אור ברסלב
אבני צדק (טייטלבאום) חלק ב חלק חו"מ › סימן יא

אבני צדק (טייטלבאום) חלק ב· רבי יקותיאל יהודה טייטלבוים

חלק חו"מ · סימן יא

סימן י

שלום לאהובי בני ידיד נפשי הרב המאה"ג חריף ובקי מוה' משה יוסף נ"י אבד"ק זבארוב.

ע"ד השאלה ראובן שקנה חזקת אורנדע משמעון בעד כמה אלפי' באשר כי כח תקנות החרם שלא להשיג גבול בשכירת הראנדע היא חזק מאוד בגליל ההוא וע"ז סמך ראובן דעתו ונתן סך רב בעד החזקה ובעת בא זמן שכירת הראנרע משר העיר רצה השר הוספה על העסק והמחזיק הראנדע רצה הנחה כי מענה בפיו שנתקלקל העסק ובין כך ובין כך בא לוי ויהודא מאותו העיר וזבולין מעיר אחרת והשיגו גבול ראובן הנ"ל ושכרו הראנדע משר העיר והוסיפו בדמי תשלומי הראנדע מה דינו של המשיגי גבול אם מחויבים להחזיר הראנדע עפ"י דתה"ק או רק תקנות חרם וגם מה שגרמו היזק בהוספה אם מחויבים להחזיר המשיגי גבול להמחזיק האראנדע מכבר. הגיעני מכתבך מגילה עפה ואם חכם בני וגו' ואשתשע בדבריך אשר אהבתי והוא שיחתי מה שאמרת על הקושי' בעני המהב"ח דזכה בו נימא אי עבד לא מהני וחלקת דהיינו דוקא אם האיסור על המוכר כמו בשל ר' יוסף דכתובות דף פ"א אבל בזה שאין המוכר עושה שום איסור ודאי הועילו מעשיו ולא שייך לומר שהלוקח לא יקנה דא"כ גם המוכר לא יקנה המעות ומה עבר המוכר עכ"ד ובאמת סברא זו מפורשת בתשו' פנים מאורות ח"א סימן ל"ד ואסברי' לי' משום דהא דא' א"ע ל"מ היינו מטעם קנס ולא קנסי' רחמנא רק להעובר ולא למי שאינו עובר ולכן חולק על הסוברים בנשבע שלא למכור ומכר המקח בטל עי' יו"ד סי' ר"ל וחו"מ סי' ר"ח וסובר דכיון דלוקח לא עבר המקח קיים ואין לקנסו והא דר"י דא' רבנן לא תזבין ולא הוי זבינא התם אינו מטעם זה אלא מטעם שאין לו כח למוכרם עיי"ש הביאו ראי' לסברתו מהא דא' בכורות י"ג הלוקח גרוטאות מן הנכרי' ומצא בהן ע"ז אם עד שלא נתן מעות משך יחזור ואם משנתן מעות יוליך הנאה לים המלך ומוקי רבא רישא משום מקח טעות משמע אי לאו מקח טעות כגון שידע שבהן ע"ז נמי יוליך והא לרבא לא מהני א"ו כיון דהמוכר לא עביד איסורא ל"ש לומר לא מהני דאין קונסין למוכר בשביל שעבר הלוקח וה"ה בנשבע שלא למכור ומכר המקח קיים דאין קונסין ללוקח בשביל המוכר עכ"ד הרי דאין חילוק בין מוכר עביד איסור' או לוקח ומה שהבאת ראי' מדברי הר"ן ר"פ האשה שנפלה אינו ענין לכאן כלל דהתם הלוקח לא עבד איסור' אלא כשבא למלך אומרין לו שלא יקנה שהוא כספק ועי' משל"מ פ"ו מה' זכי' ובהג"ה רע"ק איגר ז"ל שמסיים שאומרים ללוקח שלא ליזבן ולא יתן מעותיו להפסד אבל במתנה שרי עיי"ש משא"כ בנידן דידן בעני המהב"ח דהלוקח עביד איסור' אי אמרי' במוכר דעביד איסורא דלא מהני כהא דר"י וכ"כ בלוקח דעביד איסורא לא מהני ולס' הפמ"א ודאי ניחא אבל להפוס' בנשבע ומכר לא מהני הדק"ל אבל בכ"ז יפה כיוונת ואני העליתי כך לחלק בין מוכר עביד איסורא דלא מהני לפוס' הנ"ל ובין לוקח עביד איסור' דמהני ולא מטעם קנס כדברי הפמ"א אלא טעמא אחרינ' איכא בזה והוא דאלת"ה קשי' טובא על הפוס' בנשבע ומכר ל"מ מהא דגרוטאות דמהני לכן נ"ל עפי"מ דקשה התם בגרוטאות בלא"ה הא אין זכי' לאיסורי הנאה והר"ן פ' כל הצלמים בסוגי' דהמוציא כלים תירץ אע"ג שאסורה בהנאה ואין בה דין ממון אפי"ה כיון שיכולה להתבטל ע"י גוי מצי זכה בה וכו' הרי דעיקר הקנין מצד הגוי דאיהו מצי מבטל לי' וע"י יש לו היתר ולא מצד הישראל אמנם במנחת חינוך מצו' י"א דלא ימצא תמה עליו מתקרבות ע"ז דלא מהני ביטול ומצי זכה בי' עיי"ש. אבל בתשו' בית אפרים או"ח סי' מ"א לא הביא דברי הר"ן ותירץ הוא דאף באיסורי הנאה הוא נכנס לרשותו של לוקח דדוקא המוכר שהוא צריך להקנות לו ואין לו כח זה אחר שנאסר בהנאה אבל הלוקח דקנין דידי' ממילא קאתי ע"י ודעת אחרת מקנה אותו לכוין לקנות א"צ כשעושה מעשה הקנין אף דעודר בנכסי הגר לא קנה אם סבר שהם שלו מ"מ בדעת א' מקנה מהני כמ"ש הרשב"א בגיטין לא איכפת לן מה שהוא אסור בהנאה ללוקח כיון שאין עיקר הקנין מצידו רק מצד המקנה שמקנה לו והמקנה יש לו כח זה שמותר בהנאתו עכ"ד ולפי"ז החילוק מבואר דשם במוכר שנשבע שלא למכור ועבר ומכר דעיקר הקנין מצד המוכר וכיון שהוא עבר א' דלא מהני הנכרי דלדידי' מותר למוכרו שפיר הלוקח בידע שהוא ע"ז אף דהוא עבר דאין הקנין מצידו רק מצד המקנה דהרי מצד הלוקח הישראל בלא"ה אין בו זכי' אלא מצד המקנה ה"ה לענין אף דעבר נמי מהני מצד המוכר וז"ב. וממנו ניקח לכ"מ שהמוכר לא עביד איסורא רק הלוקח כמו בעהמב"ח מהני כיון דעיקר הקנין מצד המקנה שהוא לא עבר שהרי הלוקח קונה אפי' בלא כוונה ונוסף ע"ז בדאמ"ק לו יש להסביר זה עפ"י דחדית לן בתשו' בית אפרים יו"ד סי' ט"ל דהא דא"ר אי עביד לא מהני היינו במעשה שא"א בלא כוונה של העושה כגון מגרש כיון דרחמנא א' ל"ת ומחשבתו נגד התורה אז רואין מחשבתו כאילו אינו ולא מהני משא"כ כשעושה מעשה המתקיים בלא מחשבה ובלא כוונת העושה מהני דהמעשה ליתא בחזרה ויליף לי' מדברי תוס' שם בתמורה בצורם אוזן דלא מהני דלא גרע מנפל ממילא וה"ה אפי' אם צריך שיהא בגרמת אדם אלא שא"צ שיהא בכוונה שרי ומהני דא' אף דלא אתעביד מחשבתו והוי כמעשה בלא כוונה סו"ס כיון דאתעביד ליתא בחזרה ולכך לא הקשו' תוס' שם משוחט בשבת דשחיטתו כשרה דקיי"ל שחיטת חולין לא בעי כוונה רק משוחט פסח על החמץ דשחיטת קדשים בעי כוונה עיי"ש אמרי נועם ולפי"ז המוכר דבעי כוונה ומחשבה להקנות א"כ היכי דעביד איסורא לא מהני מחשבתו ע"כ המכירה בטלה משא"כ לוקח דעביד איסור' והרי הלוקח אם הי' עושה מעשה הקנין אפי' בלא כוונה נמי מהני א"כ נהי דמחשבתו בטלה המעשה קונה מצד המקנה ולכך במו"מ זכה בו בעני המהב"ח ולדעתי זה היא שיטת ר"ת דקדושין ר"פ האומר וב"ב דף כ"א שהביא ראי' דבהפקר לא הוי רשע אהא דראה את המציאה ונפל עלי' וכו' זה שהחזיק בה זכה מכלל דסובר דבמקום שהוא רשע אינו זוכה בו וכן כתב הנמ"י בפ' חזקת הבתים להדי' בסוגי' דנכסי גוי הן כמדבר וז"ל ולענין מציאה הוא פלוגתא אי מקרי רשע אע"ג דגבי פאה א' שאם נפל עלי' וכו' מעבירין אותו הימנה דמשמע דלא מקרי רשע אי הוי דין מציאה כדין פאה [כלו' דאיכא מ"ד שאני פאה דהכל רצים אחריה] והעלו האחרונים ז"ל דבמקום שנקרא רשע מכ"מ אין מחייבין אותו ב"ד להחזיר מדאמרי' פ' האומר בקדושין זבינא לא מזבנינ' שלא כדברי ר"ת שפירש שמחייבין עכ"ל ובתשו' הרש"ל תמה ע"ז דאיך יפרש ר"ת דברי הגמ' בהא דרב גידל דמבואר דמהני עיי"ש ולמ"ש ניחא דר"ת מחלק דהגמ' איירי במו"מ דמהני מצד דדעת א' מקנה לו דהקונה לא בעי כוונה לקנין אבל ר"ת הוכרח דבמציאה והפקר לא הוי רשע דאי נמי במציאה והפקר מקרי רשע א"כ ממילא דלא מהני מעשיו דבמציאה דליכא דעת א' מקנה בעי המחזיק כוונה לקנות וממיל' אי אסור לכוין לקנות לא מהני מחשבתו והוי קנין בלא כוונה ואמאי זכה בו אלא ודאי במציאה לא הוי רשע ולכן זכה. ובזה מדויקים דברי הנמ"י שכ' ולענין מציאה הוא פלוגתא וכו' אם דין מציאה כדין פאה ושלא תאמר נהי דדין מציאה אינו כפאה אכתי ממציאה גופי' נילף דלא מקרי רשע מדקתני במציאה בנפל עלי' ובא אחר והחזיק בה זכה ואי הוא רשע אמאי זכה ולכן כתב והעלו האחרונים דבמקום שנקרא רשע אין מחייבין להחזיר מדא' זבינא לא מזבנינא כלומר ולפי"ז ליכא ראי' ממציאה דזכה בו אבל רשע מקרי וכמ"ש הפ"י וע"ז כתב שלא כדברי ר"ת שפירש שמחייבין כלו' שפירש במציאה אי הוי רשע דמחייבין להחזיר ואיהו ע"כ מחלק בין מו"מ דמהני ובין מציאה דלא מהני משו"ה יליף מהא דמציאה זכה בו מכלל דלא הוי רשע אבל האחרונים לא שמיע להם ולא ס"ל לחלק בין מו"מ למציאה אלא דבכ"מ מהני וא"כ ליכא ראי' ממציאה כנ"ל.

ובזה ניחא לי דברי תוס' ב"ב שכ' והא דא' בחזה"ב נכסי נכרי ה"ה כמדבר וכל המחזיק בהן זכה בהן מ"ט נכרי מכי מטא זוזי' לידי' אסתלק לי' וכו' ופי' רשב"ם התם דישראל המחזיק רשע מיהו מקרי ולפי' ר"ת אפי' רשע לא מקרי כיון שלא ימצא במקו"א ובתשו' רש"ל חולק ואומר דר"ת מודה לרשב"ם דהתם מקרי רשע משום שהישראל הראשון הוציא מעותיו ומחזיר לגמור מקחו וזה בא להפסידו משא"כ בשאר מציאה והפקר והביא ראי' לסברתו שי"ל כך מן האשר"י שכ' בפ' האומר והא דא' בחזה"ב כו' ופי' רשב"ם רשע מקרי כו' ור"ת אומר אפי' רשע לא מקרי במידי דהפקר כדפי' ומדכ' ור"ת אומר משמע דהוא פלוגתא אחרית' בין רשב"ם לר"ת גבי נכסי הגוי אם לקרותו רשע ולולי דא' ר"ת בהדי' התם דאפי' רשע לא מקרי הייתי אומר שגם ר"ת מודה להרשב"ם מטעמא דיהיב לוקח ראשון זוזי וכו' עיי"ש שמדקדק בלשון תוס' שלא כתבו ור"ת אומר אלא ולדעת ר"ת משמע דתלי' בפלוגת' דרש"י ור"ת בפ' האומר ולית להו סברא דמשום דיהיב זוזי משו"ה אפי' לר"ת מקרי רשע עיי"ש בדבריו ויש להבין מנ"ל להתוס' דלפי' ר"ת בהא דרשב"ם נמי לא מקרי רשע אימא ר"ת מודה בהא דמקרי רשע משום דיהיב זוזי ותו קשה דפירושו שהבין בהרא"ש שכוונתו דר"ת אמר כך בפירוש כיון שהי' פ"ד ושינה דיבורו אינו נראה שהרי התוס' לא הזכירו בכל דבריהם שכך אומר ר"ת בפירוש ומהיכן ידע הרא"ש שכך אומר ר"ת אם לא ידעו תוס' מזה לכן נ"ל שר"ת לא אמר כך בפירוש אלא שהתוס' הוכיחו כך דס"ל דהתם בהא דרשב"ם לא מקרי רשע דאי הוי רשע אמאי זכה האחרון וא"צ להחזיר הדמים כמ"ש רשב"ם נימא אי עביד לא מהני דהכא הפקר הוא וליכא דעת א' מקנה והרי דר"ת ס"ל דבהפקר אי הוי רשע לא מהני מדהוכיח דינו זה מהא דקתני במציאה שנפל ובא אחר והחזיק זכה ואי הוא רשע לא מהני כמוש"ל אלא ודאי מדישראל הב' זכה בהא דרשב"ם ע"כ סובר ר"ת דאפי' רשע נמי לא מקרי. ובזה יבוארו דברי הרא"ש כמין חומר שכ' וז"ל עני וכו' פרש"י של הפקר וקשה לר"ת מהא דתנן גבי פאה מעבירין אותו הימנה ונראה לר"ת דבהפקר ומציאה לא מקרי רשע הנה השמיט הרא"ש הקושי' והראי' שהביא ר"ת מהא דמציאה דנפל עלי' דקתני השני זכה בה משום דאיהו ס"ל דאפי' גבי מציאה אף דמקרי רשע מ"מ זכה בו ואינו מחלק בין מו"מ למציאה ולפי"ז יש מקום לומר דאף דאנן קיי"ל כר"ת דבהפקר ומציאה לא מקרי רשע מהא דפאה עכ"ז בהא דרשב"ם ס"ל דהוי רשע מטעם דיהיב זוזי ואפי"ה זכה השני אמנם לר"ת שהביא ראי' ממציאה דזכה בו ליכא למימר כך וזה שכ' והא דאמרי' בפחז"ה וכו' ופסק רשב"ם נהי דזכה מ"מ רשע מקרי כמו עני המהב"ח רצונו בזה ולדידן ניחא די"ל דהתם מקרי רשע משום דיהיב זוזי ואפי"ה זכה בה אבל לר"ת שהביא ראי' מהא דמציאה ונפל דזכה השני מכלל דס"ל דמציאה אי הוי רשע לא זכה בה א"כ קשי' לדידי' הא דרשב"ם אמאי זכה בו וע"כ כתב ור"ת אומר לא שאומר כן בפירוש אלא כוונת הרא"ש ע"כ ר"ת לשיטתו אומר כן דאפי' רשע לא מקרי בהא דהרשב"ם דהוא של הפקר דאי הי' רשע לא הי' זוכה בו השני א"ו לס' ר"ת צ"ל דהתם לא מקרי רשע נמצא לשיטת ר"ת עכצ"ל דלית לי' סברת הרש"ל אבל לשאר הפוס' שהשמיטו הראי' ממציאה רק סוברים כר"ת מהא דפאה שפיר יש לחלק בסברת הרש"ל ולומר דהתם מודין לדברי רשב"ם ואפי"ה שפיר זכה בו והכל ניחא:

שוב ראיתי בדברי השואל "הביא לנו תשו' פמ"א לכן אלא שכ' ואפשר כיון דגם המוכר עשה שלא כהוגן כאן שהי' פ"ד כמבואר בחו"מ סי' ר"ד דיש בו מחוסר אמנה תו י"ל דקנסינן גם למוכר עכ"ד וכן נסתר מחמתו מה שכתבני דגם לדברינו גם מצד המוכר לא מהני אבל במקומי אני עומד ואומר דבכגון הך מצאני ראינו אי עבד מהני והרי משנה מפורשת ב"ב דף קל"ג וברמב"ם וטוש"ע חו"מ סי' רפ"ב הכותב ונותן נכסיו לאחרים והניח בנין אין רוח חכמים נוחה הימנו אעפ"כ מה שעשה עשה וזכה בו האחרים ועיי"ש ברשב"ם אף דעקר נחלה דאורי' ובגמ' שם דא"ל שמואל וכו' לא תהוי כי עבורי אחסנתא וכו' אף דלהפוס' דהיכי דמוכר והנותן עבד איסור' ה"ז בטל ולא מהני ודלא כה"מ ע"כ הכא איסורא קיל ואי עבד מהני וממילא ה"ה בהא דסי' ר"ד דקי"ל החוזר בו ה"ז ממחוסרי אמנה ואין רוח חכמים נוחה הימנו נמי איסור' קיל ואי עבד מהני דהרי כ' הרא"ש דלמסקנא דמחלק ר"י בין מתנה מעוטה וכו' לאו מקראי יליף אלא מסבר' וקרא לא' בפאה וכו' ועי' בר"ש במשנה סוף שביעית שכ' דבכ"מ שא' אין רוח חכמים נוחה הימנו ליכא איסור' דאמרי' בפ' הזהב דברים אין בהם מחוסר אמנה עיי"ש ותמוה לי' הא כל הפוס' פסקו כר"י דיש בדברים מחוסר אמנה ואפשר ר"ל דע"כ לר"י ליכא בהא איסור וה"ה לדידן דמחוסר אמנה ואין רוח חכמים נוחה הימנו עכ"ז ליכא איסור. ועיקר הראי' שלו מפ"ק דקדושין גבי גר עיי"ש ובס' יד מלאכי בכללי דינים אות צ"ט מביא פלוגתא בזה דיש חולקים ואומרים דאיכא איסור בדבר ואיך שיהי' עינים רואות דלכ"ע בהך איסור אי עבד מהני וה"ה בנידן דידן מצד המוכר מהני והנה קמה אלומתי גם נצבה ולדינא בדבר הלכה יפה אמרת וכיוונת לדעתי שכן רומזתי לך במכתבי הקודם שעפ"י הדין אין להוציא מיד השוכרים משיג גבול הקודמים והטעם פשוט כיון שכבר כלתה זמן שכירות הראשון מבואר בפוס' ובתשו' ד"ח דעפ"י הדין מותר לשכור הראנדע שהחזיק חבירו ולא נקרא עני המהפך בחררה דהוי כמציאה וגם מערופי' אין נוהגין במדינתינו וגם משום יורד לאומנת חבירו ליכא כיון שכלה זמנו כמבואר כ"ז בפוס' ובפרט בנידן דידן שלא הוי פיסוק דמים ומה שנראה מדברי מהרי"ק שורש כ' דלא בעי' בזה פ"ד כיון שהדרך כך הוא כשלוקח חקיו מהאדון לזמן אחר כלות הזמן חוזרים ולקוחי' עיי"ש וכ"כ המקנה בקדושין אינו ענין לכאן דהתם לא רצה האדון או במלמד הוספה וזה לא בקש הנחה ע"כ אמרי' מסתמ' על פיסוק הראשון הוא אבל הכא בנידן השאלה שהאדון בקש הוספה והשוכרי' הקודמי' בקשו להניח להם ליכא למימר על פיסוק הראשון עומדים וצריך פסיקא חדשה והשוואה מחדש וכל עוד שלא באו אל עמק השוה לא הי' פ"ד ולית בי' משום עני המהב"ח ואי משום דינא דבר מצרא גלוי וידוע דברי הש"ך בסי' קע"ה שהביא הרבה פוס' שאין בחזקת חנות ובתי' דינא דבר מצרא ומי יוציא ממון נגד הש"ך והפוס' הללו ואי משום שקנה החזקה במעות הרי סמכא דעתו הא לאו ראי' דנגד אחריות דמעלמא אמרי' עביד אינש וזבין ליומא ונכנס לספק אולי ישאר בידו ולא ישכח אחרים ועי' תוס' כתובות מ"ז לענין אומדנא נגד המוכר וה"ה נגד המשיגי גבול נכנס לבית הספק והבן דאלת"ה הרי הא דא' דהוא מתקנה ולא מדינא לא משכחת לי' רק בשוכר הראנדע מהאדון הנכרי אבל אם בא ישראל אחר ושכר מן השוכר הראשון אחר שכלה זמן שכירותו ונתן לו מעות בעד החזקה תו מדינא אין שום אדם יכול לשוכרו אחר כלות זמן של זה השוכר השני ואם שוכרו מוציאין ממנו ומעולם לא נשמע מי שיאמר דבר כזה הס מלהזכיר וגם בהא דשמואל נתן מעות ועכ"ז זכה חבירו המחזיק ואין דומה להא דתשו' ד"ח שהביא השואל כאשר יראה המעיין בו וכאשר הארכת בזה. סוף דבר יפה אמרת שמדינא אין להוציא מהשוכרים המשיגי גבול הקודם להם רק מכח תקנה ודאי ראוי לכוף כאגמון ראשם לשמוע לקול הורים ומורים להשיב המקום לבעליו או להתפשר עמהם בטוב לבל יהא עליהם דין חדר"ג וצעקת לגומא של חביריו ואשר בידו הכח והממשלה יראה להתאמן בזה להעמיד הדת על תלה עד כי יבא שילה בב"א:

תוכן העניינים

אבני צדק (טייטלבאום) חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה