אבני צדק (טייטלבאום) חלק ב· רבי יקותיאל יהודה טייטלבוים
חלק אה"ע · סימן נו
עוד לגיסי הגאון הנ"ל.
הגיעני שנית נעימות ימינו ותנצל נפשו להעמיד דברו על מכונו ולאשר אינו נוגע לדינו אין לי עסק בענינו אך בזאת יאות לנו לשים עינינו במה שכתב ולא אכחד שאני נאחז בסבך הספק במומר שלא יצא מן הכלל אלא שהוא מומר להכעיס לאכול דברי' אסורים אפי' ביש לו התירא או אפי' הוא מומר לחלל שבתות בפרהסיא דהוי מומר לכל התורה כולה אבל מ"מ אכתי לא יצא מן הכלל ולא נכנס לדת עכו"ם ולא נדבק בטומאת ע"ז א"כ אף שחטא ישראל הוא לענין דזוקק לחוי"ב ובודאי לדעת הר"מ דאינו זוקק משום דאדעתא דהכי לא קדשה נפשה שיכוף אותה לעבור על דת התורה א"כ גם במומר להכעיס או לחלל שבת בפרהסיא אינו זוקק וכן לטעם דכיון דלאו בר מצוה הוא לא מקרי אחיך גם זה אינו זוקק דדוקא לענין רבית מחלק המרדכי והב"ח בסי' קנ"ט במומר להכעיס דאסור משום דנפיק מני' זרעא מעלי' אבל הוא בעצמותו שאינו שומר מצות התורה לאו אחיו הוא ואינו זוקק אבל להאי טעמא שכ' האב"מ בסי' קנ"ז משום דיבום בנחלה תלה רחמנא וקיי"ל מומר אינו יורש דבר תורה וממילא אינו קם ליבום. ולפי"ז י"ל היינו דוקא מומר שיצא מן הכלל אינו יורש אבל בלא יצא מהכלל אף דהוי מומר לכל התורה כולה אני נבוך בזה הספק גם לענין נחלה וגם לענין יבום עכ"ל בקצרה.
ואען ואומר תרי תמוהי מדכר דכירנא דקא חזינא לעומקא דדינא חדא דמבואר בריש פ"ק דחולין דף ה' דאם הוא מומר לחלל שבת בפרהסיא הו"ל כמומר לע"ז ממש וכן מבואר בתשו' ריב"ש סי' ד' וז"ל מומר שעובד ע"ז או שמחלל שבת בפרהסיא שזה משומד לכל התורה כולה ה"ה כעובד ע"ז ממש לכל דבריו כמוזכר בריש חולין עוד כפל ושנה להלן בזה"ל אם העבירה היא ע"ז או חילול שבת בפרהסיא ה"ה כעע"ז גמורי' לכל דבר ושחיטתן נבילה כשחיטת נכרי' ואוסרי' יין במגען עכ"ל מדכ' הריב"ש שהמחלל שבת דינו כעע"ז גמור לכל דבר ממילא ה"ה לענין ירושה למ"ד דמומר לע"ז אינו יורש כ"כ מומר לחלל שבת וא"כ ודאי לאו בר יבום וחליצה הוא להאב"מ. אלא אפי' שומר שבת כהלכתו אלא מומר בשאר עבירות להכעיס דאז לכאורה ספיקו במקומו עומד לענין נחלה ויבום אולי זה יורש וממילא מיבם. עכ"ז לדינא אין מקום לספיקו כלל דהוא סובר דהאב"מ א' טעם זה לדינא דהכי קיי"ל כדברי הגאונים מה"ט כמו שכ' בזה"ל אבל להאי טעמא שכ' האב"מ דיבום בנחלה תלה רחמנא וקיי"ל מומר אינו יורש דבר תורה. אבל לא כן אחי כי האב"מ כתב וז"ל וכדי שלא להשוות לבעה"ע ותלמידי הגאון כטועי' נראה בטעם הגאונים דכבר כתבו הגאונים דמומר אינו יורש ד"ת רבינו משולם. ובמרדכי פ"ק דקדושין ממילא אינו זוקק ליבום וכו' עכ"ד ר"ל דאינהו סברו הכי דיורש. אבל לפי טעם זה בודאי בלי שום ספק לית הלכתא כוותי' דהרי אנן קיי"ל כהרמב"ם ורא"ש וטור וש"ע חו"מ סי' רפ"ג דמומר יורש אביו ד"ת וא"כ כיון דיורש ממילא זוקק ליבום ומה דאנו מסופקים אי כהגאונים או לא עד שכ' מהר"מ במרדכי זיל הכא לחומרא והכא לחומרא וכ"כ בתה"ד שאחד מהחכמים הי' כתב שיש לסמוך על דברי המתירין וחכם א' כ' דלית לן לאסוקי אדעתא להקל נגד דברי רש"י שהרי מהר"מ אף שהביא ראי' להגאוני' כ' דעבדי הכא והכא לחומרא והובא כ"ז בב"י. ולא עוד אלא שכ' ז' הרמ"א בהג"ה מיהו אם עברה ונשאת לא ידעה וכו' לא תצא והיא מתשו' מהר"י מינץ סי' י"ב ושם מבואר דהעיקר כדברי המתירי' ביבם מומר אלא לחומרא דרבנן אנו מחמירין ואם נשאת בהיתר לא תצא כ"ז היינו מפני שהם נותני' להגאונים המתירי' טעמי' אחרי' אהא דמומר אינו זוקק דמומר לא מקרי אחיו דלאו בר מצוה או משום טעם מהר"מ דאדעתא דהכי לא קדשה נפשה אבל לפי טעם האב"מ פשיטא דלא קיי"ל כהמתירים דאי תימא דגם לפי טעם זה מספקינן אולי מומר יורש ד"ת א"כ קשי' הלכתא אהלכתא דלענין ירושה קיי"ל דיורש בודאי שהרי מוציאין מהיורשים ונותנין לו או מניחין ביד ב"ד עד שיחזור בתשובה וכאן לענין יבום דתלי' בנחלה קיי"ל דספיק' הוא וא"כ אי ספיקא הוא אמאי מוציאין חלקו מהיורשין הא בחזקת יורשין קיימא ואינהו ודאי ואיהו ספק יורש אלא ע"כ בודאי פסקינן דמומר יורש ולפי"ז להאב"מ לא קיי"ל כהגאוני' ומומר זוקק בודאי והא דמספקא לן הוא מכח שאר הטעמי' לפי שאינו בר מצוה או מטעם מהר"מ הנ"ל. והשתא דאתינא להכי אזדא לה ספיקא דידי' דאין חילוק בין מומר שיצא מהכלל או לא דממ"נ לטעם האב"מ גם מומר לע"ז שיצא מהכלל יורש ומיבם ומה דמספקינן דאינו זוקק כס' הגאוני' היא משום טעמי' אחרי' הנ"ל א"כ אפי' מומר להכעיס לשאר עבירות שלא יצא מהכלל אינו זוקק וזה ברור עמוד והתבונן הדברים על מכונן. והעיקר מה שחידש האב"מ דלמ"ד דמומר לאו בר נחלה היא אינו בר יבום דממעטי' לי' מיחדיו מיוחדי' בנחלה פרט לאחיו מן האם אתפלא מאוד מה ראה לומר כך דע"כ לא ממעטינן אלא לאחיו מן האם דוקא שאינו מיוחד עמו בנחלה בתולדה אבל מומר שבתולדה הוא מיוחד לנחלה אלא שעתה מכח שנשתמד אינו יורש משום הא לא אימעט מיבום וכהא דדרשי' מאשר תלד פרט לאיילונית וכ' הרמב"ם פ"ו מה' יבום בזה"ל פרט לאילנות שא"ר לילד מתחי' ברייתה אבל זקנה ועקרה חולץ ומיבם שהיתה להן שעת הכושר וכן הוא במרדכי פ' החולץ בד"ה וראיתי עיי"ש וכ"כ רש"י בסוטה דף כ"ה ע"ב אהא דא' מחלוקת בעקרה וזקנה אבל אילנות ד"ה לא שותה פירש"י אבל אילנות נהי נמי דראוי לקיימה מיהו לא שתי' מה"ט דראוי להריון בעינן ועקרה ע"י מכה וזקנה מינא דבת הריון היא קודם לכן אבל אילנות מבטן אמה לקוי' היא ולא חזיא עכ"ל. ויותר מזה מצינו בנדרים פ"ג דף ל"א וביו"ד סי' רי"ז סעי' מ"א מ"ב נדר מהערלי' אסור במולי או"ה ומותר בערלי ישראל נדר מהמולי' מותר בערלי ישראל ואסור במולי או"ה והטעם דאזלי' בתר מין דאו"ה במינן ערלי' ובמקרה נמצא נימול וישראל במינן נימולי' ובמקרה נמצא ערל מכח שמתו אחיו מחמת מילה הרי ערל בתולדה מ"מ אזלי' בתר מין כ"כ הכא לגבי יבום אזלי' בתר מין דאילנות היא מין אחר בפ"ע וכן אח מהאם המין לאו בר נחלה דמשפחת האם אינו קרוי משפחה אבל משומד בתולדתו בר נחלה ודאי זוקק ליבום וכש"כ למ"ש הנמ"י בסופ"ק דיבמות הטעם דעקרה וזקנה מתיבמת דהא כמה עקרות וזקנות מצינו שנפקדו וראוי להקים שם משא"כ באילנות א"כ כש"כ ישראל שהי' מומר בשעת קדושין דהוי בר נחלה דהרי אפשר שיחזור בתשובה לדת ישראל וק"ו הוא דבמומר בידו לחזור וכמ"ש תוס' בזבחי' דף י"ב ד"ה וש"מ ואף דחזינן דלא חזר ועודנו מומר בשעת מיתה ואז אינו יורש ושוב לא מהני אם יחזור לדתו הן לענין נחלה הן לענין יבום דכל יבמה שאין אנו קורא בה בשעת נפילה יבמה יבא עלי' וכו' ז"א דהא אנן להגאוני' עסקינן שכ' דוקא מומר בשעת נשואין אינו זוקק דנשואין מפילין אבל בנשתמד אחר נשואין זוקק אף שהי' מומר בשעת מיתה דאין מיתה מפלת וא"כ דאזלינן בתר נשואין הרי בעת נשואין אף שהוא מומר בר נחלה הוא שהרי אפשר שיחזור ובידו לחזור לדת ישראל א"כ הנשואין מפילין אותה לפניו ליבום ואף שבעת מיתה אינו חוזר ולא מהני שוב אם יחזור וז לאו בר נחלה הוא אכתי בנשואין הי' בר נחלה וממילא מיבם א"ו האי טעם במומר משום דתלי' בנחלה לא כלום הוא וטובי' צפרנן של הראשוני' כנ"ל ברור כשמש:
ובכן אבא היום אל העיון במה שכ' הב"י ויש לתמוה על מי שעלה בדעתו היתר זה וכו' כי הנה ז"ל הטור כתב רב שרירא וכו' שר' יהודאי כתב או כד נסבה בעלה הוי יבם מומר לא בעי חליצה מני' ואם הי' הבעל מומר ויושבת תחתיו ומת בהמרותו בלא בנים א"צ יבום דהאי לאו אחיו הוא ואינו זוקק לחליצה ולא ידענא למה לא תהי' אשת מומר זקוקה ליבם וכו' וכ' הב"י ומ"ש רבינו ולא ידענא למה כו' ודאי קושטא הכי הוא דאשת מומר זקוקה ליבם ואפי' קדשה אחר שהמיר ואפי' בנו וב"ב קדושיהן קדושין ונשיהון הישראלית או המומרות זקוקה ליבם וכו' ויש לתמוה על מי שעלה ע"ד היתר זה וכו' דאין לדברי' אלו שורש וענף וכו' ולכאורה יראה שכ' כך על כל דברי ר' יהודאי שכתב בין ביבם מומר ובין בעל מומר אינו זוקק ליבום דלאו אחיו הוא והאי טעמא קאי אתרווייהו וכן נראה מהגה"מ פ' החולץ שפי' כך שהרי כ' טעם החילוק שאם הי' היבם מומר בשעת נשואין אינו זוקק ואם המיר אח"ז זוקק משום דסוברי' נשואין מפילין וכשהי' מומר בעת הנשואין אינה נופלת לפניו והב"י הביא זה. ושם כ' עוד בזה"ל ונראה דמהר"מ המביא ראי' משום דאדעתא דהכי לא קדשה נפשה לא שייך לחלק בין מיתה או נשואין מפילין דבכל ענין אדעתא דהכי לא קדשה נפשה עכ"ל וא"כ מדחולק ר' יהודאי בזה ע"כ אינו סובר טעם זה אלא משום דלאו אחיו הוא במצו' דמה"ט מותר לגבי רבית כמ"ש שם וכן פי' בתה"ד ושאר פוסקים וטעם זה לא הוטב בעיני הב"י מכח קושי' האב"מ דכאן מ"מ אחיו הוא ממש וכבר קדמו בקושי' זו התה"ד סי' רכ"ג עיי"ש והב"י ראוהו שם שהרי הביא דברי התה"ד שם בקצרה ולכן תמה על מי שעלה בלבו היתר זה הן ביבם מומר או בעל מומר [אלא אח"ז הביא מ"ש הגאונים ביבם מומר שאינו זוקק וראי' מהר"ם ובכ"ז כתב מהר"ם להחמיר] אבל יותר נראה בעיני בדעת הב"י שמה שתמה על מי שעלה ע"ד היתר זה שאין לו שורש וענף קאי רק על מי שכתב שאם הי' הבעל מומר א"צ יבום שמזה תחי' דברי הב"י על הטור שכ' ע"ז ולא ידענא וכו' וע"ז כ' הב"י ודאי קושטא קאמר דקדושיו קדושין וכו' לכן ע"ז תמה שאין לזה שורש כיון שקדושיו קדושין אמאי לא תהא אשתו זקוקה לאחיו היבם הישראל אבל על דין הראשון שהיבם מומר שפיר י"ל שר' יהודאי בעצמו אמר מטעם שכ' בתה"ד ומהר"י מינץ סי' י"ב שהגם שקדושי מומר קדושין היינו מפני שעשה מעשה וקדש ואף שחטא ישראל הוא שמא הרהור תשובה בלבו ואיסור מיתה וכרת היא וממילא אשתו זקוקה ליבם אבל ביבם מומר דזיקה דממילא היא ואיסור לאו אינו זוקק משום עיגון עיי"ש באורך גם י"ל מטעם של מהר"מ שמפרש מה שכתבו הגאונים משום דאדעתא דהכי לא קדשה ואף שכ' הגה"מ הנ"ל דלפי"ז אין חילוק בין הי' יבם מומר בעת נשואין או לא א"כ זה יתכן לפרש דברי הגאונים שכתבו סתם אבל ר' יהודאי מחלק בזה מכלל דלית לי' האי טעמא ע"ז אני אומר דהנה הב"י הביא בשם הגהות מרדכי הטעם דנשואין מפילין והי' לו להביא דבריו דלטעם מהר"מ אין חילוק בין יבם מומר או אח"ז ויותר קשה עמ"ש בש"ע אם נפלה לפני היבם מומר יש מי שמתיר אם הי' מומר כשנשאה אחיו ואי סובר כהגה"מ א"כ הא גם אם המיר דתו אחר נשואי אחיו יש מי שמתיר דהכי הוא לטעם מהר"מ אלא ודאי דס"ל כמ"ש הב"ח דגם לטעם מהר"מ יש לחלק בהכי דאנן סהדי דאדעתא דהכי לא קדשה נפשה אלא א"כ הי' היבם מומר בעת הנשואין אבל אם לא הי' מומר בעת הנשואין דאיכא תרתי ספיקי שמא לא ימיר דתו ואת"ל ימיר שמא לא ימות בעלה בחיי משומד בלא בני' אפשר כל כה"ג מכנסת עצמה על הספיקות שאפי' אם ימות בעלה תזקק ליבם וכ"כ בתשו' הרד"ך בית תשיעי חדר ד' וכ"כ בתשו' מהר"י מינץ בשם הגהות מיימוני וז"ל ומו' ר' מאיר הביא ראי' וכו' א"כ לגבי מומר דאנן סהדי דלא ניחא לה להתקדש להתיבם לו דאדעתא דהכי לא קדשה נפשה היכי דמומר הי' בשעה שנתקדשה לאחיו דאסקא אדעתא וכו' וא"כ אחר שהביא הב"י דברי מהר"מ י"ל דשפיר אמר ר' יהודא בעצמו דיבם מומר בעת נשואין אינו זוקק מטעמי' הנ"ל אלא מה שאמר דבעל מומר אינו זוקק ליבם ע"ז תמה הב"י ואמר שאין לו שורש כיון שעשה מעשה מקדש וקדושיו קדושין אמאי אין אחיו הישראל זוקק ליבום וחליצה וכן האי טעמא דאדעתא דהכי לא קדשה נפשה לא שייך במומר שקדש ונשאה שהרי ידעה וראתה שהוא מומר ואפי"ה קדשה עצמה הרי נתרצתה לזה. ולכן אמר ר' יהודאי ע"ז עוד טעם אחר דלאו אחיו הוא וע"ז שפיר כתב ב"י דזה לבד לא אמר ר' יהודאי אבל יבם מומר שפיר קאמר אלא דא"כ יש להבין מ"ש הב"י דקושטא הכי הוא דאשת מומר זקוקה ליבם ואפי' קדשה אחר שהמיר וטעמו לא מיבעי' קדשה קודם שהמיר ודאי זקוקה ליבם אלא אפי' קדשה אחר שהמיר קדושיו קדושין וכל מי שקדושיו קדושין יבם הישראל זקוקה ליבם וכ"כ הרשב"א הביאו הה,מ פ"א מה' יבום. אבל למה שכתבתי דטעם ר' יהודאי נכח סברת' מהר"מ דאדעתא דהכי לא קדשה נפשה י"ל איפכא וכמ"ש הב"ח ע"ד ב"י הללו וז"ל אבל לענ"ד איפכא מסתברא דבקידש אחר שהמיר ודאי קדושיו קדושין כיון דאין אשה מתקדשת אלא לדעתה והיא קבלה הקדושין א"כ רצונה בכך ומקודשת דאף שחטא ישראל הוא אבל היכא שקדשה ונשאה ואח"כ המיר דתו אנן סהדי דלא קבלה הקדושין ממנו ולא נשאת לו אלא ע"ד שיחזוק בדת ישראל אבל אם ימיר דתו לא הי' רצונה ודעתה שיהי' קדושין אלא המעות מתנה ונמשך שכל בעילותיו למפרע בעילת זנות וכדפי' לעיל עכ"ל הב"ח אבל לדעתי דברי הב"י נכונים ודבריו תמוהין מתרי טעמא חדא דהא כתבו התוס' בכתובות דף מ"ז ע"ב ד"ה שלא כתב ה' וכו' דפריך מיבמה שנפלה לפני מוכה שחין משום דבדידה תלי הקדושין שברור לנו שהיא לא יעכב בשביל שום דבר שאירע אחר מותו כי אינו חושש במה שאירע אחריו ולהכי לא פריך מאשה שנעשה בעלה בעל מום תיפוק בלא גט דאדעתא דהכי לא קדשה נפשה כיון דתלה נמי בדעת המקדש עכ"ל ועי' בתשו' הרד"ך הנ"ל שכ' אף ביבם מוכה שחין שתיפוק בלא חליצה משום דאדעתא דהכי לא קדשה נפשה נעשה בעילתו של בעל שהי' בחייו בעילת זנות וחזקה אאעב"ז זה אינו כיון שהי' בדרך קדושין לא הוי זה ב"ז והביאו הב"ח] א"כ זה שייך ביבמה שנפלה לפני מוכה שחין באירוסין או לפני יבם מומר אפי' בנשואין וכמ"ש הב"ח ורד"ך שם דביבם מומר לא ניחא לה אפי' בנשואין עיי"ש ואיהו אינו מעכב בשביל מה שהוא אחר מיתתו אבל במי שקדש ונשאה ואח"ז המיר ודאי ל"ל דאדעתא דהכי לא נתקדשה ונשאת והמעות מתנה וכו' דכאן לאו בדידה תלי' אלא גם בדעת הבעל והוא ודאי אינו רוצה לקדשה כ"א אדעתא דידי' שיהא קדושין ונשואין כל ימיו גם אם ימיר דתו דזה הוא דבר הנוגע לו לעצמו בחייו דאם ימיר ונימא דלא חלין הקדושין למפרע תיכף הלכה והיתה לאיש אחר ובודאי הוא מעכב על דעתה בזה ולכן אף אם המיר אח"ז הקדושין קדושין גמורין וממילא זקוקה לחליצה הא חדא. ועוד קאמינא דהא ר' יהודאי כ' בזה"ל ואם הי' הבעל מומר ויושבת תחתיו ומת בהמרותו בלא בני' א"צ יבום א"כ איך נימא בזה דאדעתא שימיר לא קדשה נפשה דא"כ למה יושבת תחתיו בלא קדושין הא עכשיו דהקדושין בטלו למפרע בודאי בעילת זנות ממש הן והי' לה לפרוש ממנו ומדיושבת תחתיו עד יום מותו גילתה על דעתה שגם על אופן שימיר נתקדשה א"כ ודאי צריכה חליצה בלי ספק ודברי הב"י יצאו כנים וברורים כזוהר הרקיע מזהירי' ומה מאוד עמקו מחשבות הב"י בש"ע שכ' וז"ל סעי' ד' נפלה לפני יבם מומר יש מי שמתיר אם הי' מומר כשנשאה אחיו ואין לסמוך עליו בזה בסעיף ה' אם הי' המת מומר אשתו זקוקה לאחיו וקשי' תרתי למה חלקם בתרי בבות ולא כתבם יחד בחד בבא ותו דביבם מומר כתב יש מי שמתיר וכו' ובבעל מומר כתב סתם אשתו זקוקה ולא יש מי שמתיר והרי מבואר בהגהות מרדכי ובא"ז ובתה"ד שמפרשי' דברי ר' יהודאי דלאו אחיו הוא קאי איבם מומר ובעל מומר משום דלאו אחיו הוא במצות ואם כי יש חולקי' עכ"פ יש מי שכתב להתיר גם בבעל מומר מטעם זה וכ"כ הב"ח להדי' בס"ק ד' דטעם זה מספיק נמי להיכא שהבעל מומר וא"כ למה שינה לשונו ביבם מומר כ' ויש מי שמתיר ולא כ' כן בבעל מומר וכן קשה על הרמ"א בהג"ה שכ' דינו ביבם מומר בלא ידעה שיש לה יבם מומר ונשאת דלא תצא ולמה לא כתב דינו אחר סעיף ה' והכי היל"ל מיהו ביבם מומר אם נשאת או בבעל מומר שנשאת ושלא הי' יודעת שיש להם יבם לא תצא. אלא הוא אשר דברנו דהב"י בש"ע אזיל לטעמי' בב"י כמו שפירשתי דס"ל הא דכתב ר' יהודאי ביבם מומר דאינו זוקק אם הי' מומר כשנשאת יפה אמר ר"י בעצמו מתרי טעמי' או משום דהגם שיש למומר קדושין אבל זיקה אין ליבם מומר או משום טעם מהר"מ דאדעתא דהכי לא קדשה דזה שייך דוקא בהי' מומר קודם הנשואין כמ"ש הב"ח וע"ז חולק רש"י ומהר"מ עצמו לא סמך להתיר והעלה להחמיר ומפני כך שפיר כתב ביבם מומר יש מי שמתיר אם הי' מומר כשנשאה אחיו ר"ל הגם שהוא אחיו ממש מ"מ מתיר מטעמי' הנ"ל ואין לסמוך עליו וע"ז שפיר כ' ז' הרמ"א דבאם נשאת לא תצא דבדיעבד יש לסמוך על המתירין אבל בבעל מומר הרי ע"ז כתב הב"י שתמה על מי שמתיר שאין לו שורש וענף ואם שראה טעם האומרים משום דלאו אחיו במצו' הוא לא הזכירו כלל כי לא הוטב לפניו מכח קושי' התה"ד ואב"מ וכש"כ דטעם האב"מ ליתא מטעם שכתבתי למעלה א"כ כיון דזולת ר' יהודאי לא נמצא מפורש בגאונים שיאמרו שבעל מומר אינו זוקק רק שהאחרוני' שסברו שאמת אמרו ר' יהודאי ע"כ דחקו למצוא טעם מפני שאינו אחיו במצו' אבל הב"י לא ניחא לי' לומר כך אלא שתלמידיו אמרו בשמו דבר שאין לו שורש א"כ ליכא מקור מי שכתב כן להתיר בבעל מומר ע"כ כ' סתם אם הי' המת מומר אשתו זקוקה לאחי"ו לא אמר ליבם כ"א דקדק ואמר לאחיו כלו' בשביל שהיבם הוא אחיו ממש אף שאינו בר מצוה ולא כמ"ש אחרוני' כיון שאין כאן בגאונים מי שכתב להתיר א"כ גם בנשאת תצא וכן בתשו' מהר"י מינץ כל פילפילו הי' בעובדא שהי' היבם מומר ולכן בזה שפיר כ' הרמ"א בדבריו להתיר בנשאת מי שמתיר אבל בבעל מומר אין בהגאוני' מי שיתיר בפירוש כמ"ש הב"י לכן בזה אם נשאת תצא ובזה ברור כשמש יזרח והוא כפתור ופרח:
מידי דברי בו זכור אזכרנו ע"ד אשר מו"ח הגאון ז"ל בס' תולדות אדם בפסחים דף ל"ב בסוגי' דתרומת חמץ הקשה אהא דכתב הרמב"ם זר שאכל תרומה לוקה הא כ' תוס' גבי נזיר דלא הוי ה"ס כיון דקבל התראה ולא נשאל מוקמי' לי' אחזקה ששוב לא ישאל א"כ זהו שייך באוכל תרומת עצמו שמקבל התראה מוקמי' לי' אחזקה אבל באוכל תרומה של חבירו שבעל התרומה לא עבר ולא קבל התראה אין כאן חזקה עליו שלא ישאל והדר הו"ל ה"ס עכ"ד. ובתשו' יד יוסף סי' צ"ג מביא בשם גיסי הגאון ני' שהשיב דהרמב"ם הוכיח דינו מגמ' דנדה דף מ"ו דאכלו אחרי' לוקין דהקטן לא עבר אלא אחרי' נימא ה"ס שמא ישאל ואמאי לוקין אלא שי"ל דאיירי בתרומה ביד גזבר עכ"ד. ואתפלא מה ראו לומר דתלי' בהתראה הלא גם בהא דמחייבי' מיתה בא"א ולא חיישינן שמא ישלח גט ויבטל כתבו תוס' בגיטין דף ל"ג ד"ה ואפקעינהו דהיינו טעמא דמוקמינן לי' אחזקתה שהיא עכשיו נשואה דאל"כ נזיר שהי' שותה יין אמאי לוקה עכ"ד. ומה ראי' מנזיר התם שאני משום שקבל התראה משא"כ לענין א"א ליכא למימר הכי לגבי בעל ואכתי איכא ספק שמא ישלח גט ויבטל אלא ודאי אפי"ה אמרי' דמוקמי' לי' אחזקה שלא ישלח גט ויבטל וכ"כ בתרומה של אחרי' מוקמי' אחזקה שלא ישאל וכמ"ש והו"ל התראה ודאי וא"ש:
אחר כתבי זאת הראיתיו לידידי הרב הגדול הדיין מוה' שלמה ליב נ"י וזה אשר השיב. מה שתמה על הב"ח מדברי תוס' בכתובות דף מ"ז לענ"ד י"ל דהלא בלא"ה כתבו תוס' בב"ק דף ק"י ע"ב דל"ל אדעת' דהכי לא קדשה נפשה רק בקדושין ולא כשנשאת דקבלה טובה וא"כ למה נשתמשו הפוס' כאן בהאי סברא לענין יבם מומר אפי' נשאת לבעלה אע"כ דמומר הוא מום גדול יותר דאפי' נשאת אנן סהדי דאדעת' דהכי לא נשאת ויעיין בצלעות הבית סו"ס ו' שבסוף ספר בית מאיר דבמום גדול לא אמרו התוס' רק במום בינוני דכיון דעל תנאי זה לא הי' מתרצה לקדשה או למכור גם האשה ולוקח מכניסין עצמן לספק בלא תנאי אבל במום גדול אנן סהדי דאין רצון אשה ולוקח להכניס עצמן אפי' לא ירצה לקדשה ולמכור בלאו הכי ועוד שם ימצא סברות לחלק ול"ל דמומר אינו חושש דתכוף אותו לגרש כיון דיצא מדת לא יציית. ומה שהקשה על הב"ח הא חזינן דיושבת תחתיו אחר שהמיר הרי דלא אדעתא שלא ימיר קדשה נפשה ג"כ לא קשה דאמרינן השתא אחמצה דודאי איסור' עבדה במה שיושבת תחתיו. וכמבואר במהר"י מינץ סי"ב כיון דמומר הוא קנאין פוגעין בה וגם ודאי יכוף אותה להשתמד ולבעול אותה בנדתה וזה מבואר בכמה דוכתא דמוקמי' אחזקת כשרות וע"ע כשר הי' ואפי' לענין עדות כמבואר בחו"מ סי' ל"ד סכ"ג בהג"ה והרי אם חתמו על גט ואח"כ נמצאו פסולים הגט כשר ומתירין א"א לעלמא משום הך חזקה א"כ אמרינן כשנתקדשה בחזקת כשרות היתה ואנן סהדי דאדעתא לדור עם מומר לא קדשה נפשה ומה שלא תירצתי קושי' ראשונה בזה לומר דהמקדש הי' מתרצה על תנאי זה כיון שהי' בחזקת כשרות ולא הי' בדעתי להמיר דיש לדחות דלמיחוש מיבעי' כהא דאי' פ"ב דאבות לא תאמין בעצמך ומה שדחה דברי הא"מ לע"ד אמת נכון הדבר עכ"ד.
ואני אומר אם כי הב"ח ניתן להצילו בזה אכתי נ"ל דעת הב"י דהכא חזינן דאינו מום גדול ולא קטן אצלה שהרי יושבת תחתיו מה אמרת דאמרינן השתא היא דאיתרע דמוקמי' לה אחזקת כשרות כמו דאמרי' בחתמו על גט ונמצאו אח"ז פסולי' זה אינו דומה לשם דהתם לא אתילד שום ריעותא בעת חתימתם אמרינן שכשרים היו אבל הכא בעת הקדושין הי' לה להתנות אם ימיר לא יהא קדושין ומדקבלה קדושין סתם הי' לנו לומר שנתרצה בכל אופן שיהי' אלא שאנו אומרי' אף שלא הי' תנאי מ"מ איכא או מדינא דמוכח דבמום גדול כזה שיעשה מומר אדעתא דהכי לא קדשה נפשה וזה יתכן לומר בכל נשי' דעלמא כשרות אבל באשה זו שעודנו ישבה תחת בעלה המומר הרי יצאה מחזקת שאר נשי' א"כ מאן יימר שבעת הקדושין כשרה היתה ואיכא אומדנא אימא איפכא דעכשיו איגלאי מלתא למפרע מה שקבלה הקדושין בסתם משום שלא הי' נחשב אצלה למום כמו דעינינו רואות עתה ועכ"פ תו אומדנ' דמוכח אזדא לה וממיל' קדושיו קדושין וצריכה חליצה כנ"ל נכון:
וע"ד אשר לא הבאתי בס' ייט"ל בתחלה דברי מו"ח הגאון הצדיק זללה"ה [הוא הגה"צ מוה' משה דוד אשכנזי זלל"ה אבד"ק טאלטשווא ולבסוף ימיו אבד"ק צפת תוב"א בעהמ"ח ס' באר שבע עה"ת וס' תולדת אדם על מס'] אספר לו דבר פלא הענין שלא הבאתי כי לא זכרתי בזכרוני ממנו דבר בענין אגדה ולכן לא חדשתי עפ"י דבריו ולהעתיק מספרו באר שבע בלי חידוש דבר אמרתי למה זה לי הלא הספר בעולם ופעם א' בעת שכבר ניתן לדפוס אמר לי חתני הרה"ג מוה' יוקיל נ"י אבד"ק בערבעשט לא טוב הדבר שאיני מזכיר בשם מו"ח ז"ל שיהי' חידוש בעיני העולם ובפרט בעיני בניו מה זה ועל מה זה והשבתי לו מטעם הנאמר ואח"ז כשהי' קרוב לגמור עמדו המסדפיסי' בפ' נצבים כי כלה הנייר הנצרך לזה והמדפיס הי' רוצה גמרו בזמן המוקדם אבל ארכו הימים ששלח אחר נייר ולא בא והוא כתב כמה פעמי' לשלוח לו והשיב לו ששולחים לו ושוב ארכו הימים ושבועות וזמן רב ולא בא והי' דבר לפלא בעינינו מה זה ועל מה זה כי בכ"ע ששלח אחר נייר מהר לבא ומה נשתנה היום מיומים ואז עלה בלבי אין זה כ"א מאת ה' היתה זאת הסיבה לעכבו כי לא לרצון הדבר הזה למו"ח הגאה"צ זלה"ה שאינו לפי כבודו ותיכף נתעוררתי ואמרתי מוכרח אני להעתיק מספרו ב"ש בלא חידוש דבר ע"י והזכרתיו בפ' האזינו ופ' ברכה שלשה פעמים א' על הפסוק האזינו ב על הפסוק כי שם ה' אקרא ג' בפ' ברכה אך שניתי מלשונו ללשוני כאשר הי' עם לבבי ביתר שאת ואחרי שכך עשיתי בא הנייר נגמר להדפיסו ולהוציאו לאורה תלי"ת: