אבני צדק (טייטלבאום) חלק ב· רבי יקותיאל יהודה טייטלבוים
חלק אה"ע · סימן מג
שלום לאהובי הרב החריף ובקי מוה' יחזקאל יחיאל נ"י מפשעדבארז.
מכתבו שנית הגיעני וכו'. ועתה העיר לבבי לעיין בתשו' ב"י ובגט פשוט ומלאתי רצונו ושמתי עיני בתשו' ב"י הביא שם בתחי' דעת האומרי' דמומר לאו בר שליחות הוא והוא העלה דנהי דלאו בר שליחות הוא בעלמא אבל לענין שליחות דגט בר שליחות הוא כיון דאיתא בתורת גיטין וקדושין ולענין מעשה העלה לזכות תחי' ואח"כ יאמר הולך מטעם דמספקא לן אי כדברי האומרי' זכות הוא לה או כהאומרי' חוב הוא לה ומשום דשמא הלכה דזכות הוא לה תקנו שיאמר תחי' זכה כדי שאם יבטל ולא נדע תהי' מותרת ומשום חשש שמא חוב הוא לה תקנו שיאמר אח"כ הולך ע"כ תורף דבריו ובג"פ סי' קכ"ג ס"ק ו' כ' וז"ל וחזינן פלוגתא דרבוותא די"א דמומר אינו בר שליחות ומרן הב"י חולק דמומר בר שליחות הוא מ"מ מידי פלוגתא דרבוותא לא נפקא ובעל פ"מ ח"ב סי' ל"ח הפליא עצה והעלה דא"י לכתוב הגט להנך דסוברי' דמומר לאו בר שליחות ולהנך דסוברי' שליחות בכתיבת הגט אע"ג דמעשה בכ"י שאנו שולחי' גיטי מומר ע"י שליח אלמא דאפסקא הלכתא דמומר בר שליחות אי מהא לא ארי' משום דמה שעושין כך הוא בצירוף שא"ל תחי' זכה ואח"כ אומר הולך והיא מגורשת מנועם ס"ס ספק אם נתגרשה ע"י זכי' ואת"ל לא אכתי י"ל שמא נתגרשה ע"י שליחות להולכה וכ"כ בפ"מ ח"ב דף ת"ח וכו' עכ"ל וחפשתי בפני' מאירות ולא מצאתיו ונראה שהוא ר"ת פני משה ואיננו אתי לעיין בו טעמו ונימוקו ותמה מעלתו מה ס"ס הוא זו הלא זכי' מטעם שליחות ואם אינו בר שליחות גם זכי' אינו מועיל כמבואר בתוס' בא"נ דף ע"א בד"ה בשלמא סיפא לחומרא ויפה תמה מדברי תוס' הללו אבל נעלם ממנו דברי הר"ן בפ"ק דגיטין אהא דתן שחרור זה לעבדי ממתני' שמעינן דכל אדם מדעתו יכול להעשות שליח לחבירו שיעמוד במקומו ומשו"ה כשהאדון אמר תן שחרור זה לעבדי הרי שליח יכול לומר הריני עושה עצמו שליח קבלה שלו והרי הוא כאלו עשאו העבד שליח עכ"ל וכ"כ הנו"ב קמא באה"ע סי' ע"ז על דברי הגאון מהר"י ז"ל אבדק"ק אה"ו ומה שהביא מתן גט זה לעבדי דבר זה מביא לידי ניחוח וכי שליח המשחרר הוא זה והלא אינו אלא שליח של העבד להיות זוכה לו שלא בפניו וזכי' מטעם שליחות והקצוה"ח סי' קפ"ג כ' דהדין עם הגאון מהר"י ז"ל דכל כה"ג שליח של המשלח נמי הוא והביא ראי' מדברי תוס' ר"פ א"נ הנ"ל עיי"ש וכס' הנמ"י בשם הרנב"ר פ"ק דב"מ שא"א לזכות לחבירו מתורת שליחות אלא א"כ נעשה שליח של בעל הממון ועי' נתיבות סי' ק"ה אמנם המחנה אפרים ה' שלוחין סי' ד' הקשה מהר"ן דפ"ק דגיטין אהא דכ' הנמ"י בשמו פ"ק דב"מ דסתרו אהדדי ותירץ בדוחק דוקא כלפי מציאה קאמר הנמ"י אבל בעלמא לא בעי' שליחות של בעל הממון ובה' שלוחין סי' כ"ג ובה' זכי' סי' ל"ג מחלק בד"א עפ"י הירושלמי דאין אדם עושה שליח לקבל מתנה מיד חבירו ודוקא בגט זכתה לה תורה לעשות שליח לקבלה וכן בעבד דגמרי' לה לה משו"ה בממון צריך שיהא שליח של בעל הממון אבל בגט לא בעי' שליח של הבעל אלא שליחה והובא כ"ז בקה"י למהרי"ט אלגזי בתוסד"ר אות זכי' ועלה בסכמה אתו עיי"ש. נמצינו למידין דהתוס' והר"ן דפ"ק דב"מ לא פליגו אר"ן דפ"ק דגיטין דבגט אשה ושחרור כ"ע מודו דלא בעי' שליח של המגרש וצדקו דברי הנוב"י. ולפי"ז אם מימר אומר זכה ואח"כ אומר הולך שפיר איכא ס"ס להתירה דאף את"ל דמומר לאו בר שליחות כיון שאומר זכה לה הרי הוא עושה עצמו שליח של האשה והאשה בת שליחות הוא דבגט לא בעי' שליחות דידי' ונתגרשה ע"י זכי' ואת"ל דלאו זכות הוא לה אכתי כיון שאומר הולך היא מגורשת בתורת שליחות דשמא מומר בר שליחות וגם היא ס"ס מתהפך שמא מומר בר שליחות ומגורשת בהולך ואת"ל לאו בר שליחות שמא זכי' היא לה והרי אמר זכה ומגורשת בתורת זכי' שהשליח נעשה שליחה ולא שליח דידי' הוא כלל וזה הנראה בכוונתו אלא דקשה לי גם לענין שיכתוב המומר גט איכא ס"ס שמא לא בעי' שליחות בכתיבת גט ואת"ל בעי' שמא מומר בר שליחות וכן הוא ס"ס המתהפך וכ"ת התם א"א בע"א כגון שהמומר במדיה"י או אפי' הוא כאן ואינו רוצה לגרשה בעצמו כ"א ע"י שליח מה נעשה לאחותינו האם תשאר עגונה אבל כאן אין לעשות ס"ס לכתחיל' שאפשר שיכתוב סופר אחר לא המומר אם באנו לזה לא הי' צריך לטעם ס"ס כ"א בפשוט הי' לו לומר התם כדי שלא תשאר עגונה סמכי' אהנך שאומרי' דמומר בר שליחות ע"ד שאמרו כדאי ר"ש לסמוך עליו בשעת הדחק משא"כ לענין שיכתוב מומר למה לנו לכנוס לבית הספק דפלוגתא יכתוב סופר אחר. ואולי דעדיפא לי לשנוי דהוא מלתא בטעמא משום ס"ס אבל בכתיבה א"ע כך לכתחיל' וכאמור ומה שהקשה ע"ד הרמב"ן בסוגי' דשליש דחזקת קרובי' לא מהני לה ולו מפני שאין אנו דנין על הקרובות א"כ הא דאי' בגמ' נדה מ"ו הקדיש הוא ואכלו אחרי' לוקין הרי התוס' הקשו בנזיר אם שתה אמאי לוקה הא הו"ל התראת ספק שמא ישאל ותירצו מטעם חזקה וזה לא שייך הכא להרמב"ן דחזקתו לא מהני לגבי אחרי' י"ל הרמב"ן לטעמי' מפרש דאיירי שהקדיש עד"ר דלא מהני שאלה כדמפרש הא דא' ר"ה שכ"מ שהקדיש נכסיו או שמסרו לגזבר וכו' וכמ"ש הנמ"י ותשו' מהרי"ב בשם הרשב"א הובא בש"ך סי' רנ"ה משא"כ התוס' הקשו בנזיר שא"ל אל תשת"ה אל תשת"ה דהתם גם עד"ר יש לו התרה על השני' כיון שעבר פ"א על נדרו כמ"ש התומי' בסי' ע"ג עיי"ש. וכן דקדקו התוס' בלשון הקושי' במכות ט"ו ע"ב וה"נ אמרי' בנזיר שהי' שותה דחייב על כל אח"ת ולא הקשו מרישא דחייב אחת והוא מטעם זה שכ' התומים. אלא דלפמ"ש לר"ל דה"ס ל"ש התראה אינו לוקה רק במסרו לגזבר או הקדיש עד"ר אבל לר"י דהתראה ספק שמי' התראה לוקה אפי' בסתם הקדש ולא מסרו ומלשון הקדיש ואכלו אחרי' ר"י ור"ל דא' תרווייהו לוקין משמע דבחדא שיטא קיימין כמו דלר"י לוקה בסתם הקדש כ"כ לר"ל והק"ל הא לדידי' הו"ל התראת ספק אבל העיקר בעיני דמעיקרא לא קשה מידי דע"כ לא קאמר הרמב"ן אלא דלא מהני חזקה דקרובות לגבי האשה העומדת לפנינו שאין לה חזקה משום דמה לה עם קרובותי' היא לא אגודה עמהם כלל אבל כאן מודה הרמב"ן דמהני חזקה דקטן שלא ישאל לגבי הקדישו דחזקת אדם מועיל ע"מ שהוא שלו. ותו דאנו דנין על ההקדש עצמו אם היא הקדיש או ישאל עליו והוא חולין א"כ מוקמי' גוף ההקדש על חזקתו כמו שהי' עתה קדש כן יקום. וכמ"ש תוס' בגיטין דף ל"ג לענין דמחייבין מיתה בא"א ולא חיישי' שמא ישלח לה גט ויבטל ונמצאת פנוי' למפרע ע"ז אמרו בזה"ל דמוקמי' אחזקתה שהיא עכשיו נשואה עכ"ל היינו מפני שהיא לפנינו ועלי' אנו דנין אם היא א"א או לא מוקמי' לה אחזקתה שהיתה ע"ע וכן בנזיר מוקמי' אחזקתו שהי' נזיר ע"ע וכן בהא דמכות ט"ו מוקמי' לי' אחזקתו שיעבור ולא יקיים העושה עיי"ש. כ"כ הכא הרי ההקדש לפנינו ועליו אנו דנין אם היא הקדש או לא שפיר מוקמי' לי' אחזקתי' גם להרמב"ן וז"ב:
עוד י"ל למ"ש בישועות יעקב סי' ל"ה ס"ק ט' לחלק דע"כ לא קאמר הרמב"ן דחזקת קרובות ל"מ לדידה אלא במקום דוד נעשה מעשה דנתקדשה אשה אחת דחזקה שליח עושה שליחותו אלא דלא ידעי' איזהו ע"כ לא מהני חזקת קרובות לגבי אחרת אבל אם אנו מסופקין אם נעשה מעשה או לא דזה יסוד חזקה שאין לנו לומר שנעשה מעשה חדש כל כה"ג מהני חזקת חבירו לגבי אחר עיי"ש ולפי"ז כאן שהקטן ודאי הקדיש ואנו מסופקין אם יעשה מעשה וישאל מועיל חזקת קטן לגבי אחרי' שלא יעשה חדשות ולא ישאו ודו"ק:
וארווחנא בהכי דמתורץ קושי' תוס' בנדה אהא דא' כגון שהקדיש ואכלו אחרי' וא"ת ואמאי לא מוקי כגון שאכל הוא עצמו כשהגדיל וי"ל דניחא לי' לאוקמא באכלו אתרי' מיד וזה דוחק למה ניחא לי' לאוקמי' באכלו אחרי' יותר ממה שאכלו הוא כשהגדיל ולהרמב"ן י"ל לרבותא לר"ל נקט הכי לא מיבעי' כשאכל הוא כשהגדיל פשיטא דלקי ולא הוי ה"ס דמוקמי' לי' אחזקתו דעליו אנו דנין אבל באכלו אחרי' דאין דנין עליו כ"א על אחרים סד"א דאין לוקין לר"ל דה"ס ל"ש התראה דאין חזקתו מהני לאחרים קמ"ל דהוי חזקה מהנהו טעמא דאמרן ולכך לוקין גם לר"ל אפי' בסתם הקדש וזה נכון. ייט"ב: