אבני צדק (טייטלבאום) חלק ב· רבי יקותיאל יהודה טייטלבוים
חלק יו"ד · סימן צח
שלום לכבוד אהובי ידי"נ הרב החריף ובקי הנגיד מוה' נפתלי הכהן נ"י.
הביא לנו עיסה קושיות בשבועות דף כ"ג אמר רבא אף אנן נמי תנינא שבועה שלא אוכל ואכל ושתה אינו חייב אלא אחת א"א בשלמא שתי' בכלל אכילה איצטרך לי' וכו' א"ל אביי א"מ שתי' בכלל אכילה אימא סיפא שבועה שלא אוכל ושלא אשתה ואכל ושתה חייב ב' כיון דא' שלא אוכל איתסר לי' בשתי' כא' שלא אשתה אמאי חייב וכו' וק"ל לפי דעת התוס' בחולין דף ק"א ע"א ד"ה לרבות שמקשו שם בהא דצרכי' קרא לחייב בהמחה חלב וגמעו משום דגלי נפש לרבות השותה ול"ל קרא הא שתי' בכלל אכילה ותי' וז"ל דהתם במילי דשתי' כגון יין ושמן והכא במידי דבר אכילה דממחו להו ושתי להו עכ"ל וא"כ ה"ת התם גלי קרא נפש לרבות השותה דחייב גם בשתי' כזה אף דאתי מאכילה אבל בכלל אכילה באמת לא הוי וא"כ מאי מקשו הש"ס הכא דלמא מיירי דשתה משקה כזו דהמחה מאכל דבכלל שבועה קמייתא ליתא ובשבועה אחריתא איתא. ואף דנאמר דהוי דוחק לאוקמי ששתה משקה כזו מ"מ י"ל דמיירי ששתה באמת שאר משקין והא דחל שבועה בתרייתא הוי מטעם כולל דמגו דחל אמשקה כזו של"ה בכלל שבועה ראשונה חל נמי על שאר משקין שיתחייב מטעם ב' שבועות וצ"ע ואגב אעורר בדברי תוס' שם בחולין שכתב וז"ל הא שתי' הוי בכלל אכילה כדדרשי' בפ"ג דשבועות מדכתיב ואכלת לפני וגו' מעשר דגנך תירושך וקרי תירוש אכילה עכ"ל והמעיין בסוגי' דשבועות רואה שבגמ' שם מדחה דליכא הוכחה משם משום דלמא מיירי ע"י אניגרון אך דילפי הש"ס ממ"ש ונתת הכסף וגו' ביין ושכר עכ"ל במכתבו:
תשובה במה דסיים אפתח דלק"מ דישום עינו בחולין דף ק"כ דריש לקיש הוא דאמר נפש לרבות השותה ועלה מייתי התוס' שפיר הא שתי' בכלל אכילה וכדדרשי' בפ"ג דשבועות דף כ"ב ע"ב מדכתיב ואכלת וגו' מעשר דגנך ותירושך וכו' דריש לקיש הוא דיליף מני' דשתי' בכלל אכילה ולא חש לקושי' דלמא ע"י אניגרון דמשמע לי' הפסוק יין לבד כמו בכ"מ ומשו"ה נקטי' התוס' אליבי' הך דרשא וז"ב. ולענין קושי' הראשונה אני אומר מעיקרא דדינא פירכא דמה דהוא בכלל שתי' הוא בכלל אכילה והמחה וגמעו דאינו בכלל אכילה הוא משום שאינו בכלל שתי' דהתוס' לטעמי' שכתב בשבועות שם אהא דא' שמואל שבועה שלא אוכל ושתה חייב איב"ע סברא דא' איניש לחברי' תא ונטעום מידי ועיילו ואכלו ושתו איב"ע קרא והקשו ל"ל קרא ותרצו דקרא אתי לאשמעי' הסברא ובודאי באומר אדם תא נטעום מידי ואכלו ושתו היינו שתי' ממש יין וכדומה העומד לשתי' אבל לא להמחות דבר אכילה ולגמעו דזה אינו בכלל שתי' ומה"ט נמי באומר שלא אשתה נמי אין דעתו רק על מידי דשתי' דדרך בא לשתותו לצמאון ולא להמחות דבר אכילה ולגמעו דזה לא מקרי שתי' בלשון בני אדם ובנדרים הולכין אחר לשון ב"א. ועי' ביו"ד סי' רי"ז תמצא דומה לזה בסעי' כ"ז הנודר מהכסות מותר בהשק ביריעה ובחמלה פי' מיני בגדי' גסי' שאין דרך ב"א להתכסות בהן ושם הרבה כיוצא בזה וא"כ אם אמר, לא אשתה ודאי בהמחה וגמעו אינו חייב וכי תאמר ה"מ באומר לא אשתה לחוד אבל אמר לא אוכל ולא אשתה דהאי לא אשתה ל"ל אע"כ גילה דדעתו דהאי לא אוכל היינו דרך אכילה אבל המחה וגמעו שרי ולכן אמר לא אשתה היינו המחה וגמעו דאי שתי' ממש הוא בכלל לא אוכל זה אינו דהשתא דאתינא לסברא גלי דעתו עדיף טפי לומר כדתירץ הגמ' כיון דאמר שלא אוכל והדר שלא אשתה גלי דעתו דהך אכילה אכילה גרידתא הוא ולא אשתה כמשמעו אבל ודאי אין כוונתו רק על שתי' ממש ולא על המחה וגמעו ויצא לנו מזה לדינא דבין האומר לא אשתה או האומר לא אוכל ולא אשתה אינו אסור רק במידי דשתי' ממש דדרך לשתותו אבל אם המחה וגמעו פטור דאינו קרוי שתי' בלשון ב"א וז"ב לדינא:
אח"ז הראני תלמידי הב' החריף מוה' מנשה שיחי' מה שכתב שם בשבועות בס' אהל דוד וז"ל כיון דא' לא אוכל אסור בשתי' מזה יש ראי' למג"א סי' קצ"ז דגם מים בכלל אכילה דאל"כ מה הקשה אביי נימא מעיקרא כי אמר לא אוכל לא איתסר בשתי' מים ושוב בשנשבע שלא אשתה נימא מיגו דחל על המים חל נמי על שאר משקין אמנם י"ל דאי משום כולל קשה ר"ש דפליג בסיפא הו"ל לחלוק גם ברישא גבי שלא אוכל ושלא אשתה דאיהו לית לי' כולל רק קשה דלמא מיירי מתני' ששתה מים ולכן חייב שתיים אף דר"ש ל"ל כולל מ"מ חייב על המים שלא הי' בכלל שבועה הראשונה ולולי דברי המג"א הי' נראה דלכך הקשה אביי זה על רבא ולא על שמואל דעל שמואל י"ל כהנ"ל אבל רבא דמוקי רישא מטעם שתי' בכלל אכילה ע"כ לא מתוקמי' ששתה מים כיון דאינו בכלל אכילה עכ"ל [העתקתיו אולי אינו אתו] וממילא מזה נקח מה שהקשית בתחל' אימא דהך שלא אשתה דחייב איירי בהמחה וגמעו דאינו בכלל אכילה זה טעות מעיקרא דהא קאי על רבא דמוקי רישא מטעם שתי' בכלל אכילה ע"כ איירי בשתי' ממש רק ע"י כולל יש מקום לקושיתך וגם זה לא קשה דא"כ הי' לו לר"ש לפלוג ברישא כנ"ל כ"ז לפלפולא אבל הדין דין אמת כמ"ש לעיל דבאומר שלא אוכל ולא אשתה אינו חייב רק על שתי' ממש ולא על המחה וז"ב:
ומדי עסקי בזה עלה בלבי לתרץ דעת המחבר שכתב בסי' קצ"ז דבשתה מים אינו מצטרף לזימון משום דלא זיינו כדאי' בר"פ בכל מערבין והמג"א תמה וכ' וצ"ע דהא מ"מ יכול לומר שאכלנו משלו דאפי' שתי' מים בכלל אכילה הוא וכ"מ ביו"ד סי' רל"ח סעי' ב' [ר"ל דגם כ' המחבר נשבע שלא לאכול אסור אף לשתות דשתי' בכלל אכילה ומדסתם וכ' סתם שלא לשתות ודאי אפי' מים נמי אסור וחייב קרבן ומלקות עיי"ש בש"ך] והתוס' כתבו הטעם משום דשתי' בכלל אכילה ואף דבגמ' נקט כוס יין הוא לאו דוקא דהא איכא שאר משקין וכו' עיי"ש. ולכאורה הוא תימא גדולה מדוע לא חילק ביו"ד בין שאר משקין למים לומר דבמי' פטור ומותר. ולכן נ"ל דס' הב"י לחלק דלענין נדרים שאני מבהמ"ז וחילי' דידי' מכח דנקט כוס יין משמע הדומה לו ולא מים וגם מכח קושי' תוס' אהא דאמר שמואל שלא אוכל ושתה חייב איב"ע סברא ואיב"ע קרא דקרא ל"ל דהא איכא סברא ותירוצם דחוק. והריטב"א כתב דאתינן לחיובא בין שנשבע ע"ד בני אדם ובין שנשבע ע"ד לשון הקודש. והנ"ל בזה דיש חילוק לדינא דבלשון ב"א גם שתי' מים בכלל אכילה דבאומר לחבירו תא ונטעום מידי ועיילו ואכלו ושתו היינו יין ושאר משקין ומים לצמאון כדרך העולם וא"כ אפי' בשותה מים חייב אבל להאיב"א קרא דיליף מדכתי' ואכלת מעשר דגנך ותירושך או כדמסיק מדכתי' ונתת הכסף וגו' ביין ובשכר. הנה לא מצינו דקרי שתי' בכלל אכילה אלא יין והדומה לו דזיין אבל מים דלא זיין אינו בכלל אכילה וא"כ הא דאמר שמואל שתה חייב דמשמע אפי' מים היינו בנשבע סתם דהולכין על לשון ב"א אבל אם פירש על לשון התורה אינו חייב רק על יין והדומה לו אבל על מים פטור וקי"ל דסברא הוא א"כ חייב בנודר סתם שלא לאכול גם אם שתה מים דבלשון ב"א גם מים בכלל אכילה אבל לשון תורה לחוד ובלשון תורה מים לאו בכלל אכילה ולכן בשותה אינו מצטרף דלא זיין ולאו בכלל אכילה דקרא משו"ה אינו יכול לומר שאכלנו דהאי אקרא דואכלת וברכת קאי וזה ברור ומתורץ קושיות תוס' לשיטת המחבר:
וראיתי בפרמ"ג שם הקשה על המחבר מהא דפ"ק דמע"ש דממעט מים דגמר פרי מפרי הא לאו הכי הוי בכלל ואכלת ומהא דעירובין י"ל עירוב שאני עכ"ל ואתפלא עליו מה ראה לומר ככה הכי נעלם ממנו באותו שעה גמרא מפורשת במקומו דהכי איתא התם בכל מערבין ומשתתפין חוץ מן המים ומן המלח והכל נקח בכסף מעשר חוץ מן המים ומן המלח ובגמ' חד מתני העירוב לא שנו אלא מים בפ"ע ומלח בפ"ע אין מערבין אבל מים ומלח מערבין פרש"י מים ומלח המעורבין מזון הן לטבל בהן הפת אבל אמעשר לא מ"ט פרי בעינן כלו' ולפיכך גם במים ומלח המעורבין אין נקחין בכסף מעשר ואפי' מאן דמתני אמעשר מסיק דאיירי' בנותן לתוכו שמן משום דבעי מידי דהוי פרי אבל גבי עירוב בראוי ללפת בו הפת סגי כך דעת רוב הפוסקים וכך פסק רבינו בפ"א מה' ערובין בכל מערבין ומשתתפין חוץ מן המים בפ"ע וחוץ מן המלח בפ"ע עירוב מים עם מלח ועשה כמורייס משתתפין וכן פסק המחבר באו"ח סי' שפ"ו ס"ה לדעה ראשונה עיי"ש. ובה' מעשר שני פ"ז ה"ד פסק אין לוקחין בכסף מעשר מים ומלח וכו' לפי שאין גדוליהן מהארץ ואפי' עירוב מים ומלח בלתי אם נתן לתוכו שמן ומבליע דמי המים ומלח בשמן אז נקח כמבואר שם בה' יו"ד. וא"כ לזה צריך קרא דפירי דאפי' במים ומלח המעורב בלא שמן דראוי ללפת בו הפת ומקרי מזון לענין עירוב אפי"ה אינו נקח בכסף מעשר דלאו פירי הוא וזה ברור. ולפי"ז שפיר פסק המחבר לענין ביה"מ ששתה מים אינו מצטרף דבלשון תורה לאו שתי' הוא [ומים עם מלח דהוא מורייס ודאי אינו ראוי לשתי' ואינו מצטרף כמבואר בסי' תרי"ב בהג"ה לענין יוהכ"פ רק לעירוב מהני מטעם דראוי ללפת בו הפת] אבל לענין נדרים ושבועה דהולכי' אחר לשון בני אדם שפיר פסק דבנודר או נשבע שלא לאכול אסור לשתות וחייב אפי' על מים דבלשון ב"א מים בכלל שתי' וכפי שכתבתי לתרץ קושי' תוס' בשיטתו והמג"א אזיל בשיטת תוס' דקרא אתי לאשמעינן הסברא וא"כ אין חילוק בין לשון בני אדם או לשון תורה וכ"ד הריטב"א ומשו"ה פוסק דגם מים שתי' בכלל אכילה:
אבל אי קשי' על המחבר הא קשי' לי מהא דאית' ביומא ר"פ יוהכ"פ אסור באכילה ושתי' ופריך הני חמשה כנגד מי כנגד חמשה עינויין שבתורה הא אנן שיתא תנן שתי' בכלל אכילה דאר"ל מנין לשתי' שהוא בכלל אכילה שנאמר ואכלת וכו' והקשה התוס' יוהכ"פ נהי דשתי' בכלל אכילה מנ"ל דהוא בכלל ענוי ומתרץ כיון דכתי' תענו ועניתם וכתי' התם ויענך וירעיבך ויאכילך וגו' מה התם ענוי דאכילה אף הכא ענוי דאכילה ממילא שתי' בכלל עכ"ל ולפי דעת הש"ע דמי' אינו בכלל אכילה נימא דהשותה מים ביוהכ"פ אינו חייב כרת דאינו בכלל אכילה ולא בכלל ענוי. הן אמת שראיתי בס' יד דוד שם אהא דא' שתי' בכלל אכילה כתב בזה"ל עיין בהלכות קטנות ח"ב סי' רפ"ב דרוצה לחלק דדוקא שתי' יין ושאר משקי' בכלל אכילה ולא שתי' מים דאפשר דאינו חייב כרת ואחר המחילה דבריו לא נהירין עכ"ל ושמתי עיני בו בס' הלק"ט שכ' וז"ל שאלה השותה מים ביוהכ"פ אם חייב כרת. תשובה אפשר דמן התורה אינו חייב אלא אם אכל מידי דזיין אבל מים אינו זיין כלל כמ"ש הרמב"ם דאין מערבין במים שהמים הם להוליך המזונות למקומות הצריכי' ואין בהם אלא הרחקת הנזק הוא הצמא אבל תועלת הזן אין בהם כלל עכ"ל וזה פשיטת המחבר אבל חלילה לייחס דעה זו להמחבר ולומר דשותה מים ביוהכ"פ אינו חייב כרת דהרי בסי' תרי"ב סתם וכתב השותה ביוהכ"פ מלא לוגמיו חייב ומדסתם ולא חילק משמע אפי' מים חייב ויותר מזה נשמע מדברי ז' הרמ"א שהרי בסי' קצ"ז שתיק מכלל דאודי לי' להמחבר דמי' אינן מצטרפין והיינו משום דלא זיין ואינו בכלל אכילה [דמ"ש הח"מ דלרמ"א ה"ט דברכת הזימון עד הזן א"כ מים דלא זיין אינו מצטרף דחה המחה"ש דברכת הזן הוי כשאר מצו' ועיקר הקפידא מכח שאכלנו עיי"ש. וע"כ דגם הרמ"א סובר דמים אינו בכלל אכילה] ובסי' תרי"ב כתב שתה משקין שא"ר לשתי' כגון ציר או מורייס פטור [מורייס היינו מים ומלח מעורבין] משמע דעל מים לחוד דהוא ראוי לשתי' חייב אף דאינו זן. ועוד ראי' ברורה מהא דקי"ל בסי' תרי"ח דלחולה מאכילין הקל תחיל' ומשקיהו פחות מכשיעור ואם אינו מספיק לו מאכילים ומשקי' אותו כל צרכו ואי איתא דעל מים אינו חייב כרת הי' לו להשמענו דאם הוא צריך לשתות ואפשר לו במים אל יתנו לו יין ושאר משקין דעליהם חייב ועל מים פטור אלא ודאי הדבר ברור כשמש דאין חילוק ואפי' על מים חייב כרת והדק"ל להמחבר ורמ"א כיון דאינו בכלל אכילה מנ"ל דחייב ואמאי חייב וצ"ע לכאורה:
והנ"ל בזה הוא דבלא"ה סוגי' דיומא כולו מקשה לכאורה דפריך והא שיתא נינהו ומשני שתי' בכלל אכילה ר"ל ממילא הוא בכלל ענוי כמ"ש התוס' יוהכ"פ וקשה כ"ז ניחא למה, דמשני דשתי' בכלל אכילה אבל המקשה דפריך שיתא נינהו דאינו אלא דקדוק על הלשון דנקט חמשה טפי הו"ל להקשות שתי' מנ"ל דחייב וע"ז הי' מתרץ שתי' בכלל אכילה [ב'] קשה אמאי קמשני דיליף שתי' בכלל וכו' מקרא למה לא משני איבע"א סברא איבע"א קרא כדקאמר בשבועות [ג'] קשה לר"י דלא יליף גז"ש מנ"ל דביוהכ"פ חייב על שתי' והוא כעין קושי' תוס' ריש ע"ב ואם באנו לתי' התוס' דר"י יליף מסברא א"כ קשה יותר דהו"ל לומר נמי איבע"א סברא כדי לתרץ לד"ה גם לר"י [ד'] הא דקאמר הני חמשה עינויין והא שיתא תנן והוקשו תוס' תימא דבקרא נמי כתיבו שיתא ונ"ל דלא חשיב כי כל הנפש אשר לא תעונה דלא חשוב אלא תענו וענוי ההוא צווי עכ"ל ויש להבין למה לא קחשיב אשר לא תעונה דמני' נפקא לן עיקר אזהרה דלא ענש אא"כ הזהיר. לכן נ"ל לתרץ כ"ז בחדא מחתא דאי' שם דף ע"ד ע"ב תענו את נפשותיכם יכול ישב בחמה וכו' הרי הוא אומר והאבדת את הנפש ההוא ענוי שהוא אבידת הנפש פרש"י בתוך חלל הגוף איירי ואיזו זה אכילה ושתי' דבי ר"י תנא נאמר כאן ענוי ונאמר להלן ענוי פרש"י ויענך וירעיבך ויאכילך מה להלן ענוי רעבון אף כאן וכו' ואנן קי"ל כתרווייהו ושני המקראות צריכי' זל"ז דאלו בקרא תענו לא כתי' כרת ובאשר לא תעונה דקאי על אכילה ושתי' שיש בהן אבידת נפש כתי' ונכרתה [ועל שאר דברים רחיצה וסיכה וכו' אינו חייב כרת אלא להרמב"ם מדאורייתא ולתוס' ופוסקים מדרבנן דאינו אלא אסמכתא] ולפי"ז אני אומר אלו מקרא תענו דנפקא לן ענוי אכילה מגז"ש ויענך וירעיבך ויאכילך ושתי' בכלל אכילה באמת הוי אמינא דאינו חייב כרת רק על אכילה ושתי' יין ושאר משקין דזיינו ויש בהם תענוג באכלו ושתה מהן דומי' דרחיצה וסיכה ואינך דאסור שמתענג בהן בעשותן אבל על שתי' מים דאינו זן ולא מתענג בו וכמ"ש תוס' להלן דף ע"ז ד"ה מנין לסיכה וכו' ונראה דאי לא כתי' אלא קרא ותבא כמי' בקרבו היינו אוסרין אפי' סיכה שאינו של תענוג כשתי' עכ"ל ר"ל כשתי' של מים דאיירי מני' שאינו לתענוג אלא להצילו ולסלק מעליו היזק הצימאון משו"ה הוי ס"ד דאינו חייב כרת בשתי' מים קמ"ל קרא אשר לא תעונה ונכרתה והאבדת דהתורה חייבי' כרת גם על שתי' מים אם שבשתייתו אינו מתענג מ"מ אינו מעונה וזה שמדייק קרא אשר לא תעונ"ה ונכרתה הוא אשר דברנו שלא חייבי' תורה למנוע באכילה ושתי' של תענוג דוקא אלא אפי' ממי' שאינו מתענג ומ"מ בשתייתו אינו מעונה ובשביל זה ונכרתה כי והאבדת את הנפש ר"ל שבמניעות שתי' מים יש ג"כ אבידת הנפש וקלקולו ובהדי' כתי' בפ' בשלח ויצמא שם העם למים וילן וגו' להמית וגו' ומזה נשמע מהתורה שחייב כרת גם בשותה רק מים מפני שיש במניעתו אבידת הנפש וזה ברור:
אם אמנם ראיתי בס' הלק"ט הנ"ל הוא עצמו הרגיש בזה דעל מ"ש דבשותה מים אינו חייב כרת מפני שתועלת הזן אין בהם כלל ע"ז כתב וז"ל ובריש יוהכ"פ מייתי ברייתא והאבדת את הנפש ענוי שיש בהן אבידת הנפש ואיזה זה אכילה ושתי' ר"ל ענוי מדברי' שבהעדרם יאבד הנפש מהגוף ובקחת מהם תתקיים הנפש בהגוף וזה הוא האכילה מדברי' הזני' ושתי' מיין ודבש וחלב שאם לא ישתה אלא מהם יקיימו הנפש בגוף אבל המים אם לא ישתה אלא מהם יכלה ויאבד כי אינם זני' כלל עכ"ל. והחוש מכחישו כי המצא תמצא כמה בני אדם שאינם שותי' שום משקה מעודם רק מים והם בריאי' וחזקים ופה יש רופא מומחה נוהג כך מעודו אבל זה אמת שמי' אינו זן ולא מתענג בו אבל בגמ' לא נזכר דבר המשיב נפש ולא עונג נפש רק דענוי הוי מה שבמניעותו יש אבידת נפש והדבר ברור דאם אינו שותה שום משקה ולא מים לצמאונו יאבד נפשו ולזה חייב התורה כרת בשותה מים ביוהכ"פ מקרא לא תעונה והאבדת וכמ"ש כך נ"ל ברור ואמת. והשתא א"ש הכל דהנה יש לנו חמשה ענוים (מדאורי' או בדרך אסמכתא) שהם זני' הגוף ומתענג בעשותן שהם אכילה ושתי' של יין ושאר משקי' שחייב כרת ורחיצה וסיכה ונעילה ותשמיש שמתענג בהן בעשותן ויש ענין ענוי ששי ממים שאינו זן ולא מענג הנפש וכדאמרן ולכן בחמשה תענו ועניתם לא כתי' בהו והאבדת הנפש כי יש טעם נוסף לאסור מפני שמתענג בהן רק על שתי' מים שאינו זן ומענג הוצרך הקרא לומר טעם והאבדת ר"ל מפני שיש במניעתו אבידת נפש וכאמור. ולפי"ז י"ל דגם בטרם ידע דשתי' בכלל אכילה וגם לר"י הוי ידעי' דשתי' אסור וחייב ביוהכ"פ ואפי' על מים מקרא דלא תעונה והאבדת והתנא דמשנה דקאמר יוהכ"פ אסור באכילה ושתי' ודאי הכוונה גם על מי' והו"ל ששה כמו בקרא אלא מפני דנקט לאכילה ושתי' בהדי אינך שמתענג בהן יש מקום לומר דאיירי בשותה יין ושאר משקי' שזני' ואז הן חמשה ולזה בא ר"ח פיו פתח בחכמה להורות שיש חמשה לבר וששי לבד הוא מים ולכן קאמר ר"ח הני חמשה ר"ל שמתענג בהן כנגד חמשה ענוים שבתורה פירש"י תענו ועניתם אבל לא תעונה לא חשוב כדברי תוס' (וכ"כ מוזלה"ה בכוונת רש"י בסי"מ פ' האזינו) דאיירי בענוי של מי' שאינו לתענוג וע"ז פריך לי' והא שיתא אינון ומשני שתי' בכלל אכילה כדר"ל ר"ל של יין ושאר משקים דזייני הן בכלל אכילה משו"ה כתבה התורה חמשה לבד ולא כתבה בהן אבידת נפש וששי לבד הוא מים שיש בהן אבידת נפש משום דאל"ה לא הוי ידעי' לי' מקרא תענו ועניתם דאינו בכלל אכילה דלא זן וכ"ז למה דמשני דנפקא לן מקרא ובלשון הכתוב שתי' אינו בכלל אכילה בשום מקום משו"ה הוצרך התורה לכתוב לא תעונה והאבדת להורות דמ"מ אסור ביוהכ"פ שתי' מים מטעם שיש במניעתו אבידת נפש אבל אי הוי אמר איבע"א סברא איבע"א קרא הו"א לפרש דטעמא דקרא מכח סברא כדברי תוס' דשתי' בכלל אכילה בכ"מ אף דלא זיין וא"כ מים היא בכלל תענו דנפקא לן מויענך וירעיבך ויאכילך וגו' וא"כ קשה למה חלקן התורה בין תענו דלא כתי' בי' אבידת נפש ובין לא תעונה דקאי על מי' לבד לכן לא הזכיר הסברא כלל כ"א מקרא ובודאי בלשון הכתוב שתי' ממש לאו בכלל אכילה לזה הוצרך התורה לחלק חמשה ענויים לבד והששי לבד ומתוך הדברים האלה סעיד וסמך לדעת המחבר ורמ"א ז"ל שיש חילוק בלשון התורה ביין ושאר משקים דזייני ובין מים כדאמרן ודו"ק היטב כי הוא עמוק. ולמען אשר אלה הדברים הנאמרים בכל לשון בלשון בני אדם ובלשון תורה כולו אומר הבא מן החדש בעסקי בענין זה כעת ויברכינו ה' בגללך אמרתי לא אמנע הטוב ממך ואציגם לפניך ואתה קח לך ואספתו אליך אז תתענג נפשך דברי ידידו הדו"ש באהבה כ"ה לרבות. ייט"ב:
עי' חאו"ח סי' ק"ט בענין שתי' בכלל אכילה