אור ברסלב
אבני צדק (טייטלבאום) חלק ב חלק חו"מ › סימן ו

אבני צדק (טייטלבאום) חלק ב· רבי יקותיאל יהודה טייטלבוים

חלק חו"מ · סימן ו

סימן ה

החיים והשלום לאהובי נכ"ג הרב המאה"ג החריף ובקי משנתו רב ונקי מוה' אלימלך אשכנזי נ"י האבד"ק האמאר יהי שלום בחילו וגו':

ע"ד קושי' התומים סי' ל"ח עדים זוממין למה דס"ד דבעי התראה וקושייתך בנביא שקר דקיי"ל דבעי התראה איך משכחת בהו התראה הא בעי' שיתיר עצמו למיתה ואומר ע"מ כן אני עושה א"כ בעדים זוממין ובנביא שקר איך שייך שיאמרו ע"מ כן אנו מעידי' או מתנבא להתחייב מיתה דא"כ הרי אומרי' שקר ואין כאן לא עדות ולא נבואה ומה שמחלק התומים דבמלקות לא בעי' שיתיר עצמו יפה השיגו מגמ' ורש"י בסנהדרין דף פ"א ומדברי רבינו פי"ב מסנהדרין ולח"מ שם. ולי נראה דקושי' מעיקר' ליתא כי לא אמרו שיאמר ע"ד כן אני עושה כ"א ע"מ כן כמבואר בגמ' ורש"י סנהדרין דף ע"ב גבי רודף וכ"ה לשון רש"י בד' מ' ולשון רבינו בפי"ב מסנהדרין שהיא לשון תנאי ואיזה תנאי יש בזה הרי עושה דבר שודאי יש בו חיוב מיתה או מלקות אבל הדבר פשוט כגון ברודף אם שיודע שחבירו מחויב להציל נפש הנרדף עכ"ז לאו ודאי שיהרגנו כי אולי יקום הוא על המציל ויהרגנו לכן צריך שיאמר ע"מ כן כלו' על תנאי זה אני עושה ורודף אחר הנרדף אם יקום המציל ויהרגני אני מפקיר עצמי למיתה וכן בכ"מ שמחויב מיתה על העבירה אכתי לאו ודאי שיצא מחויב מיתה בב"ד דכל כמה שלא נגמר דינו למיתה לאו בר קטלא הוא כמפורש בגמ' מלקות דף ה' ובתוס' שם הטעם דלמא לא יבואו העדים או יבואו העדים ולא יהא עדותן קיימת וכ"כ בד"ה וכן וז"ל דבעדות דיני נפשות דבעי דרישה וחקירה אז ודאי אמרינן דקודם שנגמר דינו לאו בר חיובא הוא עיי"ש. ויותר מזה אי' במשנה סופ"ק דמכות וברמב"ם פי"ד שצריכי' ב"ד להתיישב בדי"נ וכל ב"ד שהרגו נפש בשבע שנים ה"ז חובלנית עיי"ש לכן הגם שא"ל המתרי' שעל עבירה זו חייב מיתה או מלקות לאו ודאי הוא דאולי לא יעידו או לא יתקיים עדותן ואכתי לאו בר חיובא מקרי לכן צריך שיאמר ע"מ כן על תנאי זה אני עושה שאם יתחייב מיתה בב"ד מקבל עליו ומפקיר עצמו לזה [ומ"ש התומי' שיאמר ע"מ כן אני עושה להתחייב מיתה הך להתחייב מיתה היא הוספה מדלי' דמשמע שפירש ע"ד כן אני עושה כדי להתחייב מיתה ומפני זה קשי' לי' מעדי' זוממין וכן קשה מנביא אבל לא נאמר בגמ' ורמב"ם ורש"י ע"ד כן כ"א ע"מ כן וכו' והכוונה כמ"ש.:

ולפי"ז שאומר ע"מ כן גם בעדים זוממין ונביא שקר ניחא שהמותרים אינם יודעי' אם אמת אומרים או שקר כ"א מספק' להו וע"כ הם מתרים בם אל תאמרו שקר כי ע"ז יש חיוב מיתה או מלקות ועדים או הנביא משיבין יודע אני שכן וע"מ כן ר"ל ע"ת זה אנו אומרים שאם יתברר הדבר בב"ד שמאמרינו שקר כפי העולה על דעתכם אנחנו מקבלים עלינו אותו החיוב ומפקירין עצמינו לזה וא"כ אין כאן הודאה מפיהם שאומרים שקר ואדרבה הם מחזקי' דבריהם שאומרים אמת כ"א יתברר שאומרים שקר מקבלים עליהם החיוב מיתה או מלקות א"ו שאומרים אמת ויצאו זכאי נמצא אם אח"ז נתברר בב"ד שהעידו או ניבאו שקר ממיתין או מלקין שכך קבלו מתחילה והפקירו עצמן לזה וזה ברור ואמת:

ומה שהקשה ע"ד תוס' סנהדרין מ"א שכ' ולא בעי ר"י שיתיר עצמו למיתה א"נ חבר א"צ שיתיר עצמו מה מספקא להו רודף וכו' ומשני ריבר"י הוא ופירש"י דאפי' בהרוגי ב"ד א"צ התראה אלא להבחין וכו' אבל קבלת התראה אפי' בע"ה לא בעי עכ"ד. לק,מ דהתוס' מפרשי' בתי' הב' דלא כרש"י אלא ה"ק כמו דחבר א"צ שיתיר עצמו כ"כ לגבי רודף כ"ע כחבר דמי דכ"ע יודעי' זה שניתן הנרדף להצילו בנפשו של רודף וא"צ ב"ד ולא חקו"ד לכן הו"ל כהתיר עצמו. ועל אודות העיסה קושיות אשר לקח ע"ד תוס' כתובות דף ט"ו שכ' וי"ל דש"ה שיודע בודאי שיבא לידי איסור אם יותר או יכה שניהם משו"ה שמה התראה אבל הכא אינו יודע שודאי יבא די איסור שא"י את מי יכה עכ"ל אף שאח"ז הכה ישראל לא הוי התראה אפי' למ"ד ה"ס שמה התראה ודבריהם סותרים למ"ש בחולין דף י"א אך קשה מה קא' וכ"ת דבדקינן לי' הא מ"מ הוי התראת ספק ושמא קסבר שמה התראה ומיבמות פ' בד"ה נעשה סריס למפרע ולקי על חלב שאכל דל"ח התראת ספק כו' דהשתא מיהו איגלאי למפרע שהי' גדול בשעת התראה ואתה אמרת בטעם דברי תוס' בכתובות דבמקום שיש ספק למותרה אם יתחייב מיתה על מעשיו לא מקרי מתיר עצמו למיתה. ולמ"ש לעיל הא ליתא דבכ"מ אינו יודע אם יתחייבוהו ב"ד מיתה ואפי"ה באומר ע"מ כן שאם יחייבוהו מפקיר עצמו מקרי מתיר עצמו וה"נ נימא כך. לכן הי' נ"ל לחלק בדבר דדוקא בכ"מ שעכ"פ יודע עתה שמוזהר מלעשותו כלשון רש"י בסנהדרין יודע אני שכן אני מוזהר שלא לעשותו עיי"ש. אלא שמסופק אם יוגמר דינו בב"ד למיתה א"כ באומר ע"מ כן שאם יחייבוהו ב"ד מפקיר עצמו הו"ל מתיר עצמו משא"כ התם בכתובות שאינו יודע אם יעשה איסור כלל שהרי א"י את מי יכה ישראל או גוי משו"ה לא הוי התראה כלל שא"י עתה שיעבור על שום עבירה כלל. והניחא התם אבל בחולין שאף אדם טריפה ודאי אסור להרגו שהרי אפי' על חיי שעה מפקחין הגל בשבת אלא שהתורה לא ענשו מיתה על טריפה א"כ יודע שמוזהר ואומר ע"מ כן אני עושה שאם יתברר שאינו טריפה מקבל עליו מיתה א"כ אם אח"ז נתברר שאינו טריפה הו"ל התראה וחייב. ומה"ט ניחא גם בהא דיבמות למה דאי' בסנהדרין דף נ"ה בקטנה וכו' כיון דמזידה היא תקלה נמי איכא אלא דרחמנ' חס עלה ועי' ביו"ד סי' א' בש"ך ס"ק כ"ז דקטן מצווה שהרי אסור לו לאכול בלא שחיטה ובתבו"ש שם ובאו"ח סו"ס שמ"ג ובפרמ"ג בפתיחה לאו"ח, ח"ב סעי' ג' שכ' ונ"ל קטן פסול לכתיבת תפילין דכתיב וקשרתם ואפי"ה כשר לזביחה באחרים רואין נ"ל דמ"ע רחמנא פטרי' לגמרי לקטן אבל מל"ת קטן חייב אלא דלאו בני דעה נינהו עכ"ל ולפי"ז למה דאי' בגיטין פ"ב הכל כשרי' לכתוב הגט אפי' חש"ו ופריך והא לאו בני דעה נינהו ופירש"י ותוס' לר"א פריך דבעי כתיבה לשמה מדאורי' ומשני בגדול עומד ע"ג שמלמדו ומזהירו לעשותו לשמה דאז הו"ל בני דעה עיי"ש. ולפי"ז נ"ל בקטן י"ב וכו' באוכל חלב כיון שאמרנו קטן הוא מוזהר בלאו א"כ אם מתרין בו שלא לעשותו הרי מלמדין ומזהירין אותו תו הו"ל בר דעה לקבל התראה אלא שעכ"ז לא ענשו התורה לקטן אפי' בהתראה וא"כ באומר יודע אני שכן אני מוזהר וע"מ כן אני עושה אם יתברר שאני גדול למפרע מקבל עליו מלקות ואח"ז נתברר שהוא גדול למפרע הו"ל התראה ואין אלו דמיון להא דכתובות דהתם אינו יודע אם יעשה איסור כלל משו"ה אף שאח"ז נודע שעשה איסור וחייב ל"ה התראה:

עוד עלה בלבי אפי' למ"ד קטן אינו מצווה אפי' על ל"ת וכמו שצידד הפר"מ שם שכ' ואת"ל דפטור מ"מ אחרי' אסורי' ליתן לו משו"ה הוי בר זביחה ועי' נו"ב בתרא או"ח סי' א' וכן העלה בתשו' שיבת ציון סי' ד' ובמנחת חינוך סוף מצו' רס"ג דקטן אינו מוזהר כלל אפי' בל"ת עיי"ש ובס' נודע בשערים ה' גיטין סי' קכ"א ס"ג מ"מ יש לחלק בין הא דיבמות וחולין להא דכתובות והוא דידוע קושי' המש"ל בדברי תוס' ביבמות שכ' ולקי על חלב שאכל ול"ה ה"ס דאגלאי מלתא למפרע סותרים לדברי תוס' בנדה מ"ו דא"כ א"צ לרוב וכ"כ אני מקשה מתוס' כתובות שהקשו תימא למ"ד ה"ס ל"ש התראה אפי' ספ"נ להחמיר פטור דה"ס הוא ומה קושי' הא השתא איגלאי למפרע שישראל הרג ול"ה התראת ספק ואתפלא על קה"י בקו"א בסי' ר"ה שמפלפל בו ולא העיר בזה אבל הפ"י לקדושין סי' צ"ג מחלק בדבר דהתם ביבמות שאכל חלב אע"ג שאין העדים יודעים אם הוא גדול ובר עונשין או קטן אין זה ענין לעיקר התראה העדי' א"צ לחקור ולדרוש ולידע אמת כ"א סנהדרין חוקרין ע"ז וראי' מדברי תוס' שם לכן גילוי מלתא בעלמא למפרע סגי אבל התם בנדה העדי' צריכי' לידע אם עושה איסור או לא ועתה שהיא ספק איסור לא מהני איגלאי למפרע עכ"ד. ולפי"ז שפיר הקשו בכתובות למ"ד ה"ס ל"ש התראה פטור אף דאגלאי למפרע שישראל הרג לא מהני דזה אי ישראל הרג או גוי צריכי' העדי' לידע דזה עיקר השייך להתראה אל תכה ישראל ומשו"ה השתא דהיא ספק לא מהני ולפי"ז שפיר תירצו דאפי' למ"ד שמה התראה נמי לא מהני אף אם ישראל הכה כיון דלמותרה עצמו ספק כיון דזה אי ישראל או גוי שייך לעיקר התראה אבל התם ביבמות דאי גדול או קטן לא שייך להתראה אף אם למותרה עצמו ספק נמי מהני וכן בחולין דאי הרג שלם או טריפה א"א לעדי' לדעת ואין זה שייך לעיקר התראה ע"כ מהני למ"ד ה"ס שמה התראה גם אם למותרה עצמו ספק מיהו למ"ד ה"ס ל"ש התראה ס"ל התם דלא מהני זה ובהא צ"ל דפליגי אתוס' יבמות וכמבואר זה בקה"י שם אלא דאכתי אין זה מעלה ארוכה לקושי' קה"י בתוסד"ר אות ר"ה מהא דנדה מ"ו גבי מופלא הסמוך לאיש הקדישו ואכלו אחרי' קסברו ר"י ור"ל דלוקין והקשו תוס' הא ר"ל ס"ל התראת ספק לא שמה התראה ת"ל דאפי' לר"י דשמה התראה נמי קשה הא למותרה עצמו עכשיו ספק אם יבא לידי איסור כלל דקטן שהקדיש אינו כלום וכן הקשה מפסחים דף ס"ג גבי שוחט על החמץ למ"ד ה"ס שמה התראה חייב אי אשתכח חמץ גבי' הא אינו יודע שיבא לידי איסור דשמא השליח כבר ביער אותו עכ"ד והרי עיקר התראה בהא תלי' שצריכי' המתרי' לדעת אם הוא איסור או לאו ואי לאו דמסתפינא טעמא אחרינא קאמינא לחלק דודאי בהא דחולין ויבמות ונדה דעכשיו אגלאי מלתא למפרע דעבד איסורא וחייב מיתה או מלקות למ"ד ה"ס שמה התראה ולדברי תוס' יבמות אף למ"ד ה"ס ל"ש התראה אפי"ה באגלאי למפרע הו"ל התראה אף שלא ידע שיבא לידי איסור כלל דזה מקרי מתיר עצמו על הס' שיתברר למפרע שבאותו שעה עשה ודאי איסור וחייב מיתה משא"כ בהא דכתובות שפיר כ' תוס' משום שא"י את מי יכה ל"ה התראה כלל ואף שאח"ז הי' מעשה שהכה ישראל נמי פטור והענין מובן עפימ"ש הנמ"י ביבמות ר"פ החולץ אהא דקי"ל כר"ל החולץ למעוברת אף שהפילה לבסוף לא אמרי' אגלאי מלתא למפרע שהעיבור לאו כלום אף דבהרבה מקומות קי"ל איגלאי מלתא למפרע אמרי' שאני הכא שאם בשעה שחלץ הי' ודאי שלא היתה ראוי לבא לכלל לידה אה"נ דהאי עיבור כמאן דליתא דמי אלא שאינו כן דאיהו חייש דלמא באותו שעה ראוי היתה לילד ולד גמור אלא שאח"כ גרם לה איזה דבר להפיל נמצא דחליצה דמעיקרא לאו כלום הוה עכ"ל וה"נ כך היא דהא בסנהדרין ע"ט פרש"י א"נ פלגא ופלגא דמצי למימר אנא לכותי קא מתכוונא וכו' והגם דאפי"ה בשעה שהכה לא ידע את מי היכה ישראל או גוי אף שאח"ז נמצא שהרג ישראל לא אמרי' אגלאי למפרע שזרק להכות ישראל דיכול להיות דבכח זריקתו הי' מכה הגוי וממה שנמצא אח"ז שהכה ישראל לא נתברר מזה למפרע על שעת זריקתו דאולי דבר אחר גרם לבלי להכות הגוי שמכיון שראה הגוי הזריקה מנע עצמו מבא בדמי' או שרוח נשאו על ישראל וכדומה מאיזה סיבה שנתחדש וכיון שלא נתברר בבירור על למפרע וספק במקומו עומד על אותו שעה משו"ה ל"ה התראה. ויש עוד תבלין לזה למה שהקשה בש"מ על תי' התוס' שא"י את מי הוכה א"כ הדקו"ל ל"ל טעמא ספ"נ להקל ותי' משום ספ"נ להקל נחשב כאלו אינו יודע דאי ספיקא לחומרא הי' חשוב כאלו יודע ונתכוין שיזרוק לישראל כיון שאח"ז הכה ישראל ולא הוי תלינן בדבר אחר גרם לזה אבל מכח ספ"נ להקל אמרי' דאף אם אח"ז יכה ישראל תלינן אולי מחמת ד"א באמצע גרם שיבא הכאה לישראל אבל בעת זריקה ספק הי' ולא נתברר למפרע ע"כ לא הוי התראה אבל בהא דחולין ויבמות ונדה שנתברר למפרע בבירור גמור בלי שום ספק דעביד איסור שחייב עליו מיתה או מלקות הו"ל התראה למ"ד ה"ס שמה התראה אבל למ"ד ל"ש התראה לא מהני איגלאי למפרע כלל ולדעת תוס' יבמות אפי' למ"ד ל"ש התראה מהני איגלאי למפרע כנ"ל נכון:

תוכן העניינים

אבני צדק (טייטלבאום) חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה