אבני צדק (טייטלבאום) חלק ב· רבי יקותיאל יהודה טייטלבוים
חלק חו"מ · סימן יז
שלום לכבוד אהו' האברך המופלג החריף ובקי מוה' דוב בער ברעניר נ"י.
מכתבו נתעכב בדרך ביד מי שהי' ולא הגיע לידי עד יום ג' וישב ושמתי עיוני בו ותורף השאלה ראובן ושמעון החזיקו עסק מאדון ועתה שכרו אחר והאדון תובע מהשותפי' הנ"ל סך רב שלא מסרו לו העסק על נכון והי' ביד ראובן מעות שמעון תח"י ולא רצה לתתו לו לאשר האדון תובע סך רב והקאנטראקט נכתב על שם ראובן לבד ואולי יצאו חייב ולא יאבה שמעון לתת חלקו ולכן רצה ראובן שיתן לו שמעון כתב בטיחות שאם יתחייבו להאדון יתן לו חלקו. והשיב שמעון אני יודע כי אנחנו נזכה בדין נגד האדון ויצטרך לתת לנו סך רב ובכ"ז אני נותן לך כתב בטיחות כרצונך ובלבד שגם אתה תתן לי כתב בטיחות שאם נזכה ותוציא מהאדון איזה סך תתן לי חלקי והסכימו שניהם ונתנו כתב ערקלערונג ע"ז בלשון דייטש ליד שליש והחזיר ראובן לשמעון את כספו ובמשך הימי' גמרו עם האדון שיבררו להם אדון אחר שיתווך ביניהם והנה לאשר ראובן הי' ירא לבל יזכה האדון לנגדו ויצטרך ליתן לו סך רב לזאת אמר לשמעון שיקבל עליו כל הפרעצפס באופן שאף אם יצאו חייב נגד האדון ישלם שמעון הכל מכיסו ונגד זה הוא נותן לו שבאף יזכו נגד האדון ויקחו איזה סך ממנו יהי' שייך הכל לשמעון ושמעון הוא איש יודע לכלכל דבריו במשפט הי' לבו בטוח שיזכו נגד האדון השיב לראובן אני מרוצה לזה ואז פשטו ידם ועשו האנטשלאק זע"ז ובבוא העת שיעמדו לטעון נגד האדון קרא ראובן את שמעון ושמעון עמד וטען וראובן עמד ג"כ שם ולא טען מאומה אך אמר שישאלו את הכל לשמעון וברוח שפתיו של שמעון הטה לב הנברר לדעתו ויצא הפסק שהאדון חייב לתת להם סך כזה ונתן האדון טראטע ע"ז עד זמן המוגבל והשלישה ביד שליש ועתה חוזר ראובן מההשוואה ואינו רוצה לתת לשמעון הכל רק מחציתו חלק של שמעון ועתה יש להסתפק הדין עם מי דלכאורה הדין עם ראובן דהרי בשעת קנין סטומתא לא הי' עדיין הדבר ברשות ראובן ולא מצי להקנותו כמבואר בסי' ר"ט וסי' ר"א. ב' מטעם אסמכתא המבואר בסי' ר"ז אך יש לסתור כל זה עפ"י המבואר בסמ"ע סו"ס קפ"ה דשכירות פועל א"צ קנין כלל רק בדיבור סגי ובקצוה"ח סי' של"ב מבואר דבהבטיח לפועל שכר דשלב"ל מחויב ליתן לו [ולא מצד קנין כפי העולה על דעתו דאין קנין בדשלב"ל אלא מצד חיוב הגוף וכיון שנתחייב לבן קנה יעקב מכח תפיסתו וכך מבואר בתשו' תועפות ראם חו"מ סי' כ"ו] וגם אסמכתא ליכא בפועל כמבואר בקצוה"ח סי' ס' דאפי' להרמב"ם שא"י להתחייב בדבר שאינו קצוב מ"מ לפועל מתחייב אף באינו קצוב עיי"ש. וה"נ י"ל בנידן דידן דראובן נתן לשמעון שכרו הסך שיוציא מהאדון עבור זה שישתדל שמעון לטעון לפטרו מתביעות האדון ולא גרע מה ששמעון קיבל ע"ע שאף אם יצאו חייבים ישלם הוא הכל מכיסו ולא נדון בזה דין מקח וממכר רק דין שכירות פועל דלית בי' דשלב"ל ואסמכתא וגם דין אונאה לא שייך בפועל כמבואר בסי' רכ"ז סל"ג וה"ז דומה להא דתשו' מקור ברוך סי' נ"ה בא' שמכר לחבירו עפר שמעורב בו כסף בעד אלף דראהאם ואחר ששרפו וצרפו הוציא ממנו כפלים ופסק כיון דצריך לזה טרחא ה"ה כאלו שכרו לעשות לו מלאכה זו דאין בפועל אונאה ושוב מצאתי בב"י בסי' כ"ז עמ"ש הטור סעי' כ"ד בשם הרא"ש ראובן הי' לו פרה לשחוט וכו' ועוד י"ל דהכא לא בתורת ערבות נחית אלא דרך מו"מ א"כ גם בנידן דידן לא נוכל לבא מצד שכירות פועל לזכות לשמעון. עוד יש טעם לזכות לשמעון מצד מנהג דהמנהג היא דמי שיש לו פרעצעס הוא מוסרו להיודע דת ודין ופוסק לו מחצה או לשליש ולרביע ואין פוצה ומצפצף נגד זה לומר דאינו מחייב בזה ועוד לעמוד בפרעצעס תלי' בחכמת אדם וחריצותו ודמי לחכמת הרפואה דיש לו כל שכרו ועי' הר הכרמל חו"מ סי' ה' ובנה"מ סי' רע"ד דמועיל קנין כמו בהא דהעבירנו אם אינו מצוה וא"י לטעון משטה וכאן הי' קנין סטומת' דהיינו התק"כ ודעת הרא"ש בכלל י"ג דקנין סטומתא מהני אף בדשלב"ל ובנ"ד דהמנהג היא כן כבר העלו האחרונים דהיכי דהיא מנהג ברור לקנות בדשלב"ל כקנין סטומתא כ"ע מודי' דקונה א"כ כאן מתחייב ראובן לתת חלקו לשמעון אלא שאינו מחליט שתק"כ היא קנין גמור לסלק הריעותא דדשלב"ל ואסמכתא לזאת למעשה העלה לבצוע שיקח שמעון מחצה מחלקו של ראובן ויכולין להוציא זה מיד ראובן אף דהוא מוחזק דבלא"ה הדין נוטה יותר עם שמעון מכח המבואר למעלה ע"כ אא מה דברי השאלה:
תשובה לדעתינו הדין עם ראובן מכמה טעמים א' מעולם לא שמענו במדינה זו או בפולין שתק"כ לבד בלא דראהן או שתי' יי"ש הוא מנהג לקנות בו. וא"כ אין כאן סטומתא לקנין ונפל כל הבנין. ב' מטעם אפי' אם במקומו המנהג דתק"כ לבד קונה ומועיל לקנין אפי"ה לא מהני הכא דהוי דשלב"ל גם בסטומתא לא מהני בדשלב"ל עי' קצוה"ח ונתיבות סי' ר"א וגם מטעם אסמכתא לכמה פוס' ומה דאתאי עלה מצד שכירות פועל דמהני אפי' בדיבור ואפי' בדשלב"ל ליתא שהרי לא אמר ראובן לשמעון שיתן לו חלקו בעבור שיטעון לפוטרו דהרי בלא"ה שמעון הוא שותף ומחויב לטעון עבור עצמו ועבור השותפות כיון שזה יכול לטעון וזה אינו יכול ודאי מי שיכול להציל מחויב לעשות כל אשר תשיג ידו לצורך השותפות ולכן בודאי שלא בשביל שיטעון הבטיח לו רק בעבור שקיבל עליו שאם יתחייבו ישלם שמעון הכל מכיסו וזה לא מהני בדשלב"ל ומכח אסמכתא וכו' ואין זה דומה להא דמקור ברוך דהתם יש לומר דהוא מטעם שכר פעולה אבל הכא ודאי אינו שכר פעולה דבלא"ה הוצרך שמעון לטעון עבורו והשותפות ולא עוד אלא אפי' בלא הוכחה הנזכר אלא שיש להסתפק אי נתכוין למו"מ או לשכור פועל אין להוציא מהמוחזק ודבר זה יש ללמוד מתשו' רב האי שהביא ב"י סו"ס קע"ו מחודש נ"ח והש"ך שם ס"ק מ"ג ובתשו' מהרשד"ם סי' ק"ו שהזכירו הש"ך שם ועיינתי וראיתי שם שמבאר דברי ר"ה וז"ל היות אמת כמו שאמרנו שא"צ קנין כלל [בשליח] אלא שצריך שיהא הדבר ברור שמתחייב בעד הסחורה ושמקבל עליו האחריות מאותה שעה אבל אם אפשר לפרש ולומר שלא כיון רק שיקנה לו סחורה פלוני וישלחנוה למקום פלוני יהא קנוי' לו הא ודאי הממע"ה עכ"ל וממנו ניקח לנ"ד דכל שלא אמר בפירוש ששכרו בעד שיטעון אין לחייבו מספק מכח שכר פעולה אלא אמרי' שנתכוין למו"מ ולא מהני בדשלב"ל וגם הוא אסמכתא לכמה פוס' בסי' ר"ז אבל א"צ לזה כאן דיש הוכחה דלא משום שכר פעולה דהרי שותף הוא ובלא"ה הי' צריך לטעון וכמ"ש. ובזה סרה מהר מ"ש מכח המנהג דהרי כ"ע נהגו דמי שיש לו משפט מוסרו ליודע לטעון ומבטיח לו חלק ונהגו דמתחייב קונה התם שאני שמבטיח לו בפי' חלק בשביל שהוא יטעון בעדו ומפורש יוצא מפיו שזה שכר פעולה ותו דהתם מוסר כח הרשאה להטוען עבורו ומבלעדו אי אפשר לקבל המעות [וכמדומני שנותנין אותו להטוען] הרי הטוען מוחזק בו ובתפס זכה אפי' בדשלב"ל אבל הכא כבר אמרנו שלא בשכר פעולה הבטיח לו והו"ל דשלב"ל ול"ק שמעון שלא תפסו. לכן נ"ל ברור דהדין דיכול ראובן לחזור בו ואפי' מי שפרע אינו מחויב לקבל לא מיבעי' למה שכתבנו דתק"כ אין נוהגין לקנות בו כלל ואף דברושם מבואר בסי' ר"א וסי' ר"ד אף במקום שלא נהגו לקנות בו קנין גמור אפי"ה החוזר בו אחר שרשם מקבל מי שפרע מ"מ בתק"כ במקום שלא נהגו לקנות בו קנין גמור מבואר בס' שערי משפט בסי' ר"ד כיון דלפרש"י ורמב"ם דסטומתא היינו רושם אין מוכרח לומר דתק"כ מקבל מי שפרע אזלינן לקולא כמ"ש הב"ח דבכ"ד דיש פלוגתא לענין קבלת מי שפרע אזלי' לקולא לנתבע עכ"ל אלא אפי' אי במקומו היא מנהג ידוע בבירור דתק"כ לחודי' הוי קנין גמור לקנות בו אלא דהכא אינו קונה דהוי דשלב"ל וכמ"ש וא"כ הרי מבואר בקצוה"ח סי' ר"ט בדשלב"ל דיש בזה פלוגת' לענין קבלת מי שפרע עיי"ש והדר הו"ל קולא לנתבע לכן מהדין אין, להוציא מיד ראובן כלום ולא להטיל עליו מי שפרע אך לאשר מבואר בסי' ר"ד דאפי' הנושא ונותן בדברי' בלבד ראוי לעמוד בדיבורו והחוזר בו אף שאינו מקבל מש"פ ה"ז ממחוסרי אמנה ואין רוח חכמי' נוחה הימנו ומכש"כ בנ"ד דיש נמי ספק אולי חייב לקבל מי שפרע נהי דמספיקא לא מצינן לחייב לראובן מש"פ מ"מ הוא בעצמו אם יראת ה' בלבו צריך לחוש לזה לקיים דיבורו. ע"כ ראוי ונכון לבקש מראובן שיתפשר עם שמעון בטוב או לקבל בקגא"ס ולקיים כפי פשר אשר יצא מיושבי בשער המשפט אבל שלא ברצונו וק"ס אין להוציא ממנו כלום כנ"ל ברור: