אבני צדק (טייטלבאום) חלק ב· רבי יקותיאל יהודה טייטלבוים
חלק יו"ד · סימן צא
שלום לכבוד אהובי תלמידי הרב המופלג החריף החסיד מוה' יוסף מנחם סג"ל נ"י:
מכתבו הגיעני אשר עלה ונסתפק ג' ספיקות א' אם סירכא הניתק בהכנסת יד הבודק ולא נשאר שום דילדול לא בריאה ולא בדופן אם זה נקרא סירכא להרשב"א דאוסר סירכא סתם או נימא זה מותר אפי' להרשב"א דלא נקרא סירכא כלל עכ"ל. עי' בטור סי' ל"ט וז"ל ומר יעקב גאון הורה וכו' ע"ז נוהגין להכשיר כל סירכא שניתק וכו' והרשב"א כתב וכו' ולא כהללו שממעכין ביד וכו' והב"י מביא ב' דיעות בזה שאפשר לומר שהרשב"א לא בא לחלוק רק על הממעכין אבל על המכשירים בניתק ע"י יד הטבח לא חלק והכי משמע מדברי ר' ירוחם וכו' וה"נ מדברי הכלבו וכו' אבל מדברי הר"ד בן יחיי"א נראה שהרשב"א לא ס"ל לדמר יעקב כ"נ מדברי רבינו שהרשב"א חולק אדמר יעקב עכ"ד. ולא הכריע אלא שאח"ז רוצה להוכיח כך מדברי הרשב"א עצמו ודחה לי' נמצא יש לנו ספק בדעת הרשב"א ואיכא מ"ד דהרשב"א סובר דזה הוי סירכא ואסור לדידי' וכיון דמספקא לן בזה ממילא נפשט הספק הב' דזה פשוט דמי שנהג שלא לאכלו משום חשש איסור תו מהני בי' התרה לכ"ע ואפי' לדעת הרשב"א ור"ן שהוא דיעה שני' שבסי' רי"ד שאם יודע שהוא מותר ונוהג בו איסור אין מתירין לו אפי' בהתרת חכם כעין התרת נדרי' דהיינו דוקא ביודע שהוא מותר בודאי אבל אם אינו יודע שהיא מותר אלא מספקא לי' ומכח זה נהג לאסור ודאי מהני בי' התרה וזה מבואר בלשון הירושלמי שהביאו הב"י שממנו מקור דין זה של הרשב"א ור"ן לפירושם וז"ל כל דבר שאינו יודע בו שמותר וטועה ונוהג בו איסור נשאל ומתירין לו ופי' הם דהיינו בג' כעין התרת נדרים וכ"ד שיודע בו שמותר ונשאל אין מתירין לו כלל כלו' אפי' בהתרת נדרים כך מבואר פירושו להלן בב"י להרשב"א והר"ן עיי"ש. נמצא מה שלא אכל ע"ע רק משום חשש ספק איסור ועכשיו שחוזר בו ורוצה להתיר לו כיון שעפ"י הדין והלכה מותר ודאי יש לו התרה בשאלת חכם כדין התרת נדרים ומלבד כ"ז אגלה לו סוד שאמר לי השו"ב המובהק דפה מהרי"א נ"י שאין עתה בנמצא כלל שיהא ניתק ביד ולא ישאר ממנו מאומה שום דילדול אלא תמיד נשאר ממנו מכאן או מכאן ואין זה ניתק ביד האמור ובודאי יש בו חשש איסור להרשב"א לכן ממילא מהני היתר.
וע"ד הספק השלישי אם מותר ברוטב בלא התרה הדבר פשוט דאסור למה דכתב מהרש"ל דהאידנא הנודר מבשר אסור ברוטב א"כ ממילא גם מי שנוהג כך לחומרא דלא גרע מנדר. שוב הראה לי השו"ב הנ"ל שכן העלה בס' תורת זבח סו"ס מ"ם אלא שאני מוסיף ואומר איפכא דזה עדיף דאפי' למ"ש בש"ע בסי' רי"ז דהנודר מבשר מותר ברוטב דאינו בכלל בשר בלשון בני אדם היינו בהוציא הנדר בלשון ובפה. אבל בנ"ד ומי שנהג איזה חומרא ולא הוציא בשפתיים כלל אלא מה שנהג הוי כאלו קבלו בנדר א"כ כיון שע"ע ודאי הוי נזהר בחומרא זו בין בבשר ובין ברוטב הרי זה קבלה גם על הרוטב בנדר מפורש על הרוטב וזה מדויק בדברי הש"ע רס"י רי"ד דמה שנהגו בהם איסור הוי כאלו קבלו עליהם בנדר כלו' דמה שנהגו הוי כאלו קבלו בפירוש בנדר והבן ועי' בתו"ז שם נתן עוד טעם להנוהגי' להחמיר שלא לאכול מסירכא הניתק ע"י מיעוך שחששו לדעת הרשב"א שאוסר המיעוך וא"כ חששו דאיכא איסורא מדינא א"כ פשיטא שגם הרוטב אסור עכ"ד ומני' דה"ה למי שנוהג שלא לאכול מבשר הניתק ביד למה שכ' שיש חשש לדעת האומרי' דגם זה נקרא סירכא להרשב"א ואסור וכש"כ למש"ל שאין בנמצא עתה ניתק בלא דילדול ואיכא איסורא מדינא ודאי הרוטב ג"כ אסור ובעי התרה לכן במטותא מני' אל יצדק הרבה כ"א יתיר לעצמו כדין ואחר יאכל. והשי"ת ישפיע לו שפע ברכה והצלחה ופרנסה טובה בהשקט ומנוחה והשמש לו זרחה: