אבני צדק (טייטלבאום) חלק ב· רבי יקותיאל יהודה טייטלבוים
חלק יו"ד · סימן קו
שלום לאהובי ידי"נ הרב החריף וכו' מוה' פישל פעלדמאן נ"י.
מכתבו שנית הגיעני ע"ד הראי' שמביא מדברי הרי"ף ממ"ש פ' החולץ בהא דהוי קרי' לי' בר ארמייתא או בר ארמאי וא' מי לא טבלה לנדתה מי לא טבל לקרי' וכ' הרי"ף ואי קשי' לך מהא דאר"י גר צריך שלשה ומשני דהא דר"א וריב"ל בדיעבד דלא פסלי' לברי' והא דר"י לכתחי' דלא נהגינן בי' מנהג גר ולא מנסבי' לי' בת ישראל עד דטבל בפני ג' ועי' ברא"ש ולדעת האומרי' דלכתחי' צריך גלוח הי' להם להקשות הא לנדתה וקריו לא נתגלחו ולתרץ דבדיעבד כשר א"ו דגלוח אפי' לכתחיל' אין צריך רק מכח חציצה וזה צריך בין לנדה ובין לקרי לדעת האומר דב"ק צריך ליזהר מחציצה עכ"ד. ויפה אמר לכאורה אך שלא תקשה על הסוברים בדעת הרי"ף והרא"ש דבעי' גלוח לכתחי' מכח הטעם דומי' דלוי' וגם הב"ח לא הזכיר ראי' זו מהרי"ף ורא"ש ע"כ נ"ל ברור דאין מזה ראי' כלל ואם לדין יש תשובה והוא בשנדקדק עוד מה הכריח להרי"ף לחלק דהא דר"א וריב"ל בדיעבד דלא פסלי' לברי' והא דר"י לכתחיל' דלא מנסבי' לי' ב"י עד דטבל בפני ג' למה לא אמר פשוט כדעת הרא"ש והטור וש"פ דלכתחיל' היא דבעי' ג' ובדיעבד אפי' הוא עצמו מותר בבת ישראל וביו"ד סי' רס"ח מביא ב' דיעות בזה דלדעה ראשונה אפי' לא טבל בפני שלשה מותר בישראלית ולהרי"ף והרמב"ם אפי' בדיעבד שטבל או מל בפני שנים מעכב ואסור בישראלית אבל אם נשא ישראלית והוליד ממנה בן לא פסלי' לי' עכ"ד. גם יש לדקדק דהרי"ף כתב דהא דר"י לכתחי' דלא מנסבי' לי' ב"י עד דטבל ובש"ע קורהו דיעבד ומעכב הלא דבר הוא
אבל הט אזניך ושמע דכ"ז עולה יפה למה דאי' בגמ' גיטין פ"ק דף ד' ע"ב תנן המביא גט וכו' אי מההוא הו"א ה"מ דיעבד עיי"ש ברש"י ובתוס' ד"ה אי מההוא וכו' אבל קשה דא' בפ"ב וכו' וי"ל דמאחר דתני הכי תרי בבא א"כ מהשתא מצינן למימר דהא דצריך במדיה"י היינו לכתחי' וכו' ולפי תירוץ זה נשמע דלשון צריך לפי משקל ראשון משמעותי' דיעבד כדקא' אי מההוא פירש"י מדיוקא דרישא הו"א דיעבד צריך במדיה"י אבל ממדינה למדינה בא"י אין לפסול בדיעבד ולבתר דמשני כאן בפ"ק תו אי לאו דתני בהדי' בריש פ"ב המביא גט במדיה"י וכו' פסול תו הו"א דהא דתנן צריך היינו לכתחיל' עי' שם שכך הוא עוד כתבו תוס' ועוד נראה לר"י דה"פ ה"מ דיעבד שלא ראה כתיבת הגט וחתימתו דיכול לתנו בא"י אבל לכתחי' צריך שיראה וכו' קמ"ל דלא ובמדה"י אם לא ראה א"י להביא ולתנו לה ואם מביא ונתנה כשר אי לא מתני' בפ"ב ולפי תירוץ זה מוכח דלשון צריך היא בדיעבד דהיא מה שאמר צריך במדה"י שיאמר היינו בדיעבד אם לא ראה כתיבת הגט א"י לתנו לה א"כ האי צריך היינו שבדיעבד אי לא ראה מעכב מליתן לה אבל בדיעבד גמור אם נתן הו"א דכשר קמ"ל. ובזה נבא אל הביאור בין לשיטת הרא"ש וטור ובין להרי"ף דודאי מהא דבעי' גלוח לא, קשי' להו דהדבר פשוט כיון דאינו אלא מכח דומי' דלוי' אינו אלא לכתחי' ובדיעבד אינו מעכב והו"ל הוא עצמו גר גמור בלא גלוח ומותר בב"י וכדמשמע בש"ך אלא דעיקר קושי' שלהם מהא דאר"י גר צריך שלשה והאי לשון צריך משמע דהוא לשון דיעבד כדבעי' למימר בפ"ק דגיטין אי מההוא מדיוקא דרישא דמבואר דלפי הסברא צריך משמע דאפי' בדיעבד מעכב ולזה תי' הרא"ש דרק לכתחי' בעי' שלשה אבל בדיעבד אין מעכב וכו' דהאי צריך אינו אלא לכתחי' וכדאשכחן בפ"ב דאי לאו מתני' דהתם הו"א דצריך היינו לכתחי' וכפי' הראשון בתוס':
אמנם הרי"ף לא ניחא לי' בהכי דסובר כתי' הב' דלשון צריך משמע בדיעבד ומעכב ולזה מוכרח לחדש דהא דר"י לכתחי' דלא נהגי' בי' מנהג גר לא מנסבי' לי' ב"י עד דטבל בפני ג' הנה קרי לי' לכתחי' לענין אם רוצה לישא ב"י לא שבקי' לי' דיכול לטבול ובאמת מקרי' זה דיעבד דאף שטבל כיון שלא הי' בפני ג' לא עלתה לו טבילה ומעכב אותו מלישא ב"י וכלשון המחבר נמצא שייך שפיר גר צריך שלשה לשון דיעבד לענין עצמו דאסור בב"י עד שיטבל בפני ג' אבל לענין ברי' דהוא דיעבד גמור ודאי לא פסלי' לי' ובזה ברור:
אמנם בלא"ה דברי הרי"ף תמוהין דהרי קא' ר' יוסף יכולין להכשיר בה ובברתא הרי דגם הגיורת עצמה מכשירינן בלא שלשה וכבר עמד ע"ז המרדכי ודחה דבריו והב"ח נלחץ מאוד בזה עיי"ש. ולי נראה פשוט דלכאורה הי' להרי"ף לומר והא דר' יוסף ור"א וריב"ל הגם די"ל משום דר' יוסף, מדר"א יליף לי' ע"כ לא אבל יותר נראה ברור דודאי ההוא דעבדא דר"ח אטבלי' לגוי' לשם אנתתא מודה הרי"ף שפירושו דאטבלי' בפני שלשה וכפי' הנמ"י והם ודאי טבלי' לשם גיורת אבל לא למדו אותה להתכוין לשם גיורת והיא טבלה לנדתה ועי' גיטין פ"ב דף כ"ב בסוגי' דהכל כשרין לכתוב הגט דמשני בגדול עומד ע"ג וכ' תוס' דהיינו כשלמדו ומזהירו לעשות לשמה ואחרים רואי' היינו כשאינו מזהירו ושם מבואר דאפי' מלמדו ומזהירו לא מהני רק בקטן אבל גדול אדעתי' דנפשי' עבד וא"כ הכא שידוע שטבלה לנדתה וכפירש"י לשם אנתתא לשם טבילת נדות ולא לשם גיורת והוי ס"ד דלא מהני וכדקא' בירושלמי דהאיך תעלה טבילה קלה לטבילה של גיורת ולזה הביא ר' יוסף ראי' מהא דא' מי לא טבלה לנדתה הרי דטבילה זו עולה דגם זה לשם קדושת ישראל. והנה הנמ"י מפרש גם הא דבר ארמייתא ובר ארמאי בהכי שהי' ידוע שטבלה בפני שלשה אך שלא למדו אותם לטבול לשם גיורת אלא טבלו לשם נדות או לקריו ומשו"ה מוציאים עליהם לעז דהוי ס"ד דלא מהני וע"ז מביא הנמ"י ראי' מהירושלמי דמקשה האיך תעלה טבילה קלה וכו' ומשני דזו וזו לשם קדושת ישראל וז"ש בגמ' מי לא טבלה לנדתה או לקריו ר"ל כאלו אמר מי לא עלתה לו טבילה זו שטבלה לנדתה או לקריו הרי גם בזה קבל עליו דת ישראל והוי הטבילה לשם גיורת [ואין הנמ"י מביא ראי' מהירושלמי דהיה בפני ג' רק דמביא ראי' דס"ד דטבילה לנדתה או לקריו לא מהני] וזה ברור בדברי הנמ"י וסרה מהר פיקפיקו.
אבל הרי"ף ז"ל לא ניחא לי' בהכי דהלשון דקאמר מי לא טבלה לנדתה ומי לא טבל לקריו משמע שאינו יודע אלא דמסתמא הכי הוא כיון שהחזיקו בדת הישראלי מסתמא טבלו לנדתה ולקריו וכדבריו משמע בירושלמי קידושין סו"פ האומר דקא' אלא ריב"ל כהדא דתני בר קפרא גר שמל ולא טבל ה"ז כשר דאין גר שלא טבל לקריו משמע דלא כפי' הנמ"י בהא דריב"ל וגם לא כפי' הט"ז בסי' רס"ח ס"ק ח' שכ' אהא דטבל לקריו פי' שידענו בבירור דבר דזה שטבל לקריו וכן אשה לנדתה עיי"ש דמלשון הירושלמי משמע בהדי' דאמרי' מסתמא טבל לקריו והאשה לנדתה והיינו מכח שמחזיקי' דת יהודית מסתמא הכי היא ומה שהקשה הב"ח וט"ז מנתגיירתי בילב"ע לק"מ דסובר הרי"ף דפי' הי"מ בנמ"י דאיירי שידענו שקיבל עליו בפני ג' המצו' ולטבול וכן היא בחדושי רשב"א יבמות בשם הרמב"ן אבל נתגיירתי בילב"ע לא מהני כלל עיי"ש. וא"כ סובר הרי"ף אי כפי' הנמ"י דידוע שטבלה בפני ג' לא הי' לו לומר מי לא טבלה וכו' דהא ודאי ידוע משלשה שטבלו אלא הי' לו לומר מי לא עלתה לה טבילה לנדתה או לקריו אלא ודאי מדקא' מי לא טבלה וכו' משמע שא"י אלא מסתמא הכי היא וע"ז קשי' לי' שפיר נהי דכך היא שטבלה לנדתה או לקריו אבל מסתמא לא הי' בפני ג' דלנדות וקרי לא בעי' בפני ג' וע"ז תירץ דבדיעבד לענין ברי' סגי בלא שלשה אבל הא דר' יוסף דאכשר בה שם מודה הרי"ף דאיירי שהעבד טבלה בפני שלשה כדין גיורת אלא שלא למדה ולא הזהרו אותה לכוין לטבול לשם גיורת או אדעתה דנפשה עבדה ואמרה לשם נדות ובודאי בעי' טבילה לשם דת ישראל וגיורת. וס"ד דלא מהני וע"ז מביא ר' יוסף ראי' מר"א דא' אפי' בסתם מי לא טבלה לנדתה ומהני כ"ש בידוע שטבלה לנדתה דדא ודא אחת היא לשם קדושת ישראל. וזה ברור:
ובעת עסקי בזה עיינתי בתשו' מאמר מרדכי סי' א' דבתחיל' מביא ראי' ממה דא' מי לא טבל לקריו מכלל דב"ק צריך ליזהר מחציצה ואח"ז דחה, זה וז"ל דאף ריב"ל קאמר מי לא טבל לקריו היינו לחומרא דילמא שפיר טבל ועוד דמיעוט המקפיד אינו חוצץ רק מדרבנן וא"כ שפיר קא' מי לא טבל לקריו אף אם הי' עליו מיעוט וחוצץ מדרבנן מ"מ לאו בר ארמאי היא ולחומרא א' דישראל הוא ונ"מ לענין קדושי אשה ושאר דינן כישראל ושוב מסיק כן להלכה דטבילת ב"ק אין בו ענין חציצה עיי"ש. ולי דבריו תמוהין דהמעיין בטוש"ע וט"ז וש"ך יראה דלדעה הראשונה אי טבל לקריו מותר בישראלית אפי' לכתחיל' ולדעת הרי"ף ורמב"ם בנו מותר אפי' לכהונה ולמיוחסי' שבישראל דדין ישראל גמור יש בו ולא רק לחומרא חשבי' לי' כישראל ואפי' להט"ז דאיירי בידוע שטבל לקריו אפי"ה אי נימא לקריו א"צ להסיר ממנו דבר החוצץ איך עלתה לו טבילה זו לקריו בשביל גיורת דפוסל בי' חציצה ואי איירי שידענו שהסיר ממנו דבר החוצץ א"כ נראה בעליל שכיון לשם גירות דאי לקרי בלבד ל"ל להסיר ממנו דבר החוצץ אם לא שנאמר דאיירי שהחמיר ע"ע או טעה וסבר שב"ק פוסל בו חציצה וכל כהאי הו"ל לפרושי ולא לסתום. ובזה נדחה גם מה שתי' היד שאול בגמ' דריב"ל לטעמי' דב"ק אסור בדברי תורה הא בש"ע העתיקו דין זה לדידן דב"ק בטלי' לטבילתו וע"כ דאיירי בידוע שטבל לקריו ואי אין חציצה פוסל בו מה מהני לגירות א"ו גם לדידן ב"ק פוסל בו חציצה ובאמת מסיק התם בתשו' הנ"ל דב"ק אין בו דין חציצה והביאו בשע"ת או"ח סי' פ"ח עיי"ש וצ"ע כעת:
ומ"ש אי נימא דנכרי יכול למול א"ע מטעם באי' כאחד הו"ל לגמ' לומר נפקותא זו דזה יתכן למ"ד מואתה את בריתי תשמור אבל למאן דיליף מהמול ימול ל"ש לומר כך. לדעתי כמו דנקרא אז ישראל מכח באי' כא' כ"כ נקרא אז המול מטעם זה וכמו לענין גט נקרא חצירה משום באי' כא':
ומ"ש שציוה ליטול מעט מן שערה עפ"י הזוהר פ' נשא שכ' דהאי נוק' בעי לספרא שערה כד אתיא לאזדוונא וכו' ועפי"ז נהגו נשי דידן לעשות כן עכ"ד מזה נראה שהבין שכוונת הזוהר שאשה צריכה לקצוץ מעט מן השערות בכל עת קודם טבילה וכן נהגו נשי דידן ואני חקרתי ודרשתי והוגד לי שאין קוצצין כלל אפי' מעט קודם טבילה אם א"צ לכך מכח חציצה וכדומה. והנה לפי הבנתו הי' לו לזוהר לומר האי נוק' בעי למיג"ז מן שערה כד אתיא לאדכאה ולאזדווגא אבל הוא אמר לספר"א שערה משמע כל השער ע"כ נ"ל שכוונת הזוהר ע"מ שקוצצין כל השער של הכלה אחר הנשואין ולכאורה יש מכאן סמך לקצוץ שער הכלה תיכף אחר החופה וכן נוהגין עתה במקצת אבל המנהג הישן שלא לקצוץ שער הכלה עד למחרת אחר בעילת מצו' וכמבואר בתשו' חת"ס יו"ד סי' קצ"ה ואפשר כוונת הזוהר ג"כ לכך וז"ש כד אתי"א הוא לשון בינוני לשון עושה כפירש"י עה"פ והנה רחל בתו באה עם הצאן עיי"ש ולפי"ז בחנם ציוה לקצוץ מעט כי זה לא שמענו ולא ידענו אם לא צריך לכך מטעם חציצה וכמ"ש הב"ח, ועי' בס' מעיין טהור סי' י"ח לא נזכר מנהג לקצוץ מעט משערה קודם טבילה רק שלא יהא שער קשור עיי"ש:
ועל מ"ש הלבוש ביו"ד סי' קצ"ח גבי נאנסה וטבלה דיש מחמירין כו' דהא ורחץ כתי' יפה תמה מאין הוציא זה ואני מוסיף להפליא הלא בגמ' חולין פ"ב ד' ל"א ע"ב אליבא דר"י דיליף לי' מדכתי' וכבס שנית וטהר מה תכבוסת ראשון לדעת וכו' וכ"ה להדי' הך ילפותא בירושלמי פ"ב דמגילה זכרו הב"י ולמה שביק הלבוש הך ילפותא ויליף מורחץ וצ"ע.