אבני צדק (טייטלבאום) חלק ב· רבי יקותיאל יהודה טייטלבוים
חלק חו"מ
סימן א
שלום לאהובי הרב החריף הנגיד המפורסם מוה' שמואל פעזינגער נ"י
מכתבו הגיעני והוא מהפך בזכותו של ידידינו הישיש הגביר שאין צריך. לעמוד עוד למשפט עם ר' משה מאנהעל אחר שפטרו. ואני על משמרתי אעמודה כי צריך לעמוד שנית ואבא על סדר דבריו להשיב עליהן כדרכה של תורה זה בונה וזה סותר. [א'] כתב וז"ל לרוב הפצרתו של ר"מ על הב"ד פטרו אותו בדבר הלכה שרשאי לילך לב"ד אחר והדייני' מתנצלים שהם לא החליטו שר"צ מחויב לילך עמו שנית לדין רק אם ירצה עכ"ד. לא כן אחי כי הב"ד לא דברו כלל בפי כתבם מרצ"פ רק כתבו שהרשות ביד ב"ד להזדקק להם וכו' והרצון בזה שבודאי אין בידו לכוף לב"ד אחר להזדקק לזה וממילא אם לא ירצו להזדקק אין על ר"צ חיוב לעמוד למשפט בלא הזמנה אבל אם מזמיני' אותו ודאי מחויב לעמוד והרי אני הזמנתיו וכבר יש לר"מ מי שישב לדין מצידו וכ"כ יברר ר"צ מצידו ויקחו להם שליש המרוצה ולתוקף ועוז כתבתי שאם לא יעמוד וכו' למען יעלה מורא על ראשו של ר"צ וישמע לקולי כי אני אוהבו וטובתו אני דורש בזה להסיר ממנו לזות שפתי' וצעקת לגומא של עני כי גדלה צעקתו. ועי' גיטין פ"ק דף ז' בזה וידון אותי לכף זכות כי כיונתי לטובה וד"ל. [ב'] מה שהעלה דתובע אינו סותר הדין אף שמצא זכותיו דהרי הב"ח הקשה אגוף הדין מ"ש בנתבע אפי' אם פרע מנ"ל והוא הקשה עוד למה נקטו הפוס' דין זה בנתבע פי' כבר פרע ויש לתובע חזקה דהשתא שתפס ברשות ולא נקטו דין זה בתובע שהוא רבותא יותר שיש להנתבע חזקת מ"ק וחזקה דהשתא אלא ודאי האמת כך הוא דרק בנתבע סותר ולא בתובע מה"ט שיש לנתבע ב' חזקות אלים טפי ואינו סותר עכ"ד. אען ואומר הנה הב"ח מסיק להדי' לדינא אפי' אם פרע ודקדק כן מדברי הרמב"ם וכן מבואר להדי' בכהמ"א ואפי' אם פרע חוזר ומסיים והכי נקטינין ואשר הקשה למה לא נקטו רק בנתבע ולא בתובע לק"מ דבנתבע רבותא יותר דאפי' אחר שפרע ועשה מעשה בידים לא א' שמחל אלא חוזר כש"כ בתובע שהב"ד פוטרין לנתבע והם נותני' בידו כתב פטור אבל התובע לא עשה מעשה בידי' ולפוטרו כש"כ שחוזר דהם לא איירי בסי' כ' רק בדינא כמ"ש מי שנתחייב בב"ד וכו' ולא בפשר שהדרך שהתובע נותן כתב פטור להנתבע וגם סברא שכ' ולחלק מכח חד חזקה או ב' חזקות אתפלא מה ענין חזקה לכאן אטו מספיק' פסקינן לנתבע דסותר דינו ומוציא מהתובע הלא מספיק' לא מפקינן ממונ' אלא מכח ודאי כיון שמצא זכיותיו ודאי הוי נתינה בטעות מה שפרע וכ"כ בתובע מה שמחל הוי מחילה בטעות ולא הוי מחילה ולא מלבי אני אומר כך כי אם הרי הדין זה מפורש בסי' י"ב סעי' י"ד ט"ו הכופר בפקדון ונתפשר עמו ומחל לו ואח"ז מצא עדים יכול לחזור בו וה"ה למי שנתפשר מפני שלא הי' לו ראי' או שטר ואח"ז מצא ולא ידעתי למה כתב המחבר הכופר בפקדון דגם בחוב כך היא שהרי מקורו מתשו' הרשב"א שהביא ב"י ושם מבואר בשמעון שחייב לראובן מנה וכופר בכל וא"ל עשה לי מחילות שמי' ובריות ואתן לך חמשים זוז ועשה לו אם אח"כ מצא עדים או ראי' היא פשרה באונס מכח החמשי' זוז שלא רצה לתת לו באופן אחר ובטעות ואינו כלום. וכ"ה בתשו' מהרי"ט חו"מ סי' ק"ב שהביא הש"ך שם ועי' בסמ"ע וש"ך ונתיבות סו"ס כ"ח [ואני תמה תמה אקרא איך נעלם כ"ז מעיניו] וזה ממש נידון שלפנינו שר"צ הכחיש בענין החזקה נתחייב שבועה לר"מ ולכן עשה הב"ד פשר ביניהם ור"צ נתן הכסף כפי הפשר ונתן לו ר"מ כתב פטורין מפני שלא ידע שיש בבית עוד זכיותיו שיכחשו טענותיו של ר"צ ועתה מוצאם הרי היא פשרה באונס ומחילה בטעות ולא הוי לא פשרה ולא מחילה וכיון שכן נסתר מחמתו כל מה שמעל' מוסיף והולך ואומר שר"מ הודה ומחל דכ"ז ליתא אף דאז מחל הו"ל בטעות ולא הוי מחילה גם מה שמחלק ואומר בשלמא אם מצא עדי' שייך לומר הך דרשב"ג מה יעשה זה שלא הי' יודע שיש לו עדי' אבל על הכתבי' שתח"י סברא שכל מי שהלך אצל ב"ד מלקט הכתבי' שבידו וכו' תמה אני הלא מבואר בסי' י"ב הנ"ל דכמו במצא עדים יכול לחזור ה"ה למי שנתפשר מפני שלא הי' לו ראי או שטר ואח"כ מצא ולא תימא אולי התם לא הי' לפני ב"ד כי אם בילב"ע שהרי בסי' כ' מבואר בזה"ל מי שנתחייב בב"ד והביא עדים או ראי' לזכותו סותר הדין ומקור הדבר ממשנה סנהדרין כ"ז שמביא ראי' סותר הדין פרש"י הבא לב"ד ולא הי' שטר זכותו בידו ויצא מב"ד חייב ולאח"ז מצא שטר זכיותיו והביאו לשם א' רשב"ג מה יעשה זה שלא מצא בתוך שלשים כו' ועל ראי' של שטר קאי ופליאה נשגבה בעיני איך לא שם עיניו ולבו לכל זה המפורש באר היטב דאין חילוק בין עדי' לשטר וכתבים של זכיותיו בכ"ע סותר בעוד שלא אמר אין לי עדים ולא ראי' ושטר וכאן לא אמר ר"מ אין לי כתבי זכיות ומה שטען עבור ר"צ שהב"ד התנו בפירוש עם ר"מ שאינם עושין הפס"ד כ"א באופן שיבטל כל זכיותיו והוא קבל עליו כאן וכו' תמה אני הכי הי' מעל' אצל הב"ד באותו שעה ואיך מאמין לדברי בע"ד אחד בעוד שאינו שומע לטענת חבירו אולי ר"מ מכחיש זה ואם שהדבר יכול להתברר מפי ב"ד הראשון עכ"פ מי יחקור מב"ד הראשון אם לא ב"ד אשר ישבו ע"ז למשפט א"כ צריך להושיב ב"ד ולשמוע טענות שניהם ומי יתן והי' שיצדיקו את ר"צ ויצא זכאי בהשפטו מה לי בזה כל עיקר כוונתו שהקולות יחדלון ולהסיר עקשות פה מר"צ ולא יהא עליו שום פ"פ בעולם. לכן אני במקומי עומד ומזהיר את ר"צ לדון שנית עם ר"מ הנ"ל כי כך היא ע"פ הדין ואם קשה עליו לצאת החוצה מקור העיר יושיבו ב"ד בעירו ו נו שר"מ יביא לק' ליק דיין או שני דייני' מצידו ור"צ יביא ג"כ כשם דיינים מצידו והשליש או החמש יהי' המרוצה לב' הצדדי' והם ישמעו שנית כל טענותיהם ומענותיהם וראיות והזכיות של שניהם ואח"ז כאשר יצא מפיהם לד"ת או לפשר כן יקום לעד לעולם אקוה אם ר"צ ישמע לקולי ישתנה הכל למעליותא ובכל אשר יפנה יצליח:
סימן ב
נשאלתי א' עשה קרעדע ועזב לאחרי' חילו על שמם והתפשר עם נושיו לתת למחצה לשליש ולרביע והחזירו לו הוועקסלין שבידם אח"ז הי' מעשה שהוא הפקיד ביד א' מנושיו מהונו ורכושו ועתה תופס זה מה שבידו ע"מ שנ"ח לו מאז באמרו שלא מחל לו וזה אומר שכבר נתייאש מהחוב אחר שהתפשר עמו ומחל לו ורצה א' לומר דא"י לתפוס מכח מ"ש בתשו' מהרמ"ל סי' מ"ז דפשרה שנעשה מתובע לנתבע הוי מחילה וא"צ קנין הביאו הש"ך ואחרוני' סי' י"ב ותו כיון שהחזיר לו הוועקסיל מוכח שמחל לו. ולי נראה דזה לא הוי מחילה אם כי מלשון האחרוני' משמע דוקא פשרות שעשו הב"ד צריך קנין שיכול לומר שהב"ד הטעו אותי אבל אם נתפשר התובע עם הנתבע ומחל לו א"צ קנין אבל לי נראה מדברי מהרמ"ל דאפי' אם מחל התובע להנתבע ע"י שידע שהנתבע בידו לטעון תביעות וטענות לפטור ומכח כן נתפשר עמו נמי לא מהני כי זה לשון תשו' מהרמ"ל ראובן יש לו פנקס הדייני' על שמעון ולוי שחייבים לו סך ידוע לשלם לו לזמני' כל יריד ג' זהו' והנה שמעון ולוי הפצירו בו מחמת שאין להם לשלם כ"כ לזמנים הנ"ל עד שנתרצה ראובן ליקח מהם עשרה זהו' והמותר ישלמו לו זהב א' בכל שבוע והעידו שני העדי' שראובן נתרצה בכך וכו' ועתה ראובן רוצה לחזור מהפשרה הנ"ל כי אמר שלא קנה ק"ס על זה וכו' תשובה פשרה כזו שנעשית מרצון הטוב של המלוה בלי שום, הכרח כלל נראה בעיני שיש לה דין מחילה ואין צריכה ק"ס ולא מקרי פשרה שצריכה קנין אלא כשנעשית ע"י תביע' וטענות שכל א' ירא שמא יפסיד הכל מן הדין אבל בנ"ד מקרי מחילה עכ"ל הצריך לענינינו ומדלא קאמר ולא מקרי פשרה הצריך קנין אלא כשנעשית מב"ד ע"י תביעה וטענות אלא א' סתם כשנעשית ע"י תביעה וטענות משמע לי דר"ל אפי' נעשית הפשרה מתובע לנתבע בילב"ע בהיות ביניהם תביעה וטענות שכל א' ירא שמא יפסיד אז הוי מחילה מכח הכרח ואונס ממה שירא מהפסד הכל ודוקא בנידון דהתם שהנתבעים לא הי' להם שום טענה לגרוע מזמן פנקס הדייני' אלא שהפצירו בו להמתין מחמת שאין להם לשלם כ"כ ולזמני' הנ"ל ואם לא רצה התובע ראובן להתרצות להם אז הי' מוכרחי' בודאי לשלם לזמני' הנ"ל ובכ"ז נתרצה בעצמו על הפשר האמור שם לכן הוי מחילה כמו שאמר מהרמ"ל בריש דבריו בדקדוק פשרה כזו שנעשית מרצון טוב של המלוה בלי שום הכרח כלל נראה שיש לה דין מחילה וא"צ קנין משמע אבל אם נעשה מכח הכרח שהי' ירא התובע שמא יפסיד הכל שידע שיש לזה טענות נגדו ואולי יזכה בטענותיו בדין והוא יפסיד כל החוב ומכח זה נתפשר עמו בילב"ע לא מהני וכמו שפשרה שעשו ב"ד לא מהני מטעם שכ' הפוס' מפני שיכול לומר שהב"ד הטעו אותו ר"ל שהבין מדבריהם שיכול להיות שחבירו יזכה בדינו ויפסיד הכל א"כ הו"ל מחילה בהכרח כ"כ אפי' אם התפשר התובע עם הנתבע ומחל מכח שירא מטענות של הנתבע אולי כי יקרבו משפטן לב"ד יפסיד הכל תו לא הוי מחילה ולא מהני בלא קנין וזה דבר חדש שלא נתבאר מדברי האחרוני' ז"ל וממנו נקח בק"ו לנידון דידן שזה הלוה שכל מה שיש לו נתן ביד אחרי' על שמם ולא נשאר כל מאומה בידו בודאי הבע"ח כל א' הי' ירא שמא יפסיד חובו לגמרי אם לא יתפשר לכן נתרצה כל או"א ליקח מהבא בידו מחציתו מה וכיון שהי' בהכרח לא הוי מחילה וצריכה קנין וממילא הגם שהחזירו הוועקסיל לא הוי מחילה כי כ"ז הוכרחו לעשות להחזיר הוועקסלין דאל"כ לא קבלו מאומה מהחוב וגדולה מזה מבואר בתשו' דרכי נועם חו"מ סי' ג' אם הדברים מוכיחי' שלא מחל לו ברצונו אינו מחילה ואפשר אפי' קנו מידו לא מהני עיי"ש וא"כ בנידן דידן הכל יודעי' שנתפשר מכח אונס דא דאל"ה לא הוי נותני' לו כלום ומחילה זו לא מהני כלום אפי' בהחזרת השטר ובודאי התופס יכול לומר קים לי שלא מחלתי כי אם עלה בדעתי אולי ירחיב ה' את גבולו של הלוה יפרע לי בעצמו או אתפס מידו על חובי שנ"ח ואטעון שלא מחלתי וכל כה"ג לא מייאש כמ"ש הרא"ש פא"מ גבי ראה סלע שנפל משני חייב להחזיר דההוא דנפל מני' לא מייאש דמימר אמר שיתפוס משלו וכו' וה"ה הכא לא מייאש ולא מחל ובדין הוא תופס לקבל על חובו וא"צ להחזירו עד שיפרע לו כל המגיע לו כנ"ל ברור:
סימן ג
ישאו הרים שלום וברכה לכבוד אהובי חתן חתני ידי"נ הרב החריף ובקי החסיד בנש"ק מוה' משה יהוד' ליב שפירא נ"י האבד"ק בייטש יצ"ו:
הדרשה שה הגיעני קריתי ושניתי הן מילי דשמעתא והן אגדת' ובמה דסיים אפתח ואומר מה שאמר בענין דוד ויהונתן הם דברי' עתיקי' מתוקי' מיוסדים על מבועי החכמה אמירה נעימה כתיבה יהיבה כן יפרוץ וכן ירבה ועל דבר הלכה השיב לו נכדי הרב החריף מוה' משה דוד שי' תחזינה עיניו אמנם לענין חיבה יתירה אודיע לו כי שמתי עיני עליו ושפתי לא אכלא מלהודיע אשר עלה בלבי. ע"ד מה שהקשה בסנהדרין י"ט מלכי ישראל מ"ט משום מעשה שהי' וכו' באותו שעה אמרו מלך לא דן ולא דנין אותו לא מעיד ולא מעידין אותו לא מעיד ל"ל הא מדאורי' אינו מעיד ואפי' מלכי בית דוד כדאי' בשבועות דף ל"א דמלך מדאורי' לא חזי' עיי"ש פרש"י מדכתי' שום תשי' שתהא אימתו עליך וכ"כ הריטב"א שם עכ"ד ואפשר מכאן יצא לו להרא"ה ז"ל בס' החינוך מצו' קכ"ג שכ' אבל מלכי בית דוד מעידי"ן ומעידין עליהם אבל לשון הרמב"ם בפ"ג מה' מלכי' אינו כך שכ' שמלכי בית דוד מעידין עליהם וכ' הכס"מ אבל הם אין מעידין מפני כבודן דלא גרע מכה"ג עיי"ש. ועמד ע"ז במנחת חינוך ולמ"ש איכא קצת סייעת' מהכא להרא"ה ז"ל אבל דעת הרמב"ם וכל הפוסקי' אינו כך והדקו"ל שוב ראיתי שכן הקשה בתוס' יוה"כ יומא דף ע"ד על מ"ש הרמב"ם פ"ג מה' מלכים מלכי ישראל גזרו חכמים לא מעיד והרי דאורי' היא ותירץ דלא מעיד נקט אגב אינך וה"ז כמו שתי' נכדי הרב הנ"ל שיחי' והוסיף מדלי' ראי' מתוס' סנהדרין ר"פ כה"ג שכ' ועוד אגב דתני כו' ומה שאמרת בזה עי' במרכבת המשנה פ"י משגגות תמצא מעין דבריך עיי"ש ויפה כוונת:
ולי הי' נראה לומר בזה דבר חדש והוא דדעת התוס' סנהדרין דף ח' ושבועות ל' ע"ב דכה"ג ומלך דאינם מעידים מפני כבודם היינו בעדות ממון אבל לאפרושי מאיסור' מעידין משום אין חכמה וגו' ורבינו הגדול הרמב"ם ז"ל כ' בה' עדות פ"א לענין חכם גדול דאינו מעיד היינו בעדות ממון אבל בעדות שמפריש מהאיסור וכן בעדות נפשות הולך ומעיד שנא' אין חכמה וגו' ובה"ג כתב כה"ג אינו חייב להעיד אלא למלך ישראל בלבד וכ' הכ"מ מדמחלק בת"ח בין ממון לאיסור' וסתם דבריו בכה"ג מכלל דבכה"ג לא שני לן בין ממון לאפרושי מאיסור' עיי"ש ובה' מלכים פ"ג כתב דמדברי רבינו פ"א מה' עדות משמע בכה"ג לא שני לן בין עדות ממון לשאר עדות אפי' לאפרושי מאיסור דבכולהו אינו מעיד אלא למלך וא"כ כש"כ למלך עכ"ל. אבל דעת הלח"מ ומשל"מ בה' עדות דדעת רבינו כהתוס' דבין כה"ג ובין מלך מעידין לאפרושי מאיסור' וה"ה לדיני נפשות כמ"ש רבינו בת"ח וסמך על מ"ש למעלה בת"ח עיי"ש:
ולי הי' נראה להכריע בדעת רבינו ז"ל דבכה"ג ומלך ממלכי ב"ד שאינו מעיד מפני הכבוד א"כ לאפרושי מאיסור' או לדיני נפשות חייב להעיד משום אין חכמה וכן מלך ממלכי ישראל מדינא דאורי' לא חזי' להעיד בד"מ מפני הכבוד אבל לאפרושי מאיסור' ולד"נ מעיד. אבל משום מעשה שהי' שנהרגו כמה נפשות באותו שעה תקנו דמלך ממלכי ישראל אינו מעיד כלל אפי' לאפרושי מאיסור או לד"נ משום חשש תקלה וז"ש הגמ' בדיוק באותה שעה אמרו מלך לא מעיד וכו' היינו בעדות ממון ועדות נפשות יחד דומי' דמעשה שהי' גוף הדבר דיני נפשות על העבד ופתיך בי' ממון לינאי מלכא ואפי"ה תקנו שלא יעיד מלך ישראל הן לממון והן לד"נ דהיינו על ישראל שהרג נפש דהוי פתיך בי' דיני ממונות ג"כ וזה החילוק בין מלכי בית דוד למלך ישראל דמלך ישראל מצד התקנה אינו מעיד כלל אפי' לאפרושי מאיסור' ולד"נ וא"ש דברי הגמ'. אמנם כ"ז לפי רעתי דמלך ממלכי ישראל אינו מעיד אפי' לאפרושי מאיסורא ובדי"נ מכח התקנה אבל כה"ג ומלך ממלכי בי"ד מעידין באלו אבל להתוס' דאין חילוק אל כה"ג ומלך ישראל ומלך בי"ד כולן מעידין לאפרושי מאיסור' ולדי"נ וכן להכס"מ דכה"ג ומלך בין ממלכי בי"ד ומ"י כולן אין מעידין אפי' לאפרושי מאיסורא ולדי"נ א"כ ליכא למימר הכי והדו"ל ע"מ שא' באותה שעה אמרו אינו מעיד וכן ע"מ שכ' הרמב"ם מלכי ישראל גזרו חכמי' לא מעיד וכו' והא מדאורי' הוא ואפי' במלכי בי"ד. מיהו עוד יש לי לומר דבר השוה לכל נפש והיא עפ"י המבואר ברמב"ם פ"א מעדות ופ"ה מכלי המקדש דכה"ג מעיד למלך ישראל וכתב שם הכס"מ דהיינו למלכי בי"ד ולא למלך ישראל שהרי אין דנין אותו ובה' מלכים פ"ג מבואר מתוך דברי הכס"מ דה"ה מלך מעיד למלך וכ"כ להדי' התוס' יוה"כ שם דהא דאין המלך מעיד היינו משום כבודו היינו לצורך הדיוט אבל לצורך מלך אחר ליכא זילזול וחייב להעיד. ובזה מתורץ דברי הרמב"ם הנ"ל דבפ"י דשבועות איירי לצורך הדיוט ובפ"י משגגות איירי במלך לגבי מלך עיי"ש. אמנם לי נראה דבמלך לא משכחת האי דינא כלל אלא לדינא דאורי' דאלו תרי מלכות בי"ד ליכא ולענין להעיד מלך בי"ד על מלכי ישראל נמי ליכא כיון שמלך ישראל אין דנין אותו עדות ל"ל. ומלך ישראל על מלכי בי"ד שדנין אותן נהי דמדאורי' ראוי להעיד דאין זה זלזול אבל נ"ל דאחר מעשה שהי' שבא תקלה במלכי ישראל באותו שעה אמרו מלך לא דן ולא דנין אותו לא מעיד כלו' אפי' למלך בי"ד שדנין אותו דנהי דמשום כבודו ליכא זלזול לגבי מלך אחר אבל משום תקלה מיהו איכא למיחוש. לכן מכח אותו מעשה שהי' אמרו דלא מעיד כלל אפי' לגבי מלך ואגב נקט נמי ולא מעידין. ומתורץ לשון הגמ' והרמב"ם היטב ודו"ק כך נ"ל ברור ונכון דברי ח"ז דו"ש ושלום תורתו אחוז באהבתו מחכה לגדולתו:
יקותיאל יהוד' טייטלבוים:
סימן ד
בדין שנחלקו הפוס' בחו"מ סי' ל' שהסמ"ע סובר אם א' אמר חביות יין הלוהו והשני א' שמן עדותן בטלה דאפי' לא אמר לא כי מקרי הכחשה דכשמעידין סתמא אמרי' אזמן א' העידו וכמ"ש בס' ג' גבי אומר ק' וא' אומר ק"ק וא' ריש וכו' אם העידו סתם דנין כמכחישין להקל והט"ז חולק ואומר דהתם בס"ג דאיירי בבדיקות דלא נפסלא בהכחשות תולין במוכחשין אבל לעיל ביין ושמן דאיירי בהכחישו בחקירות דנפסלו העדים בהכחשתן מהני חזקה דכשרות שלהם לומר דכוונתם לזמן אחר דלא להוי כמוכחשים והתומי' דעתו כהסמ"ע מהא דפריך רבא אי דייקינן בהנך סהדי וא"ל דשאני דיני נפשות מדכתי' ושפטו העדה דהא הר"ן יליף ד"מ מד"נ שמתרצי' דברי העדים והנתיבות כתב דכך האמת דדוקא בד"נ דייקינן ולא מתרצינן וכדמסיק להדי' ורחמנ' אמר ושפטו העדה וכו' וקרא זה לא נאמר אלא בד"נ ולא בד"מ. ולענ"ד אין מזה הכרע בשנשים לב להבין אהא דא"ר אלו דייקינן אלישנא בתרא דאביי לר"י למה לא הקשה כך גם לר"מ וכן ללישנא קמא לר"מ ולר"י ולהלן אהא דמשני רבא לדברי ר"מ אדם טועה ב' שעות חסר משהו והקשו תוס' א"כ לר"מ א' אומר בג' וא' בה' עדותן בטלה נימא דעובדא בד' הוי וי"ל דסובר רבא דאין לתלות הטעות בשניהם והקשה ז' מהרש"א למה לא הקשו לאביי לל"ב דקא' לר"י קטעו שעה ומשהו אכ"ק לר"י אפי' א' אומר בשתים וא' בחמש נמי יהא עידותן קיים ותירוצו דחוק מאוד. גם יש להבין באיזה סברא פליגו בהא דאביי סובר דתלינין הטעות בשניהן ורבא חולק ע"ז. ולתרץ כ"ז נ"ל דאפישי פלוגתא לא מפיישינין אלא שניהן מודין דהחילוק בין א' לב' דמה דתלינן בא' בטעות בעיבור' דירח' או בשעות לכל חד כדאית לי' היינו מטעם רוב כדאי' בסנהדרין דרובא דאינשי טעי בהכי אבל שני עדים שיטעו כל או"א מהם זה אינו מצוי כ"כ ואינו רוב אלא ספק דשמא אתרמי הכי דכל או"א טעה ומשו"ה אביי לטעמי' דסובר דתלינן לומר זה בסוף השעה וזה בתחי' שעה לקרב עדותן והיינו מצד חזקת כשרות של העדים כדעת הט"ז כ"כ תולין מספק בטעות שני העדי' דכל או"א טעה. אבל רבא לטעמי' דסובר דמספיקא לא קטלינן וא' אלו דייקינן ע"כ דסובר דלא אזלינן בתר חזקת כשרותו ע"כ גם לענין טעות אין תולין בשניהם מספק וביו"ד סי' ק"י פליגו הפוס' בס"ס במקום חזקה אי חזקה עדיף או ס"ס עדיף. וי"ל דבהא פליגו תרי לישנא דאביי דבלישנא קמא קא' לר"י דמקרבין עדותן דהאי אמר בסוף שלש והאי בתחי' חמש ותו תלינן דהאי קא טעה בפלגי דשעה והאי קא טעה וכו' וכ"ז מחמת חזקת כשרות דלא להוי מוכחשין הגם דיש ס"ס להקל ולבטל עדותן שמא זה א' בתחי' שלש וזה א' בתחי' חמש ואת"ל דמקרבין עדותן אכתי שמא רק א' מהן טעה ואכתי הו"ל מוכחשין דלענין טעות שניהן אינו אלא ספק אכתי סובר דחזקה עדיף מס"ס ובלישנא בתרא סובר לר"י אדם טועה שעה ומשהו מעשה הי' בסוף שלש או בתחי' חמש וחד מינייהו טעה ותלינן לקרב עדותן מחמת חזקה הנ"ל אבל בא' אומר בשתים וא' בחמש עדותן בטלה דיש ס"ס לבטל עדותן שמא רחקו עדותן זמ"ז ושמא א' מהן לא טעה וס"ס עדיף מחזקה ומתורץ קושי' מהרש"א אמנם רבא פשיטא לי' דכל היכי דאיכא חזקה טובה וגמורה חזקה עדיף מס"ס ולכן על לישנא קמא לא קשי' לי' אלו דייקת וכ' די"ל מחמת חזקת כשרות אבל אלישנא בתרא לר"י קשי' לי' מדלא אמר ר"י אפי' זה בשתי' ובזה בחמש עדותן קיימת מכלל דלא תלינן בטעות שניהן דמספק לא קטלינן א"כ תו קשי' אי דייקינן כו' דאיהו לא ס"ל לחלק בין ס' א' נגד חזקה או ב' ספיקות דחזקה טובה מסלק ב' הספיקות אע"כ דהא לאו חזקה היא כלל כיון דאתרע מחמת הכחשה א"כ נגד חד ספק נמי לא אלא דאכתי לא נסתר מחמת קושי' זו רק לישנא בתרא אבל לעולם שפיר אמר אביי בלישנ' קמא דמספיק' קטלינן מכח חזקה זו ואפי' בס"ס ועז"א עוד ורחמנא אמר ושפטו העדה:
ויש לפרש זה בתרי אופנים א' דהורה לנו התורה בד"נ דלא נסמוך ארוב וחזקה היכי דאיכא לברורי ועי' צל"ח ולפי"ז היינו לענין ספק אי לקרב עדותן דיש לשאול פיהם של כל או"א משו"ה לא מצי רבא למימר כלישנא קמא ובתרא אבל לענין לתלות הטעות בשניהן אכתי י"ל דתלינן מספק גם לרבא דזה אי אפשר לברר ע"י שאלת פיהם וזה הי' ס"ד דתוס' בקושי' דגם רבא סובר דתולין הטעות בשניהן מספק משו"ה הקשו לר"י א' אומר בג' וא' בה' נימא דשניהן טעו ותירצו דרבא סובר דאין תולין הטעות בשניהן וא"כ בהא ליכא למימר מכח קרא ושפטו דכאן א"א לברר אלא דקא' רבא מצד הסברא סובר דמספק לא קטלינן דלא אזלי' בתר חזקת כשרות אלא דקא' ורחמנא א' ושפטו לאלומי הקושי' על אביי לענין דדייקינן מה כוונתם על תחי' או על סוף אבל לענין טעות של שניהן דא"א לברר ליכא ראי' מקרא אלא ע"כ מסברא סובר רבא דלא תלינן וכיון דמסברא היא אין חילוק בין ד"מ לר"נ וה"ז כדברי הסמ"ע והתומים אבל הנתיבות מפרש באופן אחר דתחי' מקשה רבא מכח סברא והדר קאמר ורחמנא לאלומי' קושי' אתרווייהו דבין לענין דדייקינן ובין לענין דאין תולין טעות בשניהן אף דא"א לברר כ"ז נפקא לן מקרא ושפטו דהתורה הורה דבד"נ לא ניזול בתר חזקת כשרות אפי' במקום שא"א לברר א"כ תו א' דכ"ז בד"נ אבל בד"מ שפיר אזלינן בתר חזקת כשרות אפי' באפשר לברר שהרי באיכא רובא וחזקה א"צ לברר מדאורי' כלל וא"כ לכל או"א מהדעות הללו יש לו פנים בהלכה שמורה וערוכה ונ"מ דמצי המוחזק לומר קים לי כהסמ"ע הנ"ל:
סימן ה
לכבוד הרב החריף ובקי מוה' מרדכי הלוי איש הורוויץ אבד"ק שאמלויא:
מכתבו הגיעני וכו' וע"ד מה שהקשה עמ"ש תוס' כתובות ח"י ד"ה ואאמע"ר כיון דקיום שטרות דרבנן לא פלגינן דיבורי' כדי לפסול השטר הא בסנהדרין דף כ"ה בעובדא דבר בניתס אמר רבא פלגינן דיבורי' של הלוה דאמר לדידי אוזפן ברבית והרי התוס' כתבו במתני' דגם מלוה ברבית אינו פסול אלא דרבנן וא"כ בר בניתס מדאורי' כשר היא ובכ"ז א' רבא פלגינן דיבורי' של העד לפוסלו ואין סברא לחלק בין פ"ד דע"א ובין פ"ד דב' עדים ולכאורה יפה הקשה. אבל שתי תשובות בדבר חדא דז"ל תוס' שם במתני' ומלוה ברבית מיירי ברבית שאינה קציצה ואפי' מיירי ברבית שקציצה לא משמע לי' איסור כיון דמדעתי' יהיב ואינו פסול לעדות אלא מדרבנן ואי ס"ד דזה סברא פשיטא אצלם למה כתבו תחי' דאיירי ברבית שאינה קציצה הא גם ברבית קציצה אינו אלא דרבנן אע"כ דשני תירוצין הן תחי' כתבו דאיירי ברבית שאינה קציצה אבל ברבית קציצה פסול מדאורי' הן המלוה והן הלוה וכמ"ש בחו"מ סי' ל"ד סעיף יו"ד ואח"ז חדשו לומר דאפי' ברבית קציצה אינו פסול אלא מדרבנן וכפי הנראה ספוקי מספקא להו בהך, סברא. ולפי"ז ניחא דתי' הראשון כיון דקיום שטרות דרבנן לא פלגינן דיבורי' סובר כתי' הראשון בסנהדרין דברבית קציצה א' המלוה וא' הלוה פסול מדאוריי' ותו לא קשי' מהא דא' הלוה לדידי אוזפן ברביתא דהתם איירי ברבית דאוריי' דס"ל כמ"ש הנמ"י דבאבק רבית אין הלוה נפסל ואינו עושה איסור אלא המלוה ועי' בהג"ה וביו"ד בסי' ק"ס וכיון דאיירי ברבית דאורי' ה"ה פסול מדאוריי' לכן פ"ד. אבל אכתי זה לא ניחא לתי' השני דאפי' ברבית דאורי' נמי אינו פסול אלא מדרבנן א"כ אי ס"ד כתי' זה קשה אמאי אמרי' התם ברבית דאינו פסול רק מדרבנן פלגי' דיבורי' לפוסלו ולכן הוצרכו באמת לתירוצים האחרונים הא חדא. ועוד קאמינא דאפי' לתי' השני דברבית דאורי' נמי אינו אלא דרבנן אכתי יש לחלק בדבר דהכא שאני כיון דקיום שטרות דרבנן מדאורי' כנחקרה עדותן בב"ד דמי ותו מדאוריי' לא מהימני כלל לומר על המלוה שלא הלוה אלא שאנוסי' היינו מחמת נפשות דכיון שהגיד וכו' ובדין הוא שיטול המלוה מעותיו מהתורה אלא שחכמי' אמרו שצריך קיום ומדרבנן היא דחיישי' בלא קיום שמא הוא מזויף וכיון דמדרבנן בעי קיום מהימני לומר אנוסי' מחמת נפשות אבל אם אמרי' אנוסי' מחמת ממון לא פלגינן דיבורי' לפסול השטר כיון דמדאורי' לא מהימני כלל על המלוה משו"ה בכה"ג אוקמי' אדאורי' משא"כ באומר דידי אוזפן ברבית הגם דאינו פסול אלא מדרבנן אם הי' אומר קמי' דידי' אוזיף ברבית הי' מהימן מדאורי' לומר שעבר עבירה דרבנן ופסול מדרבנן א"כ השתא נמי שאומר לדידי אוזפן וכו' פלגינן דיבורי' לפוסלו כיון שנאמן מהתורה למי שעבר על איסור דרבנן וז"ב ונכון. והיום בפתחי ספרים מצאתי ראיתי כדברי בשט"מ שכתב בשם הר"י הלוי וקשי' לן וכו' מהא דא"ר בפ' כיצד ובפ' אד"מ קמא פלגי דיבורי' ותשובתה דה"ט דלא מהימני הכא דהא חתם שטרא וקי"ל דעדים החתומים על השטר כנחקר עדותן בב"ד וגלוי' מלתא בעלמא הוא דבעי לאסהודי אחת"י הילכך כי אמרו מחמת ממון לא מהימני וכיון שכן מוקמי' לשטר אחזקתו בחותמיו ושאני התם בהא דרבא דהא ליכא שטרא בח"י דמכחיש בהא סהדותי' משו"ה מהימן אחברי' עכ"ד ולדעתי זה כוונת תוס' ות"ל כוונתי לדעתו הגדולה שבזה מתורץ הכל:
סימן ו
החיים והשלום לאהובי נכ"ג הרב המאה"ג החריף ובקי משנתו רב ונקי מוה' אלימלך אשכנזי נ"י האבד"ק האמאר יהי שלום בחילו וגו':
ע"ד קושי' התומים סי' ל"ח עדים זוממין למה דס"ד דבעי התראה וקושייתך בנביא שקר דקיי"ל דבעי התראה איך משכחת בהו התראה הא בעי' שיתיר עצמו למיתה ואומר ע"מ כן אני עושה א"כ בעדים זוממין ובנביא שקר איך שייך שיאמרו ע"מ כן אנו מעידי' או מתנבא להתחייב מיתה דא"כ הרי אומרי' שקר ואין כאן לא עדות ולא נבואה ומה שמחלק התומים דבמלקות לא בעי' שיתיר עצמו יפה השיגו מגמ' ורש"י בסנהדרין דף פ"א ומדברי רבינו פי"ב מסנהדרין ולח"מ שם. ולי נראה דקושי' מעיקר' ליתא כי לא אמרו שיאמר ע"ד כן אני עושה כ"א ע"מ כן כמבואר בגמ' ורש"י סנהדרין דף ע"ב גבי רודף וכ"ה לשון רש"י בד' מ' ולשון רבינו בפי"ב מסנהדרין שהיא לשון תנאי ואיזה תנאי יש בזה הרי עושה דבר שודאי יש בו חיוב מיתה או מלקות אבל הדבר פשוט כגון ברודף אם שיודע שחבירו מחויב להציל נפש הנרדף עכ"ז לאו ודאי שיהרגנו כי אולי יקום הוא על המציל ויהרגנו לכן צריך שיאמר ע"מ כן כלו' על תנאי זה אני עושה ורודף אחר הנרדף אם יקום המציל ויהרגני אני מפקיר עצמי למיתה וכן בכ"מ שמחויב מיתה על העבירה אכתי לאו ודאי שיצא מחויב מיתה בב"ד דכל כמה שלא נגמר דינו למיתה לאו בר קטלא הוא כמפורש בגמ' מלקות דף ה' ובתוס' שם הטעם דלמא לא יבואו העדים או יבואו העדים ולא יהא עדותן קיימת וכ"כ בד"ה וכן וז"ל דבעדות דיני נפשות דבעי דרישה וחקירה אז ודאי אמרינן דקודם שנגמר דינו לאו בר חיובא הוא עיי"ש. ויותר מזה אי' במשנה סופ"ק דמכות וברמב"ם פי"ד שצריכי' ב"ד להתיישב בדי"נ וכל ב"ד שהרגו נפש בשבע שנים ה"ז חובלנית עיי"ש לכן הגם שא"ל המתרי' שעל עבירה זו חייב מיתה או מלקות לאו ודאי הוא דאולי לא יעידו או לא יתקיים עדותן ואכתי לאו בר חיובא מקרי לכן צריך שיאמר ע"מ כן על תנאי זה אני עושה שאם יתחייב מיתה בב"ד מקבל עליו ומפקיר עצמו לזה [ומ"ש התומי' שיאמר ע"מ כן אני עושה להתחייב מיתה הך להתחייב מיתה היא הוספה מדלי' דמשמע שפירש ע"ד כן אני עושה כדי להתחייב מיתה ומפני זה קשי' לי' מעדי' זוממין וכן קשה מנביא אבל לא נאמר בגמ' ורמב"ם ורש"י ע"ד כן כ"א ע"מ כן וכו' והכוונה כמ"ש.:
ולפי"ז שאומר ע"מ כן גם בעדים זוממין ונביא שקר ניחא שהמותרים אינם יודעי' אם אמת אומרים או שקר כ"א מספק' להו וע"כ הם מתרים בם אל תאמרו שקר כי ע"ז יש חיוב מיתה או מלקות ועדים או הנביא משיבין יודע אני שכן וע"מ כן ר"ל ע"ת זה אנו אומרים שאם יתברר הדבר בב"ד שמאמרינו שקר כפי העולה על דעתכם אנחנו מקבלים עלינו אותו החיוב ומפקירין עצמינו לזה וא"כ אין כאן הודאה מפיהם שאומרים שקר ואדרבה הם מחזקי' דבריהם שאומרים אמת כ"א יתברר שאומרים שקר מקבלים עליהם החיוב מיתה או מלקות א"ו שאומרים אמת ויצאו זכאי נמצא אם אח"ז נתברר בב"ד שהעידו או ניבאו שקר ממיתין או מלקין שכך קבלו מתחילה והפקירו עצמן לזה וזה ברור ואמת:
ומה שהקשה ע"ד תוס' סנהדרין מ"א שכ' ולא בעי ר"י שיתיר עצמו למיתה א"נ חבר א"צ שיתיר עצמו מה מספקא להו רודף וכו' ומשני ריבר"י הוא ופירש"י דאפי' בהרוגי ב"ד א"צ התראה אלא להבחין וכו' אבל קבלת התראה אפי' בע"ה לא בעי עכ"ד. לק,מ דהתוס' מפרשי' בתי' הב' דלא כרש"י אלא ה"ק כמו דחבר א"צ שיתיר עצמו כ"כ לגבי רודף כ"ע כחבר דמי דכ"ע יודעי' זה שניתן הנרדף להצילו בנפשו של רודף וא"צ ב"ד ולא חקו"ד לכן הו"ל כהתיר עצמו. ועל אודות העיסה קושיות אשר לקח ע"ד תוס' כתובות דף ט"ו שכ' וי"ל דש"ה שיודע בודאי שיבא לידי איסור אם יותר או יכה שניהם משו"ה שמה התראה אבל הכא אינו יודע שודאי יבא די איסור שא"י את מי יכה עכ"ל אף שאח"ז הכה ישראל לא הוי התראה אפי' למ"ד ה"ס שמה התראה ודבריהם סותרים למ"ש בחולין דף י"א אך קשה מה קא' וכ"ת דבדקינן לי' הא מ"מ הוי התראת ספק ושמא קסבר שמה התראה ומיבמות פ' בד"ה נעשה סריס למפרע ולקי על חלב שאכל דל"ח התראת ספק כו' דהשתא מיהו איגלאי למפרע שהי' גדול בשעת התראה ואתה אמרת בטעם דברי תוס' בכתובות דבמקום שיש ספק למותרה אם יתחייב מיתה על מעשיו לא מקרי מתיר עצמו למיתה. ולמ"ש לעיל הא ליתא דבכ"מ אינו יודע אם יתחייבוהו ב"ד מיתה ואפי"ה באומר ע"מ כן שאם יחייבוהו מפקיר עצמו מקרי מתיר עצמו וה"נ נימא כך. לכן הי' נ"ל לחלק בדבר דדוקא בכ"מ שעכ"פ יודע עתה שמוזהר מלעשותו כלשון רש"י בסנהדרין יודע אני שכן אני מוזהר שלא לעשותו עיי"ש. אלא שמסופק אם יוגמר דינו בב"ד למיתה א"כ באומר ע"מ כן שאם יחייבוהו ב"ד מפקיר עצמו הו"ל מתיר עצמו משא"כ התם בכתובות שאינו יודע אם יעשה איסור כלל שהרי א"י את מי יכה ישראל או גוי משו"ה לא הוי התראה כלל שא"י עתה שיעבור על שום עבירה כלל. והניחא התם אבל בחולין שאף אדם טריפה ודאי אסור להרגו שהרי אפי' על חיי שעה מפקחין הגל בשבת אלא שהתורה לא ענשו מיתה על טריפה א"כ יודע שמוזהר ואומר ע"מ כן אני עושה שאם יתברר שאינו טריפה מקבל עליו מיתה א"כ אם אח"ז נתברר שאינו טריפה הו"ל התראה וחייב. ומה"ט ניחא גם בהא דיבמות למה דאי' בסנהדרין דף נ"ה בקטנה וכו' כיון דמזידה היא תקלה נמי איכא אלא דרחמנ' חס עלה ועי' ביו"ד סי' א' בש"ך ס"ק כ"ז דקטן מצווה שהרי אסור לו לאכול בלא שחיטה ובתבו"ש שם ובאו"ח סו"ס שמ"ג ובפרמ"ג בפתיחה לאו"ח, ח"ב סעי' ג' שכ' ונ"ל קטן פסול לכתיבת תפילין דכתיב וקשרתם ואפי"ה כשר לזביחה באחרים רואין נ"ל דמ"ע רחמנא פטרי' לגמרי לקטן אבל מל"ת קטן חייב אלא דלאו בני דעה נינהו עכ"ל ולפי"ז למה דאי' בגיטין פ"ב הכל כשרי' לכתוב הגט אפי' חש"ו ופריך והא לאו בני דעה נינהו ופירש"י ותוס' לר"א פריך דבעי כתיבה לשמה מדאורי' ומשני בגדול עומד ע"ג שמלמדו ומזהירו לעשותו לשמה דאז הו"ל בני דעה עיי"ש. ולפי"ז נ"ל בקטן י"ב וכו' באוכל חלב כיון שאמרנו קטן הוא מוזהר בלאו א"כ אם מתרין בו שלא לעשותו הרי מלמדין ומזהירין אותו תו הו"ל בר דעה לקבל התראה אלא שעכ"ז לא ענשו התורה לקטן אפי' בהתראה וא"כ באומר יודע אני שכן אני מוזהר וע"מ כן אני עושה אם יתברר שאני גדול למפרע מקבל עליו מלקות ואח"ז נתברר שהוא גדול למפרע הו"ל התראה ואין אלו דמיון להא דכתובות דהתם אינו יודע אם יעשה איסור כלל משו"ה אף שאח"ז נודע שעשה איסור וחייב ל"ה התראה:
עוד עלה בלבי אפי' למ"ד קטן אינו מצווה אפי' על ל"ת וכמו שצידד הפר"מ שם שכ' ואת"ל דפטור מ"מ אחרי' אסורי' ליתן לו משו"ה הוי בר זביחה ועי' נו"ב בתרא או"ח סי' א' וכן העלה בתשו' שיבת ציון סי' ד' ובמנחת חינוך סוף מצו' רס"ג דקטן אינו מוזהר כלל אפי' בל"ת עיי"ש ובס' נודע בשערים ה' גיטין סי' קכ"א ס"ג מ"מ יש לחלק בין הא דיבמות וחולין להא דכתובות והוא דידוע קושי' המש"ל בדברי תוס' ביבמות שכ' ולקי על חלב שאכל ול"ה ה"ס דאגלאי מלתא למפרע סותרים לדברי תוס' בנדה מ"ו דא"כ א"צ לרוב וכ"כ אני מקשה מתוס' כתובות שהקשו תימא למ"ד ה"ס ל"ש התראה אפי' ספ"נ להחמיר פטור דה"ס הוא ומה קושי' הא השתא איגלאי למפרע שישראל הרג ול"ה התראת ספק ואתפלא על קה"י בקו"א בסי' ר"ה שמפלפל בו ולא העיר בזה אבל הפ"י לקדושין סי' צ"ג מחלק בדבר דהתם ביבמות שאכל חלב אע"ג שאין העדים יודעים אם הוא גדול ובר עונשין או קטן אין זה ענין לעיקר התראה העדי' א"צ לחקור ולדרוש ולידע אמת כ"א סנהדרין חוקרין ע"ז וראי' מדברי תוס' שם לכן גילוי מלתא בעלמא למפרע סגי אבל התם בנדה העדי' צריכי' לידע אם עושה איסור או לא ועתה שהיא ספק איסור לא מהני איגלאי למפרע עכ"ד. ולפי"ז שפיר הקשו בכתובות למ"ד ה"ס ל"ש התראה פטור אף דאגלאי למפרע שישראל הרג לא מהני דזה אי ישראל הרג או גוי צריכי' העדי' לידע דזה עיקר השייך להתראה אל תכה ישראל ומשו"ה השתא דהיא ספק לא מהני ולפי"ז שפיר תירצו דאפי' למ"ד שמה התראה נמי לא מהני אף אם ישראל הכה כיון דלמותרה עצמו ספק כיון דזה אי ישראל או גוי שייך לעיקר התראה אבל התם ביבמות דאי גדול או קטן לא שייך להתראה אף אם למותרה עצמו ספק נמי מהני וכן בחולין דאי הרג שלם או טריפה א"א לעדי' לדעת ואין זה שייך לעיקר התראה ע"כ מהני למ"ד ה"ס שמה התראה גם אם למותרה עצמו ספק מיהו למ"ד ה"ס ל"ש התראה ס"ל התם דלא מהני זה ובהא צ"ל דפליגי אתוס' יבמות וכמבואר זה בקה"י שם אלא דאכתי אין זה מעלה ארוכה לקושי' קה"י בתוסד"ר אות ר"ה מהא דנדה מ"ו גבי מופלא הסמוך לאיש הקדישו ואכלו אחרי' קסברו ר"י ור"ל דלוקין והקשו תוס' הא ר"ל ס"ל התראת ספק לא שמה התראה ת"ל דאפי' לר"י דשמה התראה נמי קשה הא למותרה עצמו עכשיו ספק אם יבא לידי איסור כלל דקטן שהקדיש אינו כלום וכן הקשה מפסחים דף ס"ג גבי שוחט על החמץ למ"ד ה"ס שמה התראה חייב אי אשתכח חמץ גבי' הא אינו יודע שיבא לידי איסור דשמא השליח כבר ביער אותו עכ"ד והרי עיקר התראה בהא תלי' שצריכי' המתרי' לדעת אם הוא איסור או לאו ואי לאו דמסתפינא טעמא אחרינא קאמינא לחלק דודאי בהא דחולין ויבמות ונדה דעכשיו אגלאי מלתא למפרע דעבד איסורא וחייב מיתה או מלקות למ"ד ה"ס שמה התראה ולדברי תוס' יבמות אף למ"ד ה"ס ל"ש התראה אפי"ה באגלאי למפרע הו"ל התראה אף שלא ידע שיבא לידי איסור כלל דזה מקרי מתיר עצמו על הס' שיתברר למפרע שבאותו שעה עשה ודאי איסור וחייב מיתה משא"כ בהא דכתובות שפיר כ' תוס' משום שא"י את מי יכה ל"ה התראה כלל ואף שאח"ז הי' מעשה שהכה ישראל נמי פטור והענין מובן עפימ"ש הנמ"י ביבמות ר"פ החולץ אהא דקי"ל כר"ל החולץ למעוברת אף שהפילה לבסוף לא אמרי' אגלאי מלתא למפרע שהעיבור לאו כלום אף דבהרבה מקומות קי"ל איגלאי מלתא למפרע אמרי' שאני הכא שאם בשעה שחלץ הי' ודאי שלא היתה ראוי לבא לכלל לידה אה"נ דהאי עיבור כמאן דליתא דמי אלא שאינו כן דאיהו חייש דלמא באותו שעה ראוי היתה לילד ולד גמור אלא שאח"כ גרם לה איזה דבר להפיל נמצא דחליצה דמעיקרא לאו כלום הוה עכ"ל וה"נ כך היא דהא בסנהדרין ע"ט פרש"י א"נ פלגא ופלגא דמצי למימר אנא לכותי קא מתכוונא וכו' והגם דאפי"ה בשעה שהכה לא ידע את מי היכה ישראל או גוי אף שאח"ז נמצא שהרג ישראל לא אמרי' אגלאי למפרע שזרק להכות ישראל דיכול להיות דבכח זריקתו הי' מכה הגוי וממה שנמצא אח"ז שהכה ישראל לא נתברר מזה למפרע על שעת זריקתו דאולי דבר אחר גרם לבלי להכות הגוי שמכיון שראה הגוי הזריקה מנע עצמו מבא בדמי' או שרוח נשאו על ישראל וכדומה מאיזה סיבה שנתחדש וכיון שלא נתברר בבירור על למפרע וספק במקומו עומד על אותו שעה משו"ה ל"ה התראה. ויש עוד תבלין לזה למה שהקשה בש"מ על תי' התוס' שא"י את מי הוכה א"כ הדקו"ל ל"ל טעמא ספ"נ להקל ותי' משום ספ"נ להקל נחשב כאלו אינו יודע דאי ספיקא לחומרא הי' חשוב כאלו יודע ונתכוין שיזרוק לישראל כיון שאח"ז הכה ישראל ולא הוי תלינן בדבר אחר גרם לזה אבל מכח ספ"נ להקל אמרי' דאף אם אח"ז יכה ישראל תלינן אולי מחמת ד"א באמצע גרם שיבא הכאה לישראל אבל בעת זריקה ספק הי' ולא נתברר למפרע ע"כ לא הוי התראה אבל בהא דחולין ויבמות ונדה שנתברר למפרע בבירור גמור בלי שום ספק דעביד איסור שחייב עליו מיתה או מלקות הו"ל התראה למ"ד ה"ס שמה התראה אבל למ"ד ל"ש התראה לא מהני איגלאי למפרע כלל ולדעת תוס' יבמות אפי' למ"ד ל"ש התראה מהני איגלאי למפרע כנ"ל נכון:
סימן ז
שלום לכבוד אהו' הרב הגדול חריף ובקי המפו' מוה' שלמה מעהר נ"י אבד"ק בראילאב.
ע"ד השאלה בראובן ששכר בית משמעון וביקש השוכר מהמשכיר לתת דמי סיקיראציא פן תשרף ולא אבה המשכיר שמוע בקולו והלך השוכר ונתן דמי הסיקיראציע וכתב לו תעודה ע"ז כנהוג ואח"ז נשרף הבית ושאלו אותו דמי הסיקיראציע למי לשוכר שמשלם או למשכיר כי לולי ביתו בעד מה הי' נותנין לו שכר הסיקיראציא ופשיט לי' מהא דקי"ל בנדרים דף ל"ו התורם משלו על של חבירו טובת הנאה שלו וה"ה שכר סיקיראציא של השוכר עוד ראי' מהא דחו"מ ס"ס ע"ב סעי' מ"ד בראובן שהי' לו משכון אצל עכו"ם והרשה לשמעון שילוה הוא על המשכון ונשרף המשכון ביד עכו"ם פטור לשלם לראובן דמי המשכון ועיי"ש בש"ך שהביא לשון המרדכי וה"ה הכא הסיקיראציא של השוכר עכ"ד. ויפה אמר והדין עמו וכן השכל גוזר כי מה להם לנותנים סיקיראציאן עם המשכיר שהוא לא שילם להם כלל והם לא נתחייבו לשלם אלא למי שנכנס לשלם להם על הספק והוא השוכר. ועי' תשו' שואל ומשיב תנינא ח"ג סי' קכ"ח שם ימצא שאלה כזה אך בשינוי ששה הי' המעשה שהשוכר ביקש מהמשכיר לשלם סיקיראציא ולא רצה והלך השוכר ושילם אח"ז תבע מבעה"ב שיחזור לו וא' לו שיתן לו אלא שדחוהו מיום ליום ובתוך כך נשרף הבית ומספקא לי' מכח שהבטיח המשכיר להחזיר אף שעדיין לא החזיר אולי מכח זה קנה הוא שכר סיקיראציא דדמי להא דהמפקיר כשתרצה ותשלמינו וכו' ודחי לי' שכאן לא הי' שום קנין עיי"ש באורך אבל באם המשכיר לא אמר לו מעולם שיחזיר לו ליכא ספיקא כלל ודאי הדבר ברור שתשלומי סיקיראציא למי שמשלם ולית דין צריך בושש כלל וכלל ושוב הקשה על הפוס' דבאיסור דרבנן ג"כ אי עבד לא מהני מהא דאמרי' בנדרים דף מ"ז קונם פירות אלו על פלוני מהו בחלופיהן ת"ש האומר לאשתו קונם שאת נהנה לי לוה ואוכלת ובע"ח באין ונפרעי' הימנו מ"ט לאו משום דחלופין לאו כגדולין אמר רבא דלמא לכתחלה הוא דלא ואי עבד עבד הרי מבואר דלרבא עצמו בדרבנן מהני אף כי להר"ן שם יש לדחוק אבל לפרש"י מבואר כן וגם להר"ן בת"ש השני מהא דמקדש בערלה א"מ מכרן וקידש בדמיהן מקודשת ה"נ לכתחי' הוא דלא הא ואי עבד עבד מבואר כן להדי' דבדרבנן מהני עכ"ד:
ואני אומר ע"מ שהקשה מהא דקונם י"ל דאותן הפוס' סוברי' דבאיסור קונם או שבועה שאפשר לבטל אפי' לרבא מהני אפי' בדאורי' וכדעת תוס' ריש פ"ק דתמורה ותשו' הרא"ש שהביא בש"ך סי' ר"ל ולענין מה שהקשה מהא דמכרן וקידש בדמיהן נעלם ממנו דברי הר"ן ורמב"ן ריש פ"ק דחולין ובסוף פרק האיש מקדש אהא דמכרן וקידש בדמיהן מקודשת לרש"י אף דהדמי' אסורי' למקדש כיון שהיא מותרת להנות ממנו וקנאתן מחמתו מקודשת ולרמב"ן ה"ט דמותרין אף לו כדאית' בירושלמי זאת אומרת המקדש בגזל מקודשת לפי שאין דמיהן אלא גזל הוא בידו ולדידן דקי"ל קדשה בגזל לפני יאוש א"מ כי תנן מכרן וקידש בדמיהן מקודשת איירי בידע הלוקח דהמעות מתנה או במוכר לנכרי או אפי' לישראל דאותן מעות הלואה הוא בידו ומקדש בהן עיי"ש ולפי"ז לק"מ. אבל עוד נראה לתרץ הכולל לשניהן עפי"מ דחדית לן בתשו' פני' מאירות ח"א סי' ל"ד דהא דא' אי עבד לא מהני היינו בנגמר ע"י עצמו כיון שעבר אמימרא דרחמנא קנסי' רחמנא דלא מהני אבל במה שנגמר עם זולתו דלדידי' איכא איסורא ולאחרינא ליכא איסורא מעשיו קיימי' ומשו"ה בנשבע שלא למכור ועבר ומכר דהלוקח לא עבד איסורא [וליכא למקנסי'] בודאי מהני ומשו"ה לא הקשו תוס' בתמורה אלא בנשבע שלא לגרש דבידו לגרש בע"כ [נ"ל כוונתו דאיירי התם בגירשה בע"כ] ולכן לא מהני דקנסי' לי' אבל בנשבע שלא למכור ומכר מהני דלא קנסי' ללוקח הרוצה לקנות והוא לא עבד איסורא עכ"ד ביתר ביאור ולכאורה הוי קשי' לי' א"כ מה פריך בתמורה והרי תמורה דרחמנא א' ולא יחליפנו ולא ימיר ואם המיר מומר וממקדיש בע"מ למזבח ותמימי' לבד"ה אף שהוא בל"ת מה שעשה עשוי אימא דהתם שאני דזה נוגע להקדש ולא קנסי' להקדש משו"ה מהני. שבתי וראיתי דלק"מ מהתם דהרי התורה גילתה דעתה שאין רצונה בהקדש זה שהרי הזהיר לא יחליפנו ולא להקדיש בע"מ למזבח ותמימי' לבד"ה וא"כ אין זה קנס להקדש אבל בנשבע שלא למכור שהלוקח רוצה המקח לא קנסי' לי' משו"ה מהני ולפי"ז י"ל דאותו הפוס' סוברי' סברא הנ"ל ע"כ ניחא בקונם דלא קנסי' להמלוה דלא עביד איסורא וכ"כ לאשה דאין מקודשת אלא מדעתה והיא רצונה להתקדש משו"ה מהני. ידידו יקותיאל יהוד' ט"ב
סימן ח
כתובות פ"ק דף י"ב ע"ב מתניתין הנושא את האשה וכו' אתמר מנה לי בידך וכו' עד סוף הסוגי'. והקשו תוס' תימא דר"י גופי' אית לי' בריש הפרה אפי' ניזק אומר ברי ומזיק אומר שמא הממע"ה וי"ל דהתם ברי גרוע ושמא דמזיק טוב דלא הוי לי' למידע אבל מנה לי בידך הברי טוב והשמא גרוע משו"ה חייב אבל קשה למה דבעי למימר הכא הא דר"י דשמואל הוא דפסק כר"ג והתם ברי גרוע ושמא טוב שהבעל א"י מתי נבעלה וא"כ הקשה דשמואל אדשמואל עכ"ד:
ונ"ל לתרץ דיש להבין סברת אביי והס"ד דסוברי' אפי' בברי גרוע ושמא טוב ברי עדיף מה טעמא. ונ"ל לומר עפי"מ שהקשה מהר"י באסין אמאי ספיקא דממונא לקולא כגון בתיקו הא הו"ל ספק גזל וס' דאיסורא לחומרא ותי' דבממונא לא מתקנין איסורא בהכי דאי נימא חומרא לנתבע הוא ספק גזל ביד התובע ומ"ל הכא ומ"ל התם והקשה התומים דא"כ אמאי קי"ל מנה לי בידך והלה א' א"י פטור נימא דזה שאינו יודע חייב לתת לב"ד להוציא ספק גזל מידו והלה רשאי ללקחו מכח דהוא טוען ברי דאדם נאמן על עצמו ע"כ תירץ דס' גזל שאני כהא דא' עשירי ודאי ולא עשירי ספק כ"כ גזל ודאי אסור ולא גזל ספק עכ"ד. ולפי"ז י"ל דמאן דסובר ברי עדיף איהו סובר ספק גזל אסור ולהכי בא"י חייב אפי' במקום דלא הו"ל למידע דסו"ס איהו מחויב להוציא מתח"י מספק גזל וחבירו רשאי ללקחו מכח הברי וזה ברור וכ"כ בס' שערי תורה והשתא דאתינא להכי תו לא קשי' מה שהקשה תוס' לפי הס"ד דפ"ק דכתובות ולאביי דסברו אפי' במקום דלא הו"ל למידע נמי בא"י חייב אמאי אמר שמואל בשור שנגח כו' אפי' ניזק אמר ברי ומזיק שמא הממע"ה והוא עפימ"ש הראב"ד פ"ב מה' גניבה דאע"ג דבממון בתיקו אי תפס לא מפקינן מיני' בקנס אי תפס מפקינן מיני' דכיון דאין בידינו חייבו רק לב"ד דכתי' אשר ירשיעון אלקי' ובדין ספק אין הב"ד מחייבין אותו ולא גמרו את דינו א"כ ממילא פטור בודאי עיי"ש. ולפי"ז נימא דדוקא בממונא הוא דא' ברי ושמא ברי עדיף דהרי ספק גזל בידו בלי התחייבות מהב"ד ע"כ הוא מחויב להוציאו מידו וחבירו לקחו מכח הברי אבל התם בשור שנגח דאיירי בחצי נזק דקי"ל פלגא נזקא קנסא לא אמרי' ברי עדיף דמספיקא לא מחייבינן לי' להוציאו מתח"י וליכא למימר דהרי ספק גזל בידו זה אינו כיון דהב"ד אין מחייבין אותו מס' שוב הרי הוא בודאי פטור וליכא ספק גזל בידו להכי המוציא מחבירו עליו הראי' וזה נכון כפתור ופרח.
עוד יש לי לומר בשנבין הא דאמר אביי לר"י הא דר"ה ור"י דשמואל הוא למה לא אמר ודר"נ ור"י ר' יהושיע הוא ותו בגמ' דא' לימא ר"ה ור"י כר"ג ור"נ ור"י כר"י לימא לשון ספק הא לפי הס"ד ודאי הכי הוא. וראיתי שהרגיש בזה הפנ"י והנ"ל בזה למה דאי' להלן דף ע"ה רבא אמר רישא כאן נמצאו וכאן הי' סיפא נמי כאן נמצא כאן הי' פירש"י רבא מהדר לאוקמא כולה כר"ג וכו' ורישא טעמא כיון דנמצאו ברשות האב א' כאן הי' קודם שנתארסה ובפ"ק נמי פלוגתייהו בנכנסה לרשות הבעל הוא ובה א' ר"ג דלא הורע חזקת אבי' בכך וכ' תוס' ואיירי בענין שיכול להיות שנאנסה תחת בעלה ולהרא"ש איירי בבגרה קודם הנשואין דבגרה הו"ל כנשואה וא' כאן נמצא כאן הי' תחת הבעל [ועי' אה"ע בסי' קי"ז בח"מ וב"ש] איתיבי' אביי וכו' ר"א אמר וכו' מכלל דאביי ור"א פליגי ארבא וסברו דלא א' כאן נמצא כאן הי' והכי קי"ל דלא א' כאן נמצא וכ"ה להוציא ממון עי"ז ועי' בנמ"י ביבמות פ' האשה שלום גבי יצחק ריש גלותא עיי"ש. ולפי"ז ניחא דאביי לטעמי' דאינו סובר כאן נמצא כאן הי' שפיר אמר דר"י ור"י דשמואל דא' הלכה כר"ג דאי"ל דס' ר"ג מטעם כאן נמצא וכו' דאביי לטעמי' דאינו מחלק בזה וגם סובר דר"ג סתמא אמר אף בלא בגרה ובאין שהות אחר החופה לזנות אבל ר"נ ור"י אפשר סברו כרבא דטעמי' דר"ג מכח כאן נמצא וכ"ה ואיירי בבגרה או ביש שהות אחר החופה לזנות אבל בכל מקום בברי ושמא פטור אפי' לא הו"ל למידע ותו לא קשי' דשמואל אדשמואל דאיהו מצי סובר כרבא דטעמי' דר"ג מכח כאן נמצא וכאן הי' וז"ש הגמ' בלשון ספק לימא ר"ה ור"י כר"ג ור"נ ור"י כר"י ולא בלשון ודאי דזה תלי' בפלוגתא אי אמרי' כאן נמצא וכו' דלאביי ר"א דלא א' כאן נמצא וכ"ה ר"י ור"י דלא כר"ג אבל לרבא דא' כאן נמצא וכו' ר"נ ור"י מצי סברו כר"ג וא"כ מדקי"ל כר"נ בדינא וקי"ל כר"ג הי' מוכח דטעמי' דר"ג דנאמנת להוציא ממון מכח כ"נ וכ"ה וקשי' אדאביי ור"א וסברו דלהוציא ממון לא סמכינן אחזקה דכ"נ וכו' וע"ז משני דאין מזה הוכחה לס' כ"נ דבלא"ה א"ל ר"נ אנא דא' וכו' מכח מיגו או מכח חזקת הגוף בלא ס' כאן נמצא וכ"ה ובזה מדויק היטב הא דא' הכי נמי מסתברא כי דקא משנינן דר"נ דא' כר"ג דא"כ קשי' הילכתא אהילכתא אלא לאו ש"מ כדמשנינן דהי' די לומר הנ"מ דר"נ דא' כר"ג ול"ל דא' כ"י דק"א משנינ"ן וגם מה שכפל אלא לאו ש"מ כדמשנינן אלא הוא אשר דברנו דהרי לס' רבא דא' כ"נ וכ"ה א"צ לשנוי' דמשנינן די"ל תירוץ אחר דלעולם ר"ל ור"י כר"ג מטעם כ"נ וכו' בלא מיגו או חזקת הגוף ואיירי בבגרה או יש שהות וכו' אלא דא"כ אכתי תקשה הילכתא אהילכתא דקי"ל כר"נ בדינא דפטור וקי"ל כר"ג דנאמנת אפי' בלא בגרה ואין שהות אחר החופה לזנות וגם ביש שהות ובבגרה קי"ל כאביי ור"א דלא א' כאן נמצא וכו' להוציא ממון וז"ש ה"נ מסתברא כי דקא משנינן דיוקא מטעמא מיגו וחזקה דא"כ קשי' הילכתא אהילכתא וממילא לא מצינו למימר תי' אחר דטעם ר"ג מטעם ב"נ וכ"ה דאכתי קשי' הילכתא אהילכתא אלא לאו ש"מ כדמשנינן דייקא ודו"ק
סימן ט
שלום לאהו' הרב המאה"ג חריף ובקי מוה' אלי' נ"י אבד"ק האלמין.
ע"ד שאלתו בטראטען שנוהגין בקאסע אשר הלוה ושני ערבים חותמין עליו והרשות ביד הקאסע לגבות ממי שירצה בלי שום טו"מ והלך הקאסע אל הערב השני החתום באחרונה וגבי ממנו הערב השני הולך ותובע מהערב הא' וגובה ממנו לפי נימוסי המדינה ומסתפק אם גם לפי דינינו דנין כן ואם גם אנו דנין כן אכתי פשוט לו שצריך לשבע הערב השני כשבא לגבות מהערב הראשון מדין המבואר בהסמ"ע סי' קכ"ט ס"ק כ"ח שלא יעשו קנוני' על נכסי הלוה:
תשובה הדבר פשוט דעניני טראטין של הקאסע אינו דומה להא דתומים סי' ס"ט וחת"ס סי' קכ"ח אלא עדיף מני' לא מיבעי' בלוה מן הקאסע של נכרים כנהוג ודאי אדעתא דנמוסיהם חתמו כולם הלוה והערבים עי' תומי' סי' ק"ד ונתיבות שם ותמצא אלא אפי' בלוה מיהודי בתבניתם שחתום עלי' הלוה ושני עריבים כנהוג עתה נמי כל כה"ג שחק המלך בזה לטובת המדינה ואיננו בטוח רק הנכתב ונחתם כתבנית הטראטין שנוהגין בקאססע ככתבם ולשונם אמרי' דינא דמלכותא דינא ואפי' בלוה מישראל אדעתא דדין נמוסי המלך חתמו וזה יש ללמוד ממ"ש התומים בסי' כ"ו ס"ק א' שבכה"ג יש לב"ד הישראלי לפסוק כפי נמוסיהם עיי"ש וממילא כיון שעפ"י נמוסי וחק המלך א"צ המלוה לשבע נגד מי שנפרע ממנו וכן אם תובע הערב האחרון את הקודם לו כ"כ גובה ממנו מיד בלי שבועה כאשר נודע לי אחר חקירה ודרישה מפי פישקאלין יודע דת נמוסיהם כך צריך לפסוק בדיננו והגם שבד"ח ח"ב חו"מ סי' כ"ב שאין דד"מ כעת ברור שהאדוואקאטין כל א' אומר פירוש אחר בהפערעגראפין הכא שאני שבלא"ה דין של הסמ"ע אינו הלכה ברורה כי התומים ושב הכהן שהביא הפ"ת חולקים עליו דא"צ המלוה לשבע ועי' נה"מ שם כל כה"ג מדינא אין להטיל שבועה אכן הדבר תלוי בראות עיני הדיין אם נראה לו שיש לחוש ולחשוד לקנוני' יכול להטיל קבלה או אפי' שבועה אפי' בפטור מהדין כמ"ש בסי' ט"ו ס"ד ונו"נ בזה עם הדיינים ויצא כן להלכה.
סימן י
שלום לאהובי ידידי הרב המאה"ג חריף ובקי מוה' אלי' קליין נ"י אבד"ק האלמון.
ע"ד השאלה בראובן שנתן לו השר רשות להשכיר הראנדע של שמעון ולהרויח בו דהיינו מאלף זוז ולמעלה יהא שלו ולמי שהוא ישכיר יתן השר קאנטראקט וא' ראובן לשמעון כו"כ רוצה אני להרויח בו ותשאר על מקומך ושמעון א"ל שלא ילך בגבולו ולא יעשה לו טובה והשיב לו ראובן שאינו מרוצה להניח מה שיכול להרויח ונתפשר עמו שמעון וסילק לו מבוקשו והשר נתן לו קאנטראקט ועתה טוען שמעון שלא כדין עשה לילך בגבולו ואפשר על ליציטאצי' הי' שוכרו בזול ומבקש להחזיר לו המעות שנתן לו כי טען שנתן באונס כי ירא שלא יתן הראנדע שלו לאחר. יפה הורה אם כי לאו משנת חסידי' היא לשלח יד במלאכת רעהו אבל אין בזה שום צד איסור השגת גבול בחזקת הראנדע כיון שהניחו במקומו ובלי הוספה מהנך טעמי' דאמר מר במכתבו דהבו דלא להוסיף על התקנה ומילתא דלא שכיחא היא ולא הי' בכלל התקנה וגם דל"ש בזה טעם של הב"ח משום פסידא דחובות וגם אפי' הי' שלא כדין כיון שהתפשר עמו הפשר קיים בלי שום ספק והוא דין מפורש בסמ"ע סו"ס רס"ד מתשו' מהרי"ק שורש קל"ג ושם מפורש הדבר אפי' אם הי' שלא כדין מ"מ כיון שנתרצה ופייסו בממון י"ל דאגב אונסי' גמר ומקנה דלא גרע מתלוי' וזבין דמהני אי לא מסר מודעה כיון שעשה ראובן השתדלות בעבורו ואף שיש מעות ראובן ביד שמעון צריך להחזירו לו עיי"ש וממנו ניקח לנידן דידן בק"ו שאין צריך ראובן להחזיר המעות שבידו כיון שמאחר שהי' בידו להשכירו לאחר אף שלא הי' רשאי [זכר לדבר ממ"ש תוס' והר"ן בסוכה בסוגי' דענביו מרובין מעליו אף שאין ממעטין ביו"ט מ"מ בידו הוא] וא"כ שוב עשה לו טובה שהשכירו לו בלא ליציטאצי' ובלא הוספה ע"כ הוי כתלוי' וזבין ואף שכאן תחילה א"ל שמעון שלא יעשה לו טובה מ"מ כיון שאח"ז הי' ירא שלא ישחית בגבולו והתפשר עמו שיתננו לו הוי כתלי' וזבין ומה שטען שמעון אפשר הי' שוכרו בזול עליו הראי' וכמ"ש מעלתו מהא דסי' קע"ה סעי' ד' והרי יש לו תשובה נכונה על כל ספיקותיו והדין עם ראובן והפשר קיים כנ"ל ברור. ונידון השאלה השנית באשה שמצאה ילד מת במטתה גם אני איני מכביד עול תענית על אשה בדור הזה אשר הן תשי כח אך על אלו הדברים אני מזהיר אותה [א] לקבל על עצמה שלא ליקח ילד למטתה בשום אופן אחר הקונפיט. [ב] לתת בשנה ראשונה מיום שנעשה הנ"ל עד כלות השנה בימי החול צל א' נחושת לעני או לתוך הפישקע וקודם לכן לא תאכל ולא תשתה מאומה למען תזכור בכ"י את אשר קרה לה ותאנח ותתחרט ותבקש מחילה [ג] לכתוב יום מיתה של הילד לעשות יאהרצייט ותתענה באותו יום אם לא תהי' מעוברת או מניקת ותשפך שיחה לפני ה' בוידוי ותחנוני' לכפר לה וזה מבואר בחת"ס. [ד] שלא לילך בשייטעל ובמלבושי המאדעס וכ"ש במלבושים הדומה למלבושי זרים [ה] אם תוכל תתענה יום א' בשבוע בימי החורף הזה עד ר"ח ניסן הבע"ל ואם ככה תעשה ותבקש מחילה מאת מוחל וסולח אז סר עונה וחטאתה תכופר:
סימן יא
שלום לאהובי בני ידיד נפשי הרב המאה"ג חריף ובקי מוה' משה יוסף נ"י אבד"ק זבארוב.
ע"ד השאלה ראובן שקנה חזקת אורנדע משמעון בעד כמה אלפי' באשר כי כח תקנות החרם שלא להשיג גבול בשכירת הראנדע היא חזק מאוד בגליל ההוא וע"ז סמך ראובן דעתו ונתן סך רב בעד החזקה ובעת בא זמן שכירת הראנרע משר העיר רצה השר הוספה על העסק והמחזיק הראנדע רצה הנחה כי מענה בפיו שנתקלקל העסק ובין כך ובין כך בא לוי ויהודא מאותו העיר וזבולין מעיר אחרת והשיגו גבול ראובן הנ"ל ושכרו הראנדע משר העיר והוסיפו בדמי תשלומי הראנדע מה דינו של המשיגי גבול אם מחויבים להחזיר הראנדע עפ"י דתה"ק או רק תקנות חרם וגם מה שגרמו היזק בהוספה אם מחויבים להחזיר המשיגי גבול להמחזיק האראנדע מכבר. הגיעני מכתבך מגילה עפה ואם חכם בני וגו' ואשתשע בדבריך אשר אהבתי והוא שיחתי מה שאמרת על הקושי' בעני המהב"ח דזכה בו נימא אי עבד לא מהני וחלקת דהיינו דוקא אם האיסור על המוכר כמו בשל ר' יוסף דכתובות דף פ"א אבל בזה שאין המוכר עושה שום איסור ודאי הועילו מעשיו ולא שייך לומר שהלוקח לא יקנה דא"כ גם המוכר לא יקנה המעות ומה עבר המוכר עכ"ד ובאמת סברא זו מפורשת בתשו' פנים מאורות ח"א סימן ל"ד ואסברי' לי' משום דהא דא' א"ע ל"מ היינו מטעם קנס ולא קנסי' רחמנא רק להעובר ולא למי שאינו עובר ולכן חולק על הסוברים בנשבע שלא למכור ומכר המקח בטל עי' יו"ד סי' ר"ל וחו"מ סי' ר"ח וסובר דכיון דלוקח לא עבר המקח קיים ואין לקנסו והא דר"י דא' רבנן לא תזבין ולא הוי זבינא התם אינו מטעם זה אלא מטעם שאין לו כח למוכרם עיי"ש הביאו ראי' לסברתו מהא דא' בכורות י"ג הלוקח גרוטאות מן הנכרי' ומצא בהן ע"ז אם עד שלא נתן מעות משך יחזור ואם משנתן מעות יוליך הנאה לים המלך ומוקי רבא רישא משום מקח טעות משמע אי לאו מקח טעות כגון שידע שבהן ע"ז נמי יוליך והא לרבא לא מהני א"ו כיון דהמוכר לא עביד איסורא ל"ש לומר לא מהני דאין קונסין למוכר בשביל שעבר הלוקח וה"ה בנשבע שלא למכור ומכר המקח קיים דאין קונסין ללוקח בשביל המוכר עכ"ד הרי דאין חילוק בין מוכר עביד איסור' או לוקח ומה שהבאת ראי' מדברי הר"ן ר"פ האשה שנפלה אינו ענין לכאן כלל דהתם הלוקח לא עבד איסור' אלא כשבא למלך אומרין לו שלא יקנה שהוא כספק ועי' משל"מ פ"ו מה' זכי' ובהג"ה רע"ק איגר ז"ל שמסיים שאומרים ללוקח שלא ליזבן ולא יתן מעותיו להפסד אבל במתנה שרי עיי"ש משא"כ בנידן דידן בעני המהב"ח דהלוקח עביד איסור' אי אמרי' במוכר דעביד איסורא דלא מהני כהא דר"י וכ"כ בלוקח דעביד איסורא לא מהני ולס' הפמ"א ודאי ניחא אבל להפוס' בנשבע ומכר לא מהני הדק"ל אבל בכ"ז יפה כיוונת ואני העליתי כך לחלק בין מוכר עביד איסורא דלא מהני לפוס' הנ"ל ובין לוקח עביד איסור' דמהני ולא מטעם קנס כדברי הפמ"א אלא טעמא אחרינ' איכא בזה והוא דאלת"ה קשי' טובא על הפוס' בנשבע ומכר ל"מ מהא דגרוטאות דמהני לכן נ"ל עפי"מ דקשה התם בגרוטאות בלא"ה הא אין זכי' לאיסורי הנאה והר"ן פ' כל הצלמים בסוגי' דהמוציא כלים תירץ אע"ג שאסורה בהנאה ואין בה דין ממון אפי"ה כיון שיכולה להתבטל ע"י גוי מצי זכה בה וכו' הרי דעיקר הקנין מצד הגוי דאיהו מצי מבטל לי' וע"י יש לו היתר ולא מצד הישראל אמנם במנחת חינוך מצו' י"א דלא ימצא תמה עליו מתקרבות ע"ז דלא מהני ביטול ומצי זכה בי' עיי"ש. אבל בתשו' בית אפרים או"ח סי' מ"א לא הביא דברי הר"ן ותירץ הוא דאף באיסורי הנאה הוא נכנס לרשותו של לוקח דדוקא המוכר שהוא צריך להקנות לו ואין לו כח זה אחר שנאסר בהנאה אבל הלוקח דקנין דידי' ממילא קאתי ע"י ודעת אחרת מקנה אותו לכוין לקנות א"צ כשעושה מעשה הקנין אף דעודר בנכסי הגר לא קנה אם סבר שהם שלו מ"מ בדעת א' מקנה מהני כמ"ש הרשב"א בגיטין לא איכפת לן מה שהוא אסור בהנאה ללוקח כיון שאין עיקר הקנין מצידו רק מצד המקנה שמקנה לו והמקנה יש לו כח זה שמותר בהנאתו עכ"ד ולפי"ז החילוק מבואר דשם במוכר שנשבע שלא למכור ועבר ומכר דעיקר הקנין מצד המוכר וכיון שהוא עבר א' דלא מהני הנכרי דלדידי' מותר למוכרו שפיר הלוקח בידע שהוא ע"ז אף דהוא עבר דאין הקנין מצידו רק מצד המקנה דהרי מצד הלוקח הישראל בלא"ה אין בו זכי' אלא מצד המקנה ה"ה לענין אף דעבר נמי מהני מצד המוכר וז"ב. וממנו ניקח לכ"מ שהמוכר לא עביד איסורא רק הלוקח כמו בעהמב"ח מהני כיון דעיקר הקנין מצד המקנה שהוא לא עבר שהרי הלוקח קונה אפי' בלא כוונה ונוסף ע"ז בדאמ"ק לו יש להסביר זה עפ"י דחדית לן בתשו' בית אפרים יו"ד סי' ט"ל דהא דא"ר אי עביד לא מהני היינו במעשה שא"א בלא כוונה של העושה כגון מגרש כיון דרחמנא א' ל"ת ומחשבתו נגד התורה אז רואין מחשבתו כאילו אינו ולא מהני משא"כ כשעושה מעשה המתקיים בלא מחשבה ובלא כוונת העושה מהני דהמעשה ליתא בחזרה ויליף לי' מדברי תוס' שם בתמורה בצורם אוזן דלא מהני דלא גרע מנפל ממילא וה"ה אפי' אם צריך שיהא בגרמת אדם אלא שא"צ שיהא בכוונה שרי ומהני דא' אף דלא אתעביד מחשבתו והוי כמעשה בלא כוונה סו"ס כיון דאתעביד ליתא בחזרה ולכך לא הקשו' תוס' שם משוחט בשבת דשחיטתו כשרה דקיי"ל שחיטת חולין לא בעי כוונה רק משוחט פסח על החמץ דשחיטת קדשים בעי כוונה עיי"ש אמרי נועם ולפי"ז המוכר דבעי כוונה ומחשבה להקנות א"כ היכי דעביד איסורא לא מהני מחשבתו ע"כ המכירה בטלה משא"כ לוקח דעביד איסור' והרי הלוקח אם הי' עושה מעשה הקנין אפי' בלא כוונה נמי מהני א"כ נהי דמחשבתו בטלה המעשה קונה מצד המקנה ולכך במו"מ זכה בו בעני המהב"ח ולדעתי זה היא שיטת ר"ת דקדושין ר"פ האומר וב"ב דף כ"א שהביא ראי' דבהפקר לא הוי רשע אהא דראה את המציאה ונפל עלי' וכו' זה שהחזיק בה זכה מכלל דסובר דבמקום שהוא רשע אינו זוכה בו וכן כתב הנמ"י בפ' חזקת הבתים להדי' בסוגי' דנכסי גוי הן כמדבר וז"ל ולענין מציאה הוא פלוגתא אי מקרי רשע אע"ג דגבי פאה א' שאם נפל עלי' וכו' מעבירין אותו הימנה דמשמע דלא מקרי רשע אי הוי דין מציאה כדין פאה [כלו' דאיכא מ"ד שאני פאה דהכל רצים אחריה] והעלו האחרונים ז"ל דבמקום שנקרא רשע מכ"מ אין מחייבין אותו ב"ד להחזיר מדאמרי' פ' האומר בקדושין זבינא לא מזבנינ' שלא כדברי ר"ת שפירש שמחייבין עכ"ל ובתשו' הרש"ל תמה ע"ז דאיך יפרש ר"ת דברי הגמ' בהא דרב גידל דמבואר דמהני עיי"ש ולמ"ש ניחא דר"ת מחלק דהגמ' איירי במו"מ דמהני מצד דדעת א' מקנה לו דהקונה לא בעי כוונה לקנין אבל ר"ת הוכרח דבמציאה והפקר לא הוי רשע דאי נמי במציאה והפקר מקרי רשע א"כ ממילא דלא מהני מעשיו דבמציאה דליכא דעת א' מקנה בעי המחזיק כוונה לקנות וממיל' אי אסור לכוין לקנות לא מהני מחשבתו והוי קנין בלא כוונה ואמאי זכה בו אלא ודאי במציאה לא הוי רשע ולכן זכה. ובזה מדויקים דברי הנמ"י שכ' ולענין מציאה הוא פלוגתא וכו' אם דין מציאה כדין פאה ושלא תאמר נהי דדין מציאה אינו כפאה אכתי ממציאה גופי' נילף דלא מקרי רשע מדקתני במציאה בנפל עלי' ובא אחר והחזיק בה זכה ואי הוא רשע אמאי זכה ולכן כתב והעלו האחרונים דבמקום שנקרא רשע אין מחייבין להחזיר מדא' זבינא לא מזבנינא כלומר ולפי"ז ליכא ראי' ממציאה דזכה בו אבל רשע מקרי וכמ"ש הפ"י וע"ז כתב שלא כדברי ר"ת שפירש שמחייבין כלו' שפירש במציאה אי הוי רשע דמחייבין להחזיר ואיהו ע"כ מחלק בין מו"מ דמהני ובין מציאה דלא מהני משו"ה יליף מהא דמציאה זכה בו מכלל דלא הוי רשע אבל האחרונים לא שמיע להם ולא ס"ל לחלק בין מו"מ למציאה אלא דבכ"מ מהני וא"כ ליכא ראי' ממציאה כנ"ל.
ובזה ניחא לי דברי תוס' ב"ב שכ' והא דא' בחזה"ב נכסי נכרי ה"ה כמדבר וכל המחזיק בהן זכה בהן מ"ט נכרי מכי מטא זוזי' לידי' אסתלק לי' וכו' ופי' רשב"ם התם דישראל המחזיק רשע מיהו מקרי ולפי' ר"ת אפי' רשע לא מקרי כיון שלא ימצא במקו"א ובתשו' רש"ל חולק ואומר דר"ת מודה לרשב"ם דהתם מקרי רשע משום שהישראל הראשון הוציא מעותיו ומחזיר לגמור מקחו וזה בא להפסידו משא"כ בשאר מציאה והפקר והביא ראי' לסברתו שי"ל כך מן האשר"י שכ' בפ' האומר והא דא' בחזה"ב כו' ופי' רשב"ם רשע מקרי כו' ור"ת אומר אפי' רשע לא מקרי במידי דהפקר כדפי' ומדכ' ור"ת אומר משמע דהוא פלוגתא אחרית' בין רשב"ם לר"ת גבי נכסי הגוי אם לקרותו רשע ולולי דא' ר"ת בהדי' התם דאפי' רשע לא מקרי הייתי אומר שגם ר"ת מודה להרשב"ם מטעמא דיהיב לוקח ראשון זוזי וכו' עיי"ש שמדקדק בלשון תוס' שלא כתבו ור"ת אומר אלא ולדעת ר"ת משמע דתלי' בפלוגת' דרש"י ור"ת בפ' האומר ולית להו סברא דמשום דיהיב זוזי משו"ה אפי' לר"ת מקרי רשע עיי"ש בדבריו ויש להבין מנ"ל להתוס' דלפי' ר"ת בהא דרשב"ם נמי לא מקרי רשע אימא ר"ת מודה בהא דמקרי רשע משום דיהיב זוזי ותו קשה דפירושו שהבין בהרא"ש שכוונתו דר"ת אמר כך בפירוש כיון שהי' פ"ד ושינה דיבורו אינו נראה שהרי התוס' לא הזכירו בכל דבריהם שכך אומר ר"ת בפירוש ומהיכן ידע הרא"ש שכך אומר ר"ת אם לא ידעו תוס' מזה לכן נ"ל שר"ת לא אמר כך בפירוש אלא שהתוס' הוכיחו כך דס"ל דהתם בהא דרשב"ם לא מקרי רשע דאי הוי רשע אמאי זכה האחרון וא"צ להחזיר הדמים כמ"ש רשב"ם נימא אי עביד לא מהני דהכא הפקר הוא וליכא דעת א' מקנה והרי דר"ת ס"ל דבהפקר אי הוי רשע לא מהני מדהוכיח דינו זה מהא דקתני במציאה שנפל ובא אחר והחזיק זכה ואי הוא רשע לא מהני כמוש"ל אלא ודאי מדישראל הב' זכה בהא דרשב"ם ע"כ סובר ר"ת דאפי' רשע נמי לא מקרי. ובזה יבוארו דברי הרא"ש כמין חומר שכ' וז"ל עני וכו' פרש"י של הפקר וקשה לר"ת מהא דתנן גבי פאה מעבירין אותו הימנה ונראה לר"ת דבהפקר ומציאה לא מקרי רשע הנה השמיט הרא"ש הקושי' והראי' שהביא ר"ת מהא דמציאה דנפל עלי' דקתני השני זכה בה משום דאיהו ס"ל דאפי' גבי מציאה אף דמקרי רשע מ"מ זכה בו ואינו מחלק בין מו"מ למציאה ולפי"ז יש מקום לומר דאף דאנן קיי"ל כר"ת דבהפקר ומציאה לא מקרי רשע מהא דפאה עכ"ז בהא דרשב"ם ס"ל דהוי רשע מטעם דיהיב זוזי ואפי"ה זכה השני אמנם לר"ת שהביא ראי' ממציאה דזכה בו ליכא למימר כך וזה שכ' והא דאמרי' בפחז"ה וכו' ופסק רשב"ם נהי דזכה מ"מ רשע מקרי כמו עני המהב"ח רצונו בזה ולדידן ניחא די"ל דהתם מקרי רשע משום דיהיב זוזי ואפי"ה זכה בה אבל לר"ת שהביא ראי' מהא דמציאה ונפל דזכה השני מכלל דס"ל דמציאה אי הוי רשע לא זכה בה א"כ קשי' לדידי' הא דרשב"ם אמאי זכה בו וע"כ כתב ור"ת אומר לא שאומר כן בפירוש אלא כוונת הרא"ש ע"כ ר"ת לשיטתו אומר כן דאפי' רשע לא מקרי בהא דהרשב"ם דהוא של הפקר דאי הי' רשע לא הי' זוכה בו השני א"ו לס' ר"ת צ"ל דהתם לא מקרי רשע נמצא לשיטת ר"ת עכצ"ל דלית לי' סברת הרש"ל אבל לשאר הפוס' שהשמיטו הראי' ממציאה רק סוברים כר"ת מהא דפאה שפיר יש לחלק בסברת הרש"ל ולומר דהתם מודין לדברי רשב"ם ואפי"ה שפיר זכה בו והכל ניחא:
שוב ראיתי בדברי השואל "הביא לנו תשו' פמ"א לכן אלא שכ' ואפשר כיון דגם המוכר עשה שלא כהוגן כאן שהי' פ"ד כמבואר בחו"מ סי' ר"ד דיש בו מחוסר אמנה תו י"ל דקנסינן גם למוכר עכ"ד וכן נסתר מחמתו מה שכתבני דגם לדברינו גם מצד המוכר לא מהני אבל במקומי אני עומד ואומר דבכגון הך מצאני ראינו אי עבד מהני והרי משנה מפורשת ב"ב דף קל"ג וברמב"ם וטוש"ע חו"מ סי' רפ"ב הכותב ונותן נכסיו לאחרים והניח בנין אין רוח חכמים נוחה הימנו אעפ"כ מה שעשה עשה וזכה בו האחרים ועיי"ש ברשב"ם אף דעקר נחלה דאורי' ובגמ' שם דא"ל שמואל וכו' לא תהוי כי עבורי אחסנתא וכו' אף דלהפוס' דהיכי דמוכר והנותן עבד איסור' ה"ז בטל ולא מהני ודלא כה"מ ע"כ הכא איסורא קיל ואי עבד מהני וממילא ה"ה בהא דסי' ר"ד דקי"ל החוזר בו ה"ז ממחוסרי אמנה ואין רוח חכמים נוחה הימנו נמי איסור' קיל ואי עבד מהני דהרי כ' הרא"ש דלמסקנא דמחלק ר"י בין מתנה מעוטה וכו' לאו מקראי יליף אלא מסבר' וקרא לא' בפאה וכו' ועי' בר"ש במשנה סוף שביעית שכ' דבכ"מ שא' אין רוח חכמים נוחה הימנו ליכא איסור' דאמרי' בפ' הזהב דברים אין בהם מחוסר אמנה עיי"ש ותמוה לי' הא כל הפוס' פסקו כר"י דיש בדברים מחוסר אמנה ואפשר ר"ל דע"כ לר"י ליכא בהא איסור וה"ה לדידן דמחוסר אמנה ואין רוח חכמים נוחה הימנו עכ"ז ליכא איסור. ועיקר הראי' שלו מפ"ק דקדושין גבי גר עיי"ש ובס' יד מלאכי בכללי דינים אות צ"ט מביא פלוגתא בזה דיש חולקים ואומרים דאיכא איסור בדבר ואיך שיהי' עינים רואות דלכ"ע בהך איסור אי עבד מהני וה"ה בנידן דידן מצד המוכר מהני והנה קמה אלומתי גם נצבה ולדינא בדבר הלכה יפה אמרת וכיוונת לדעתי שכן רומזתי לך במכתבי הקודם שעפ"י הדין אין להוציא מיד השוכרים משיג גבול הקודמים והטעם פשוט כיון שכבר כלתה זמן שכירות הראשון מבואר בפוס' ובתשו' ד"ח דעפ"י הדין מותר לשכור הראנדע שהחזיק חבירו ולא נקרא עני המהפך בחררה דהוי כמציאה וגם מערופי' אין נוהגין במדינתינו וגם משום יורד לאומנת חבירו ליכא כיון שכלה זמנו כמבואר כ"ז בפוס' ובפרט בנידן דידן שלא הוי פיסוק דמים ומה שנראה מדברי מהרי"ק שורש כ' דלא בעי' בזה פ"ד כיון שהדרך כך הוא כשלוקח חקיו מהאדון לזמן אחר כלות הזמן חוזרים ולקוחי' עיי"ש וכ"כ המקנה בקדושין אינו ענין לכאן דהתם לא רצה האדון או במלמד הוספה וזה לא בקש הנחה ע"כ אמרי' מסתמ' על פיסוק הראשון הוא אבל הכא בנידן השאלה שהאדון בקש הוספה והשוכרי' הקודמי' בקשו להניח להם ליכא למימר על פיסוק הראשון עומדים וצריך פסיקא חדשה והשוואה מחדש וכל עוד שלא באו אל עמק השוה לא הי' פ"ד ולית בי' משום עני המהב"ח ואי משום דינא דבר מצרא גלוי וידוע דברי הש"ך בסי' קע"ה שהביא הרבה פוס' שאין בחזקת חנות ובתי' דינא דבר מצרא ומי יוציא ממון נגד הש"ך והפוס' הללו ואי משום שקנה החזקה במעות הרי סמכא דעתו הא לאו ראי' דנגד אחריות דמעלמא אמרי' עביד אינש וזבין ליומא ונכנס לספק אולי ישאר בידו ולא ישכח אחרים ועי' תוס' כתובות מ"ז לענין אומדנא נגד המוכר וה"ה נגד המשיגי גבול נכנס לבית הספק והבן דאלת"ה הרי הא דא' דהוא מתקנה ולא מדינא לא משכחת לי' רק בשוכר הראנדע מהאדון הנכרי אבל אם בא ישראל אחר ושכר מן השוכר הראשון אחר שכלה זמן שכירותו ונתן לו מעות בעד החזקה תו מדינא אין שום אדם יכול לשוכרו אחר כלות זמן של זה השוכר השני ואם שוכרו מוציאין ממנו ומעולם לא נשמע מי שיאמר דבר כזה הס מלהזכיר וגם בהא דשמואל נתן מעות ועכ"ז זכה חבירו המחזיק ואין דומה להא דתשו' ד"ח שהביא השואל כאשר יראה המעיין בו וכאשר הארכת בזה. סוף דבר יפה אמרת שמדינא אין להוציא מהשוכרים המשיגי גבול הקודם להם רק מכח תקנה ודאי ראוי לכוף כאגמון ראשם לשמוע לקול הורים ומורים להשיב המקום לבעליו או להתפשר עמהם בטוב לבל יהא עליהם דין חדר"ג וצעקת לגומא של חביריו ואשר בידו הכח והממשלה יראה להתאמן בזה להעמיד הדת על תלה עד כי יבא שילה בב"א:
סימן יב
שלום לה"ה הרב המופלג ובקי מוה' אברהם עביר עדילשטיין מו"צ דק"ק פוסטין.
מכתבו שנית הגיעני ואען ואומר ע"ד השאלה ראובן ושמעון קנו יער בשותפות לחטוב ממנו ד' מאות שאחיס עצים ולא הי' נתתם על הקאנטראקט רק ראובן וזמן המכירה של העצים הוא בימות החורף וקדם ראובן ומכר כל העץ בימי הקיץ והלוקח ידע שזה המכירה הוא בלא ידיעת השותף השני אבל מפני שזה הי' נחתם על הקאנטראקט לבדו לא השגיח על השותף השני אם יתרצה או לא ועמד השותף השני וצווח שאינו רוצה במכירה הנ"ל ועמדו לדין ראובן עם לוי הלוקח וטען ראובן שקבל ממנו ערבון שמוני' ז"כ אבל מת"כ אינו זוכר ובודאי לא הי' והלוקח טוען שהי' גם תק"כ עם הערבון וא' חכם א' שאפי' לא הי' תק"כ רק ערבון לבד ג"כ קונה דהמנהג לקנות בהערבון לבד ומעלתו אמר שיש לעיין בזה אם קונה דמנהג לא הוי אלא במידי דשכיח ורגיל כמבואר בסי' של"א וא"כ אפי' אם ראינו בפי' שנתקיים המקח על ערבון גדול הוא מפני שלא נתייקר ולא הוזל הדבר יותר מכפי הערבון וכו' ועוד אמר מעלתו אפי' אם הי' תק"כ ג"כ זה מצי לחזור בו דהא שותפין כשלוחין עי' סמ"ע סי' קפ"ג ס"ק י"ז ומבואר בסי' קפ"ב סעי' ב' עבר השליח ע"ד משלחו דאפי' משך או המשיך המקח בטל ובכאן אין הלוקח יכול לטעון שהתנה עמו שליח בין לתקן ובין לעוות דהתם המוכר הוא מוחזק אבל כאן זה הוא מוחזק בפרט שיודע שעשאו שותף לכן המקח בטל ועוד ראי' מאה"ע סי' פ"ז באשה הנו"נ בתוך הבית מכרה דבר שלא ברצון בעלה שאין הלוקח צריך להחזיר המקח לימא רבותא טפי שהבעל מחויב ליתן מתח"י אם הי' מקח גמור אלא ודאי כ"ז שהוא תח"י אין אנו יכולי' להוציא מידו אבל הואיל שלא מצאנו זה בפירוש ע"כ אמרתי לעשות שאלת חכם עכ"ד:
תשובה ע"ד הערבון אם הוא מנהג תגרי' כפי הנראה הדין עם מעלתו כי בכאן ובמקומות שאני יודע מפולין המנהג שאין ערבון קונה רק עם תק"כ ובמקומו אין אתני יודע אבל כל עוד שלא נתברר בפירוש שהוא מנהג קבוע אין להוציא מהמוחזק. אולם אם ראובן מוכר העצי' ללוקח בעודם מחוברין לקרקע ואח"כ משתבחין כשעומדין בקרקע א"כ נקנין בכסף כקרקע ועי' באו"ת סי' צ"ה ס"ק י"ג. הגם דיש לדון דבמקום שכותבין שטר אינו נקנה בכסף אכתי י"ל דקרקע עצמו הנקנה לחלוטין אילנות הגם שדינו דרכו שאין קונין אלא בשטר אבל לקצוץ ממנו לענין קנין בכסף כקרקע אבל אין דרך לכתוב ע"ז שטר ונקנה בכסף לחוד והעירנו ע"ז חכם א' מכאן ואמנם אם הי' תק"כ עם הערבון נ"ל דהוי קנין גמור ואתפלא על מעלתו שרצה לומר דשותפין דומה לשליח שאם שינה המקח בטל הדבר מאה"ע סי' פ"ו ולא ראה שם דברי ב"ש ס' מ"ט בשם בי"ה שכ' שני שותפין בסחורה א' ומכר א' בלא ידיעת חבירו א"צ הלוקח להחדר הסחורה הואיל הוא דרכו למכור רק זה השותף חייב לשלם לחבירו מה שהפסיד לו במכרו קודם זמן כמ"ש בחו"מ סי' קע"ז ועיי"ש בבי"ה ובבית מאיר מבאר הדבר היטב דאין ראי' בי"ה מכאן דדרכה בכך אבל למכור קודם הזמן דאין דרכו וא"כ אולי אם שינה המקח בטל כמו בשליח אם שינה המקח בטל אבל ראי' של בי"ה מהא דאי' בחו"מ סי' קע"ו אם מכרו קודם זמנו חייב לשלם לחבירו מזה נראה שהלוקח אינו חייב להחזיר המקח אף שהשותף שינה בכוונה הגם די"ל דאיירי שמכר למקום דא"א למיהדר אבל הרי גם הש"ך בחו"מ סי' ע"ו מחלק בין שותף לשליח וז"ל דע"כ בלא"ה יש חילוק בין שותף לשליח דשליח **(חסר בטקסט)** בטל ובשותף ל"ש לתקוני שדרתיך ולא לעוות כדלקמן סי' קע"ו ומסיק א"נ נהי דבידו למחול היינו דהוי כאלו התנה כך שכל א' יכול לעשות מה שירצה ואם יעוות ישלם חלקו דאל"כ אין מי שיהי' לו עסק עם שותף עד שיתרצה השני אלא ודאי לגבי אחרים כ"מ ששותף עושה כאלו שניהם עושים וכו' אבל לגבי נפשי' צריך לשלם עיי"ש וע"כ כוונתו נמי מראי' של בי"ה מדהמקח מתקיים במוכר מקודם זמנו ודוחק לי' להעמידו בא"א למיהדר ולענ"ד מוכח חילוק זה גם ממה דאי' שם סי' קע"ו שותף שנתן מעות לקנות חיטי' וכו' אם פיחתו פיחתו לו ואמאי אם פיחתו נימא דהמקח בטל אלא לגבי אחרינא חשוב כהתנה בין לעוות וכו' ועיי"ש בסוף דבריו שלענין מחילה מסיק כהרמ"א אבל במכירה מודה להש"ך וכן מסיק בשערי משפט סי' ע"ז לחלק בין מחילה למכירה דמהני אפי' בשינה דע"ז מסתמא א' שנתן לשותף כח למכור בין לתקן ובין לעוות דאל"כ אין שום אדם יעסוק עם שותף א' לבדו וא"כ כיון דא' מסתמא נתן לשותף הב' כח למכור מה שמכר מכור אף שעתה אחר המכירה צווח לא מהני ואף שעדיין לא נתן השותף הדבר להמוכר מ"מ המכירה קיימת וראי' לזה דעיקר ראי' של בי"ה והש"ך מהא דסי"ו קע"ז מדלא חלקו בין איכא למיהדר אז המקח בטל ובין ליכא למיהדר דאז צריך לשלם הפחת מכלל בכ"ע המקח קיים ה"נ אני אומר לענין זה מדכ' סתם במכר קודם זמן שהשותף צריך לשלם ולא חילק בין אם הוציא המקח מתח"י צריך לשלם ובין אם הלוקח קנהו בק"ס או בקנין תגרי' ועדיין המקח בידו המקח בטל וא"צ ליתנו ללוקח אלא ודאי שכל מה שמכר מכור אף שעדיין לא נתנו והוא צריך ליתנו ללוקח ולשלם מביתו והוא מכח סברת הש"ך הנ"ל. ועוד ראי' ממה דמסיים בבי"ה א"כ נראה שהלוקח אינו חייב להחזיר המכירה להמוכר אף שנתייקר אח"כ ואין חבירו שותפו מעכב על הלוקח הואיל שדרכו בכך למכור סחורות שותפות (כוונתו אפי' אם שינה מכח ס' הש"ך) כמו שהדין כאן גבי אשה שמוכרה מה שעשתה עשתה אם דרכה בכך עכ"ל וכאן משמע מה שעשתה עשתה אף שעדיין לא נתנה להלוקח מכירתה קיימת שהרי כאן לא מיירי בשינתה ה"ה התם בשותפי' נמי ומטעם הנ"ל. ומה שהביא מעלתו ראי' מסי' פ"ו הנה טעות נזדקר לפניו שכ' בנו"נ ומוכרה שלא ברצון בעלה שאין הלוקח צריך להחזיר לבעל וזה שגגה גדולה דשם מבואר להדי' בנו"נ צריך להחזיר לבעל דמסתמא משל בעל הוא ואם כוונתו על הרישא באינה נו"נ דאז א"צ הלוקח להחזיר משום שאומר הלוקח דמסתמא שלה הוא א"כ מזה ודאי ליכא ראי' לדידן דבעודו בידו הבעל נאמן לומר ששלו הוא ואין הלוקח ממנה יכול להוציא מתח"י הבעל משא"כ בנידן דידן דא' מסתמא נתן לשותף כח לתקן ולעוות המכירה קיימת ולא דמי לשליח כמ"ש הש"ך ואף שבי"ה וב"ש כתבו ג"כ אין הלוקח חייב להחזיר ע"כ לאו דוקא אלא אפי' הוא ביד השותף מחויב ליתן מכח הראיות שהבאתי וכש"כ שהשותף הניח לשותף המוכר שזה לבדו יהא נחתם על הקאנטראקט ודאי מתברר כאן סברת הש"ך שנתן לו כח למכור בכ"ע בין לתקן ובין לעוות ובלבד שישלם לו לכן נ"ל ברור דאם הי' כאן תק"כ עם ערבון צריך ראובן ליתן כל העצי' ללוקח ולשלם לחבירו השותף חלקו ואם יש הכחשה ע"ד תק"כ הרי דין שבועה ביניהם דברי ידידו הדו"ש יקותיאל יהוד' טייטעלבוים:
סימן יג
סוגי' דמעות קונות ב"מ מ"ז ע"ב.
אר"י ד"ת מעות קונות וכו' ר"ל א' משיכה מפורשת מהתורה מ"ט דר"ל וכו' ור"ל תרתי גמר מיני' הא דלא קאמר טעמי' דר"י כלל מבואר בש"מ דר"י מסברא אמר דרוב קנינים בכסף וממילא ניחא דלא קאמר לר"ל מנה"מ אלא מ"ט [שעמד ע"ז השט"מ] דסובר הי' דגם ר"ל מסברא אמר ולא מקרא גם למ"ש תוס' בכורות רפ"ב טעמי' דר"י מגופי' דקרא דסתם קנין דקרא במעות כדכתיב שדות בכסף יקנו מכסף מקנתו ר"ל מדכתיב קנה יליף דמצו' קנין בכסף לכן לא בעי מ"ט דר"י אלא מ"ט דר"ל ולא קא' מנה"מ דכבר ידע דר"י מגופי' דקרא יליף וכ"כ ר"ל ולכן בעי מ"ט דר"ל. ומשני מדכתי' מיד עמיתך אבל אי קשי' הא קשי' דשפיר אמר דר"ל תרתי גמר מיני' ולר"י קשה אמאי לא כתיב וכי תמכרו ממכר ליד עמיתך.
לכן נ"ל לתרץ כ"ז בחדא מחתא עפ"י דאי' בקדושין פ"ק דף ט' התם מענינא דקרא דכתיב ומכר מאחוזתו במוכר תלי רחמנא הכא כתיב כי יקח בבעל תלה רחמנא ופריך והא כתיב שדות בכסף יקנו ומשני קרי בי' יקנו ולפי"ז י"ל דה"ט דר"י דסובר כיון דכתיב וכי תמכרו ממכר לעמיתך במוכר תלוי רחמנא שהוא מוכר ומקנה קח ע"י מעות שמקבל וכן מדכתיב או קנה מיד עמיתך ולא כתיב תקנה דהלוקח יקנה במשיכה אלא כתיב קנה מיד עמיתך משמעו שהקנין היא מיד עמיתך המוכר שהוא מקנה החפץ לך במה שמקבל המעות ר"ל א' משיכה מפורשת מהתורה סובר שהקנין מצד הלוקח במשיכתו החפץ לרשותו נמצא טעמו של ר"י פשוט ממשמעותי' של קרא וכי תמכרו כמ"ש ולכן לא שאל מ"ט דר"י אלא מ"ט דר"ל דא משיכה קונה שזה אינו במשמעות עז"א דיליף מדכתיב מיד עמיתך דמשמע לי' שהקנין ע"י משיכה מיד ליד. וקא' ר"י דבעי' מיד לענין אונאה למעוטי קרקע וקא' ר"ל תרתי שמעית מני' מדלא כתי' וכי תמכרו ממכר ליד עמיתך והשתא לא קשי' על ר"י למה לא כתיב וכי תמכרו ממכר ליד עמיתך די"ל דאולי הי' כתב ליד עמיתך הו"א דבא להורות דמשיכה קונה והקנין ע"י משיכה שנותן ליד לוקח לכן כתיב ממכר לעמיתך או קנה מיד עמיתך משמע שהקנין מיד המוכר שהוא מקניהו במעות ומיד לענין אונאה ולכן סמך לי' לאל תונו ולא למעלה דהי' צריך לכתוב ממכר ליד עמיתך והי' משמעו משיכה ובאמת מעות קונה: