אור ברסלב
אבני צדק (טייטלבאום) חלק ב חלק אה"ע › סימן נה

אבני צדק (טייטלבאום) חלק ב· רבי יקותיאל יהודה טייטלבוים

חלק אה"ע · סימן נה

סימן נד

החיים והשלום לכבוד אהובי גיסי מחו' הרב הגאון וכו' מוה' יואל אשכנזי נ"י אבד"ק זלאטשיב יע"א:

ע"ד השאלה אשה שבעלה מת בלא בנים ולו אח מומר ואחר מותו ילדה בן זכר ונקרא ע"ש אביו וחי כ"ד ימים וחלה בחולי פאקין ומת קודם ל' יום וזאת האשה אומרת שיודעת שהולד כלו חדשיו לפי חשבונה מעת שטבלה בסוף חדש מרחשון ששוב לא ראתה דם ומאז מאסה במאכלי בשר כדרכה בעת הריונה וכתבה אל אבי' ואמה לדוברקא לשלוח לה דברים שהרגילה בהן באותן הימים ובחדש שבט הרגישה ונודעה שיש עיבור במעי' וכך א' אז לבעלה ולדאקטער נכרי היום נודעתי והרגשתי ולד במעי ובחדש אייר נסעה לבית אבי' ואמה ובאה לשם וכרסה בין שיני' ואמרה לשכיני' ראיתם כי היום בחדש הששי לעיבורה ובעשרה ימי' לחדש אלול ילדה בן זכר וחלה ומת תוך ל' ועתה היא אומרת שכלו חדשיו מכח הסימני' הללו. והאח המומר כופר בכל התורה וכמצחק בעיניו ענין חליצה ועקבותיו לא נודעו אי' איפה הוא ונפשה בשאלתה למצוא לה היתר בלא חליצה לבל תעגן ואם כי מבואר בתשו' הרא"ש ובטוש"ע סי' קנ"ו דאינה נאמנת גיסי הגאון נ"י משדד עמקי' למצוא לה ארוכה ותעלה להאמין לה ולהתירה:

תשובה להשתשע בדבריו אשיב דבר דבור על אופניו צדדי היתר.

א' כתב מדיקדוק הלשון טוש"ע שכ' אם אינו ידוע שכלו חדשיו אלא על פיה דוקא בלא נודע שנתעברה בעודו חי אבל אם נודע והוכר עוברה בעודו חי דאז בעת נפילה הוחזק הולד לבן קיימא מכח רוב נאמנת לדעת האומרי' ע"א ביבמה נאמן ה"ה לענין כ"ח נאמן וכן היא נאמנת בכה"ג עכ"ד ואין זה דקדוק דאף בנודע שנתעברה קודם מותו אכתי לא נודע אם כלו חדשיו אלא עפ"י וא"נ ועי' מזה בישוע"י סי' קנ"ו מדקדק מלשון תשו' הרא"ש שכ' שאינה נאמנת לומר שכלו חדשי העיבור שילדה אחרי מת בעלה משמע שילדה אח"מ אבל נתעברה קודם מותו וכ"מ מטוש"ע שכ' סתם משמע אפי' נודע שנתעברה קודם מותו א"נ זולת לדעת הרמב"ן שמביא שם י"ל דנאמנת עיי"ש:

ב' כתב הדר"ג עפי"מ שהקשו תוס' ביבמות ל"ו בלא שהה למ"ד ספיקא היא אפי' בנפל ואכלו ארי אמאי ניזול בתר רוב ותירצו דחיישי' למיעוט המצוי דנפלי' שכיח א"כ זהו בסתם אבל כשהיא אומרת נאמנת דהרוב מסייע לה ובהא לא חיישי' למיעוט המצוי כהא דאי' בב"ק קי"ד נאמני' אשה וקטן לומר מכאן יצא נפול זה ופריך אשה וקטן בני עדות נינהו הב"ע כגון שבעלי' מרדפין אחריהן ואשה וקטן מסל"פ מכאן יצא נפול זה ופירש"י שזה כרגלי' לדבר שהיא שלו כש"כ שהרוב מסייע לה ע"כ וליתא דהתם דהם מסלפ"ת ואין לחוש לשקר אלא דלאו בני עדות נינהו ע"ז אמרינן כיון שרגלי' לדבר מהימני אבל כאן דא"נ משום דחיישי' דמשקרת דסני' לי' או שאיסור לאו קל בעיני' א"כ כש"כ כשיש רוב וא"צ חליצה רק מדרבנן ודאי הדבר קל בעיני' לשקר משום שסומכת על הרוב ואנן חיישי' למיעוט המצוי אבל מ"ש שבתי' השני שבתוס' שלא יבואו להקל בפיהק ומת דאז אתרע רובא וזה אין לחוש באומרת שכ"ח דפיהק ומת ודאי לא תאמר כך שאז נראה כמשקרת זה דבר נכון ומקובל למ"ד חלה ומת מותר מהתורה דאיכא רוב. אמנם מ"ש אפי' לר"י דסובר דחלה דומה לפיהק ל"ש לחוש למיעוט המצוי ולאסור עפי"מ שאמר מדעתו וכן כתב הדג"מ והפוס' הא דגבי נשחט תוך ח' בבהמה אסור אפי' דיעבד ובנתקדשה לכהן אינה חולצת ה"ט משום דבבהמה היא דבר הוה ורגיל ואם נתיר בדיעבד בכולן לסמוך על רוב הרי יש מיעוט נפלי' בעולם ויבא מכשול להמיעוט וצריך לתקן גם המיעוט אבל בא"כ הוא דבר פרטי ואינו מצוי אם יקרה כך אין לחוש אז למיעוט וסומכין על הרוב בדיעבד וה"נ לענין נאמנת דידה שאומרת שכ"ח שזה דבר פרטי ל"ח למיעוט נפלי' ובתשו' הרא"ש י"ל דאיירי בפיהק דאתרע רובא לכן א"נ אבל בחלה ומת גם לר' יונה דחלה דומה לפיהק היינו שהדין כך להחמיר מפני חומר הערוה אבל לא היכא שאומרת וכו' עכ"ד. הנה שתי תשובות בדבר זה חדא מ"ש לר"י דחלה דומה לפיהק היינו שהדין כך להחמיר מפני חומר הערוה ליתא דמבואר בדברי ר' יונה דחלה כפיהק מדינא והטעם מבואר במלחמות שהפסק חיותו גרם לו החולה שמת בתוכו וכ"כ התבו"ש סי' ט"ו. ובריב"ש סי' תמ"ו ובהרבה תשו' שמביא בפ"ת בסי' קס"ד דלר"י חלה כפיהק ממש וס' דאורי' הוא דאתרע לי' רובא וגם באשת כהן חולצת וא"כ דלר"י ליכא רובא תו אין לחלק בין דבר כללי לפרט וא"כ במאמרה. וזאת שנית דאפי' למ"ד חלה דומה לאכלו ארי ואינו אלא דרבנן אפי"ה מ"ש באומרת הוי דבר פרטי ליתא דדבר שאין ביד אדם לעשותו אך נעשה במקרה הוי ענין פרטי כמו התם שאין בידה להתקדש לכהן אלא עפ"י שוגג נעשתה. אבל כאן איך נימא באומרת נאמנת דזה דבר פרטי הלא חיישי' דמשקרת ואומרת וכל אשה שיש ספק תבוא לומר כך שיודעת שכ"ח לפוטרה מחליצה וה"ז דבר כללי ובודאי יש מיעוט נפלי' וצריכי' לתקן המיעוט וממילא אינה נאמנת. וראי' ברורה לזה דהרי להדי' מבואר בטור בילדה חי ומת תוך למ"ד חולצת ל"ש חלה ל"ש נפל מהגג ואכלו ארי דזה ודאי רק מדרבנן וע"ז א' ואם א"י שכ"ח אלא עפ"י א"נ וכ"ה בש"ע אם ילדה וכו' הרי אמו פטורה מחליצה ויבום אבל מדברי סופרים עד שכלו חדשיו ועיי"ש בב"ש וב"מ ואהא כתב דא"נ הרי מבואר להדי' אפי' איכא רובא ואינה אלא מדרבנן נמי א"נ וכבר העיר בזה גיסי הגאון ני' בעצמו:

ג' דהטור קאי עמש"כ למעלה דלא משכחת לדעת שכ"ח אלא בבעל ופירש ועז"א שא"נ שאחר טבילה בעל ופירש ומאז והלאה לא בא עלי' זה אין להאמינה דיותר משלשי' יום לא מוקי אנפשי' כדא' ביבמות דף קי"ב גבי יבמה באומרת לא נבעלתי אבל באומרת שכ"ח אפי' לא פירש ממנה כגון כאן שאומרת שהיא מעוברת ותאמר ע"ז האי והאי סימנא שכך טבעה מיד כשנתעברה מואסת בבשר וכך הי' מחדש כסליו עד זמן הלידה וכן הי' דרכה תמיד לילד לט' ועוד זאת שבחדש הג' הוכר עוברה והרגישה ולד במעי' וזה שליש ימי' ומאז והלאה יש ששה חדשים עד לידתה וזה ראי' ברורה וסימן שנתעברה בכסליו וכו' עכ"ד. וגם בזה שתי תשובות בדבר חדא מ"ש דא"נ לומר שפי' ממנה כהא דאי' ביבמה דלא מוקי אנפשי' שם לא אמרו כך רק בביאה ראשונה וכמו בכלה שפירסה נדה שאסורה להתיחד עמו משא"כ בשאר נשי' והרי מצינו בגמ' שבת קל"ו שא' פו"פ קים לי בגואי שכ"ח וכ"ה ברמב"ם וביו"ד סי' שע"ד והיינו ע"י שא' בעל ופירש הרי יש דמוקי אנפשי' ואולי יאמר כך מסברא אף שהיא בנמצא מ"מ הוא נגד רובא דעלמא וא"נ אבל אינו ענין להתם. וזאת שנית מה דפשיטא לי' דסמכי' אסימנא הא מנ"ל הא פירש"י בשבת קל"ו ד"ה לא נצרכא אלא למכשירי מילה לר"א דחי שבת הנ"מ דקים לי בגוי דכלו חדשיו שעברו ט' חדשים מששימשה עד שילדתו ולא שימשה כל ימי עיבורה וכ"כ הפוס' כאן דלא משכחת כ"ח אלא בעל ופירש מכלל בלא פירש אין סומכין על סימנים וכבר עמד בפ"ת ס"ק ו' על תשו' רע"ק איגר שסמך בזה על היכר הולד בחדש השלישי ומיהו לזה י"ל שזה הסימן נזכר בגמ' גבי הבחנה ובסנהדרין פ"ט וברמב"ם סוף ה' ממרי' [ואפשר זה בכלל מ"ש שם בס' משכנות יעקב כי אינו באמתחתי] אבל לסמוך על סימן שאינו נזכר בגמ' כלל הא מנ"ל והרי שאין לסמוך על סי' כשלא ראתה לומר שמאז נתעברה זה מבואר בתשו' רשב"ץ סי' תקכ"ב וז"ל ומאי דאמרי' קים לי בגוי היינו בעל ופירש אבל אם עברה כמה חדשי' ולא ראתה דם אינו ראי' על הריון דאנן הוכר עוברה בעי' אפשר שהיא מעוברת וראתה או אפשר שאינה מעוברת ולא ראתה ואומה זו הם דנין כך אבל רבותינו הקדושים לא כך הורינו והביא ראיות מגמ' ע"ז והעתיקו בתשו' בית אפרים אה"ע סי' קל"ד. וממנו יקח דה"ה על סימן שמואסת בבשר ושדרכה לילד לט' נמי אין לסמוך וממילא גם ממכתב בעלה אין להביא ראי' די"ל שהוא כתב כך מחמת שהיא אמרה לו מכח הסימני' ואנן אסימני' לא סמכי' ומה שכתב הטוש"ע ואם א"י אלא עפ"י א"נ היינו דמה שנודע גם שלא עפ"י מכח סימני' אפי' מהימנא אין סומכין על סימנים להתירה וגם מ"ש ועוד זאת שבחדש השלישי הוכר עוברה והרגישה שיש ולד במעי' לא ידעתי מה סח שהרי בהשאלה כ' בזה"ל ובחדש שבט הרגישה ונודעה שיש עיבור במעי' שכן הוציאה בפה לומר לבעלה ולדאקטער היום נודעתי והרגשתי ולד במעי עכ"ל א"כ מזה מוכח שלא הוכר עוברה לאחרי' כ"א לה לעצמה שהרגישה כי אם הי' ניכר לזולתה הי' להם להשיב הלא אנחנו מכירי' א"ו הם לא הכירוהו אלא היא שא' היום נודעתי והרגשתי ואפשר למראה עיני' נדמה לה שהוכר ושהרגישה ולא לאחרים ופשיטא שאין לסמוך ע"ז שאולי הי' לה דמיון כוזב מחמת שנראה לה כך מעת שמאסה בבשר וממילא שאין לסמוך גם על מה שאמרה בחדש אייר שהיא בחדש הששי שכ"ז לפי חשבונה עפ"י הסימנים:

ד' אומר מלתא חדתא ברור לדינא לכ"ע הא דא"נ דוקא באומרת אחר מות בעלה לפוטרה מחליצה אבל כאן שאמרה בחיי בעלה שהיא מעוברת מספר ירחי' שמאז נראה שכ"ח נאמנת כמ"ש הרמב"ם פט"ז מסנהדרין האיסור עצמו בע"א הוחזק ללקות ע"ז. אתפלא כי אין זה דמיון כלל להתם באומר לפני ב"ד וא"י לחזור בו אפי' באמתלא כמ"ש מארן החוו"ד סי' קפ"ה ואפי' אי נימא דאיירי גם באומר חוץ לב"ד לפני עדים שזה חלב ואשה זו גרושה התם יש נפקותא מיד והוחזק הדבר ההיא לאיסור ע"י אמירתו לפרוש ממנו ע"כ הו"ל הוחזק משא"כ כאן בעוד הבעל חי לא הי' שום נפקותא מזה אם היא מעוברת או לא א"כ אז לא נתקבל דבריו כלל ולא מקרי הוחזק וראי' לסברא זו תמצא בתשו' הריב"ש סי' מ"ז באומר שזה קרובו נאמן באומר בעת שאין לו קרוב יותר ממנו אבל אם אז בשעה שאמר הי' לו קרוב יותר ממנו מילי דכדי נינהו. וכהא דא' בפ' ב"ש מענין נטולה מהיהודים לגבי יבם דלא מסקי אדעתא דתפול קמי' יבם וכ"ת דאדרבא כאן דאז בחייו לא מסקא אדעתא דתפיל קמי' יבם, א"כ הוכיח תחי' על סוף שאמרה אמת מ"מ מה מהני אמירתה שאומרת רק עפ"י סימנים ואנן על סימנים לא סמכי' ועוד דאין זה דומה להא דהרמב"ם:

ה' מ"ש מכח מכתב בעלה שכ' כי התפלא מדוע עדיין לא הגיע הבשורה מלידה שלפי חשבונו כבר מלאו ימי' ללדת והבעל נאמן בכך כבר כתבתי שהוא אמר וכתב בדדמי מכח אמירתה והסימני' ואם היא אינה נאמנת ולא סמכי' אסימני' גם אמירתו וכתיבתו של בעלה אינו כלום:

ו' מ"ש לצרף לזה שהאח הוא מומר יפה אמר רק קשה להתיר בזה עפ"י השמועה בלתי אם יתברר עפ"י עדי' המכירים אותו שהוא מומר וכופר בכל התורה ושבודאי לא ירצה לחלוץ אפי' ברצוי כסף ואחר כל הבא אם כן הדבר ואם הולד גמרו סימניו ומסתמא הכי הוא שהרי הי' ב"ז ונימול כדרכו שאז נקרא ע"ש אביו בלי ספק בדקוהו בודאי שנגמרו סימניו שאין מלין ולד שאינו שלם בסימניו ואפי' לא בדקוהו ביום הלידה כ"א אחר איזה ימי' נמי סגי בהכי דרוב גמרו סימניו וגם כל דבר כשעת מציאותו כדמסיק בתשו' חת"ס אה"ע ח"ב סי' ע' והסכי' עמו חותנו רעק"א ז"ל בסי', צ"ח אז לדינא אין דבר חוצץ בינינו כי כל כה"ג הרי הוא כמבואר דינו בתשו' הרדב"ז ח"ג סי' צ"ג דמותרת לעלמא אפי' היא אינה אומרת כלל שכלו חדשיו והעתיקו בקצרה באה"ט סי' קנ"ז ס"ק ג' בזה"ל הניחה בעלה מעוברת וילדה בן וראוהו מגידי אמת שגמרו סימניו ומת בתוך שלשים והמתנכר אינו לפנינו לכ"ע מותרת לינשא לכתחי' עכ"ל. הרי התירה אף שהיא א"י ולא אמרה שכ"ח והדבר פלא איך נעלם זה מעיני גיסי הגאון נ"י אמנם אחרי אשר שמתי עיני בגוף התשובה ראיתי שעוד יש בזה מקום עיון אם לדמות נידן דידן להתם ואם לסמוך על היתר זה למעשה וז"ל מעשה באשה שמת בעלה והניחה מעוברת וילדה בן וראוהו מגידי אמת שגמרו כל סימניו ומת בתוך למ"ד ורצתה אמו להתקדש ואמרו לה בעלך הי' לו אח מומר ולא ידעינן אם מת או חי הוא ואותן שאמרו שהי' לו אח אמרו שהי' מומר קודם שקידש ראובן זה את אשתו וגם האשה לא ידעה שהי' לו אח ושאלת ממני אם מותרת להנשא או לא:

תשובה לכאורה הי' נראה לאסור כיון שרוב אחרוני' הסכימו שמומר זוקק לחליצה אפי' מומר בשעה שקידש אחיו אבל כד מעיינת שפיר תשכח דבנ"ד יש לסמוך על המתירים ועי' בתשו' מהרא"י סי' רכ"ג מביא דעת המתירים והאוסרים ובנ"ד אפי' האוסרי' הי' מתירים מכמה טעמי'. חדא משום דגמרו סימניו ולדעת האומרי' בגמרו סימניו יצא מתורת נפל אפי' מת תוך למ"ד ודאי מותרת אלא אפי' להאומרים שלא יצא מתורת נפל מ"מ ספיקא הוי וחולצת ולא מתיבמת וע"כ לא אמרו דמומר זוקק אלא בזיקת ודאי לא בזיקת ספק ואפי' את"ל גם בספק זיקא החמירו אנן בספק זיקא נפסק כדברי המקילין דהוא פלוגתא דרבוותא ואזלי' לקולא. עוד יש טעם היכי דלא איקבע איסורא כגון ס' חלב ס' שומן לא הוי איסור דאורי' ואין מביאי עלי' אשם תלוי וכך כתב הרמב"ם ז"ל בה' שוגגות א"כ בנידן דידן שילדה ולד לא ידעי' אם הוא בר קיימא או לא צריכה חליצה מד"ס וכ"כ הרמב"ם ז"ל וכיון שכן הוי פלוגתא בדרבנן ואזלי' לקולא ותו דכדאי הם כל גאוני עולם לסמוך עליהם בשעת הדחק שכבר אבד זכרו של המומר וקרוב אני לומר האוסרי' לא אסרו אלא בזמן שהמומר לפנינו ואפשר בחליצה להרצותו במעות. אבל בנידן דידן שמומר לא נודע מקומו ואם מת הוא או חי בזה לא אמרו דבנ"ד הקילו משום עיגונא עכ"ד לענינינו. והנה הגם דשם הי' המעשה שהי' מומר קודם הקדושין וכאן לא נזכר בהשאלה אימתי נעשה מומר ואפשר קטן הי' בעת הקידושין ואח"ז נשתמד לא שמיע לי לחלק בזה שהרי במהרי"ק סי' קע"ה מתיר בע"א ביבם מומר העתיקו הב"י וב"ש בסי' קנ"ז ס"ק ג' בסתם מומר וכן באה"ט ופ"ת שהעתיקו הא דהרדב"ז סתם מומר ולא התנו באופן שהי' מומר בעת הקדושין משמע שאין לחלק בהכי דגם בזה יש כמה מתירין כמבואר במהרי"א וב"ש במקומו. אמנם אכתי אין נד"ד דומה להתם דהרי מבואר בהשאלה שא' העדים שיש לו אח מומר ולא ידעי' אם מת או חי והגם שבגוף התשובה לא עשה מזה ספק שמא כבר מת דמסתמא מוקמי' לי' אחזקת חי עכ"ז בסוף דבריו מסיים שהאוסרי' לא אמרו רק כשהמומר לפנינו אבל כאן אבד זכרו ולא נודע מקומו אם מת או חי לא אמרו. וא"כ י"ל דמתיר רק באבד זכרו ואינו ידוע אם חי או מת דעכ"ז איכא לצרף קצת ס' שמא מת דבאבד זכרו אתרע חזקת חי ובפ"ת העתיק הא דבעי' אבד זכרו וכו' וכ' שאין להתיר רק בכה"ג עיי"ש. אבל בנד"ד אם שאינו לפנינו לא אבד זכרו וע"י כותבי העתים אפשר לדעת שעודנו חי ומקומו אי' וניהו שברור שלא יחלוץ ואיכא משום עיגונא עכ"פ ודאי חי הוא ואינו דומה להתם שאבד זכרו. ומלבד זה גוף ההיתר שסמך עליו שכ' אפי' למ"ד גמרו לא יצא מתורת נפל אכתי ספיקא היא ושמא לא אמרו במומר זוקק אלא בודאי ולא בספק ואפי' החמירו בזה אנן נפסק כדברי המקילין דספיקא דפלוגתא הוא ותו כיון דא"צ חליצה רק מדרבנן ספיקו להקל דבריו תמוהין כיון דקי"ל כרשב"ג דבלא שהה ספיקא הוי וחולצת אע"ג דאיכא רוב חיישי' למיעוט א"כ תו הו"ל כגופו של איסור וכאלו הוא איסור ודאי דאורי' ולא מצרפי' לי' לס"ס וכמו"ש האו"ה והת"ח והש"ך בסי' ק"י דאפי' יש רוב להתיר וחכמים אסרוהו הו"ל כודאי איסור דאפי' יש עוד ספק לא מהני דדוקא בדבר שלא אסרו מחשש איסור דאורי' בגופו אמרי' ספק דרבנן לקולא כגון ביצת נבילה אבל מה שאסרו משום חשש דאורי' כגון גבי גבינות אפי' יש עוד ספק אסור עיי"ש. וכן כתב להדי' בתשו' פ"מ סימן קמ"ה שנשאל בענין כזה בולד שגמרו סימניו ובאח מומר אלא שהוא לפנינו ורצה להתיר משום ס"ס דלמא בר קיימא הוא ואת"ל לאו בר קיימא שמא הלכה כהמתירין במומר וה"ז דומה להא דמהרי"ק שהתיר ע"א ביבם מומר ודחי לי' דהתם רוב פוס' מתירין ע"א ביבמה ומיעוט אוסרי' לכן מצטרף ספק דמומר אבל בנ"ד כל הפוס' פסקו כרשב"ג בלא שהה ספיקא וצריכא חליצה ותו לא מצטרף להאי ספיקא דמומר וכו' תדע דאנן מחמירין בכל שלא שהה למ"ד יום אף שגמרו סימני' מצריכין חליצה אף שדעת הרמב"ם שרשב"ג ורבנן פליגו בלא גמרו אבל בגמרו סימניו הוי ולד מעלי' ופטור כמ"ש הב"ח וא"כ בכל ולד שגמרו סימניו איכא ס"ס שמא הלכה כרבנן דהא בדיעבד בא"כ סמכי' אדרבנן ואת"ל כרשב"ג דלמא איהו נמי מודה בגמרו סימני' אלא כיון דהלכתא כרשב"ג לא נכנס זה לספק ה"נ כיון דאנן דחינן סברת הגאונים המתירי' במומר לבר מהלכתא לא נחשב זה לספק כלל ואפשר דמהרי"ק סמך שלא לעגנה והוי כדיעבד אבל להתירה לכתחיל' לא מיחשב סברת הגאונים לספק כלל עכ"ד. והפ"ת שם הביאו וכ' שם לחלק דהפ"מ איירי בהדי' כשהמומר לפנינו ואפשר בחליצה אבל בהא דהרדב"ז איירי באינו לפנינו משו"ה מתיר ומשמע שהפ"מ מודה להרדב"ז ולכאורה מפורש כדבריו בפ"מ שמסיים ואפשר דמהרי"ק סמך שלא לעגנה וכו' אבל לדעתי אין זה מוכרח שמודה להרדב"ז דהגם דבהא דמהרי"ק דמתיר משום עגונה מודה הפ"מ היינו משום דהתם הספק הראשון בע"א ביבמה הוי ספק גמור שהרי רוב הפוס' מתירין אלא שהספק השני של מומר אינו ספק השקול שרוב אוסרין הגם דאנן קי"ל בסי' ק"י דס"ס בעי' שיהא ב' ספיקות שקולין ואם ספק א' לא שכיח לא מצרפינן לס"ס ה"נ כיון דבס' הב' רבו אוסרין ומיעוט מתירין תו אינו ספק שקול ולא מצטרף לס"ס מיהו זה שלא במקום עיגון אבל במקום עיגון סובר מהרי"ק דכיון דס' א' שקול אף שהספק השני רבו האוסרין עכ"ז כיון דאיכא מיעוט דמתירין תו מצטרף המיעוט לספק הראשון והו"ל כרוב להתיר וכמ"ש הפ"י בסוגי' דפ"פ דדעתו דס' א' שקול והב' לא שכיח סגי והוי ס"ס הן למ"ד ס"ס מטעם רוב וה לטעם הרמב"ם אלא שהפוס' לא פסקו כן עכ"ד. א"כ במקום עיגון שפיר סמכי' אס"ס כזו אף דהס' הב' רבו האוסרין כיון דהס' א' שקול וכש"כ דרבו המתירין בע"א ביבמה ודאי תו מיעוט של הס' הב' מצטרף לרוב המתירין לעשות ס"ס ובזה מסכי' עמו הפ"מ אבל בהא דהרדב"ז דהספק שמא הוא בר קיימא כרבנן לא הוי ספק כלל למה דקי"ל כרשב"ג וגם ס' שמא גמרו סימניו יצא מכלל נפל אפי' מדרבנן ודאי רבו האוסרי' וגם, ספק מומר רבו האוסרי' י"ל סובר הפ"מ דלא מחשב זה לס"ס או לס' דרבנן כיון דכך הלכה הו"ל כודאי ואפי במקום עיגון לא מהני. ובאמת צריך להבין דברי הרדב"ז איך מחשב זה לס"ס אפי במקום עיגון. ולתרץ אהא דא' הלכה כרשב"ג תמיהני אהאי פסקא דכרבנן קי"ל אפי' לקולא דבא"כ אינה חולצת ולא עבדינן כרשב"ג אלא לחומרא להצריך חליצה לאשת ישראל ולאסור בהמה תוך ח' וכו' והיש"ש יבמות פ"ח סי' כ"ט כתב שכך סובר הרמב"ם ופסק כך וכיון שאינו אלא לחומרא בעלמא ולא מדינא דמעיקר הדין הלכה כרבנן רק כיון דאפשר בחליצה מחמרינן לחלוץ אבל באי אפשר בחליצה ס' גמור היא תו מצטרף לס' שני וכהא דבשר שנתעלם מעין אע"ג דאסור מצד חשש דאוריי' כיון דאינו אלא חומרא בעלמא מצטרף לספק ה"ה הכא. ובזה מדויק לשונו שכ' ספיקא וחולצת ולא מתייבמת היינו לחומרא אמרינן חולצת אכל מדינא א"צ דהלכה כרבנן. וראי' ברורה, לזה מתשו' הרא"ש כלל נ"ב ביש תרי ותרי בהכחשה אם הילד חי ל' יום או כתב דהו"ל ס' בדרבנן ולקולא משום דלטעמי' אזיל דהא דהלכה כרשב"ג אינו אלא לחומר' בעלמא ומשו"ה סובר הרדב"ז דשפיר מצטרף ספק זה לאינך ספיקות אף דרבו האוסרי' כיון דהספק הראשון שמא ב"ק מחשיבו לספק השקול וכמ"ש. ובפרט שיש עוד ב' ספיקות משו"ה סמך ע"ז להתירה וזה נכון:

ולפי"ז למאן דפוסק כרשב"ג מדינא ולא מחומרא וכמ"ש הפ"מ א"כ תו הספק הראשון שמא ב"ק אינו שקול ולא מצטרף לס' שמא גמרו פוטר דע"ז ודאי רבו האומרי' דאינו פוטר מדרבנן וגם לא לספק שמא בספק זיקא לא אסרו במומר ז"א כיון דקי"ל כרשב"ג מן הדין תו הו"ל ודאי זיקא וגם משום ס' דרבנן אין להקל בו דהוי כודאי דאורי' כמ"ש. וא"כ אכתי למעשה אין לנו להשען על הרדב"ז כיון דיש חולקי' עליו ואומרי' דהוי כודאי איסור אלא דאינה מתיבמת לחומרא ואפי' את"ל דאפי"ה החולקי' מודי' להא דהרדב"ז משום דאבד זכרו וא"י את מת מ"מ הכא בנד"ד שאפשר לדעת מקומו שעודנו חי מה איכא למימר לדעת החולקי' מיהו מדלא הזכיר הרדב"ז בתחי' התשובה ס' שמא מת מכלל שמאותן ספיקות לבד מתיר אפי' בידוע שעודנו חי אלא שא"א בחליצה שאי אפשר לדעת מקומו וא"כ נראה דאפי' נימא דיש חולקי' עליו בזה כיון דקי"ל הלכה כרשב"ג אפי"ה יש לסמוך עליו לבד להתיר מכח שהיא אומרת שכ"ח ומכח הסימני' כמ"ש גיסי הגאון ני' ולא מטעמי' דהנה בנ"ד לכ"ע יצא מתורת נפל מדאורי' וא"צ חליצה רק מדרבנן דהרי להרי"ף דאינו פוסק כאביי א"כ אפי' פיהק וכש"כ חלה מותר מהתורה ולהרדב"ז חלה אינו כפיהק אלא כאכלו ארי דמותר מהתורה ואפי' את"ל כר"י דחלה ס' דאורי' הרי כתב הרדב"ז דטעמ' דרבינו משום דסובר ס' דאורי' מהתורה לקולא ומדרבנן לחומרא וכ"כ התבו"ש בסי' ט"ו בדעת הרמב"ם אבל תמיהני עליו חדא דא"כ למה העתיקו בטוש"ע בסתם דא"צ חליצה רק מד"ס הא אנן קי"ל כהרשב"א דס' דאורי' מהתורה לחומרא עי' בפוס' בסי' ק"י ותו קשה על הרדב"ז ועליו הא למה לי הא בהדי' כתב הה"מ בפ"א מה' יבום דדעת רבינו דוקא בלא גמרו סימניו הו"ל ס' דאורי' אבל בגמרו סימניו הו"ל ב"ק מדאורי' וא"צ חליצה אלא מדרבנן וכ"כ הב"ש וב"מ בסי' קנ"ז דמ"ש המחבר דצריכה חליצה מד"ס איירי בגמרו סימניו ובזה אינו סובר כר"י דר"י סובר אפי' בגמרו סימניו וחלה הו"ל ס' דאורי' אבל הרמב"ם וטוש"ע סוברי' בגמרו סימניו אינו אלא דרבנן וצ"ע. ולא עוד אלא דכאן בנד"ד שהי' בן זכר ונימול העלה החת"ס אה"ע ח"ב בסי' ע' דגם ר"י מודה בזה דחלה ומת אינו אלא מדרבנן ויצא לו זה ממה דקשי' לי' לשיטת ר"י אמאי נקט אביי פיהק ולא נקט חלה אע"כ משום דגמ' אקרא קאי דכתי' ופדויו מבן חדש תפדה והוא ב"ז שנימול לשמונה וממ"נ אי נימא שכבר נתרפא ממילתו והי' לו כח לסבול המילה איך נימא שהוא נפל ולא הי' לו כח לסבול חליו הרי סבל החולי מהמילה ואי נימא דחבורה דמילה קבר בו עדיין ומת א"כ הדר הו"ל נפל מהגג ואכלו ארי דאינו אלא מדרבנן ומותרת ממ"נ ולא פליג ר"י בחלה ומת אלא בנקבה או בזכר שלא נימול אבל בזכר שנימול מודה דחלה ומת אינו אלא מדרבנן עכ"ד הנאמרי' בהשכל וחכמה. וא"כ בנד"ד לכ"ע א"צ חליצה רק מדרבנן ועתה נדון בק"ו מהא דקי"ל בסי' י"ז סעי' כ"ה אף דחלקו על ר"ת מצרפין דעתו לשאר אומדנות והוכחות להתיר עיי"ש בח"מ וב"ש ואם כך באיסור אשת איש החמור כש"כ בנידן דידן שאינו אלא איסור מדרבנן והרדב"ז מתיר אף שחלקו עליו הרי יש עוד הוכחה ואומדנות מכח שאמרה בעוד הבעל חי שהיא מעוברת ושהיתה בחדש אייר בחדש הששי שמאז והלאה ג"ח ומכח זה שלא ראתה בעת טבילתה בסוף חשוון ומכח סימני' שמאסה בבשר כאשר הודיעה לאבי' ואמה וגם ההוכחה ממכתב בעלה דודאי לא חיישי' לזיוף אם שבודאי בכ"מ אין סומכין על דברי' ולא על סימני' דאין אלו סימני' מובהקי' להתירה על פיהם אבל כאן עכ"פ האמירה והסימני' הן הן הוכחות ואומדנות דמוכח שהיא היתה מעוברת מסוף חשוון וכלו חדשיו ובאיכא הוכחה ואומדנא סגי להצטרף לדעת הרדב"ז ולהתירה. ב' ויותר י"ל דאפי' הפוס' והפ"מ דסוברי' שהיא כודאי איסור הכא מודו דהוכחות ואומדנות אינהו משוי לי' לספק גמור דנהי דאין סומכין עליהו להתיר אבל עכ"פ ספק גמור משוי לי' וכיון דיש עוד ספיקות הו"ל ס"ס ומותרת לכ"ע. ג' עוד נ"ל לומר דלהפוס' והפ"מ דס"ל הלכה כרשב"ג מדינא מודי' בנידן הרדב"ז ודידן דספק השקול הוא אי הוי בר קיימא והיא למ"ש התוס' ופוס' הא דקי"ל כרשב"ג ואסור בדיעבד בבהמה אפי' באיכא רוב ובא"כ מתירין משום דבכ"מ דהוא דבר הוה ורגיל חיישי' למיעוט המצוי לתקן המיעוט אבל בא"כ שהיא ענין פרטי שאינו מצוי אזלי' בתר רוב ולא חיישי' למיעוט וכמ"ש גיסי הגאון ני'. ואכ"ק למה לי' להרדב"ז כל הטורח הזה להתיר מצד ס"ס שמא כהפוס' דמומר אינו זוקק הא בלא"ה אפי' אי נימא הלכה ודאי כהפוס' דמומר זוקק לחליצה וגם הוא לפנינו אלא שא"ר לחלוץ אכתי יש לנו פתח להתיר מטעם פשוט דזה שמת בעלה בלא בני' ואח"ז ילדה וחלה ומת תוך למ"ד ואחיו מומר וא"ר לחלוץ היא דבר פרטי ומקרה דאתרמי הכי ולא שכיח ונימא דכאן סמכי' אדרבנן או דכאן אפי' רשב"ג נמי מודה דאזלי' בתר רוב ומותרת להנשא כמו באשת כהן בדיעבד וצ"ל דזה לא מצינן למילף מא"כ דשם הרי בדיעבד ממש שכבר נתקדשה וכדי שלא להוציא אשה מבעלה אנו מקילין אבל להשיאה לכתחי' לא אפי' אי אפשר בחליצה משום לא פלוג. אולם נהי דאפשר לומר כך אבל אינו מוכרח די"ל איפכא דע"כ לא אמר רשב"ג לחייש למיעוט אלא באפשר בחליצה או בבהמה אפי' בדיעבד משום דהוא דבר ההוה ורגיל אבל ביבם מומר דזה אינו דבר הוה ורגיל מודה רשב"ג דסמכי' על הרוב ומותרת להנשא כיון דא"א בחליצה. וכיון דאיכא למימר הכי והכי תו שפיר כ"ע מודו לי' להרדב"ז דהו"ל ס' גמור אי ב"ק הוא או לא ואף דאפסקא הלכה כרשב"ג והו"ל איסור ודאי היינו בדבר הוה ורגיל אבל ביבם מומר דלא, שכיח יש ספק אולי סמכי' על הרוב אך על הספק זה לחוד ודאי אין להתיר לכתחי' אבל עכ"פ ספק גמור הוא ושקיל ומצטרף לאינך ספיקות שמא בגמרו סימני' פוטר לכ"ע ושמא מומר אינו זוקק בספק ושמא קי"ל כהמקילין ולפי"ז ניחא פסק של הרדב"ז אליבא דכ"ע ועל דבריו אנו נשענין כי הוא עמוד ברזל לסמוך עליו ועתה אני אומר דאפי' תימא דהרדב"ז סמך אצירוף דאבד זכרו וא"י אם חי התם היא דבעי' הכי משום דליכא בי' שום אומדנא והוכחה לא אמירתה ולא סימני' שכלו חדשיו אבל בנד"ד דיש אומדנות והוכחות שכלו חדשיו אפי' עודנו חי אלא שא"ר לחלוץ נמי מותרת סוף דבר הכל נשמע אם יתברר עפ"י עדים שהיבם מומר ושא"ר לחלוץ בשום אופן אזי אשת אחיו המת מותרת בלא חליצה להנשא לכל מי שתרצה כנ"ל ברור להלכה ולמעשה ופועל ירצה לריח ניחוח לאשר לו העוז והגבורה וכח:

תוכן העניינים

אבני צדק (טייטלבאום) חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה