"ב הוא ללא צורך. ולמ"ש ניחא דמבואר בתשו' הרשב"א סי' של"ח דאין הכהן מברך ג"כ שהחיינו אע"ג דמטי הנאה לידו משום דהאב מברך ולא תקנו ב' ברכות שהחיינו על מצוה אחת ולפי"ז אי הי' הדין דהאב א"י לברך שהחיינו הי' הכהן מברך ובזה א"ש דאלו הי' ניסח הברכה של אב לפדות בנו הי' משמע דהמצו' על עצמו לא מתורת שליחות והוי פשיטא לן דאיהו מברך נמי שהחיינו ושוב אין הכהן מברך לזה הקדים וא' פשיטא על פה"ב האב מברך כלו' לא לפדות כ"א על פדיון וע"כ הטעם כמ"ש הריב"ש דעיקר מצו' על הבן ואפשר לעשותו לכשיגדל א"כ יש להסתפק אולי חיוב האב אינו מציע כ"א בתורת שליחות וזכי' ותו לא יוכל, לברך שהחיינו וא"כ מבעי' לי אי הכהן מברך דקא מטי הנאה לידו או אבי הבן מברך דקעביד מצו' ר"ל מצו' בעצמותו ולא מתורת שליחות ואפי' אי בתורת שליחות התורה ציותה שיעשה א"ע שליח א"כ בזה עצמו מצו' קעביד ששמע למצותיו וא"כ איהו מברך ולא הכהן ומסיק האב מברך שתים וזה כפתור ופרח דברי ידידו דו"ש באהבה. יקותיאל יהוד' ט"ב:

תוכן העניינים

אבני צדק (טייטלבאום) חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה