אבני צדק (טייטלבאום) חלק ב· רבי יקותיאל יהודה טייטלבוים
חלק יו"ד · סימן צד
שלום לאהובי ש"ב ידי"נ האברך החריף ובקי בנש"ק מוה' יהושע העשיל נ"י תאומים פרענקיל.
ע"ד השאלה באיש שלמד מלאכת שו"ב והרב שהי' אב"ד בעירו שונא הוא לו וחשש אולי ימנוהו לשו"ב בעירו ע"כ כתב להשו"ב שבעיר אחרת שלא יתנו לו כתב הודאה עד שיחתום עצמו על הקוויטל אשר שלח אליהם ושמעו לקולו ולא רצו לתת לו כתב הודאה עד שחתם עצמו על הקוויטל וז"ל הקוויטל אות באות ח"י דלמטה תעיד עלי כמאה עדים כו"נ איך שאני מקבל באיסור גמור שחלילה לשחוט שום בהמה גסה ודקה ולא שום עוף גס ודק בק' פ' בלתי הסכמת הרב שי' אבדק"ק הנ"ל כ"ז קבלתי ע"ע בפירוש בפה מלא בכאוהי"מ עפ"י תחז"ל ע"ד הרב הנ"ל ועל דעת הב"ד דק' פ' אשר לקחתי מאתם קבלה על שחיטות ובדיקות בלי שום מרמה וערמה ובלי שום הוראות היתר כלל ונעשה מרצוני הטוב בלי שום אונס והכרח כלל ולראי' באעה"ח יום פ' הק' קלונימוס קלמן שו"ב. בפנינו הח"מ חתם א"ע ר' ק"ק בח"י ממש על כל הנ"ל ובפנינו קבל על כל הנ"ל בפועל ממש ואשרינוהו וקיימנוהו כדחזי יום הנ"ל פ' הנ"ל נאום הק' אליעזר יעקב נאום יוסף משה נאום יצחק משה ע"כ לשון האיסור אות באות אשר שלח הרב הנ"ל לב"ד דעיר פ' הנ"ל לאנס את השו"ב לחתום א"ע על הלשון הנ"ל. עתה שואל אם יש להתירו לאכול משחיטתו בעירו שהוא בעל משפחה שם ורוצי' בו אבל להתמנות בעיר אחרת המנהג ברצי כסף ואין לו.
תשובה מצדד להיתר ע"ד מחלוקת הפוסקים בשבועה בכתב ובפרט בכתב סופר וחת"י. ובנידן דידן לא קבל השו"ב בפה ולא קרא הכתב כלל רק חתם א"ע עכ"ד. הנה הגם שכתב בקוויטל איך שאני מקבל וכו' כ"ז קבלתי עלי בפה מלא ובכאוהי"מ ותלי' בפלוגתא של הסמ"ע והט"ז בסי' ע"ג אבל כבר פעלו האחרונים כהט"ז דנאמן באמתלא לומר שלא נשבע. אבל מה נעשה ביום שידובר מכתב שחתמו עליו הב"ד ושם ג"כ נאמר בפנינו חתם א"ע ובפנינו קבל כל הנ"ל בפועל ממש וע"ז הכתב חתמו הב"ד פשיטא שהוא אינו נאמן נגדם לומר שלא קרא הכתב ולא נשבע בפה כמ"ש הט"ז שם וגם הב"ד שחתמו עליו פשיטא שאינם נאמני' לומר שחתמו שקר בשביל שכך הי' טופס הכתב ואינם חוזרי' ומגידי' דכאן לא שייך לומר דלאו אכולי מלתא מסהדים שהרי אינם מעידי' רק שחתם ונשבע בפניהם בפועל ואיך שייך לומר דלאו ע"ז מסהדי' וא"כ אף שאמר שיודע בעצמו ששקר היא ולא נשבע בפועל מ"מ פשיטא דאסור לשחוט אפי' לעצמו בפרהסי' כמ"ש התבו"ש ביבמות והפר"מ בפתיחה לה' שחיטה וכש"כ שאסור לאחרי' לאכול מזבחו כמו בדין המבואר בש"ע סי' א' סעיף י"א כ"כ כאן אסור לפי דברי הב"ד רם לא מהני לי' התרה כדלקמן ומה שמצדד שהרב לא עשה לו טובה וזה אמת ונכון אבל הרי המחבר הביא י"א דאפי' בלא טובה אם הי' לתועלת חבירו אין מתירין עי' ש"ך ס"ק נ"ב ומה שהביא באה"ט דאם עתה בעת התרה אין לו תועלת מתירין ומכח זה כתבת כיון שהרב עבר משם י"ל דמותר היינו לדבריך דמשום ששונא הוא לו להשו"ב הנ"ל עשה כן וממילא עתה לא איכפת לי' אם יהא שם. אבל אני אומר הלא אפשר כי הרב הי' מתהלך בתומו לאהבת וטובות השו"ב הקודמי' למען לא יעלה ויבא זה השו"ב במקומם להשיג גבולם ולקפח פרנסתם ואני בעצמי כך עשיתי במקום שהי' שם שו"ב ואיש א' מתלמידי' רצה ללמוד מלאכת שו"ב ולא הסכמתי עד אשר נתן לי כתב לבל יהא שו"ב במקומו ואם בשביל טובת השוחטים מאהבתם עשה הרב זאת א"כ אם הוא עבר עדיין התועלת שלו לא עבר כי עודנו רוצה בתקנות השו"ב הקודמי' ותו כיון שכתב כ"ז קבלתי על ע"ד ב"ד פ' אפשר דמה שנתנו לו הב"ד קבלה הוי טובה שלא הי' צריך לטרוח למקו"א אם שמסתמא שילם להם בעד כתב הקבלה עכ"ז כיון שרצו למלא רצון הרב ההוא ולא רצו לתת לו כתב קבלה אפי' בעד תשלומין בלתי אם יחתום א"ע על הקוויטל הרי קבל ע"ע ע"ד הב"ד בשביל טובה זו שנתנו לו קבלה שלא יטרח למקו"א וצריך שהתרה יהי' מדעתם והסכמתם. אמנם ע"כ הנאמר י"ל אחר שכבר התירו לו הב"ד בלא דעת הרב ודעתו מותר בדיעבד עכ"פ. אבל הרי כתב שם בקוויטל כי קבלתי עלי ע"ד הרב וע"ד הב"ד פ' ומבואר שם בש"ע סעיף כ"א דאם פרט ע"ד פ' ופ' ופ' הוא עד"ר ונדר עד"ר אין לו התרה בלא דעתם ומבואר שם בש"ך ס"ק נ"ח דאם פרט ונדר ע"ד פ' ופ' ופ' ודאי ע"ד שיסכימו כולם קאמר ואף שאומר שכוונתו הי' על הרוב לא משגחינן בי' ובניד"ד שא' ע"ד הרב הנ"ל וע"ד הב"ד פ' והם שלשה החתומי' על הכתב ועם הרב ארבעה א"כ צריך שיסכימו כולם הב"ד והרב וממילא אין להתיר בלי דעת והסכמת הרב אף שהם מסכימים ואפי' בדיעבד אינו מותר הגם הרמ"א מביא י"א שמותר בדיעבד בשעת הדחק וצורך הרי הש"ך חולק גם ע"ז ואם שהאחרונים מתרצי' קושי' הש"ך ולהעמיד לדברי הרמ"א ז"ל וגם י"ל עפ"י דמבואר ברמ"א שם דבמקום צורך פרנסה נדר עד"ר יש לו התרה. אבל בכ"ז עיניך תראינה בתשו' הר"ן סי' כ"ז בענין נדר עד"ר אחר שמצדד שם להתיר מכח שהוא דבר מצו' כתב בזה"ל אבל מפני שעניני נדרי' היא דבר חמור מאוד עצתי שישלחו חכמי העיר בעד אותו ראובן וידברו על לבו שיסכי' וכו' עיי"ש כמה עצות שת לנפשם שלא יגעו בענין איסור נדרי' להתיר. ואנן מה נענה בתרי' ואתפלא שלא דברת מענין עד"ר כלל. ומה שמצדד שהי' באונס כי הרב לא הניח להשו"ב ש העיר הא' שיתנו לו הודאה עד שיחתום וידוע אונסו כי מה הי' לו לעשות לדעתי אין זה אונס כי הי' לו לעשות לילך למקו"א שאין יד הרב הנ"ל שולטת בו ולקבל הודאה וקבלה משו"ב וב"ד אחר וכ"פ המצא תמצא כזה שהשו"ב שלמד ואין לו לשלם מה שהבטיח לשו"ב שלמדו וע"כ אינו נותן לו הודאה וממילא הב"ד א"צ קבלה הולך למקו"א ומקבל שם הודאה וקבלה ולעיל כתבתי שלטובה יחשב שלא הי' צריך לילך למקו"א אבל אנוס לא הוי בשביל זה.
וע"ד לשון הכתב שאני מקבל באיסור גמור שחלילה לשחוט וכו' עיניו שפיר חזו במח"א ה' נדרים סי' ט' דלשון איסור מועיל בין לנדר ובין לשבועה. וכן הוכיח זקנו זללה"ה בתשו' ד"ח ח"ב סי' י"א מתשו' מהר"ם אלשקר דאלו אמר והזכיר איסור אסור לכן אין דעתי נוחה להתיר לאותו שו"ב שיהא שו"ב בעירו בלתי אם יסכימו הב"ד פלוני החותמים והרב הנ"ל להתיר לו אז על מקומו יבא לשלום ועי' ריב"ש סי' שצ"א בשם הר"ן הביאו ב"י סי' תרצ"א שכ' רואה אני שאפי' בעסקי העולם כל משכיל בוחר לנפשו הדרך היותר בטוח וכו' עאכו"כ שיש לנו לעשות כן בדרכי התורה והמצו' וכו' עיי"ש:
ומה שכתבת לתרץ דברי מהרי"ט שכ' דהקדש לא חייל ע"י שליח דהו"ל מילי והקשה בנוב"י בתרא סי' קמ"ז מהא דאומר לאפטרופס כל נדרים שתדור אשתו וכו' ואמרת דבהקדש שישנו בלב דכתי' כל נדיב לב תו הדיבור לא הוי כמעשה כדא' במגדף שישנו בלב בכריתות ד' וברש"י גליון אבל בנדר דלא מהני בלב הו"ל הדיבור כמעשה סברא נכונה היא אבל אתפלא איך אפשר להעמיד זה בדברי מהרי"ט הרי כתב מיהו תרומה חשובא מעשה אע"ג דפרכינן מה לתרומה שכן ישנו במחשבה פירוש שנותן עיניו בצד זה וכו' מכ"מ מחשבת תרומה חשובא מעשה וכ"מ מהא דפ' האומר וכו' שכ' תוס' וי"ל שזה הי' יודע דמחשבת תרומה כמעשה דמי דכתיב ונחשב אבל דיבור של הקדש מילי נינהו ולפי סברתך אמאי מהני שליח בתרומה הא אדרבא כיון שישנו במחשבה בלב הדיבור לא הוי מעשה והמח"א הקשה להיפך כמו בתרומה המחשבה כמעשה ומהני שליח כ"כ נימא בהקדש דנמי המחשבה כמעשה ע"כ דברי מהרי"ט פורש אין להם. אבל אני אבא ואמלא דבריך ואפרש דברי מהרי"ט על נכון, ואען ואומר ד"ת עניים במקום זה ועשירים במקו"א כי נראה ברור דמהרי"ט לטעמי' שכ' בח"א סי' כ"ה ששם מביא הא דאמרי' מה לתרומה שכן ישנו במחשבה ופירש"י שנותן עיניו בצד זה ואוכל מצד אחר ואח ז כתב וז"ל מ"מ למדנו שקריאת שם וקביעות מקום לכ"ע מהני ואי קשי' מהא דאמרי' פ' נוטל וכו' דר"י עדיפא מדרשב"א דמיקל טפי לומר הואיל ויכול ליתן עיניו וכו' לא הוי מתקן וע"כ ר"י מותר בטבל ואי אף טבל סגי לי' בנותן עיניו לאו מתקן היא ואמאי אין מעפר בשבת הא לאו מלתא דנותן עיניו בצד זה וכו' דהכא לא דמי לנותן עיניו וכו' דא' גבי טבל דגבי טבל צריך לקרא עליו שם מעשר ותרומה והיינו הפרשתו הלכך לא מצי מעשר בשבת דמתקן הוא בפה אבל מדומע לא צריך לקרא בפה שהרי תרומה היתה ונתערבה הלכך לאו מתקן היא ובר"פ האומר וכו' ותירצו דמחשבה דתרומה הי' יו"ט דכמעשה דמי דכתי' ונחשב וגו' עכ"ל הרי דאיהו אזיל בשיטת לשון ראשון של רש"י בבכורות נ"ט ע"א שישנו במחשבה וכו' היינו בדיבור כמו שהעתיקו תוס' בזה"ל פ"ה וכו' עוד פי' במחשבה שמחשב ואומר ב' לוגין שאני עתיד להפריש וכו' ורוצה לומר דדיבור צריך ואשכחן נמי דקרי למחשבה דיבור כמו על כל דבר פשע דאמר לחייב על המחשבה כמעשה. והתוס' פליגו דסגי במחשבה לבד בלא דיבור והקשו מהא דפ' נוטל א"כ דשרי בנותן עיניו אמאי אין מגביהין תו"מ בשבת ותירצו לחלק דתחיל' תקינו של טבל לא שרינן עי"ז עיי"ש. נמצינו למדין דמהרי"ט אזיל בשיטת רש"י דלא סגי נותן עיניו מחשבה אלא דבעי' דיבור ובזה מתרץ קושי' תוס' הנ"ל [ובאמת שאלני חכם א' איך מהרי"ט לא הזכיר כלל דברי רש"י ותוס' הללו ובגיטין דף ל"א ובחולין ובב"מ שתירצו בד"א] נמצא איהו לטעמי' דבתרומה לא מהני מחשבה בלא דיבור כ"א בדיבור וקרי מחשבה דיבור ולדעתי גם מ"ש תוס' בפ' האומר דבתרומה מחשבה כמעשה מונחשב היינו נמי דיבור [הגם שלמעלה מביא דברי תוס' שבועות דסברי מחשבה לבד מהני בתרומה מונחשב כאן מפרש לתוס' פ' האומר לדרכו דהיינו בדיבור] לפי"ז שפיר קאמר לחלק בין תרומה להקדש דמחשבת תרומה הוי מעשה היינו בנותן עיניו וכו' בדיבור בלא הפרשה דמחשבת תרומה דהיינו הדיבור קרי' מעשה מונחשב דהיינו בדיבור כשיטת רש"י אבל דיבור של הקדש מילי נינהו ול"ק כלל קושי' מח"א מ"ש הקדש מתרומה אלא דקשה למה בנדר מהני שליח הא לא מצינו דאחשבי' לדיבור ע"ז י"ל כסברתך להסביר הדבר דבתרומה גמרינן מונחשב דנותן עיניו בדיבור מהני והא בהא תלי' כיון דמחשבה לבד לא מהני הדיבור חשוב כמעשה ומהני בי' שליח אבל בהקדש דגמרי' מכל נדיב לב דמחשבה לבד בלב סגי וא"צ דיבור משו"ה בדיבור לא חשוב כמעשה ולא מהני בי' שליח ול"ק מנדר דהתם דיבור בעי' ולא סגי בלב והוי הדיבור מעשה משו"ה מהני בי' שליח וזה נראה נכון בכוונת מהרי"ט. והשתא דאתינא להכי אבא לסלק כל הקושי' מעל מהרי"ט דמה שהקשה הפר"מ בסי' תל"ד עליו מהא דאמרי' מימר לוקה דבדיבורי' קעביד מעשה א"כ בהקדש נמי נימא הכי. ולמ"ש לק"מ והיא דיש לחלק כעין שכ' תוס' קידושין דף כ"ט דלא אמרינן אמירה לגבוה כמסירה להדיוט אלא במוותר ואיכא רווחא להקדש עיי"ש. וכעין זה נאמר כאן דהא דאמרי' אמירה בלב מהני מקרא נדיב לב היינו בנודב ונודר דבר חדש אבל בממיר שאינו נודר ונודב דבר חדש אלא מחליף זו תחת זו ומה ששני' נתפס בקדושה זה אינו מלבו אלא מחוקי תורה דכתיב יהי' וגו' ואף שמחליף הטובה הימנו ומוותר מכ"מ עקרו לאו נדבה חדשה היא ואינו בכלל נדיב לב. ותו דלא ניחא לי' להקדש בהאי רווחא שנא' לא יחליפנו ע"כ אם גמר בלבו שתהא זו תמורת זו לא מהני בלב עד שיוציא בשפתיו ותו הו"ל הדיבור כמעשה ולוקה:
ובזה מתורץ מה שהקשו הפוסקים על מהרי"ט מהא דאמרי' בנדרים דף ל"ו דאין אדם מפריש פסח וחטאת על חבירו שלא מדעתו משמע מדעתו יכול להפריש ובחת"ס יו"ד סי' שכ"א מחלק דבקרבן שמחויב כבר מהני שליח עיי"ש שדבריו דחוקי' ולמ"ש ניחא ברווחא ע"ד שכ' למעלה דמקרא דנדיב לב לא שמענו אלא בנודב ונודר דבר שאינו מחויב דבזה רווחא להקדש במה דמהני גמר בלבו שלא יוכל לחזור בו משו"ה מהני אבל הפסח וחטאת שמחויב אלא שמברר בהפרישה שזה יהא הפסח והחטאת ואין בזה הבהמה רווחא להקדש שאם זה לא נתפס בקדושה עודנו מחויב להפריש אחרת וכיון שאין כאן רווחא להקדש במה שמפריש בלבו משו"ה לא מהני בלב עד שיוציא בשפתיו וממילא משו"ה מהני שליח. ובזה ממילא מתורץ קושי' המח"א מפ"ק דתמורה דקאמר אי מקדיש עושה תמורה משכחת תמורה בציבור ושותפין שא' לאחד צא והקדיש עלינו. ולמ"ש משכחת בקרבן פסח וקרבן שחייבין הציבור ע"כ מהני להפריש ע"י שליח אמנם כ"ז יתכן לדעת רש"י ומהרי"ט דלעיל דבתרומה ותרומת מעשר לא מהני מחשבה שבלב עד שיוציא בשפתיו אבל לדעת רש"י בלשון השני בבכורות ותוס' דבתרומה ותרומת מעשר שהוקש לתרומה וישנו במחשבה בנותן עיניו לבד אף שכבר מחויב בדבר מ"מ מהני הפרשה בלב לבד א"כ מוכח איפכא דגם בקדשי' כה"ג מהני הפרשה בלבד אף בפסח וחטאת שמחויב כבר. ומנא אמינא לי' מהא דאית' בשבועות כ"ו ע"ב גמר בלבו צריך שיוציא בשפתיו מיתיבי גמר בלבו מנין ת"ל כל נדיב לב ש"ה דכתי' כל נדיב לב וגמר מני' משום דהוי תרומה וקדשי' שני כתובי' הבאים כאחד ואין מלמדין ולמ"ד מלמדין מא"ל חולין מקדשי' לא גמרינן פירש"י תרומה וקדשי' שני כתובי' תרומת מלאכת המשכן כתי' בי' כל נדיב וגבי קדשי' כתי' וכל נדיב לב עולת. והתוס' כתבו קדשי' וכל נדיב לב וגבי תרומה כתי' ונחשב וגו' שניטלת במחשבה ואע"ג דתרומה חול אצל קדשי' ולא ילפי' מקדשי' מ"מ קדשי' נילפו מני' הלכך הוי שני כתובים ובקונט' פירש דתרומה היינו תרומת המשכן דכתי' כל נדיב לב הביאו והטעם דלא ניחא לתוס' לפרש כך מבואר בריטב"א דככ"ד לא קרי' לי' רבנן לתרומת המשכן תרומה סתם משו"ה קא דהיינו תרומה ממש דניטלת במחשבה וא"כ כיון דבתרומה ותרומת מעשר סגי בהפרשה במחשבה לבד מונחשב אף שמחויב להפריש תרומה עכ"פ חטה א' מהתורה וע"ז א' תורה ונחשב וכש"כ בתרומת מעשר שמחויב בדבר קצוב מעשר מהמעשר ומהני בי' הפרשה במחשבה ומני' ילפי' קדשי' דאף בפסח וחטאת שמחויב נמי מהני במחשבה ואפי"ה מהני בי' שליח וע"כ דלא כמהרי"ט אלא דמהני בהקדש שליח כדקי"ל שליח יכול לבטל אף שישנו בלב והא שרש"י מפרש תרומת משכן ולא פי' סתם תרומה כמו בכ"מ נראה דאזיל כאן בשיטתו בבכורות כפי' הראשון דבתרומה במחשבה היינו בדיבור דוקא משו"ה מוכרח לפרש תרומת המשכן אבל עוד נראה לומר דרש"י אזיל הכא אפי' ללשון השני דבתרומה מהני במחשבה לבד וכמשמעות דברי רש"י בגיטין וקדושין וכ"ד והא דלא מפרש תרומה סתם י"ל משום דא' תרומה וקדשי' שני כתובי' ולמ"ש י"ל דלא הוי שני כתובי' ותרווייהו צריכי דבקדשי' כתי' כל נדיב לב היינו נדבה חדשה ובתרומה ות"מ כתי' ונחשב מחויב לתת לכהן וא"צ רק הפרשה באיזה צד יהא תרומה ולפי"ז חדא מאידך לא ילפי' מלבד דתרומה דהוא חול מקדשי' ליכא למילף אף גם זאת י"ל דמנדיב לב לא שמענו אלא בנודב דבר חדש סגי בלב אבל בתרומה ות"מ דמחויב לא מהני הפרשה בלב לכן בעי' ונחשב כמש"ל ואי כתיב בתרומה ונחשב אף דקדשי' מתרומה ילפי' אכתי לא שמענו קדשי' מני' בנודב דבר חדש דמהני בלב דיש סברא לומר ג"כ איפכא דדוקא בתרומה ות"מ דמחויב בדבר ואינו חסר רק הפרשה ובירור משו"ה מהני הפרשה בלב אבל בנודב דבר חדש שאינו מחויב בו כלל לא מהני בלב לחייבו בו דומי' דנדרי' דקי"ל דא' באמת שצריך להוציא בשפתיו ואינו מועיל בלב כ"כ הוי אמינא גם בהקדש לזה בעי' כל נדיב להורות דאפי"ה מהני ולא הוי ב' כתובי' ע"כ מוכרח רש"י לפרש תרומת המשכן דכתיב בי' נמי כל נדיב לב וזה כפתור ופרח בדעת רש"י נמצא לפי"ז בזה מודה רש"י לפי אותו לשון דמהני בתרומה מחשבה לבד ממילא ילפי' מני' קדשי' דמהני מחשבה אף במחויב כבר ואפי"ה מהני שליח בהקדש ויצא לנו מזה דדינו של מהרי"ט תלי' בהך פלוגתא דאי תרומה ניטלת במחשבה לבד ליתא לדבריו דמוכח דמהני שליח בהקדש ולרש"י בבכורות ומהרי"ט דבעי' בתרומה דיבור או להפוס' דבעי' שיפריש במעשה בלא דיבור כמ"ש שעה"מ בפ"ד מתרומות אבל במחשבה לבד לא סגי שפיר י"ל דבהקדש בנדבה חדשה לא מהני שליח ובמה שמחויב מכבר מהני שליח וזו מה שרציתי לבאר ועי' מ"ש בתשו' שאח"ז: