אור ברסלב
אבני צדק (טייטלבאום) חלק ב חידושי קידושין פ"א

אבני צדק (טייטלבאום) חלק ב· רבי יקותיאל יהודה טייטלבוים

חידושי קידושין פ"א

חלק אה"ע

דף ב ע"א

מתני' האשה נקנית וכו' וכתבו תוס' הכא תני בה"א וכו' וקשה וכו' וי"ל דהכא אקרא קאי וכו' אבל קשה וכו'. לולי דבריהם י"ל דהכא שאני דבעי לתרוצי קושי' הגמ' דהכא קתני נקנית ולהלן האיש מקדש דה"ט דהכא נקט לישנא דאוריי' דכתב כי יקח ויליף בגז"ש דקיחה אקרי קנין ע"כ אמר האשה המבוררת בקרא כי יקח נקנית ולהלן נקט האיש המבורר בקרא כי יקח מקדש בלישנא דרבנן דאסרה אכ"ע כהקדש ויבואר להלן הכוונה בזה. אבל בעבד עברי וכנעני ואמה דקתני נקנית כלישנא דקרא ממש ולא תני בשום דוכתא בלשון אחר לא צריך למינקט בה' וז"פ. ואפשר זה שכתבו תוס' דהא ביבמה קתני היבמה ר"ל דלא ניחא להו לחלק בהכי דא"כ אמאי קתני התם היבמה בה' ולמ"ש המקנה בתוס' ד"ה היבמה שמבאר טעם על זה דנקט התם בה"א ממילא יש לומר כאן הא דנקט האשה מטעם שכתבתי:

עוד י"ל דנקט הכא בה"א דבעי לתרוצי אמאי דמשני מלישנא דקרא דכתיב כי יקח והכא קתני האשה נקנית והתירוץ לזה כמו שמפרש להלן דקונה משמע בע"כ לזה נקט נקנית מדעתה והיינו דאר"ש אהא דכתיב כי יקח ולא כי תלקח ופי' התוס' והרשב"א דכי יקח משמע בע"כ לומר שכן דרכו של איש לחזור וכו' וז"ש המשנה האשה המבוררת בקרא דכי יקח נקנית מדעתה דוקא והא דנקט כי יקח עז"א בשלש דרכים לומר שכן דרכו של איש לחזור וכו' ובפ' שני נקט האיש מקדש כיון דנקט הכא נקנית בשלש דרכי' לומר דקרא דכי יקח מפני שכן דרכו לחזור תו שפיר נקט התם האיש מקדש מה"ט וסרה קושי' הפ"י דאף דליכא למטעי עכ"ז לשון מקדש משמע בע"כ דז"א דאחר דאמר נקנית בשלש דרכים ידעי' דמקדש לא משמע בע"כ רק מה"מ שדרכו לחזור:

ובזה יש לקשר היטב משנה דסוף גיטין לדהכא והכא לדהתם והו קשה וכו' בש"א לא יגרש אדם אשתו אא"כ מצא בה ערות דבר וב"ה א' אפי' הקדיחה תבשילו וכו'. והקשה הפ"י לב"ש הא דכתיב בכהן זונה וגרושה לא יקח גרושה ל"ל הא זונה היא ומתרץ להפוסקי' דפלוגתייהו דב"ש וב"ה אינו אלא בזווג ראשון ניחא. ושוב כתב דלא מסתבר לי' דקרא סתמא כתיב כלו' משמע בין בזווג ראשון ובין בשני ולי נראה דקרא ע"כ בזווג ראשון דהא אר"ש אמאי דכתיב כי יקח וכו' שכן דרכו של איש וכו' וכתב המקנה דקשי' לי' לר"ש דבתחי' כתיב כי יקח דתלה הכתוב בבעל והדר כתיב והלכה והיתה לאיש אחר הרי דתלה הכתוב בדידה שהיא הולכת עז"א שכן דרכו לחזור אחר אבידתו פרש"י א' מצלעותיו וזה שייך בזווג ראשון אבל בבעל שני שאינה אבידתו היא הולכת אליו עכ"ד ובזה ניחא לי לפרש הא דקאמר קרא לאיש אחר שהגמ' סוף גיטין הרגיש בזה ולפי"ז י"ל דהיינו שהוא אחר אצלה ואינה מצלעותיו עכ"ד ומני' נשמע דה"ה בזווג שני שלו שאחר הראשונה שאינה אבידתו ואין דרכו לחזור וא"כ כי יקח איש אשה מפני שדרכו לחזור ע"כ היינו בזווג ראשון וע"ז קאמר כי מצא בה ערות דבר ובי' פליגו ב"ש וב"ה למר ערוה דוקא ולמר ערוה או דבר לענין שאין כופין אבל מודו ב"ה דבזווג הראשון מצוה שלא יגרשנה בלא ערוה וכמבואר בטוש"ע ריש ה' גיטין לא יגרש אדם אשתו ראשונה אא"כ מצא בה ערות דבר ועיי"ש בב"ש אבל בזווג שני מודו כ"ע דרשאי לגרשה אפי' על דבר לחוד ושפיר משכחת גרושה דאיצטרך לאוסרה אכהן ולפי"ז היינו דאסמכי' למשנה דהכא לדהתם לאשמועינן הא דאמרן דפלוגתייהו דב"ש וב"ה רק בזווג הראשון דבי' איירי קרא דכי יקח ועז"א האשה המבוררת נקנית מדעתה ודקא' כי יקח היינו בשלש דרכים דוקא שכן דרכו לחזור והיינו בזוג הראשון וע"ז אמר כי מצא בה ערות דבר ובי' פליגו ב"ש וב"ה כדאמרן ונ"מ לדינא דבזווג הראשון לב"ה אין כופין אבל מצוה שלא לגרשה בלא ערות דבר דאפושי פלוגתא לא מפיישינן אבל בזווג שני לא בעי' ערות דבר לב"ש וב"ש לב"ה וזה נכון. ועי' פר"ח בא"ע דזיווג ראשון היינו אשתו הראשונה והוא בתולה אבל השני' או הראשונה שכבר היתה לאיש מקרי זווג שני:

תוס' ד"ה פרוטה ובשו"פ תימא דלא הוי לי' למיתני אלא בשו"פ כו'. נראה לומר עפימ"ש התוס' להלן דף ט' בשם ר"ת דוקא שיראי ל"צ שומא אבל אם קדשה באבנים טובות ומרגליות צריכה שומא מקודם דלא סמכה דעתה ולפי דעת הי"מ בכ"ע מקודשת דלא בעי' סמיכות דעת ועי' בטור וב"י וש"ע סי' ל"א ומבואר באחרונים שם דה"ט דר"ת דצריך שיהי' שו"כ דומה לכסף עצמו דסמכה דעתה עליו ואפי' ללישנא קמא דבעי' סמיכות דעת ג"כ יליף מכסף עצמו רק דבהא פליגו דלישנא בתרא סובר שיהי' דומה לכסף לגמרי דקיץ ול"ק סובר דא"צ להיות דומה רק לענין סמיכות דעת עכ"ד. וא"כ ניחא דנקט במשנה בפרוטה ובשו"פ להורות דבעי' בשו"פ שיהי' דומה לכסף לענין סמיכות ובאב"ט וכו' א"מ. וצ"ל דקושי' תוס' קאי לי"מ דא"צ סמיכות דעת ולא בעי' דומה לכסף כלל א"כ סגי למינקט בשו"פ. והוכרחו לתרץ וי"ל וכו' וכדי שלא נטעה לומר כסף דוקא נקט שו"פ. ובזה מובן קישור דבריהם וא"ת מנלן שו"כ ככסף הא לקמן מיבעי לן קרא בע"ע ר"ל דלדעת ר"ת דנקט שו"פ לומר דבעי' דומה לענין סמיכות דעת י"ל דמסברא ידעי' בכ"מ שו"כ ככסף והא דאיצטרך למיתני בהדי' לומר דבעי' שיהי' דומה אבל לפי תירוצם ע"כ צריך לאשמועינן א"כ מנלן דשו"כ ככסף אלא דלכאורה הא ליתא דא"כ מהא גופי' שמעי' דלאו מסברא הוא ול"ל לאתוי' ראי' ממה דבעי' קרא בע"ע וכו' ונראה דמ"ש דהא בע"ע בעי' קרא הוא לאלומי הקושי' אפי' לר"ת די"ל דאשמועינן דומה ע"כ דאשמועינן הא נמי דשו"כ ככסף ולא מסברא הוא דהא בע"ע בעי' קרא א"כ הכא מנ"ל אבל לי"מ מוכח מגופי' דמתני' דלאו מסברא שו"כ ככסף מדאיצטרך לומר בפרוטה ובשו"פ והוכרחו לתרץ וי"ל דילפי' מע"ע כו' ובזה סרה קושי' ז' מהרש"א ז"ל אמאי לא ניחא להו כדבעי למימר מעיקרא דמסברא ידעי' שו"כ ככסף בקדושין וערוכין וכו' ומיהו איצטרך קרא בע"ע ונזקין וכו' עיי"ש ולמ"ש ניחא דנהי דלר"ת י"ל מסברא הכא הוא אבל להי"מ ע"כ מדנקט הכא בפרוטה ובשו"פ מכלל דמסברא לא הוי אמרי' הכי וכ"כ בערוכין דדמי לי' וא"כ מנ"ל ולזה הוכרחו לתירוצם ודו"ק:

היבמה נקנית תימא דלא תני מנינא כדלעיל גם קושי' תוס' דלעיל דלמה קתני היבמה בה"א ונ"ל עפי' דאיתא להלן ואיב"ע אי תני קונה הו"א בע"כ תני נקנית מדעתה וכ' תוס' והא דתני היבמה נקנית וכו' דנקנית משמע מדעתה ומשמע בע"כ כוונתם לדברי רשב"א דברישא מדלא תני קונה דמשמע בע"כ ותני נקנית מוכח דנקנית היינו מדעתה אבל ביבמה דבאמת קונה בע"כ ואפי' שלא מדעתו וא"כ גם לשון קונה אינו מדוקדק לכך תני נקנית ומשמע בע"כ עיי"ש:

ולי נראה דבאשה מוכח ממתני' גופי' דנקנית מדעתה משא"כ ביבמה והוא למה דאי' להלן מנינא דרישא בשלש דרכים למעוטי חופה או חליפין דלא קני' באשה ויבואר להלן החילוק שבין כסף ובין חליפין דכסף הוא דמי שוי' של אשה כמו בשדה עפרון שנתן דמי שוי' ואפי' אינו נותן להאשה רק פרוטה כיון שמתרצית בכך זה היא דמי שוי'. אבל קנין חליפין דאיתניהו אפי' בפחות משו"פ והדר סודרא למארי' א"כ אינו דמי שוי' רק לקנין לקנות ע"י וזה לא ילפינין מקיחה דשדה עפרון ולכך לא מהני באשה ואפי' יש בו שו"פ ואי תפסה בי' נמי לא מהני כיון דסתמא הוא לקנין בטלה תורת חליפין והנה האב"מ סי' ק"ט כתב לפרש בזה הא דאמר להלן אהא דניקש יציאה להוי' לענין כסף וכו' ה"נ האי כספא לחוד והאי כספא לחוד כלו' דכסף קדושין דהוא מדעתה ורצונה הוא דמי שוי' ואם מקפדת ורוצה יותר הוי פרוטה תחילת פרעון אבל בגרושין דיוצאת בע"כ אם תצא בכסף לא שייך שוי' אלא בתורת קנין להקנותה עיי"ש ולפי"ז כיון דתני נקנית בג' דרכים למעוטי חליפין דבעי' דמי שוי' וחליפין שהיא רק לקנין לא מהני ממילא מוכח דנקנית דקתני היינו מדעתה דאי בע"כ לא הוי דמי שוי' ומה לי כסף או חליפין ולקני נמי בחליפין א"ו דאינה נקנית בע"כ רק מדעתה משא"כ ביבמה משמע נקנית בע"כ מדלא פי' מדעתה.

ולפי"ז ברישא אצטרך למיתני בשלש דרכים למעוטי חליפין דאל"ה הו"א נקנית בע"כ ולא בעי' דמי שוי' כמו בשדה עפרון אלא סגי בכסף לקנין דבע"כ ל"ש שוי' וא"כ ממילא הו"א דה"ה דנקנית בחליפין ולא אימעט דהוא בכלל כסף דקתני שכסף נמי רק לקנין. לכן אצטריך למיתני בשלש דרכים, למעט חליפין להורות דנקנית מדעתה וכסף הוא דמי שוי' אבל חליפין דהוא בתורת קנין לא מהני אבל בסיפ' לא אצטרך למעוטי דמדלא תני יותר ממילא משמע דנקנית רק בביאה וכ"כ בסיפא, רק בחליצה ומיתת היבם ולפי"ז הכל דברישא תני האשה בה"א המבוררת בקרא ורצה בזה להודיע דבקרא כתיב כי יקח דמשמע בע"כ והכא קתני נקנית דמדעתה לפרש דכי יקח אינה בע"כ והיינו דקתני האשה המבוררת בקרא כי יקח נקנית מדעתה דוקא ולכן בשלש דרכים דבעי' דמי שוי' כמו בקיחה דשדה עפרון משא"כ חליפין אבל בעבד ואמה דקתני נקנית בלשון הפסוק א"צ לומר בה"א המבורר. והא דקתני היבמה בה"א ה"ק משום דתני ברישא האשה נקנית דהיינו מדעתה הו"א דכמו כן בסיפא נקנית מדעתה דוקא ובאמת יבמה נקנית בע"כ כדיליף להלן מדכתיב ויבם משמע בע"כ ויבמה בביאה] והיינו דקתני היבמה המבוררת בקרא דכתיב בה ויבמה נקנית בביאה ר"ל בע"כ:

גמ' מ"ש הכא דתני האשה נקנית ומ"ש התם דתני האיש מקדש מדפריך בתר הכי ליתני התם האיש קונה משמע דעד השתא לא הוי קשי' אדהתם אלא הכא ליתני האשה מתקדשת כפרש"י והטעם כ' הרשב"א דלישנא דנקנית הוי קשי' לי' דבכולי תלמודא קנין אשה בלשון קדושין מפיק לי' וכדתני להלן מקדש וכן לשון רבינו רפ"א מאישות ולקוחין אלו נקראי' קדושין או ארוסין וכו' וכלומר דסבר הי' דנשואין הו"ל קנין שקונה אותה לגמרי ליורש ולטמאה לה ולהפרת נדרי' משא"כ בקדושין שאינו אלא שעי"ז מיוחדת לו ואסורה לעלמא לא מקרי קנין. וע"ז משני משום דבעי למיתנא כסף וכו' וכלומר וכיון דאשכחן בכסף קדושין דאקרי קנין ה"ה לשטר וביאה דמ"ש והשתא פריך בתר הכי וליתנא התם האיש קונה כדהכא ומשני דנקט התם לישנא דרבנן דאסור לה אכ"ע ויש להבין בשנותו את טעמו ולשונו מדהכא ומה הי' חסר אם הי' נקט גם התם לישנא דאו' וגם למאי מוסיף דאסר לה אכ"ע ולא סגי כפשטא דמילתא דמיוחדת ומזומנת לו ונראה דכאן דקתני האשה נקנית בכסף ושטר וביאה דקאי אקרא כי יקח איש אשה דהיינו בעצמו (דבתר הכי כתיב ושלחה בגירושין דמני' ילפינן לקדושין] ואפשר שזה שפרש"י נקנית לבעלה מפני כן סגי למתני נקנית אבל התם דבעי למיתנא בו' ובשליחו נקט האיש מקדש דאסר לה אכ"ע לרבותא דאפי"ה מהני ע"י שליח או מטעם דע"י שליח מצי לחוב לאחרים כפרש"י או דאפי' להתוס' דע"י שליח נמי לא מצי לחוב לאחרי' הכא שאני כיון דקדושין אינה רק מדעתה ורצונה תו לא הוי חב לאחרים כלל וכמ"ש הנו"ב סי' ס"ד:

אמנם אכתי קשה למה לא פריך תחילה ליתני הכא האיש קונה והרשב"א נלחץ בזה. גם קושי' תוס' כסף מנ"ל גמר קיחה קיחה מה צריך לכל זה. גם להבין פרש"י ומ"ש התם דקתני האיש מקדש בו ובשליחו למאי הביא בו ובשליחו. ונראה דחדא מתרצת באידך דאיתא להלן דף ד' ע"ב ואיצטרך ויצאה חנם ואיצטרך כי יקח דאי מויצאה חנם הו"א היכי דיהבה איהי לדידי' מקודשת [לרש"י יהבה ממש ולתוס' אמרה היא הריני מקודשת לך] כתב רחמנא כי יקח ולא כי תלקח אשה לאיש. וכתבו התוס' תימא למה צריך למילף קיחה קיחה וכו' בלא"ה שמעינן לי' מדכתיב כי יקח ולא כי תלקח וי"ל דאי לאו גז"ש הוי מוקמי' לי כי יקח אקדושי ביאה אבל בקדושין כסף לא בעי נתן הוא ואמר הוא וכו' ותמה הפ"י מה"ת לחלק בין ביאה לכסף ושטר הא איתקש הויות להדדי:

אמנם לי נראה בכוונת דברי התוס' דודאי למאי דילפינן כסף מויצאה חנם מסתבר לומר כמו דהתם האב אומר בתי מכורה לך כ"כ סגי הכא באומרת היא וכמו בכ"מ במכירה דשדה שא' שדה מכורה לך והא דכתב רחמנא כי יקח ולא כי תלקח הוי אמינא משום דאיירו בקדושי ביאה דבכ"מ לענין ביאה ושכיבה כתיב כי יקח כדכתיב בערוות אשר יקח את אחותו אשר יקח את אשת אחיו ושכב איש אותה ועי' תוס' ד"ה ובעלה [והוי מוקמינן ובעלה לביאה וקיחה לענין העראה] אבל אין חילוק בזה בין אמר הוא או אמרה היא בין בכסף ובין בשטר וביאה כמו בכל הקנינים אי אמרה היא מקודשת אבל השתא דילפינן בגז"ש דקיחה בכסף וא"כ ק' למה שינה לכתוב כאן כי יקח ולא כי תלקח חלא ודאי דבעי דוקא אמר הוא וממילא איתקש הויות להדדי דבכלהו בעי' אמר הוא אבל אי הוי מוקמי' לי' בקדושי ביאה דוקא לא הוי קשה לכתוב כי תלקח דבביאה כתב בכ"מ כי יקח והוי ס"ד דלא בעי' אמר הוא אלא סגי באמרה היא כמו בכל מקום וכמ"ש וז"ב.

ולפי"ז ניחא דהמקשה דהכא הי' סובר דכסף ילפינן מויצאה חנם וקדושי ביאה מכי יקח וא"כ סגי באמרה היא ככל הקדושין ולכן הוי ניחא לי' דקתני האשה נקנית להורות שהקנין גם מצידה דסגי באמרה היא דהיינו שהיא נקנית מעצמותה לו ועיי' רשב"א להלן אהא דאר"ש וכו' מה שמחלק עם הראב"ד בכי תלקח ולכן לא תני האיש קונה דאז הוי משמע שיאמר הוא דוקא הרי את וכו' והא דתני התם האיש מקדש דתלי' בדידי' ה"ט משום דתני התם בו ובשליחו שהוא עושה שליחו וזה שהביאו רש"י להכא. אבל הכא דלא איירי בשליחות אלא שמקדשה בעצמו ע"כ לא מצי למיתני קונה דהוי משמע דוקא אמר הוא אלא תני נקנית לומר דסגי באמרה היא ולזה לא קשי' לי אלא ליתני האשה מתקדשת אבל למה דמשני וכסף מנ"ל גמר קיחה קיחה ובזה להורות נתן לו כיון דדרשי' כסף בגז"ש ממילא דרשי' כי יקח ולא כי תלקח א"כ נקנית אין הכוונה שהיא תקנה עצמה אליו אלא לומר שהיא נקנית מדעתה אבל הוא הקונה וצריך שיאמר הוא שפיר פריך ליתני האיש קונה דהוי ס"ד דנמי משמע מדעתה וע"ז משני משום דתני סיפא ואב"ע משום דקונה הו"א בע"כ קתני נקנית מדעתה אבל לעולם בעי' אמר הוא וזה נכון:

עוד יש לתרץ כל קושי' הללו דהנה האבני מלואים סי' מ"ג עמד על המחקר אהא דקי"ל קדושי קטן לאו כלום הוא והא איכא דעת אחרת מקנה אותו שהאשה מתרצית להתקדש לו ובדעת מקנה אית לי' לקטן זכי' מהתורה לרוב הפוסקים עי' תוס' גיטין ס"ד ובחו"מ סי' רמ"ג ולפמ"ש הר"ן בנדרים כיון שהתורה אמרה כי יקח ולא כי תלקח לא כל הימנה שתכנס עצמה ברשות הבעל ומשו"ה אמרינן בפ"ק דקדושין אם אמרה הריני מאורסת לך לאו כלום אלא כיון שהיא מסכמת ומבטלת רצונה לקדושי האיש הרי היא משוית עצמה לבעל כדבר של הפקר והבעל מכניסה לרשותו הילכך אין אנו דנין בקדושין מצד האשה אלא מצד הבעל וכיון דאינה אלא כדבר הפקר ניחא דאין הקטן קונה אותה דהפקר לא הוי דעת של מקנה לשיטת התוס' בפ"ק דמציאה אבל לדעת רש"י שם דהפקר הו"ל דעת א' מקנה אותו הדק"ל ליהני קדושי קטן ובשלמא בכסף ושטר ניחא עפימ"ש הה"מ בפ"ק ממכירה דקטן אין מקחו מקח מהתורה רק מדרבנן דדוקא במתנה זוכה ולא במקח וממכר דאין נתינתו בדמי' נתינה ה"נ אין נתינתו בכסף ושטר נתינה אבל קידש בביאה מאי איכא למימר עכ"ד לענינינו:

וגם בנו"ב תנינא אה"ע שאלה נ"ד חקר בזה והוסיף עוד להקשות שאף בקדושי כסף אמאי אינה קונה מן התורה אחר שתקנו חכמים שהפעוטות מקחן מקח במטלטלין אפי' נתנו במתנה נתי' נתינה א"כ האשה קונה הכסף מדרבנן וממילא היא נקנית לו מן התורה מכח דעת א' מקנה דומי' דמעמ"ש לכמה פוס' דהאשה קונה מדרבנן ונקנית ע"י מן התורה וכ"ש בקדושי ביאה ודאי קשי' ליתני' לקטן מדאורייתא ממש אבל בקדושי שטר לא מהני בקטן דבעי כתיבה לשמה עכ"ד ואני תמה הלא בגדול עומד ע"ג כתיבות חש"ו כשר כדאי' בגיטין פ"ד ותו למ"ד בקדושין דף מ"ח שטר ארוסין לא בעינן לשמה מה איכא למימר הכי לדידי' קטן קונה בשטר] ותירץ מדכתיב כי יקח איש אשה ילפינן איש ולא קטן דאין קדושיו קדושין כלל אע"ג דבכ"מ קטן קונה מדאורי' בדעת אחרת מקנה חידוש הוא שחידשה תורה בכאן שאינו קונה ומכח זה רוצה להמציא דבר חדש עיי"ש. והנה דבר ה' אמת בפיו מדכתי' כי יקח איש נשמע ולא קטן וזה מבואר בדברי רש"י כתובות דף ע"ג ע"ב והאב"מ שם מביא דברי רש"י אבל אינו גזה"כ אלא טעם יש בדבר דבאשה לא מהני דעתה להקנות עצמה לבעל דכי יקח איש כתיב ולא כי תלקח אשה לאיש והקדושין צריך שיהי' מצד הבעל הקונה וכל שנגמר הקנין ע"י האשה הוי כמקנית עצמה לו ותלקח האשה לאיש וזה לא מהני ודבר זה מבואר בתשו' תועפת ראם חו"מ סו"ס ק"ז עיי"ש ונ"ל ברור שלזה כיון רש"י בכתובות שם שכתב בזה"ל קטן אין קדושיו קדושין דלאו בר קיחה הוא כי יקח איש כתיב דהי' סגי לומר דכי יקח איש כתיב כלו' דמשמע ולא קטן אלא ה"ק דהתורה מיעט קטן מילתא בטעמא דלאו בר קיחה הוא ר"ל דהוא אינו יכול ליקח דכי יקח איש כתיב ר"ל ולא כי תלקח וא"כ בקטן דאינו בר קיחה רק מכח שהיא מקנית עצמה לו לא מהני וא"כ מה דהתורה מיעט קטן אף דהוי דעת א מקנה לרש"י הוא מטעם דהוי כי תלקח וכי יקח בעינן וכאמור. וכן לשיטת תוס' דהפקר לא הוי דעת מקנה היינו אחר דכתי' כי יקח ולא כי תלקח הוא אינו רק כמפקיר עצמה אבל אי הוי מהני כי תלקח הוי מהני באומרת היא הריני מאורסת לך וממילא בכה"ג הי' קטן יכול לקדש דזה הוי דעת א' מקנה שהיא בפירוש מקנית א"ע לו אבל מכח שכתבה התורה כי יקח ולא מהני כי תלקח תו לא משכחת קדושי קטן אפי' באמרה היא דהו"ל דעת א' מקנה וכ"ש באומר הוא וזה ברור:

ונ"ל ראי' ברורה דהך דרשא דאיש ולא קטן תלי' בזה דדרשי' כי יקח ולא תלקח וכמ"ש דאי כדעת הנו"ב דהוא גזיה"כ מאיש ולא קטן א"כ קשה בשמעתין דף ה' דאמרינן ואצטריך למכתב ויצאה חנם ואצטריך כי יקח וכו' הו"ל לשנוי' אי מויצאה חנם הו"א דקטן מצי לקדש מכח דעת א' מקנה קמ"ל כי יקח איש להורות ולא קטן הלא ודאי אי לאו דרש כי יקח ולא כי תלקח הו"א דקטן יכול לקדש מכח דעת א' מקנה כמו בכ"מ והא דכתבה התורה איש ולא קטן קאי לבתר דדרשי' יקח ולא כי תלקח דלא מהני קנין קדושין מצד האשה ע"כ איש ולא קטן ושפיר מוכח דצריך כי יקח להורות ולא כי תלקח ומכח זה איש ולא קטן ודא ודא אחת הוא ובקונה א' עושה יחד כאחד מלתא בטעמא וזה נכון וברור:

ולפי"ז אתי שפיר דברי התוס' דאי לאו גז"ש הוי מוקמינן אקדושי ביאה אבל בקדושי כסף לא בעי' נתן הוא ואמר הוא רצונם לומר אי הוי מוקמינן כי יקח בקדושי ביאה הו"א לעולם כי תלקח נמי מהני דהיינו באמרה היא הריני וכו' והא דלא כתיב כי תלקח אשה לאיש ה"ט דאז הוי משמע דוקא אשה לאיש ולא אשה לקטן וזה אינו דהיכי דתלקח אשה דהיינו באמרה היא הריני מאורסת לך אז היא מקנה עצמה לקטן א"כ שפיר יש לו בה זכי' מהתורה לקדושי ביאה לדעת התוס' הנ"ל ומשו"ה לא כתבה תורה כי תלקח דבאמת מהני קדושין מצדה ואשה גדולה מקודשת לקטן ולכן כתבו התור' כי יקח איש אשה דהיינו בכי יקח בעי' איש ולא קטן ר"ל באומר הוא הרי את מקודשת לי דאז היא אינה רק מבטלת רצונה נגדו ומשוה א"ע כדבר הפקר ולא הוי דעת אחרת מקנה לדעת התוס' פ"ק דמציאה הנ"ל לכן איש ולא קטן דאין לו קנין בלא דעת וא"מ אבל כי תלקח אשה דהיינו שהיא אומרת הריני מאורסת לך אז לא בעי' איש שיהי' גדול אלא אם היא גדולה ואומרת כך לקטן מקודשת דזה הוי דעת אחרת מקנה אותו וא"כ נשמע איפכא דבגדול לגדולה ודאי מהני כי תלקח וכ"ז אי איירי כי יקח רק בקדושי ביאה אבל השתא דילפי' בגז"ש דקיחה דאייר בכסף שפיר מצי לכתוב כי תלקח אשה לאיש דהוי משמע ולא לקטן אף דהוי דעת א' מקנה הא הקטן אין נתינתו נתינה וממילא כ"כ לא מצינו למימר כי יקח איש ולא קטן אבל כי תלקח אשה אפי' לקטן דהו"ל דעת א"מ דאכתי לא מהני דאין נתינתו נתינה מהתורה אלא ע"כ מדלא כתי' כי תלקח היינו להורות דכי תלקח לא מהני אפי' באיש לאשה ששניהם גדולים וממילא ולא קטן בכסף ושטר מטעם דאין נתינתו נתינה ובביאה מטעם דדעת א' מקנה לא מהני ואין הקדושין שמצידה מועיל לכך בעי' איש. ובזה מובן קישור דיבור תוס' אהדדי ולטעמייהו אזלי דלפי שיטת רש"י דאי הי' כתיב כו' תלקח הוי אמינא דיהבה איהי נמי מהני וא"כ קשה אפי' למאי דילפינן גז"ש ואיירי בקדושי כסף אכתי נימא דיהבה איהי נמי מהני וה"ק כי יקח דהיינו שהוא יתן הכסף אז איש ולא קטן דאין נתינתו נתינה אבל כי תלקח אשה אז אפי' לקטן דהיינו ביהבה איהי הכסף לקטן ואמרה היא הריני מאורסת לך אז מהני אפי' לקטן אם היא גדולה דהרי הוא מקנה לו הכסף ואת עצמה א"כ הקטן קונה הכסף וא"ע אלא התוס' לטעמ' דיהבה איהי לאו דוקא דזה פשיטא דלא מהני וכדכתב הפ"י לתמו' על רש"י דלא מצינו שהמקנה יתן הכסף להקונה ואפילו בחליפין קי"ל כרב בכליו של קונה אלא אמרה היא הריני מאורסת לך וזה דילפי' כי יקח ולא תלקח אבל אמרה היא הרי את מקודשת לי מסברא לא מהני והא דאמר להלן נתן הוא וא' הוא וחיישי' מדרבנן לא מספיקא אלא כדכתב הר"ן בדעת הרי"ף דרק מדרבנן אבל מדאוריית' לא מהני בנתן היא ואמרה היא מקרא דכי יקח ולא כי תלקח וא"כ לפי הגז"ש דכי יקח איירי בכסף אי אפשר לומר דהא דלא כתב כי תלקח משום דאם תלקח דהיינו דאמרה היא מהני בקטן דהרי אין נתינתו נתינה אלא ודאי אתי להורות דכי יקח ולא כי תלקח דלא מהני אמרה היא אפי' בגדול לגדולה ואקיש הויות להדדי דכ"כ לא מהני בשטר וביאה וממילא ולא קטן וכאמור ומתורץ היטב קושי' הפ"י. נמצינו למידין דאי לאו גז"ש אלא הוי ילפי' קדושי כסף מויצאה חנם והוי מוקמינן כי יקח לקדושי ביאה אז הוי מהני אמרה היא להקנות עצמה לו ואפי' לקטן אלא מכח דילפי' קיחה קיחה להורות דכי יקח איירי בכסף אז דרשינן מדכתיב כי יקח ולא כי תלקח דתלקח לא מהני ולא משכחת קדושין בקטן והשתא ניחא דתחי' הי' המקשה סבר בשמעתין דילפי' כסף מויצאה חנם ומהני כי תלקח כדלעיל א"כ לא קשי' לי' ליתנא האיש קונה דאז הוי משמע דוקא איש קונה ולא קטן לכן קתני האשה דהיינו גדולה נקנית כלו' אפי' לקטן שהגיע לפעוטות כיון דמהני כי תלקח דהיינו באמרה היא הריני וכו' מטעם דעת א' מקנה בביאה מדאורייתא ממש ובכסף ושטר נהי דמן התורה אין נתינתו נתינה אבל המשנה איירי אחר שתקנו חכמים דפעוטות מקחו מקח מדרבנן אבל נתינתו נתינה מתק"ח וממילא שוב היא מקודשת התורה וכמ"ש הנו"ב ובשטר ס"ד דל"ב בארוסין לשמה או בעומד ע"ג וכמש"ל ולזה לא קשי' לי' רק וליתני האשה מתקדשת אבל כיון דמשני לי' הואיל ובעי למתני כסף ומנ"ל מקיחה קיחה א"כ דרשי' כי יקח ולא כי תלקח ולא מהני דעת א' מקנה בקדושין וע"כ האשה נקנית היינו לגדול דוקא דקאי אקרא כי יקח איש אשה ולא קטן א"כ הקשה ליתני האיש קונה דקטן באמת אין בקדושין לא ולא בשטר ולא בביאה מטעם דדעת א' מקנה לא מהני בקדושין ולזה הוכרח להבי' הגז"ש דקיחה להורות לו הדין דנקנית היינו דוקא לגדול וע"ז מקשה ליתני האיש קונה ומשני איידי וכו' ואב"ע נקנית מדעתה וכו' והענין עמוק כפתור ופרח:

ג' ע"ב תוס' ד"ה ואשה בפחות משו"פ לא מקני' נפשה פרש"י משום גנאי וקשה וכו' ונראה לר"ת וכו' וזה דוחק דמדקא' סתם ואימא חליפין משמע אפי' פחות משו"פ נמי כמו בכ"מ. והנה הראשונים האריכו לקיים גירסת רש"י וכללות דבריהם דתחי' הי' סובר דחליפין אף דאיתניהו בפחות משו"פ אפי"ה דומה לכסף כיון דבעי' כלי ודבר מסוים הוא דבר חשוב כמו בכסף בפרוטה וכמו לענין הודאה דסגי בהודה לו מחט אף שאינו שו"פ ולזה משני דאשה בפחות משו"פ לא מקני' נפשה אפי' בכלי דגנאי הוא לה וע"כ מסתמא לא דיברה תורה בזה ולכן אפי' פשטה וקבלה או אפי' אית בי' פרוטה נמי א"מ בחליפין והרשב"א הוסיף דאפי' יש בו שו"פ גנאי הוא לה להתקדש בקנין גרוע שעיקרו בפחות משו"פ והא דמקודשת בשטר אף שאין בו שו"פ דשטר שאני דלאו בגופו מתקדשת אלא במה שכתב בו ע"כ אינו גנאי משא"כ חליפין דבגופו מתקדשת א"כ בפחות משו"פ גנאי הוא לה ע"כ בטלה כולה ע"כ דבריו בקצרה. וכ"ז דחוק ומחוסר תבלין. והדרך שבררתי לעצמי מתוך דבריהם הוא דבר חדש דהא דבפחות משו"פ לא מקני נפשה היינו דוקא בקנין כסף דגנאי הוא לה אבל בקנין חליפין אם הי' מתקדשת בו מצד חוקי התורה היתה סתם אשה מקבלתו ומתקדשת בו דלאו גנאי הוא אלא מטעם אחרינא גזרה הכתוב שלא להתקדש בו וכמו שאבאר והוא דהסמ"ע כתב בחו"מ סי' ק"ץ דהא דקרקע נקנה בכסף היינו בתורת שויו דהיינו שכל שויו של קרקע אינו אלא פרוטה או שמקנה לו הקרקע במנה ונתן לו פרוטה לתחילת פרעון אבל אם נותן לו פרוטה לקנות ע"י כמו בשטר וחזקה וק"ס לא מהני דקנין כסף נלמד משדה עפרון ושם הי' דמי שויו של שדה והט"ז חולק עליו דהא קנין כסף דאשה ודאי נלמד מקיחה דשדה עפרון ובאשה ודאי הוא דרך נתינה לא בתורת שוי' והאבני מלואים סי' כ"ט מקיים דברי הסמ"ע דגם באשה בכסף פרוטה הוא בתורת שוי' ולא בתורת קנין כשאר הקנינים אלא שמוזלת עצמה נגדו להתקדש לו בעד פרוטה עיי"ש. ולפי"ז נ"ל דהא דא' גנאי הוא להקנות נפשה בפחות משו"פ היינו דוקא בקנין כסף שמקנית עצמה במחיר זה משא"כ בחליפין שמקנית עצמה בחנם אלא שמקבלת הסידור בתורת קנין כמו בחזקה ושטר אין זה גנאי ולא איפכת לה אי שו"פ אי לא כמו דלא איפכת לה בחזקה ושטר והא דאין מתקדשת בחליפין הוא מה"ט גופי' כיון שאינו מקנית במחירו בפחות משו"פ דזה היא לה גנאי וע"כ הא שפושטת ידה לקבל ולהתקדש היינו בתורת קנין כמו בשטר וחזקה א"כ מה"ט לא דמי' לכסף דשדה עפרון שהי' דמי שוי' אבל חליפין שאינו דמי שוי' רק קנין כמו שטר וחזקה לא נלמד משדה עפרון לכן אינה מתקדשת בחזקה ובשטר בעי' למילף מויצאה והיתה והשתא א"ש הסוגי' דחזקה ושטר לא עלה ע"ד כלל לדמותו דהוא בתורת שוי' אלא בחליפין הוי ס"ד דהוא ג"כ בתורת שוי' לא מבעי' ביש בו שו"פ אלא אפי' אין בו שו"פ כיון דבעי' כלי ודבר מסוים ס"ד לומר בו דהוא בתורת שוי' כיון שהוא דבר חשוב אשה מקנית עצמה במחירו בדרך חליפין ולזה משני כיון דחליפין דאיתניהו בפחות משו"פ אשה לא מקני' נפשה בי' דגנאי הוא להתקדש בעד מחיר פחות כזה אפי' אם הוא כלי וכמ"ש הר"ן וע"כ אם תפשוט יד ותקבלו לקדושין אינו במחירו אלא לקנין כמו חזקה ושטר וא"כ אינו דומה לקיחה דשדה עפרון שהוא בתורת שוי' ע"כ אין אשה מתקדשת בחליפין אפי' בשו"פ דשם חליפין חד שהוא רק לקנות ע"י ולא במחירו [כדכתיב לקיים כל דבר ושלף איש נעלו ר"ל רק לקיים המקח והמתנה] ע"כ בטלה תורת חליפין לא מבעי' בהדר סודר' למארי' אלא אפי' בתפסה בו כיון שעקרו לשם קנין לא במחירו כך נ"ל ברירא דההוא מילתא בטעמא להוסיף לדברי הראשונים לקיים גירסת רש"י. והנה התוס' רי"ד והש"ג דעתם דהא דלא מהני בחליפין בשו"פ היינו שמחייב עצמו במנה ונותן לה הסידור לחזק הקנין אבל אם מקדשה בסידור עצמה ותפסה בו אף שמקדשה בתורת חליפין כיון שיש, בו שו"פ מקודשת מדין כסף אבל ברש"י ותוס' ורשב"א מבואר דאינו כך אלא אפי' מקדשה בסידור עצמה ותפסה בו נמי א"מ וצ"ל בדעתם כיון שהזכיר חליפין אין דעתה להתקדש רק בתורת חליפין ולא בתורת כסף והקשה המקנה מהא דאי' לקמן דף מ"ח לאוקימת' דרנב"י כגון בשטר שאין עליו עדים או שלא לשמה דחכמים א' שמין את הנייר אם יש בו שו"פ מקודשת הרי אף שקדשה בתורת שטר דלא מהני התם מקודשת מדין כסף דאמדינן דעתה להתקדש בכל אופן שאפשר וה"נ נימא דאם אינה מקודשת בתורת חליפין דעתה להתקדש בכ"ע ותתקדש בתורת כסף ומזה ראי' לדעת הש"ג עכ"ד:

ואני מוסיף ראי' להש"ג ממה שכ' הרא"ש אם א' לו השאילני טבעת לקדש בו אשה מקודשת דכיון שהשאיל לו על דעת לקדש בו בו אשה אנן סהדי דגמר בלבו ליתנו לו באותו לשון שיועיל לענין קדושין ואם אינו מועיל בלשון שאלה יהא בלשון מתנה עמ"ל והכי קי"ל בא"ע סי' ק"ח סעי' י"ט וה"נ נימא דכיון שמתרצי' זל"ז בענין הקדושין מסתמא דעתו ודעתה להתקדש בכל אופן ואם אינו מועיל בלשון חליפין יועיל בלשון כסף וכ"ש הוא מהתם דאם אמדי' דעתו לטובת זולתו שיועיל בכל אופן כ"ש לטובת עצמם. אמנם לפימש"ל הטעם דחליפין לא מהני משום דאינו דומה לכסף דהוא דמי שוי' אבל חליפין אינו אלא לקנין בלא"ה ניחא דעת רש"י ותוס' והקדמונים ולא דמי' להא דרנב"י דלהלן ולא לדברי הרא"ש הנ"ל בטבעת שאולה ולא מבעי' דתיובתא ליכא מהא דר' נחמן ב"י אלא אפי' סייעתא נמי איכא והוא דהכי איתא התם נימא כתנאי התקדשי לי בשטר ר' מאיר אומר א"מ רא"א מקודשת וחכמי' א' שמין את הנייר וכו' וס"ד בשט"ח דידה ובמקדש במלוה פליגו ארנב"י הכא בשטר שאין עליו עדים ר"מ לטעמי' דע"ח כרתי ור"א לטעמי' וחכמים מספקא להו וכו' הלכך שמין את הנייר ותמה הפ"י אמאי אצטריך לאסוקי השתא דרבנן מספקא להו טפי מלמאי דסליק אדעת' מעקרא דפליגו במקדש במלוה ויותר יש לתמוה בלשון תוס' שם בד"ה ורבנן ובד"ה שמין את הנייר וכו' עוד הביא שם קושי' הבד"ה וב"ש על הטור שכתב בשם הרמ"ה אף אם השטר פסול שמין הנייר ור' ירוחם נסתפק בזה הא גמרא מפורשת היא ומזה יצא לו דיש לומר דהא בהא תלי' דדוקא למאי דמספקא להו לרבנן אי מקודשת מס' בתורת שטר אז שמין הנייר אבל אי ליכא ספיק' אלא דודאי אינו מקודשת בתורת שטר אז אין שמין הנייר וכדבריו משמע בגמ' דקא' ורבנן מספקא להו אי כר"מ וכו' הילכך שמין את הנייר לשון הילכך משמע דהא בהא תלי' אבל הטעם שנתן ע"ז הוא דחוק עיי"ש:

ולי נראה לתת טעם לשבח ולתרץ הכל והוא ברישא לא צריך לאסוקי דמספקא להו לחכמים דבלא"ה שפיר י"ל דר"מ סובר אין שמין וחכמים א' שמין אף דבמלוה סברי כר"מ דודאי א"מ כיון שמקדשה בכסף בשט"ח דידה והיא נתרצי' לזה הרי לה דמי שוי' שנתרצית אלא דס"ל דבמלוה א"מ לזה א' דעתה על הנייר ששו"פ וה"ז כתחי' פרעון דסגי במקדשה במנה ונותן לה פרוטה לתחילת פרעון וכדאי' להלן דף ח' ובא"ע סי' כ"ט אבל בסיפא במקדשה בתורת שטר שאני והוא לפמ"ש לעיל דכסף קדושין הוא דמי שוי' ואם נתרצי' בפרוטה הוא זה דמי שוי' והיינו אם מקדשה בפרוטה ובשו"פ בתורת כסף חזינן שנתרצית לזה אבל היכי שמקדשה בתורת שטר אלא שהשטר פסול בודאי א"כ מאן לימא לן דדעתה להתקדש בנייר בתורת כסף כיון שיש בו שו"פ דילמא מעולם לא נתרצית על שו"פ דהיא חשובה אצל עצמה ואינה מתרצית היא להוזיל עצמה נגדו להתקדש בפרוטה ומה שנתרצית לו היינו בתורת שטר דבזה אין חילוק אם שוה מידי או לא דהרי אף אם אין בו שו"פ מתקדשת בו כיון שאינו מתקדשת בעד מחירו כ"א לוקחתו לקנין אבל בתורת כסף בפרוטה אפשר לא מתרצית ולמה אמרו שמין וכו' אלא ע"כ הא דאמרינן שמין היינו משום דבלא"ה מספקא להו אי כר"מ אי כרבנן וא"כ דל קנין כסף של הנייר מהכא הרי איכא ספק קדושין מכח השטר שנתרצית להתקדש רו וכיון שכן מכח ספק אסורה לכל העולם ולא תוכל להתקדש לשום אדם שהרי בידו שלא לגרשה וא"כ תו מסתמא ניחא לה להתקדש לבעלה זה בנייר שבו שו"פ בתורת כסף ולהוזיל גבי' דלסגי בפרוטה דבלא"ה לא תוכל לקבל יותר משום אדם זולתו דהרי אסורה לכל ובודאי ניחא לה בכ"ד להתקדש לו דטב למיתב טן דו וכה"ג כתב הפ"י להלן דף ה' ע"ב דמה שמוסר האב לבתו לחופה שאחר הקדושין לא חשיב בע"כ כיון שכבר נתקדשה ונאסרה לכל העולם ודאי ניחא לה בהנשואין דטב למיתב כו' עכ"ד וה"ה הכא הא בהא תלי' דלחכמים דמספקא להו אי כר"מ וכו' ואסורה לכל מכח ספק קנין שטר תו בודאי ניחא לה להתקדש לו בתורת כסף אפי' רק בפרוטה אבל לר"מ דסובר ע"ח כרתי ובודאי א"מ לא א' שמין וכו' דאין דעתה להתקדש רק בתורת שטר ולא בשו"פ דאולי אינה מתרצית שיהא זה דמי שוי' ודברי התוס' מדוקדקין עיי"ש ולפי"ז ניחא כאן דעת רש"י והקדמונים כיון שמקדשה בתורת חליפין אף שתפסה א"מ בתורת כסף אף שיש בו שו"פ דאולי דוקא בחליפין מתרצית כיון שאינו אלא לקנין אבל אם הי' אומר מפורש בלשון כסף לא היתה מרוצה להתקדש בפרוטה דאולי אין זה אצלה דמי שוי' לכך אינה מקודשת וליכא ראי' מגמ' אדרבה סייעת' איכא להיפך דוקא היכא דמספקא להו א' שמין אבל אם בודאי א"מ מכח שטר או חליפין תו אינה מקודשת בתורת כסף מטעם שכתבתי ואמנם הש"ג אינו מחלק בהכי וכן דעת הרמ"ה שכתב אפי' בודאי השטר פסול נמי שמין ולזה הוצרך הטור לכותבו בשם הרמ"ה ור"י שפיר נסתפק בזה דמגמ' אינו ראי' דשמין רק במקום שיש ספק בקנין השטר אבל אם השטר פסול בודאי י"ל דאין שמין ודו"ק היטב ועמש"ל דף ב' בתוס' ד"ה היבמה:

ע"ב תוס' ד"ה ואימא לדידה וא"ת הא ע"כ לא איצטריך קרא אלא לומר שהן של אב וי"ל וכו' ובכתובות הוסיף ז' מהרש"א דלפי"ז הא דפריך ואימא לדידה היינו דקשי' לי' נמי וא"כ יתורא ויצאה חנם ל"ל וזה דוחק עוד קש' לפי"ז מה שהקשו שם התוס' בכתובות למה דמשני השתא אבי' מקבל קדושי' דכתיב את בתי נתתי א"כ יתירא ויצאה חנם ל"ל והניחו בתימא:

והנ"ל בזה דהנה התוס' הקשו להלן אהא דאמר וכ"ת נילף מבושת ופגם תימא הא בושת ופגם גופי' לא ידעינן שהן של אב אלא מקדושין וכו' עוד הקשו בכתובות אמאי לא יליף ממפותה דבושת ופגם של אבי' דאי לדידה הא מחלה ובשמ"ק שם תירץ ע"ד שמחלקו תוס' בב"ק דף פ"ז לרב ור"ל לענין חבלה דמה דאיפחתא עד ימי נערות ודאי לאבי' אבל מה דאיפחתא על דמן שלאחר ימי נערות בזה סובר רב ור"ל דהיא לעצמה ויעשה ממנו סגולה עיי"ש. וכ"כ נאמר לענין בושת ופגם דבכ"ז שהיא ברשות אביה ודאי דאבי' הוא וע"ז לא צריך לימוד אלא דמה דצריך ילפותא היינו בושתה ופגמה של כל ימיה לעולם וע"ז פריך ואימא לדידה כלו' אמאי כל דמי בו"פ לאבי' ואימא לדידה נמי בעי לשלומי דהיינו אותו בו"פ של כל ימי' לעולם אחר שתצא מרשות אבי' וע"ז היא דמשני מיגו דאי בעי מסר לה וכו' והי' מביישה לעולם וא"כ הכא דקא' נילף מבו"פ היינו של כ"ז שהוא ברשות אבי' והתם דבעי למילף היינו על בושת ופגם דלעולם אחר ימי הנעורים אבל כסף קדושין על שעת קדושין הוא בא עכ"ל. ביאור דבריו נ"ל דסובר כהט"ז דקדושי אשה לאו בתורת שוי' רק בתורת קנין כמו שטר או ביאה וא"כ אין לחלק בין עתה בימי נעורי' לאבי' ובין לאח"ז כיון דאינו אלא לקנין ממילא נקנית לעולם אבל לס' הסמ"ע והאב"מ הובא לעיל כיון דילפינן קדושי אשה קיחה קיחה ושם הי' דמי' שוי' אשה אינה נקנית בתורת כסף בקנין רק בתורת שוי' ואם מקדשה בפרוטה אזי זה הוא אצלה דמי שוי' נגדו והארכתי בזה לעיל א"כ כמו שמחלקין בחבלה ובו"פ כן יש לחלק לעלין קדושין דעל זמן של ימי נעורי' הכסף הוא של אבי' והכסף שלוקח יותר בשביל שוי' שלעולם הוא של עצמה ובקטנה יעשה לה סגולה וא"כ מתורץ קושי' תוס' דאי מכי יקח הו"א לדידה דגדולה היא ומקבלת לעצמה דמי שוי' של עתה ולעולם. אבל הכא ויצאה חנם דאיירי לפי הס"ד לענין קטנה כמו שפירש הפנ"י לדרכו א"כ שפיר פריך ואימא לדידה כלו' ואימא לדידה נמי דהיינו שנאמר אבל יש כסף לאבי' היינו עד משך ימי הנעורי' שברשות האב ולעצמה אותו הכסף הניתן בתורת שוי' על לעולם. וע"ז משני שפיר השתא אבי' מקבל קדושי' דכתיב את בתי נתתי והיא תשקל כספא ר"ל אפי' חלק מכספא אינה נוטלת אלא כולו של אב דהא הוא מקבל קדושי' ומקדשה לעולם א"כ כולו שלו הוא ואין לה חלק בו דאי הי' לה חלק לא הי' יכול אבי' לקדשה לעולם דאותו הכסף של לעולם הוא אינו מקבל והשתא ניחא דבעי ויצאה חנם לומר יש כסף דאל"ה נהי דהוי ידעינן דקטנה מתקדשת מבגדו בה או מקדושי יועד אבל לא הוי ידעינן דמצי לקדשה בכסף אלא בשטר ואת בתי נתתי היינו בשטר כדלקמן דף ט' ע"ב וביועד שאני כמ"ש התוס' דתחי' ניתן למכירה אבל לקדשה בכסף בתורת שוי' אין ביד אבי' מפני שאינו כילו שלו רק עד ימי נעורי' ועד בכלל אבל על אח"ז הכסף דידה וא"כ לא מצי לקדשה בכסף ולזה בעי קרא ויצאה לומר אבל יש קדושי כסף בקטנה ותו לא נוכל לומר לאבי' ולדידה דהרי כתיב את בתי נתתי וכיון דיש קדושי כסף הוא בכלל נתתי דכל נתינה במשמע כפירש"י בכתובות וא"כ מוכח דאבי' מקבל קדושי' ותו ל"ל דהיא תשקל חלק מכספא וכמש"ל וע"ז פריך ואימא ה"מ קטנה דל"ל יד הוא כולו של אבי' וכלו' דקרא דויצאה היינו דיש כסף לאבי' לבדו בקטנה וכמ"ש הפ"י אבל נערה תקדש וכו' כלו' כולו לדידה ולא לאבי' וע"ז משני ומסיק יציאה דכוותה ממעט ופי' ר"ח לומר דאיירי בימי נערות דוקא ותו לא קשי' ואימא לדידה דזה כבר נשמע מכי יקח דבגדולה דידה ויצאה חנם ל"ל ע"כ דהוא של אבי' ולא של עצמה ול"ל לאבי' ולדידה דע"כ מי שמקבל הקדושין כסף דידי' וליכא למימר בנערה דשניהם מקבלין הקדושין דאין קדושין לחצאי' אלא ודאי הוא כולו של אב ומתורץ פי' ר"ח ודו"ק:

תוס' ד"ה וכי תימא נילף מבו"פ תימא היכי בעי למילף כו' ולי נראה דרש"י עצמו מתרץ קושי' זו במה שכתב בכתובות דף מ"ג ע"ב דאי בעי מסר לה לקדשה בביאה וכן כפל בדף מ"ו ע"ב ד"ה דאבי' שייך בגוי' בידו וכו' למוסרה לביאת קידושין למנוול וכו' עיי"ש וכן מורה הלשון מסר לה היינו לביאה ולא אמר סתם דאי בעי מקדש לה ורש"י לטעמי' שפירש האב זכאי בבתו וכו' בביאה לקדשה בע"כ משמע דממונא לית בי' דומי' דהפרת נדרי' דאיסורא הוא ולית בי' ממונא ולפי"ז בתחי' ודאי הקשה על כולן מנ"ל לאבי' בין כסף בין שטר או ביאה אבל לבתר דנאמר וכ"ת נילף מהפרת נדרים ודחי ממונא מאיסורא לא ילפינן א"כ פירכא זו היינו לענין דלא מצינן למילף כסף ושטר דהן ממונא דשטר שיש בו שו"פ לאבי' [וכ"כ הפלאה בכתובות] אבל ביאה דלאו ממונא הוא אלא איסורא שפיר ילפינן מהפרת נדרים דבידו לקדשה בביאה כ"ת גם כסף ושטר נילף מביאה דנקיש הויות להדדי י"ל דהיינו במקום דליכא סברא לחלק אבל כאן דיש סברא לחלק בין קדושי ביאה דאינו אלא איסורא ובין קדושי כסף ושטר דהן ממונא ולענין ממון מסתבר דלא אקני' לי' רחמנא וכדאשכחן לגבי בעל דבידו להפר נדרים אבל לענין ממונא אינו קנין לו דמעשה ידי' לאו דידי'מדאורי' וכמ"ש הפ"י לפרש הא דקאמר ממונא מאיסורא לא ילפינן וא"כ כיון שיש סברא לחלק תו לא אמרינן אין היקש למחצה וכמ"ש הפ"י לעיל בתוס' ד"ה ואשה בסופו ולקמן דף מ"ג מ"ד באורך עיי"ש. וא"כ שפיר כתב רש"י דאי בעי מסר לה בקדושי ביאה ר"ל אפי' להס"ד דלא ילפינן קדושין מהפרת נדרים היינו כסף ושטר אבל ביאה דאיסורא הוא ולא ממונא ילפי' וא"כ תו פריך שפיר נילף מבושת ופגם שהן שלו בידו לביישה למוסרה לביאה וא"כ הרי הן ממונא ומני' נילף נמי קדושי כסף ושטר ומשני שאני בו"פ וכו' ואמנם התוס' לטעמי' שהביאו ירושלמי דביאה נמי ממונא הוא שמקבל שכר וא"כ גם ביאה לא מצינן למילף מהפרה לזה הקשו איך נילף מבו"פ כיון דלא ידעינן בו"פ אלא מקדושין אבל לרש"י לטעמי' דביאה לאו ממונא דמה שמקבל שכר אינו אלא כמו שכר שדכנות וסרסרות ולא מיקרי גוף הקדושין של ביאה ממון בשביל זה אלא איסורא ושפיר ילפינן מהפרה ולזה שפיר קא דבו"פ שלו דבידו למוסרה לביאה אף אי לא נילף כסף ושטר ושפיר פריך הכא וכ"ת נילף מבו"פ וכדפרישית כך נ"ל נכון וברור.

ד' ע"א מתקיף לה מר בר"א וכו'. יש להבין מה אתקפתא הוא אם אביי לא סבר האי שנוי' דנצרכא לעיקר זבינא דאיילונית דסובר דליכא למיטעי כלל לומר דלא מהני בה מכירה א"כ תו ליכא לשנוי' והדרן לכללא דבק"ו טרח וכתב לה קרא:

ע"ב נראה דהאי אתקפתא הוא עצמו קושי' תוס' ד"ה ויצאה חנם וכו' וא"ת ברישא הו"ל למנקט אלו ימי נערות ופי' ז' מהרש"א ז"ל דדרך לנקוט הרבותא ברישא כמו דנקיט בתושב ושכיר והנה הדבר פשוט שלא הוקשו תוס' כך אגופ' דברייתא דבלא"ה פריך קושי' יותר חזקה לכתוב נערות ולא בעי בוגרות ובתר דמשני זה קשי' עוד כי נפקא בנערות וכו' ובתר דמשני אביי לא נצרכא אלא לבגר דאיילונית א"כ י"ל דתרווייהו כהדדי וליכא רבותא יתירא לזה מלזה. אך לבתר דמתקיף מר בר"א ולאו ק"ו הוא וכו' א"כ איכא בנערות רבותא טפי דיוצאה עכשיו קשי' קושי' תוס' א"כ לנקוט ימי נערות תחילה. ולפי"ז אני אומר שהוא עצמה אתקפתא דמר בר"א ותי' התוס' לא ניחא לי' ועי' גור ארי' ברש"י שעל החומש, שכ' להדי' דרש"י לא ס"ל להך תרוצא]. וע"ז משני הוא לא נצרכא אלא לעיקר זבינא דאיילונית וכו' לומר שיכול למכרה א"כ תו ליכא רבותא לזה יותר מזה ושפיר נקט ימי בוגרת תחי' ותו דויצאה חנם אשמועינן לענין המכירה ואין כסף לענין היציאה לכן נקט הא דלענין מכירה תחילה. והא דפריך ולמר בר"א דאמר ולאו ק"ו הוא הא מילתא דאתי' בק"ו וכו' היינו על תירוצו שאמר לא נצרכא משמע דמלבד לשון הבריית' גם בקרא גופי' לא ניחא לי' כדאביי וכן מדייק מלשון רש"י שכ' מה תקשי לי' אי אשמועינן בר"א בגר דאיילונית הא מילתא דאתי' בק"ו כו' והכוונה בזה בשלמא מברייתא דקתני תחילה ימי בוגרות שפיר קמתקיף לאביי אבל בקרא י"ל כדאביי לדרוש ויצאה חנם אלו ימי נערות וכו' ואין כסף לבגר דאיילנות דיצאה וכפרש"י בחומש וע"ז משני משום דאיכא לשנוי וכו' אמנם לפי פי' הפשוט פרושו דמר בר"א דחוק בקרא לומר ויצאה אלו ימי נערות לאשמועינן לענין שיכול למכור איילנות אלא דעל לשון הברייתא הוכרח מר בר"א לומר כך דהך בריית' סובר דהפסוק לא נצרכא רק לענין מכירה של בגר דאיילנות ומשו"ה נקטה הברייתא תחי' ימי בוגרות אבל בגוף הפסוק ניחא לי' לרש"י לפרש לפי פשוטו כדאביי לענין בגר דאיילנות שיוצאה בו ובאמת ק"ו הוא אלא דמילת' דאתי' בק"ו טרח וכתב לי' ומשו"ה נקט רש"י באמת תחי' ויצאה אלו ימי נערות אח"ז ימי בוגרות דנקט הרבות' טפי תחי' וכמ"ש ז' מהרש"א ז"ל וא"ש:

שם ע"ב מה ליבמה שכן זקוקה ועומדת פרש"י ואין ביאה באה אלא לגמור וכו' והן דברי תוס' בתי' השני אבל הרשב"א והריטב"א הקשו לר"ה דיליף לקמן דחופה קונה מכח שגומרת ה"נ נילף ומה כסף שאינו גומר ביבמה קונה באשה ביאה שגומר ביבמה אינו דין שתקנה באשה ולי נראה דאפשר לומר דהתם בחופה עכ"פ דעת שניהם לגמור בעינן משו"ה שפיר יליף זמ"ז משא"כ הכא ביבמה דמכח דזקוקה ועומדת קונה אותה אפי' לא כוונה לקנין כלל כ"א לזנות ואפי' בע"כ וכ"כ לרש"י להלן דף י"ט קטן בן ט' הבא על יבמתו קנאה מדאור' ליורשה ולטמא לה אלא שפטור הבא עלי' ממיתה וכ"ה דעת הרמב"ן הובא בדברי הה"מ פ"ד מיבום וכ"ה דעת הרמב"ם ע"י נו"ב קמא אה"ע סי' נ"ד אף דאין אישות לקטן כלל וא"צ גט דכתיב כי יקח איש ולא קטן וכפרש"י להדי' בכתובות פ' המדיר דף ע"ד ע"ב הכא ביבמה קטן קונה משום דהוא אינו לוקח לעצמו אלא דמשמי' הקניהו לו ולא בעי' דעת אחרת לקנות ועי' בזה בנו"ב בתרא אה"ע סי' נ"ד תמצא כ"ז מבואר היטב וא"כ י"ל לכך די בקנין קל של ביאה והא דכסף אינו קונה דכסף לא אשכחן לקנין רק בתחי' קנין דבעי' בי' דעת לקנות אבל ביאה י"ל דוקא ביבמה קונה דעיקר קנינו משמים מכח קדושי אחיו ואינה באה רק לגמור ע"כ סגי בקנין זה אבל לא באשה לתחי' קנין אפי' מדעתו אינו קונה והן דברי הגמ' מה ליבמה שכן זקוקה ועומדת. ולפי"ז יש לפרש הברייתא לפי תירוצו של מר בר"א וה"ק מה לאמה העברי' שאין קנינה לשם אשות תא' באשה שקנינה לשם אשות וא"כ השתא דאתי להכי תו ליכא למילף מיבמה כלל דהתם קונה אפי' באין קנינה לשם אשות אלא לזנות ואפי' בע"כ ואפי' קטן משום דזקוקה ועומדת משו"ה ביאה גומר משא"כ באשה דבעי' כוונה לקנין לשם אישות אין ביאה קונה ואפשר מה"ט קא' הברייתא כי יקח ובעלה והי' אם לא תמצא חן ר"ל דלכאורה זה שפת יתר אלא דמזה ילפינן איש ולא קטן דאין קדושיו כלום ולא בעי' גט כלל וביבמה קטן קונה מדאורייתא רק דהתורה מיעט ביאת קטן ביבמתו לענין שהבא עלי' אינו חייב מיתה ובעי גט ע"כ משום דזקוקה ועומדת א"כ ל"ל מיבמה לכך בעי' ובעלה להורות דנקנית בביאה ודו"ק:

דף ה

מה לכסף שכן פודין בו הקדשות וכ' התוס' וא"ת כ"ז אשים בק"ו וכו' י"ל וכו' וא"ת נימא ק"ו מקרקעות שאין מוציאות ואפי"ה מכניסות וכו' וי"ל דאיכא למיפרך מה לקרקע שכן קונין מטלטלין אגבן עכ"ד. והניחא אי נימא דמטלטלי אגב קרקע קונה מדאורייתא אבל למ"ש תוס' ב"ק דף י"ב דקנין אגב אינו אלא מדרבנן ל"ל הכי דהכא בדאוריית' עסקינן והדק"ל וכבר הרגיש בזה המקנה:

ולולי דבריהם יש לי לפרש הגמ' באופן אחר ותו לא קשה כלל והיא למה דאיתא להלן דף ז' חציך מקודשת לי אינה מקודשת ופריך ונפשטה קדושי בכולה מי לא תני' וכו' ופרש"י ונפשטה דהא מקודשת בלשון הקדש קאמר לה וכתבו תוס' תימא הא גבי עולה מקרא יליף לה וגבי אשה לא כתיב קרא ונראה שלכך דקדק רש"י ופירש דהא מקודשת בלשון הקדש קאמר לה שעושה אותה כהקדש לכ"ע לפיכך יש להיות דינה כהקדש אבל אם אמר מאורסת או חד מהנהו לישנא דלעיל ע"ז לא מקשו ונפשטה קדושי בכולה עכ"ד. אבל הפ"י העלה מתוך דברי תוס' בפ"ק דנדרי' לענין יש יד לקדושין דאין חילוק בזה בין א' מקודשת או מאורסת או קנוי' לי כיון דבכל לשון אוסר לה אכ"ע כהקדש דינה כהקדש עיי"ש. וא"כ י"ל דהא דקא' מה לכסף שכן פודין בו הקדשות לאו מטעם פירכא הוא שקנינו מרובה דאז נוכל לומר כ"ז אשים בק"ו ומה"ט לא קא' מה לכסף שכן קונין בו מטלטלין לר"י משא"כ שטר [שעמד ע"ז המקנה] די"ל דכ"ז אשים בק"ו אלא ה"ק מה לכסף שכן פודין בו הקדשות ואשה דין הקדש יש לה בכל אופן שאומר דאסרה אכ"ע כהקדש ומשו"ה נקנית בכסף משא"כ שטר שאין פודין בו הקדש אשה נמי אינה נקנית בו דדינה כהקדש לחומרא ולקולא ת"ל ויצאה והיתה מקיש הוי' וכו' ובזה הורה לנו התורה דדוקא לחומר' דינה כהקדש אבל לא לקולא לדיני קני' בשטר אף שאינו בהקדש באשה קונה וממילא מתורץ נמי קושי' שני' דהא דא' לעיל דנקנית בכסף ובשו"כ ובקרקעות דילפי' מע"ע ונזיקין כמ"ש תוס' לעיל וכ' ז' מהרש"א דל"ל דיליף מהקדש דהקדש אינה נקנה בקרקע ואשה נקנה בקרקע עיי"ש היינו לבתר דגלי קרא ויצאה והיתה דנקנית בשטר ואין דינה לענין זה כהקדש ומשו"ה מדמין לי' לע"ע וניזקין דנקנין בקרקע אבל לפי הס"ד דלא ידע מהקישא דויצאה והיתה והוא דאינה נקנית בשטר משום דדינה כהקדש שאין פודין בשטר ממילא מה"ט הוי אמרי' שאינה נקנית בקרקע רק בכסף ושו"כ כהקדש ותו ליכא להקשות נילף מקרקעות ולזה בעי' הקישא דויצאה כו' וכיון דאשמועינן דנקנית בשטר ואינה דומה בזה להקדש ממילא מדמינן לה לע"ע וניזקין דנקנית גם בקרקע וזה ברור:

ובזה מתורץ נמי מה שהקשו תוס' לעיל דף ג' לפרש"י דחליפין אינו קונה באשה דבפחות משו"פ לא מקני' נפשה דגנאי הוא לה א"כ מאי בעי בשטר מנ"ל נילף משדה [דבשטר אף שאין בו שו"פ ליכא גנאי שאינה מתקדשת רק במה שכתוב בו וכמ"ש המפו'] ולמ"ש ניחא דשפיר בעי מנ"ל דמגז"ש דקיחה ליכא למילף רק כסף שקונה בהקדש אבל מה שאינו קונה בהקדש כגון שטר לא ילפי' מני' דהו"א דשאני אשה דיש לה דין הקדש ולזה בעינן קרא להורות דלענין הדבר הנקנית בו אין דינה כהקדש רק לחומרא דינה כהקדש ולא לקולא והא דס"ד דנקנית בחליפין אף שאינה קונה בהקדש היינו נמי לבתר דאיכא הקישא דנקנית בשטר ואין דינה בזה כהקדש א"כ ס"ד דה"ה דנקנית בחליפין ולכך בעי' למימר דגנאי לה אבל לול הקישא דויצאה לא הוי ילפי' מכסף דקרא לא שטר ולא חליפין ולא קרקע רק מה דנקנית בקרקע היינו אחר דידעינן שנקנית בשטר כן נ"ל נכון:

והתוס' דלא ניחא להו בהכי אינהו שפיר מקשו הקושיות הנ"ל לטעמייהו דסברו דהא דאשה דינה כהקדש היינו דווקא באמר לישנא דרבנן הו"א מקודשת אבל אי אמר לשון דאוריית' הרי את קנוי' לי כדכתיב כי יקח איש וגו' או מאורסת אין דינה כהקדש אלא כקנין הדיוט וא"כ באומר בלשון התורה גם לולי הקישא דויצאה לא הוי מדמי' לי' להקדש וא"כ הכא דקאי על לשון התורה כי יקח וגו' לשון קנין הא דקאמר מה לכסף שכן פודין בו הקדישות ע"כ אינו מטעם דיש לה דין הקדש אלא מטעם פירכא הוא ושפיר הקשו כ"ז אשים בק"ו וכ"כ באומר בלשון התורה לשון קנין גם לולי הקישא הוי ילפי' דנקנית בקרקע דמדמי' לי' לע"ע וניזקין וגם הוי מצינו למילף שטר מקיחה דשדה וא"כ אף אי אמר בלשון דרבנן הו"א מקודשת נמי כ"כ היתה נקנית בשטר ובקרקע דודאי מה שתקנו חכמים לשון מקודשת לחומרא לשון האוסרה ולא להקל בקנינה מלשון התורה לומר דלא תהא מקודשת במה שאין הקדש נקנית בו ולזה מקשו שפיר אבל למה שהעלה הפ"י דאפי' אי אמר לשון תורה קנוי' ומאורסת נמי דינה כהקדש שפיר י"ל לולי הקישא דויצאה וכו' הוי אמינא דדינה כהקדש לכל מילי אפי' לקולא לענין מה שאינה נקנית במה שאין הקדש נקנית בו ולזה צריך הקישא דויצאה דנקנית בשטר ובזה הורה לנו דלענין עיקר קנינה נקנית אפי' במה שאין שייך בהקדש וממילא נקנית גם בקרקעות:

ובזה ניחא לי הא דתנן במתניתין האשה נקנית בכסף ובשטר ובביאה שהקשו הקדמונים למה נקט שטר מקודם ביאה שלא כסדר הנאמר בקרא כי יקח כסף ובעלה ויצאה והיתה דמני' יליף שטר ולמ"ש ניחא דהאי בכסף פירושו אפי' שוה כסף כדקתני בתר הכי ואפי' קרקע ואף דבהקדש אין קרקע קונה אנן לע"ע וניזקין מדמי' לה ולא להקדש כמו דשטר קונה באשה אף שאינו קונה בהקדש ולזה נקט שטר סמוך לכסף להורות ע"ז כמו דשטר קונה כ"כ קרקע אף שאינו בהקדש ואפשר לפרש בזה דברי רש"י בד"ה בכסף ובשטר מפורש בברייתא נותן לה כסף או שו"כ ואומר הרי את מקודשת לי וכן בשטר כותב לה על הנייר ה"א מקודשת לי וכו' והפשוט ר"ל שהוא נותן והוא אומר ובשטר כותב וא"צ אמירה ואכתי יש לנו לדקדק למה נקט רש"י בכסף ובשטר ושביק ביאה ותו מה שהעתיק לשון הברייתא או שוה כסף זה שפת יתר דמתני' הוא בשו"פ ולמ"ש ניחא דבעי לתרוצי הא דנקט בכסף ובשטר קודם ביאה היינו להורות דאשה נקנית בשו"כ ובקרקעות כמו דנקנית בשטר ואינו דומה בזה להקדש והנה רש"י לטעמי' דדוקא באומר לשון מקודשת דינה כהקדש אבל באומר לשון קנוי' ושאר לשונות אין דינה כהקדש א"כ הי' מקום לטעות ולומר מה דקתני בכסף ושו"כ אפי' בקרקע דוקא באומר בלשון תורה הרי את קנוי' לי כדנקט במתני' דהכא האשה נקנית שהוא לשון תורה אבל באומר מקודשת בלשון חכמים דנקט בפ"ב אינה מקודשת בקרקע דאז דינה כהקדש אבל האמת אינו כן דהרי אם כותב בלשון מקודשת בשטר נקנית מכלל דגם בלשון זה אין דינה כהקדש דלהחמיר א' לשון הקדש ולא להקל וז"ש תוס' בברייתא מפורש נתן לה כסף או שו"ה כס"ף ר"ל דקרקע בכלל וא"ל ה"א מקודשת לי וכן בשטר כותב לה הרי את מקודשת מזה נשמע דאפי' בלשון מקודשת מהני שו"כ אפי' קרקע כמו בשטר ומה"ט נקט כסף ושטר סמוכי' זל"ז וזה כפתור ופרח:

ע"ב רש"י ד"ה אין כאן בית מיחוש אין כאן אפי' ס"ק דכי יקח כתיב וכו' וגירושין אין כאן בית מיחוש וכו' ולא סיים בגרושין מטעם דכתיב ושלחה וכו' ואפשר לי לומר דבזה רוצה ליישב מה דמסיק בסוף בקדושין כתיב כי יקח ובגרושין ושלחה והקשו המפו' מה ענין זה לתירוץ הגמ' אגופא דמימרא בעי' נמי למימר הכי.

והנ"ל בזה אגופא דמימרא הי' מקום לומר כיון דכתיב בקדושין כי יקח ודרשי' ולא וכו' ממילא ילפי' גרושין מקדושין מהקישא ויצאה והיתה אבל למה דפריך דשמואל אדשמואל מנזיר ומשני דא' לי ולא קא משני אגרושין דא' מנאי משמע דעיקר הקושי' רק מקדושין וכן פרש"י בד"ה ידי' שא"מ כו' וכי הכא דא' הרי את מקודשת ושביק גרושין והיינו משום דשמואל לטעמי' בגרושין ידי' שא"מ הוי ידי' אף דלא כתב ודין ולא מנאי מטעם שכ' תוס' וכ"ה להדי' בר"פ דנדרי' ע"כ לא קאמרו רבנן דידי' שא"מ הוי ידי' אלא בגט דאין אדם מגרש א"ח כו' ומפרש הר"ן דר"ל אף דהלשון הכתב בגט אינו מוכח מ"מ הענין מוכח עיי"ש. ולכאורה קשה למאי דמבואר שם דרבא א' ר"א אסברה לי מדכתי' כי יפליא משמע מקרא יליף לי' דלא הוי ידים וכתב הפ"י דהא דמדמה לי' קדושין וגרושין משום דקדושין דאסרה אכ"ע דין נדר ונזירות יש לו וגרושין ילפי' מקדושין מויצאה והיתה עיי"ש. וא"כ הלא קי"ל אין היקש למחצה ואיך מחלקינן בין נזירות וקדושין לגרושין מכח דהענין מוכח הלא מ"מ הלשון הכתוב בגט אינה מוכח ונימא דהרי התורה הקישו לקדושין דלא מהני וצ"ל עפמ"ש הפ"י לעיל ולהלן פ"ב דהיכא דיש סברא לחלק לא א' אין היקש למחצה ושפיר מחלקי' בין נזיר וקדושין לגרושין מכח סברא דגרושין דהענין מוכח לא הקישו לקדושין. והקישא למילתא אחריתא. והשתא דאתית להכי תו קשי' בשלמא בקדושין לא מהני באמר הריני אישך וכו' מקרא כי יקח אבל בגרושין מנ"ל דבאומר אינו אישך לא מהני דתו ל"ל דילפי' גרושין מקדושין גם לענין זה מהקישא דויצאה והיתה דכמו בקדושין לא מהני הריני אישך כ"כ ל"מ בגרושין אינו אישך ז"א הא יש סברא לחלק ביניהם עפימ"ש הרשב"א בגיטין פ' מי שאחזו דף ע"ה לענין נתינה בע"כ דל"ש נתינה אמאי לא דייק מקרא דהוי נתינה דבגט כתי' ונתן בידה ומגרשה בע"כ ומסתברא דלא א' בע"כ ל"ש נתינה אלא היכי שמפסיד המקבל בכך מה שהוא שלו כמו בבתי ערי חומה דמכר קרי' רחמנא אז אתה יכול להוציא מידו ע"י נתינה בע"כ וכן גבי האומר לאשה ה"ז גיטך ע"מ שתתן לי מאתים זוז לא מהני נתינה בע"כ דאשה זו קנוי לבעל דכתי' כי יקח וקנין כספו הוא הלכך כשאתה בא לסלקו משלו בע"כ אל תסלקנו אבל גט אשה שאין בעלה קנוי לה שאינו מקיחו א"ע לה אלא שיש לאשה שיעבוד על בעלה בעודו תחתיו כשהוא בא לסלק שיעבוד מעליו אם אתה בא לומר שאינו יכול לסלק רק מדעת האשה נמצא שאתה מחייב את שלו בע"כ ואל תחייבוהו עכ"ל א"כ ה"נ מכח האי סברא יש לחלק דוקא בקדושין שהאשה נקנית לבעלה ולא בעל לאשה משו"ה אי אמר הריני אישך דמשמע שהוא מקיח א"ע לה לא מהני דכי יקח כתיב אבל בגרושין שהוא אינו נקנה לה רק שיעבוד יש לה עליו סגי לסלק שיעבודו באומר איני אישך ולזה משני בגרושין יש קרא מיוחד ושלחה ולא שישלח א"ע וכ"ז לתירוצא דלעיל בקדושין באומר לי אבל בגרושין לא בעי מינאי ולא ילפי' מהקישא מכח דסברא לחלק אבל בגוף דברי שמואל דהוי ס"ד בין בקדושין בין בגרושין ידי' שא"מ הוי ידי' א"כ בסיפא לא בעי' קרא רק בקדושין וממילא ילפי' מני' גרושין רק לבתר דמחלק בין קדושין לגרושין לענין ידי' שא"מ אז משני הגמרא דיש בגרושין קרא ושלחה ודו"ק:

דף ו ע"ב

אמר אביי המקדש במלוה וכו' פרש"י במלוה שהלוותיך כוונתו דייקא במלוה שהלוותיך א"מ אבל במלוה דאחרי' מקודשת כדאית' לקמן פ"ב דף מ"ז. עוד י"ל דכוונתו למה דא' להלן ר"פ האומר במקדש אשה לאחר ל' יום מקודשת אף לאחר שנתאכלו המעות למלוה לא דמי דהני לקדושין ניתנה וז"ש רש"י שהלותיך לכך א"מ אבל בניתן לקדושין אף דמתאכלו מקודשת ועיין ריטב"א.

המקדש במלוה א"מ פירש"י דקיחה משדה עפרון גמרי' כו' יל"ד מפני מה אהא דא' רב להלן בפ"ב דף מ"ז המקדש במלוה א"מ לא פירש"י כך דילפי' משדה עפרון משמע דהוא מכח סברא ולמה הוצרך כאן לפרש כך דמזה משמע דאי לאו קיחה הו"א מסברא דמקודשת:

ונראה דא"ש למה שכ' המפו' אהא דא' רב המקדש במלוה א"מ דמלוה להוצאה ניתנה הא דא"מ בקרקע המשועבד לו ובהקדושין מחזיר לה השיעבוד והמקדש בקרקע בתורת כסף מקודשת כמ"ש הר"ן ריש פירקין ה"ט דרב לטעמי' דסובר של"ד עכ"ד. ולפי"ז לאביי דסובר בפ"ב דפסחי' למפרע הוא גובה וכ' הפ"י שם ובגיטין פ' הניזקין דף נ' דסובר שיעבודא דאורייתא א"כ מצד הסברא, הי' ראוי שתהא מקודשת במלוה מצד החזרת השיעבוד ולזה הוצרך לפרש משום דילפי' קיחה משדה עפרון ופי' המקנה כוונתו עפימ"ש תוס' לעיל דמה דלא הוי כסף בקונה שדה מנכרי לא הוי נמי כסף לענין קדושי איש ואשה ובקונה שדה מנכרי במלוה שהנכרי חייב לישראל ודאי אינו קונה דבנכרי של"ד דמ"ד ש"ד יליף מויוציא אליך את העבוט וישראל מנכרי לא קנה משכון ממילא בנכרי של"ד וכ"כ א"ק בקדושין אבל למאן דיליף קדושין מויצאה והיתה י"ל במלוה מקודשת אל שהקשה ע"ז דא"כ הוי מצי הש"ס למיעבד לעיל צריכתא דאי מויצאה הו"א אפי' במלוה ונדחק בזה עיי"ש אבל לפימ"ש ניחא דר"י א"ר דילפי' מויצאה והיתה ואהא קא' ותנא יליף לה מדכתיב, כי יקח וכו' ואהא קאמרי' וצריכא ר"ל דרב לא פליג אהאי תנא אלא גם רב יליף נמי מכי יקח וצריכא וכו' ולרב דאיהו סובר אפי' בישראל של"ד ומסברא במלוה א"מ א"כ כי יקח ל"ל אלא צריכא למה דמשני הש"ס:

ובזה מתורץ שיטת הרמב"ם דסובר המקדש במלוה א"מ ובמכר קנה ותמהו עליו הא להלן אהא דא' רב במלוה א"מ דלהוצאה ניתנה קא' ותסברא אימא סיפא ושוין במכר שזה קנה ואי דלהוצאה ניתנה במה קנה הרי דאין חילוק בין קדושין למכר ולמ"ש ניחא דהיינו לרב דסובר של"ד אין חילוק אבל לדידן דקי"ל שעבודא דאורי' כמ"ש הרמב"ם פי"ח מה' מלוה א"כ מסברא מקודשת בכח החזרת השיעבוד רק דילפי' מקיחה דשדה עפרון דהתם בנכרי של"ד ובעי' דיהיב לי' כסף ממש וה"ה בקדושין אבל במכר דילפי' משדות בכסף יקנו כדאי' להלן דף כ"ו שפיר נקנה אפי' במלוה ובזה סרה מהר מה שהקשו התוס' שם הא דלא מייתי קרא דעפרון ולמ"ש לק"מ משום דאי מהתם הו"א מלוה אינו קונה ולזה מייתי משדות בכסף יקנו וכו' עיי"ש דאיירי בישראל מישראל דש"ד וא"כ גבי מלוה הוי כסף מכח השיעבוד וא"ש והתוס' לטעמי' דסברו מלוה אינו קונה בין בקדושין ובין במכר כמ"ש בפ' הזהב דף מ"ו ע"ב בד"ה יש דמי' כו' משו"ה יפה הקשו אבל רבינו לק"מ:

ובזה מתורץ נמי הא דקא' להלן לדף מ"ז אהא דרב לימא כתנאי מה לאו בהא קמפלגי מ"ס להוצאה ניתנה וכו' והקשה הפ"י דשפת יתר הוא הא חזינן דפליגו אי מקודשת אבל למ"ש ניחא דהוי מצינן למימר דרב לטעמי' דשיעבודא ל"ד משו"ה אינה מקודשת **(חסר בטקסט)** אבל אינהו מודי לי' בהא דמלוה להוצאה ניתנה אלא דפליגו אי ש"ד א"כ מקודשת או של"ד וא"מ ובזה בלא"ה פלוגתא דתנאי הוא עיי' תומי' סי' ל"ט שכ' דפליגו בי' ר"מ ור"י ולא קשי' אהא לימא כתנאי או דהוי מצינו למימר דכ"ע סברו ש"ד אלא דפליגו מר יליף בקדושין מקיחה לכך במלוה א"מ ומר יליף מויצאה והיתה ומקודשת במלוה מכח השיעבוד ובהכי הוי ניחא נמי הסיפא ושוין במכר שזה קני דאפי' למ"ד בקדושין א"מ משום דיליף מקיחה אבל במכר קונה וכמש"ל דיליף משדות בכסף יקנו אבל בהא דמלוה להוצאה ניתנה כ"ע מודו לדרב אלא דלא ניחא למימר הכי מתרי טעמא חדא דא"כ כ"ע סברי ש"ד הרי רב דסובר של"ד דלא כמאן מינייהו ותו דמשמע לי' דכ"ע יליף מקיחה ומויצאה ותרווייהו צריכא וכדמסיק לעיל וליכא פלוגתא בהכי אלא ע"כ כ"ע ס"ל של"ד כרב אלא דפליגו בהא אי מלוה להוצאה ניתנה או לא וא"כ שפיר פריך ותסברא וכו' אבל לדידן דש"ד יש חילוק בין קדושין למכר כ"ז מפולפל התלמידי'. מיהו כ"ז אינו שוה לי דא"כ במלוה דידה בשטר תתקדש במלוה גופי' מדרבנן דמדרבנן איכא שיעבוד ומחזיר לה. ועי' בא"ע סי' כ"ח:

אבל הנ"ל לתרץ דברי רבינו הרמב"ם והוא ע"ד שכ' המרכבת פ"ה מאישות ופ"ז מהלכות מכירה טעם הדבר לחלק בין קדושין למכר למה דקיי"ל דבמלוה דידה א"מ ובמלוה דאחרי' מקודשת וכ' תוס' משום דנותן לה דבר חדש אבל לרבינו דסובר אפי' הגיע זמ"פ והרחיב לה הזמן נמי א"מ מה איכא למימר הרי כאן נותן לה דבר חדש שהרחיב לה הזמן. אלא ה"ט עפ"י דקיי"ל שמותר לפרוע חוב של חבירו המודר הנאה ממנו דאינו אלא מבריח ארי ולאו הנאה הוא משו"ה במלוה דידה א"מ אבל במלוה דאחרי' הנאה הוא ומקודשת ובזה מחלק בין קדושין דבעי' הנאה דלהכי א"מ בחליפין ומעמ"ל משא"כ במו"מ דמהני חליפין ומעמ"ל מהני נמי מלוה עיי"ש ובאבני מלואים סי' כ"ח ולי נראה דהנה המש"ל כ' להדי' איפכא בפ"ה מה' מלוה דבמודר הנאה שאני שפורע חובו שלא ברשותו משו"ה אמרי' דסתמא לא חשיב הנאה אבל במלוה לחבירו ע"מ שמחל לו הרי חזי' דהנאה חשיבא הוא בעיניו ומביא ראי' מקדושין דקא' מלוה להוציא ניתנה אבל לולי זאת היתה מקודשת ותיפוק לי' דלאו הנאה הוא כיון שהיתה יכולה לפטור בלא קדושין אלא ודאי כיון שקידשה בזה והיא קבלה הקדושין הנאה חשובא היא לה והיתה מקודשת וה"נ גבי ריבית דכוותה עכ"ד המל"מ ודבריו נעלמו מעיני המרכבת אם כי הוא מתרץ לי' דמה דקא' מלוה להוצאה ניתנה היינו הך דמשו"ה קנתה המעות ואפי' היא בעין רק מעות אחרי' חייבת ומניעות התביעה לא חשיב הנאה עיי"ש מ"מ בזה נכונים דברי המל"מ דלא דמי להתם דהכא דחזינן דרצונה להתקדש הר חשיב בעיניה הנאה ואמאי לא תתקדש. אבל יש להצדיק דברי המרכבת דכיון דילפי' בקדושין קיחה משדה עפרון ושם נאמר וישקול אברהם וגו' עובר לסוחר בעי' כסף שיהא עובר לסוחר חשוב בעיני הכל [ויש סעד לסברא זו מדברי תוס' בע"ז ר"פ השוכר את הפועל ד"ה בדמיהן מקודשת. שוב ראיתי בחידושי חת"ס שם שפי' כך דבריהם] אבל מחילת חוב דמסתמא לא חשיב הנאה רק באשה זו שרצונה להתקדש היא אחשבי' הנאה וכסף משו"ה לא מהני והיינו בקדושין אבל במו"מ דילפי' ממקו"א משדות בכסף יקנו שפיר קונה מלוה כיון דהמוכר אחשבי' הנאה הו"ל כסף:

וממילא לא קשי' מהגמ' דמדמי' מכר לקדושין דשם קאי לפי הס"ד דלא ידע לחלק בין מלוה דידה לאחרי' וכמ"ש המרכבת לדרכו או דשם קאי אליבא דרב דיליף בקדושין מויצאה והיתה ולא מקיחה ואפי"ה קא' דבמלוה א"מ א"כ ה"ה למכר אבל לדידן דילפינן קדושין מקיחה ומכר ממקו"א שפיר יש חילוק בין קדושין למכר דבמכר קונה וזה ע"ד של האמת. ובלימוד הישיבה לחדד התלמידים אמרתי לפרש בזה דברי הגמ' דקא' אי דאזקפה ארבעה בחמשה האי ריבית מעליותא היא ופי' הפשוט א"כ אמאי מקודשת הא לא יהיב לה מידי אבל רש"י פי' ואמאי קרי' לי' הערמת רבית וכ' המפו' הא דלא פי' כפשוטו אמאי מקודשת דאף דהמקדש ברבית קציצה מקודשת היינו לבתר דיהיב לה אבל הכא דעדיין לא נתנה לו הדינר ואינה חייבת לו כלל ואפי' אי לא הי' רק אבק רבית אינה חייבת א"כ במה מקדשה ותו מאי קא' היינו מלוה הא ליכא חוב על הלוה כלל ויש ע"ז ב' תירוצים תי' המקנה דאיירי באזקפה שהלוה לה ע"י שליח שהי' הזקיפה בהיתר ונתחייבת באותו דינר אלא כשמקדשה בעצמו הוי כאלו הוא עצמה מקבל ממנה הדינר לכך פריך רבית מעליותא. ב' דאיירי באזקפה בעצמו באיסור ואפי"ה הלוה נתחייב לתת הריבית אלא שהתורה גזרה שהמלוה לא יקחנו ומשו"ה יכול לקדשה בו כ"כ המקנה בקו"א והא"מ סי' כ"ח ס"ק כ"ב. ואני אומר אפי"ה יש לפרש דברי הגמ' דפריך רבית מעליותא ואמאי מקודשת אף שנתחייבה דלא דמי למלוה אסי' אי נימא המקדש במלוה מקודשת ולא עוד אלא אפי' במכר דמלוה קונה בכה"ג לא קנה דהנה יש למצוא חילוק בין הפירושים לפי דברינו הנ"ל דמלוה מהני במכר מכח אחשבי' הנאה. והוא עפימ"ש הרמב"ם פ"ה מה שבועות שבועה שלא אוכל ואכל אוכלי' שא"ר לאכילה פטור שבועה שאוכל ואכל אוכלי' שא"ר לאכילה פטור מאחר שהן חשובין אצלו אוכלתן שמה אכילה שבועה שלא אכלתי ואכל כבר דברי' שא"ר לאכילה חייב שאכילתן אכילה שכבר הן חשובין אצלו שהרי אכלן אבל להבא שנשבע שלא יאכל ונקרה מקרה שאכלן פטור שאינה אכילה וכ' הלח"מ טעם בזה דאם אכל בהיתר דברים שא"ר לאכילה אמרי' מדאכל אחשבי' אכילה אבל בנשבע שלא יאכל ואכל דברי' שא"ר לאכילה א' לא אחשבי' דמסתמא א"ע על שבועתו דאחזיקו אינשי ברשיעי לא מחזקי' עיי"ש. ולפי"ז אם אזקפה ראובן לשמעון ד' בה' ע"י שליח שנעשה זה בהיתר ואח"ז אומר לו ראובן מכור לי קרקע בדינר החמישי אף שנתחייב שמעון והו"ל מלוה אין קרקע נקנית בו דמחילת חוב לא הוי הנאה וכסף אלא מטעם אחשבי' וכאן ליכא למימר אחשבי' הנאה דא"כ עובר הלוה על איסור רבית במכירה זו בלאו דלא תשיב ולפני עור ואחזוקי אינשי כו' א"ו לא אחשבי' אלא שרוצה בלא זה ולא הוי מכירה. משא"כ באזקפי' ראובן לשמעון בעצמו דאז כבר עבר הלוה בלאו דל"ת ולפני עוור משעת הזקיפה כמ"ש המש"ל ה' מלוה ולוה פ"ד ה"א בד"ה אך קשה עיי"ש א"כ אם אח"ז מכר הלוה קרקע באותו דינר למלוה קונה דהו"ל מלוה וכבר נתחייב בו ואחשבי' הנאה שהרי בשביל זה מוכר לו הקרקע ול"ל דלא אחשבי' משום איסור רבית דאחזוקי אינשי וכו' דהרי חזינן איסורא כבר עבר משעת זקיפה ואפי' קודם שנותן הרבית וקודם המכירה וכיון דליכא אחשבי' לאו הנאה היא מסתמא ואינו קונה ובזה נבא אל ביאור דברי המקשה דא' אי דאזקפי' ד' בה' כלומר ע"י שליח שנעשה הזקיפה בהיתר א"כ כיון שמקדשה בעצמה הו"ל כאלו נתנה אז רבית מעליותא א"כ אמאי מקודשת כלו' אף שנתחייבה באותו דינר ואפי' אי נימא המקדש במלוה מקודשת מטעם אחשבי' הכא לא שייך אחשבי' דמסתמא לא עברה על לאו דלא תשיך ולפ"ע והיינו דוקא היכא דרבית מעליותא אבל אי הי' באופן דלא הוי רק אבק רבית היתה מקודשת מכח אחשבי' דבמידי דרבנן כ' הה"מ פ"א מאישות דליכא חזקה דלא עבד איסורא דאיסור דרבנן כמה אינשי לא זהירו בי' עיי"ש אבל הכא רבית דאורייתא הוא וזהירי בי' כ"ע א"כ ליכא אחשבי' ולאו הנאה הוא וא"מ וע"ז א' ועוד כלומר אפי' תימא דאיירי אביי באזקפי' ע"י עצמו שעבר הלוה בלאוין דידי' משעת זקיפה א"כ בהקדושין איכא אחשבי' והו"ל כמלוה אכתי היינו מלוה דאמרת דאין אשה מתקדשת בו דבקדושין לא מהני אחשבי' וזה דבר עמוק ומן האמור יש לדחות הראי' שהביא המש"ל מקדושין לרבית דשאני קדושין דמותר לה לקבל הנאת מחילת מלוה משו"ה א' אחשבי' הנאה משא"כ ברבית דהוא איסור לא אמרי' אחשבי' ודו"ק:

דף ז ע"א

אמר רבא התקדשי לי לחצי' מקודשת חציך מקודשת לי א"מ אמר לי' אביי מ"ש כו' ה"ק לה אי בעינא למינסב אחריתא נסיבנא כ' הרשב"א וז"ל כתב הראב"ד ואיש למעוטי חצי' עבד וחצי' ב"ח וכו' נראה שהוא מפרש דאשה ולא חצי אשה דקא ממעט חצי אשה ממש קאמר דאיתתא לבי תרי לא חזי' אבל איש לא ממעט התקדשי לחצי' דאפשר דקאמר לה אי בעינא למינסב וכו' אלא איש ממעט חצי' עבד וחצי' ב"ח. ותמהני דא"כ אמאי קא מבעי' לי' בגיטין בחציו עבד וחצי' ב"ח תפשוט לי' מהכא ותו לדברי הרב הוי לן למימר דאשה ממעט חצי' שפחה וחב"ח דומי' דאיש אבל מקדש חצי אשה דחזי' לכולי' מקודשת ומסתברא דה"פ ע"כ חצי' מקודשת לי הוי שייר בקנינו אבל התקדשי לחצי' לא הוי שייר בקנינו דה"ק אי בעינא למינסב אחריתא וכו' והיכי דמי חצי איש כגון דמפרש לה לחציו ממש ולא לכולו עכ"ד מדבריו מבואר דלהראב"ד באיש אפי מפרש התקדשי לחצי ולא לכולו נמי מקודשת ולי נראה בכוונת הראב"ד דגם הראב"ד מודה למסקנא דאיש ולא חצי איש אפי' מפרש לחציו ולא לכולו נמי א"מ דלגופי' איצטריך ולא לח"ע וחב"ת והתם י"ל דקדושיו קדושין דלא שייר בקנינו ומ"ש הראב"ד ואיש לחצי עבד היינו לפי הס"ד דמקשה ותפשוט קדושי בכולי' מי לא תניא וכו' וקשי' לן מה פריך, הא כתיב הכא איש משמע ולא חצי אשה ולגופי' דאינה מקודשת חצי' לא איצטריך דתיפוק לי' מויצאה והיתה כדאי' בגיטין ר"פ המגרש וכמו המגרש חצי' א"מ וכ"כ במקדש חצי' וע"כ דקרא אתי' להורות דלא נימא דפשטה קדושי' בכולי' וליכא שיורא וא"כ הרי איכא הכא קרא להורות דלא פשטה וכבר עמד עכ"ז בס' המקנה:

ע"כ מתרץ הראב"ד דהכי פריך אימא בישראלית פשטה בכולה ואשה ולא חצי אשה היינו למעוטי חצי שפחה וחצי ב"ח דא"מ וא"כ לפי סברא דהשתא ממילא איש ולא חצי איש היינו נמי ח"ע וחב"ח דלא חזי' לכולי' אבל התקדשי לי לחצי' ולא לכולו מקודשת דחזי' לכולי'. אבל דמשני התם בהמה הכא דעת א' מקנה א"כ קרא בישראלית ודומי' דהכא איש ולא חצי נמי בישראל במפרש ולא לכולו ע"כ שפיר קא מבעי' לן בח"ע וחב"ח אי מקודשת וכ"כ בחצי' שפחה וחב"ח איכא פלוגתא התם בגיטין אי מקודשת או לא:

ובזה מתורץ נמי קושיות תוס' חציו בפרוטה אמאי לא יועיל הא גלי רעתה דנתרצית וברמב"ם ובכל הפוסקי' מבואר דאפילו בלשון קדושין קא מספקא לן ולמ"ש ניחא. דהרי למה דמשני הכא דפת א' הדק"ל ליל אשה ולא חצי אשה אי לענין דאין מקודשת חצי' הרי ילפינן מויצאה והיתה ואי לענין דלא נימא דפשטה בכולה סברא הוא משום דדעת א' וכדאר"י הכי מסברא. ועכצ"ל א' משתי אלו או דאתי להורות אפי' נתרצה נמי לא מהני ולא פשטה בכולה או דנתרצה מהני וקרא לח"ש וחב"ח אף דליכא שיורא צלמי לא מהני ומשו"ה מספקא לי' לרבא הכא בנתרצית דהיינו שמא ח"ש וחב"ח מקודשת וקרא לנתרצית. ואז מבעי' אי נימא כיון דפסקה פסקה וכו' והתם מספקא לן בין בחעוחב"ח ובין בח"ש וחב"ח לדעת רוב הפוס' דהא דקא' ר"ח חצי' שפחה וחב"ח מקודשת לאו בודאי אלא ספיקא ועי' פ"י שם בגיטין וברמב"ם פ"ד מאישות ונושאי כליו. אף דרבא א' התם ח"ש וחב"ח א"מ י"ל דאח"ז חזר בו וסובר כר"ח ורבר"ה דחזר בו והספק הוא אי קרא דאשה לח"ש וחב"ח וכ"כ איש לחעוחב"חי או דקרא לנתרצית דלא מהני אבל ח"ע וח"ש קדושיהם קדושין וא"ש כנ"ל נכון:

תוס' ד"ה ונפשטי קדושי בכולו תימה דבריש תמורה יליף וכו' וגבי אשה לא כתיב קרא ומה פריך והא לא דמי אהדדי. לכאורה האי סיומא והא לא דמי אהדדי שפת יתר הוא. ונראה שכוונתם בזה לדחות מה שתירץ הריטב"א דיש לנו לומר דהתם עביד קרא בנין אב לכל מקום ולזה כתבו דליכא למילף דלא דמי מלבד דהתם קדשי' והכא חולין לפי ס"ד בקושי' אבל עוד דברים בגו עפמ"ש בס' אב"מ על מ"ש הרשב"א בא' התקדשי לי לחצי' ולא לכולו א"מ ואיכא למידק מ"ש מנותן מתנה לחבירו לחציו דזוכה בכולו וכמ"ש הריטב"א בקדושין דף כ"ג ומחלק עפ"י סברת רשב"א דאשה אין גופה קנו לבעל ומשו"ה לא פשטה קנינו בכולו עכ"ד וזה שכתבו תוס' דלא דמי דהתם מחציתו הקדיש קדושות הגוף משו"ה פשטה בכולי'. אבל הכא אין הבעל קונה אותה קנין הגוף משו"ה אין קנינו עלי' פושט בכולי' וע"ז תירצו מכח דאסר לה אכ"ע כהקדש והיינו קדושת הגוף ע"כ יש להיות דינה כהקדש דתפשוט בכולה:

ובזה נפתחו שערי בינה להבין בסוגי' דילן מה שייכות להא דקאמר ש"מ תלת ש"מ בע"ח נדחי' וכו' מה ענין זה לכאן וכבר הרגיש בזה בתשו' כנס"י סי' ק"כ ולמ"ש ניחא דהרי התוס' הקשו בגיטין שם המקדש ח"ש וחב"ח מקודשת ובנשתקררו גמרו אמאי א' בהמה של ב' שותפים והקדיש חצי' ולקחה והקדיש הא לא הקדיש לא גמרו ותירצו שאני התם שאפשר שתרעה ויהי' חצי' דמים הקדש וכו' אע"ג דהתם מדמי לי' למקדש חצי אשה ל ק"מ דמייתי שפיר דהכא דאיכא דעת א' לא פשטה בכולה וזה ד וחק לכאורה דה"נ הו"ל לחלק דדוקא בהמה בדעת א' לא פשטה דאפשר שתרעה אבל באשה אפי' דעת א' פשטה. הגם דדבריהם פשוטי' דעכ"פ כיון דמצינו בבהמה בדעת א' לא פשטה ולא ע"ז קאי קרא דאשר יתן ממנו דיהי' קודש תו מנ"ל לומר דבאשה בכה"ג קדשה כולה מ"מ מרהיטא דגמ' משמע דאין חילוק כלל בין בהמה לא שה והדק"ל ולכאורה עלה בלבי לתרץ דשאני בח"ש דפשתה קדושת גופה בכולה לאסרה אכ"ע ולחייב הבא עלי' במיתה כאשת איש דעלמא משא"כ הכא לר"י דא' בלקחה והקדישה קדושה ואינה קריבה מטעם שנדחית וא"כ בלא הקדישה לא א' דתפשוט קדושתה הראשונה בכולה דאכתי לא תקדש רק קדושת דמי' ולא קדושת הגוף ובזה לא א' תקדש בכולי' דכל עיקר דפשטה בכולה ילפי' מקרא דכתי' אשר יתן ממנו לה' יהי' קודש כמ"ש תוס' והיינו בקידש קדושת הגוף אחר שתפשוט בכולה וכדכתי' לה' יהי' קודש אבל לענין שיהי' רק קדושת דמי' לא אמרי' תפשוט בכולה דומי' דסברא הנ"ל אלא דהניחא לר"י דסובר בע"ח נדחי' ודחוי' מעיקרא וכו' אבל לדידן דס"ל בע"ת אינם נדחי' ודחוי מעיקרא לא הוי דחוי וקריבה הדק"ל אמאי אפי' לא הקדישה לא גמרו והרי הרמב"ם דפסק דלא כר"י לענין דחוי כ' לקחה והקדישה ועכצ"ל שמו שתירץ האב"מ סי' ל"א דדוקא כתם בח"ש וחב"ח דחצי' מקודשת קדושת הגיף א"כ בנשתחרר גמרו אבל בבהמה דמעיקרא לא קדשה חצי' רק קדושת דמי' וכדקא' ש"מ יש דחוי בדמי' לכך לא א' פשטה בכולה אחר שלקחה פ"כ צריך להקדישה כ"ד ולפי"ז א"ש דכיון דקא' אהא דאשה הא לא דמי' אלא להא דר"י כו' ולא מחלק מכח דבבהמה י"ל תרעה וכו' מכלל דאין זה סברא א"כ תקשו מהכא למ"ד בח"ש נשתחררה גמרן אמאי בעי' הכא הקדישה אחר שלקחה נימא אפי' לא הקדישה גמרו הקדושה ולזה מתרץ וא' ש"מ תלת ש"מ בע"ח נדחי' ודחוי' מעיקרא וכו' וא"כ כיון דבלא"ה אינה קריבה ולא יהי' אח"ז רק קדושת דמי' בכה"ג לא א' גמרו ופשטה הקדושה אלא דהניחא לר"י דסובר אינה קריבה מטעם דחוי אבל לדידן דקי"ל דקריבה דרחוי מעיקר' לא הוי דחוי ובע"ח אינם נדחים א"כ אכתי תקשו נימא גמרו הקדושה ותקדש ותקדש קדושת הגוף ותקרב וע"ז אמר עוד ש"מ יש דחוי בדמי' פרש"י כגון זו שמתחי' לא הקדישה רק לדמי' שאינה ראוי' להקריב חציו וכו' א"כ מה"ט תו לא אמרי' פשטה קדושה בכולה כיון דתחילת קדושתה אינה אלא קדושת דמי' אף דלענין דיחוי אין חילוק לענין פשטה בכולי' יש חילוק דהיכי דלא עשה מתחילה רק קדושת דמי' לא א' פשטה בכולי' ודו"ק. וכ"ש דא"ש טפי למ"ש הרמב"ם פט"ו ממעה"ק ה"ד אעפ"י שהוא קדושת דמי' הואיל והוא בע"ח אין נדחי' והקשה הכס"מ מה אעפ"י ומפרש הלח"מ דרבינו קשי' לי' קושי' תוס' הא ר"י אית לי' דחוי מעיקרא לא הוי דחוי ותו תקשה לי מתני' דהמפריש נקבה לפסחו וכו' דמוכח דדחוי מעיקרא הוי דחוי לכך מפרש רבינו איפכא דהא דא' יש דחוי בדמי' ה"פ דוקא בקדושת הגוף דחמורה אין דחוי אבל בקדושת דמים דקיל סובר ר"י יש דחוי אפי' בבע"ח ודחוי מעיקרא וז"ש רבינו שפיר אף שקדושת דמי' הוא די"ל דקיל ובזה דחוי מעיקרא הוי דחוי אעפי"כ אין בע"ח נדחו' עכ"ד וא"כ מזה אנו למדין דקדושת דמי' קיל ותו לא קשי' הכא תפשוט בכולה דמקדושת קדושת דמים דקיל לא אמרי' פשטה בכולה ודו"ק וזה כפתור ופרח:

בעי רבא שתי בנותיך לשני בני בפרוטה עי' ברכי יוסף חו"מ סי' ו' אות ו':

דף ח

אר"א התקדשי לי במנה וכו' מיתיבי וכו' הבמ"ע דא' במנה זו וכו' הנ"מ דאי ס"ד רישא במנה סתם וכו'. הנה הרמב"ן הוכיח מסוגי' זו דקי"ל כמ"ד לקמן באומר התקדשי לי במנה ונתן לה מנה חסר דינר מקודשת דלא כסיפא לה מילתא למיתבעי' מדתניא הכא התקדשי לי במנה זה ונמצא חסר דינר א"מ מכלל במנה סתם וחסר דינר מקודשת והר"ן דחה זה די"ל דרבותא קמ"ל במנה סתם וחסר דינר ודאי א"מ אלא רבותא קמ"ל סד"א כיון דדרך מנה להיות חסר דינר וכיון דא' לה במנה זה כמות שהוא קאמר וסברה וקיבלה ותהא מקודשת קמ"ל ותמה מהרי"ט א"כ מה קאמר הנ"מ דאי ס"ד רישא במנה סתם השתא במנה סתם לא הוי קדושין במנה זו מבעי' ולדברי הר"ן איכא רבותא במנה זו דלא תימא כמות שהוא קאמר ונראה לתרץ דברי הר"ן דע"כ לא קאמר מנה זו רבותא דהוי ס"ד כמות שהוא קאמר והיא קבלה ונתרצית ומקודש אלא למאי דקא' ר"א באומר התקדשי לי במנה ונתן לה דינר ה"ז מקודשת וישלים כיון דא' מנה ויהיב דינר כמ"ד ע"מ דמי אף שלא אמר בפירוש כך אמדינן דעתו דלהכי אתכוין. וכ"כ אמדינן דעתה דידה דסברא וקיבלה לקדושין ע"מ שישלים וע"כ משום דאומדנא ברורא הוא דלהכי אתכווני ואזלינן בתרי' כאלו ראו העדים ושמעו שאמר כך ולהכי מהני [עי' בא"ע סי' מ"ב סעי' ד' בהג"ה ובב"ש שם ס"ק י"ב ובבית מאיר בענין היכי אזלינן בתר אומדנא בקדושין] ומשו"ה הוי ס"ד במנה זו וחסר דינר אמדינן דעתו דכמות שהוא קאמר ודעתה דסברית וקבלית ומהני ואצטריך לאשמועינן דאין כאן אומדנ' ע"ז וא"מ אבל לפי מה דקא' הנ"מ דאי ס"ד רישא במנה סתם ואפי"ה אינה מקודשת דלא כר"א והיינו מטעם דלא אמרי' דהוי כאלו א' ע"מ וכו' דלא אזלינן בתר אומדנא בקדושין או דלא הוי אומדנא דמוכח א"כ כ"ש במנה חסר דינר דלא הוי ס"ד לומר דניזל בתר אומדנא דכמות שהוא קאמר והיא קבלתו וע"כ ליכא רבותא כלל להס"ד ושפיר קאמר אי רישא במנה סתם ולא אזלינן בתר אומדנא סיפא מנה זה ל"ל אבל למאי דמסיק דקי"ל כר"א במנה סתם ונתן לה דינר דמקודשת מכח אומדנא שפיר הוי טעינו לומר דגם התם במנה חסר דינר איכא אומדנא דכמות שהוא קאמר ומשו"ה אצטריך לאשמועינן דאינו מקודשת ודברי הר"ן יצאו כנים:

תוכן העניינים

אבני צדק (טייטלבאום) חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה