אבני צדק (טייטלבאום) חלק ב· רבי יקותיאל יהודה טייטלבוים
חלק יו"ד · סימן צג
שלום לאהובי הרבני המופלג ובקי מוה' שבתי ליפשיטץ נ"י שו"ב דישוב יולניצא.
ע"ד השאלה שמקדם הי' נוהגין רוב בני הישוב להלעיט אווזות וברבות הימים התקשרו ועשו אגודה חבורה משניות עליהן הרוב שלא יאכלו עוד אווזות פטומות אך לא הי' בהסכמת כולן כי גם אז הי' מי שלא רצה בזה וכאשר הי' אצל א' משאר העם איזה סעודה נמנעו בני החבורה מלאכול אצלו ע"כ פסקו כל בני הישוב להלעיט אווזות וזה היא יותר מכ"ה שנים שפסקו כולן מלהלעיט. ועתה פרץ א' מהחבורה התקנה והתחיל להלעיט וממנו למדו המוני עם ופרצו גדר בלי שאלה ובלי פתח וחרטה והאיש שהפריץ המנהג גם בעת הקבלה לא הסכימה דעתו עמהן ועתה נעשו ב' כתות והי' השנאה מרקד ביניהם ועתה באו לעמק השוה שישאל אותי בזה וכאשר יצא מפי כן יקומו על נפשם והנה שמתי עיני בזה ואומר חוות דעתי בזה דהתקנה קיימת ולא מהני שאלה אפי' בפו"ח לזה מטעמי' המבוארים בפי כתבי ויבואר להלן
ר"ד דגם האיש אשר לא הסכים עמהן בעת התקנה אפי"ה חל עליו תקנות הקהל כמבואר ביו"ד סי' רכ"ח סעיף ל"ד. אולם הא קמבעי' לי' אם תקנות הקהל יש בו צד איסור תורה או היא רק איסור דרבנן ונ"מ לספק דס' דאורי' לחומרא ובדרבנן לקולא שחקר בזה תה"ד סי' רפ"א והט"ז ביו"ד סי' רכ"ח מחלק דתקנות הקהל דרבנן אך אם היא למגדר מלתא דעבירה אז היא דאורייתא כי הכח והממשלה ביד הציבור לעשות גדרי' וסייגי' דכתי' ושמרתם את משמרתי ודרשו עשו משמרת למשמרתי. ומעלתו תמה שהרי מפורש ביבמות דף כ"א אלא מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא עכ"ד. והנה יותר יש לתמו' על מ"ש התה"ד והט"ז בסי' רי"ח דהתקנה שהיא למגדר מלתא שהיא דאורייתא ספיקו אסור וכי חמור תקנות הציבור מכל איסורי דרבנן שגזרו חכמים למגדר מלתא ומ"מ לענין ספק אין דינם כדאורייתא וספיקו לקולא ויגעתי עד שמצאתי שבבית מאיר על יו"ד עמד בזה וחולק עליהם והעלה פי' אחר במרדכי וסמ"ג ות"ל קיימתיו מסבראי:
ולתרץ דעת תה"ד וט"ז נ"ל כי ידוע דעת רבינו הרמב"ם ז"ל בריש ס' המצו' ובפ"א מה' ממרים כי כל מה שצונו חכמים לעשותו או הזהירו אותנו שלא לעשותו א' דברים שלמדו מפי השמועה וא' שלמדו מי"ג מדות וא' דברים שעשו סייג לתורה כגון הגזרו"ת והתקנו"ת והמנהגות העובר על א' מהן עובר בעשה שנא' ועשית עפ"י הדבר אשר יורוך ובל"ת לא תסור מכל אשר יגידו לך והרמב"ן השיג עליו שהרי מצינו בהרבה דברים שהקילו בדרבנן להקל מבדברי תורה שהרי ס' דאורייתא לחומרא וס' דרבנן לקולא ואי לענין בדיקות חמץ המנוהו רבנן בדרבנן ועוד איך נימא דהיא דאורייתא הא בהדי' אמרו בפ"ק דברכות בענין כבוד הבריות שדוחה ל"ת דלא תסור דכל מילי דרבנן אסמכינהו אלאו דלא תסור ומשום כבוד שרי רבנן ותי' המג"א דמה דא' אסמכי' ראי' גמורה היא ומן התורה היא לשמוע לדברי חכמים ומה דכבוד הבריות דוחה ה"ט דחכמים אחלי' ליקרייהו במקום שיש בו כבוד הבריות ומתחילה התנו כך להקל במקום כבוד הבריות והביא ראי' לזה מלשון רש"י שם ומה"ט עצמו אמרי' ספק דרבנן לקולא והמנוהו רבנן בדרבנן היינו אותן רבנן שתקנו התקנה הם התנו להקל בספק ולהמנו' בדרבנן כדי להפריש בין דבריהם לד"ת עיי"ש באורך. ונ"ל הכוונה דהגם שבאמת אין בזה משום בל תוסיף כמ"ש הרמב"ם שם בפ"ב שהרי הם אומרי' שמותר מן התורה אלא שהם גזרו מדבריהן לאסרו והתורה צותה לשמוע לקולם והעובר ממילא עובר על דאורייתא עכ"ז אם לא הי' מפרישים בין דבריהם לדאוריי' הי' נראה כמוסיף על התורה ע"כ הוכרחו להקל במקצת דברים בספק וכדומה לחלק בין זל"ז. ולפ"ז גם מה שאמרה תורה ושמרתם את משמרתי ודאי דרשה וראי' גמורה היא להרמב"ם ז"ל וכן מבואר להדי' בהקדמה בפיה"מ להרמב"ם עיי"ש ומה דאמר אסמכתא בעלמא לאו דוקא דאם אין להם רשות למשמרת ע"מ נא' ועשית ולא תסור אלא ודאי שהרשות נתנה לחכמים לעשות משמרת לתורה ושצריך לקיים המשמרת דאל"כ איננו משמרת כלל ועכ"ז עיקר איסור שניות וכל מידי דרבנן אינו אסור אלא מכח דברי חכמים לא כמו שהי' סובר שהיא דאורי' ממש מקרא דעריות גופי' אלא שהתורה אמרה ועשית ול"ת מכח זה עובר על דאורייתא ובספק מותר למען להפריש בין דבריהם לדאורייתא. ומעתה צדקו דבריהם של התה"ד וט"ז ורש"י לטעמי' דסובר כהרמב"ם כמש"ל דמושמרתם את משמרתי מוכח שיש כח וממשלה לציבור במקומו לעשות גדרות וסייגי' למגדר מלתא וכל א' מן המקום ההוא מחויב לשמוע קולם אם שהוא לא הי' בהסכמה עמהם כמש"ל והיא מדאורי' וממילא גם אי אתרמי ספק הו"ל ס' דאורייתא לחומרא ול"ק מהא דגזרות חכמים ספיקו לקולא דהתם התנו כך מתחלה להפריש בין זל"ז למען שלא יהא נראה כמוסיף אבל במה שגזרו ונהגו במקום א' הרי הוא מופרש ומובדל מענין דת תורה שהיא לכל ישראל משא"כ התקנה והמנהג שאינו אלא במקום ההיא מפי ת"ח או מפי עצמן ולא התנו להקל בספיקא ממילא כדאוריי' היא לכל מילי אלא דאכ"ק מהא דקא' בנדרים דף ט"ו ומי איכא בל יחל דרבנן אין דתני' דברי' המותרי' ואחרי' נהגו בהן איסור אי אתה רשאי להתירן בפניהן שנא' לא יחל דברו וכ"ה שם דף פ"א ובהרא"ש שם והאי בל יחל קאי על הנוהגי' העוברי' לא על בפניהן וכמ"ש המפו' בפסחים ותיפוק לי' דבלא"ה אסור מדאוריי' דהא מנהג לא נעשה ממילא שיסכי' כל א' לדעת חבירו בלתי אם ע"י ת"ח או שכך דברו זע"ז באסיפה וכ"מ מלשון הרמב"ם שכ' הגזירות והתקנות ומנהגי' הרי משוה מנהג לגזרות ותקנות וא"כ להט"ז היא מדאו' מושמרתם. אבל לק"מ דזה לא איירי במנהג מחמת גדר למגדר מלתא אלא במנהג מחומרא בעלמא ובהא ליכא דאורייתא אלא בל יחל דרבנן ונ"מ לספק כמש"ל [ודעת הר"ן יבואר להלן] ובהכי ניחא לי סוגי' דפסחים ר"פ מקום שנהגו בני חוזאי נהגו דמפרשי חלה מארוזא אמ"ל לר"י אמר להו ניכלי' זר באנפייהו איתבי' אביי דברי' המותרי' ואחרי' נהגו בהן איסור אי אתה רשאי להתיר בפניהן והקשה הפ"י תרתי חדא אמאי לא קמסיים הכא שנא' בל יחל כדאיתא בנדרים ותו מה פריך דלמא הנך בני חוזאי מנהג בטעות הוי שהי' סוברי' כריב"ן ואמר להם ר"י דאין הלכה כריב"ן ול"ל דהוי קים להו דמשום גדר עשו כן דהא למסקנא דר"א נמי מספקא לי' דאי רובן אורז ע"כ משום גדר עשו כן ולא ניכלי' זר וכו' ולמ"ש חדא מתורצת באידך דהתם בנדרי' דאיירי במנהג שיודע שמותר ומשום חומרא או טעם נהגו ולא משום גדר עבירה או גדר מצוה שפיר מסיים משום שנאי לא יחל ואינו אלא מדרבנן ולפי"ז למאן דמספקא לי' אי הגדר משום שידעו שמותר או מנהג טעות י"ל דמותר להתיר בפניהם דהו"ל ס' דרבנן. אבל בברייתא דפסחי' איירי במנהג שנתקן בהסכמה למגדר מלתא דהוא דאורייתא בלא בל יחל ומשו"ה לא מסיים בי' לא יחל ולפי"ז בהך דבני חוזאי דיש ספק אי משום גדר מצוה או לא וכפי הס"ד לא ידע דאיכא לברורי ע"י דחזינן וכו' שפיר פריך אמאי התיר הא ס' דאורייתא לחומרא לכך מסיק חזינן וכו' ועלה בלבי לומר דזה דעת הרשב"א בחולין פ"א דף ח"י שכל מה שנהגו באיסור ואין אדם יודע עקרו של דבר מחמת טעות או מחמת חומרא ושאל אין מתירין לו דדלמא משום חומרא עד שנודע שעקרו מחמת טעות ומעל' הבין משום דבל יחל דאורייתא ושכח הנאמר למעלה בד' ט"ו דבל יחל אינו אלא דרבנן ולמ"ש ניחא:
שבתי וראיתי לשון הרשב"א שכ' בסוף בזה"ל כיון שבמקומו של ר"ז נהגו בו איסור ולא נודע אם מחמת טעות או מחמת חומרא יש לו לר"ז לנהוג בו איסור דדלמא חומרא בעלמא היתה ומי שבא להתיר ולומר טועין עליו הראי' עכ"ל משמע אפי' במקום ס' חומרא בעלמא לא משום גדר וסייג לתורה אפי"ה אסור מספק וזה שאינו משום גדר אינו אלא מכח בל יחל דרבנן ואפשר הרשב"א סובר דבטעות לא תלינן דטעות מלתא דלא שכיח היא ובפרט לחוש למנהג ע"י טעות לא חיישי' ויותר יש לתלות דלחומרא עבדו הכי ובסברא זו למי מתורץ קושי' הפ"י הנ"ל בפסחים. ומה שהביא מעל' שמדברי הר"ן משמע בל יחל היא דאוריי' שהרי כ' דר"ג דברו קדריש דנהי דלא לקי עלה וכו' באמת דברי הר"ן תמוהי' מגמ' דלעיל:
ושוב ראיתי שהגאון מהרש"ק בנדרי' עמד ע"ז ולדינא מסיק דאינו אלא דרבנן לכ"ע והנ"ל בדברי הר"ן דז"ל הר"ן ונראה בעיני דר"ג דאמר יפר דברו קדריש דאפי' מידי דלא מקרי נדרא אלא דיבור בעלמא א"ק לא יחל דנהי דלא לקי אפי"ה כיון דאפשר בהפרה בלא הפרה לא יחל והיינו דקא' ר"א דההוא דברו גופי' דדריש ר"ג להכי למידי אחרינא מדרש דחכם אינו מתיר נדר עצמו ומדברו הוא דמשמע לן הכי עכ"ל ושוב כתב להלן בד"ה משום שנא' לא יחל דברו ומני ר"ג דדריש דברו לומר אפי' מידי שאינו נדר גמור אלא דיבור בעלמא אפי"ה לא יחל כדי שלא ינהוג קלות ראש בנדרי' עכ"ל משמע שאינו אלא מדרבנן וזה סתירה מני' ובי' דדוחק לומר דהוא מדאוריי' משום שלא ינהוג קלות וכדאשכחן בחמץ בל יראה משום דלמא אתי למיכל מני' עי' בר"ן ריש פסחים. לכן נראה כוונת הר"ן הכי דתחיל' קאמר ר"ג יפר שלא יחל דבר"ו דמשמע מדברו דאפי' דיבור בעלמא לא יחל ועז"א אבל דבר אחר לא יחל דבר"ו מכאן לחכם וכו' וזה נתקבל לדרש גמור בכ"מ א"כ כיון דהאי דברו להכי אתי' תו ליכא למדרש מני' דדבור בעי התרה מדאוריי', ע"כ לפי הד"א מה דדריש מדברו לדיבור אינו דרש גמור אלא אסמכתא מדרבנן והטעם שלא ינהוג קלות וכו' כך נ"ל.
נמצינו למידין דלתה"ד וט"ז וסמ"ג ותשו' רש"י תקנות ומנה הציבור למגדר מלתא דאורייתא כשיטת הרמב"ם דושמרתם ראי' גמורה. אבל לשיטת החולקי' על הרמב"ם וסוברי' דכל מילי דרבנן א"ע עליהן בלא תסור דהאי ושמרתם ולא חסור אינו אלא אסמכתא א"כ תקנות ומנהג אפי' למגדר מלתא אינו אלא דרבנן ואינו עובר רק בבל יחל דרבנן. אמנם בזה יש מחלוקת דעת כמה פוס' לענין מנהג דמהני בי' שאלה ע"י פו"ח ודעת שאר פוסקים דלא מהני בי' שאלה ע"י פו"ח משום דכתי' בי' אל תטוש תורת אמך הו"ל כתורה. והובא ביו"ד בסי' רי"ד וז"ל דברים המותרים והיודעים שמותר ונהגו בהן איסור הוי כקבלו עליהם בנדר וכו' הלכך מי שרגיל להתענות לפני ר"ה ויוהכ"פ ושלא לאכול בשר וכו' ורוצה להתיר לו מחמת שאינו בריא צריך ג' שיתירו לו וכו' ויש מי שאומר וכו' ואם יודע שהוא מותר ונהג בו איסור אין מתירין לו אפי' כעין התרת נדרים כו' וכ' הרמ"א דהמנהג כסברא הראשונה. והפר"ח הקשה דברי הש"ע אהדדי דכאן סתם כסברא הראשונה והביא סברת חולקי' בשם יש מי שאומר ולהלן בסי' רכ"ח סעיף כ"ח סתם המחבר וכתב אם היתה הסכמה בגדר לרבי' או סייג לתורה ולדבר מצוה א"י להתיר וכן בגדר של צחוק וסיים בצ"ע. והגאון מהרש"ק בתחיל' עלה בלבו לומר דהתם איירי בהתרה בלא פו"ח דאיירי הכי לעיל ודחה לי' דדומי' דגדר של צחוק קתני דלא מהני לי' אפי' פו"ח:
ולי נראה לתרץ דהש"ך הקשה דעל ברית מילה א"צ התרה כי לא נהגו להתענות בכה"ג והכא אמאי צריך התרה נימא נמי שלא נהגו להתענות בשאינו בריא. ותירץ דהתם נהגו לאכול על ברית מילה א"כ כל המתענה אסיק אדעתא כשאירע ברית מילה יאכל אבל הכא לא אסיק אדעתא דבשלא יהא בריא לא יתענה הלכך צריך התרה עכ"ד. ולפי"ז ניחא דכאן דקדק המחבר וכ' מי שרגיל להתענות ורוצה להתיר לו מחמ"ת שאינ"ו ברי"א א"כ נהי דלא אסיק אדעתא דבשלא יהא בריא לא יתענה אלא קבל סתם ובעי התרה משום דהו"ל כקבלה בלב עכ"פ דהרבה פוסקים סוברי' דצריך להתענות על קבלה בלב עי' ט"ז סי' תקס"ב ומג"א סי' תקס"ג עכ"פ ענין מנהג לא שייך ע"ז דמה שנהג היינו שאז הי' בריא וכל שנהגו בכך היינו מפני שהן ברואי' ושלמי' אבל בעת שאינו בבריאות ובשלימות ע"ז לא הי' מנהג וכיון שע"ז לא הי' מנהג לית בי' משום תורת אמך רק מטעם נדר שבלב ולכן מהני התרה אבל להלן בסי' רכ"ח איירי שבלא דבר רק להרוחה בעלמא רוצים לבטל המנהג דומי' דצחוק שרוצה לצחוק להרויח וכדומה לכן לא מהני התרה שכבר נהגו כך לאסור כנ"ל
ואמנם ראיתי בפר"ח שהקשה גם דברי הר"ן אהדדי דבפ' מש"נ כתב לחד פי' דלא מהני פו"ח במנהג. אולם בנדרים כתב בשם הר"י כהן שאם נדר שלא לאכול בשר ולשתות יין בזמן מיוחד ועכשיו רוצה ביין ובשר צריך היתר הרי שחידש הר"י שצריך התרה אבל התרה מהני עכ"ד וגם הנמ"י כתב שם בלשון זה והרי לא כתבו הנהו מילי מפני שאינו בריא משמע שאפי' הוא בבריאותו ובשלימות אלא שחוזר בו שאינו רוצה לסגף עצמו מבשר ויין אפי"ה מהני התרה והדקו"ל ומיהו עכצ"ל דהר"ן לא פי' משום דמסתמא הכי היא שאינו חוזר בו מהסיגוף אלא מפני שאינו בריא דאלת"ה א"כ דוק מני' איפכא מה שחידש הר"י דבעי התרה היינו כשהוא בבריאותו אבל בשאינו בבריאותו לא בעי התרה כלל דאדעתא דהכי לא דבר כלל והרי הטור כתב ג"כ סתם שרוצה לאכול וכו' צריך התרה וע"ז כ' הב"י וכ"כ הר"ן סוף נדרים בשם הר"י הכהן וכ"כ במרדכי ובהג"ה מיימני שהשיב הר"ן בשם הר"י כהן מי שרגיל להתענות או שלא לאכול בשר ויין ורוצה לחזור בו מחמ"ת שאינ"ו ברי"א צריך התרה וראי' מפ' בתרא דנדרים דדברי' המותרי' וכו' הרי לך דהר"י כהן איירי נמי באינו בריא. ובזה חידש דבעי התרה וע"כ כתי' הש"ך ושפיר י"ל דהתרה מהני דמנהג לא הי' בזה וכמ"ש אבל בבריא לא מהני התרה אמנם הפר"ח תירץ דעת הר"ן לפי מה שהעלה שם דאף הפוס' האומרי' דלא מהני פו"ח היינו דוקא במנהג שהוא מכח גדר וסייג לאיסור או למצוה דומי' דבני ביישן אבל מי שנהג שלא לאכול בשר וכו' או להתענות שאינו אלא מחמת פרישות וחסידות לא שייך לומר שקבלו עליהן באיסורין שאסרה תורה ולכ"ע סגי בזה בהתרה ע"י פו"ח עיי"ש. ויש לתמו' עליו דא"כ מה מקשה על המחבר שסותר א"ע מ"ש בסי' רי"ד עם מ"ש בסי' רכ"ח הרי לדבריו אין כאן סתירה כלל דבסי' רי"ד כ' הלכך מי שנדר להתענות וכו' צריך התרה ומהני ומשו"ה סתם בזה כדעה ראשונה אבל בסי' רכ"ח איירי בהדי' בגדר למגדר מלתא או סייג לתורה משו"ה לא מהני לי' התרה וכפי הכרעתו בדעת הר"ן ושאר פוסקים המחמירי' בזה. ובאמת כך תירץ בתשו' דברי חיים ח"א יו"ד סי' מ"ח לקושי' הפר"ח הנ"ל [ואם כי המעיין בב"י יראה שלא נחת לחילוק זה מ"מ בש"ע להלכה רוח ד' דבר בו וכמ"ש התומי' בקת"כ בדיני קים לי]. שוב ראיתי שגם החת"ס או"ח סי' קכ"ב כתב כך. ועכ"פ מפורש יצא בסי' רכ"ח להלכה דהמנהג שהוא לגדר וסייג לא מהני התרה והטעם שבזה קבלו עליהן לאסור באיסור תורה וביותר יומתק הדבר לדעת רש"י ותה"ד וט"ז הנ"ל דמנהג וסייג לתורה אסור מדאורייתא מקרא ושמרתם ואין לו התרה דלא מטעם נדר היא אלא מאיסור תורה שצותה לשמוע לקול תקנות הציבור ושלא לעבור על דבריהם נמצא בנידן דידן שקבלו עליהם ותקנו שלא להלעיט אווזות מכח גדר וסייג לתורה שהדבר צריך בדיקה יתירה ויש בו חשש איסור ודאי אין לו התרה אפי' ע"י פו"ח. וגם מכח מה שכ' מהרשד"ם הביאו הפר"ח דבדבר שיש בו מחלוקת הפוסקים ובמקום א' נהגו כהאוסרי' אז לא קבלו עליהם איסור חדש שיהא כמו נדר שהרי זה אסור מעולם דעת אותו חכם ולכן לא מהני בי' התרה והסכי' עמו המשא המלך וכאן הב"ח אוסר והגאה"ק מהרצ"א ז"ל קורא תגר על המלעיטין בס' אגד"כ וכבר צווח ככרוכי' ע"ז בהיותו במונקאטש וביושב יולניצא ותלמידיו קבלו עליהם דבריו ודאי מאן ספין ומאן חשוב להתיר ע"כ הדין עמו שאין להם אפי' לכולם התרה בפו"ח וכש"כ שאין ליחידי' התרה ולכן כקטן כגדול תשמעון לחזק המנהג ושום אדם לא יפרוץ גדר במקום ההוא מהיום והלאה כ"א יחזרו ליושנה לבלי להלעיט אווזות ויקוים בהם ברכה של התבו"ש. והנה הוא דן תחילתו להחמיר וסופו להקל להלעיט עופות תרנגולים ואינדיקיס בלא בדיקה ולא כן אנכי עמדי כ"א צויתי לבדוק הוושטין מכל מיני עופות שמלעיטין. ושוב שמעתי מבלעדו שהגאון בעל שו"מ ציוה ג"כ כך: